רוני ותום - החקירה השלישית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוני ותום - החקירה השלישית
מכר
מאות
עותקים
רוני ותום - החקירה השלישית
מכר
מאות
עותקים

רוני ותום - החקירה השלישית

4.9 כוכבים (75 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

גיורא חמיצר

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

"תאמינו לי שאני מצטער שזה נגמר ככה, אבל מה לעשות שאתם שני חטטנים?" רוני ותום ניסו להתנגד, אבל הוא היה חזק משניהם. "זה יהיה מהיר, אני מבטיח." הוא דחף את שני הילדים קרוב יותר ויותר אל התהום.
 
חופשת הפסח תכף תתחיל, ורוני ותום, צמד הבלשים הצעירים, מתכננים לבלות: רוני ייסע עם המשפחה לקיבוץ ליד הכנרת, ותום תחגוג בת מצווה! היה אמור להיות להם שבוע שכולו כיף, אבל אז משהו קרה, והכול השתבש. לגמרי השתבש.
 
רוני ותום, השותפים וגם החברים הכי טובים, נקלעים לפרשה שמעמידה את החברות שלהם במבחן שלא היה כמותו. מה שמתחיל בכלב אחד, שלא חוזר הביתה רק הולך ומסתבך. הדרך לפענוח התעלומה הופכת למסוכנת מרגע לרגע, והיא כוללת מים קפואים, סנדל בן אלפיים שנה, טקס מוזר, ולילה שלא כולם יצאו ממנו ב... טוב, לא באמת חשבתם שנגלה לכם הכול, נכון?
 
רוני ותום - החקירה השלישית הוא הספר השלישי בסדרת עלילותיהם של צמד הבלשים הצעירים, שכתב גיורא חמיצר, יוצר הטלוויזיה המצליח ("השמינייה", "האי", "החממה" ו"שכונה"). כמו בשני רבי המכר הראשונים בסדרה, גם הפעם הוא מצליח לברוא עולם מסעיר ומותח, דמויות בלתי נשכחות, ועלילה שמתקדמת בקצב מסחרר מהשנייה הראשונה.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
הפעם האחרונה שנפגשתי עם צמד הבלשים הצעירים היתה בבוקר חורפי, שבו התפרסמה באחד העיתונים כתבה גדולה שכתבתי עליהם. סיפרתי בה איך שני ילדים בכיתה ו' הצליחו במו ידיהם להציל ארמון תל אביבי ישן ואת הזקן הערירי שהתגורר בו, ואיך גילו אוצר יהלומים שהיה טמון במשך עשרות שנים מתחת לאדמה.
 
גשם זלעפות ירד בזמן ששלושתנו ישבנו בבית הקפה הפינתי הקבוע שלנו. השניים אחזו בעיתון בעיניים בורקות, נרגשים לראות את תמונתם מתנוססת בראש הכתבה. אחרי שסיימו לקרוא את הכתבה שלוש פעמים רצופות, ואחרי שסיימו לשתות את השוקו החם שהזמנתי להם, הלכו רוני ותום לדרכם ואני חזרתי לענייני.
 
מאז עברו כמה חודשים, שבהם לא שמעתי מהם דבר. הייתי בטוח שהם המשיכו בחייהם, כמו כל ילד אחר בגילם. ואז, ערב אחד, במהלך חופשת הפסח, בעודי יושב על הספה בביתי ובוהה במהדורת החדשות היומית בטלוויזיה, צד את עיני סיפור מוזר. כתב חדשות דיווח מצפון הארץ על פשע משונה ביותר שהתרחש באותו יום. הוא לא מסר יותר מדי פרטים, אך ציין שמי שהביאו ללכידת הפושע היו שני ילדים בני שתים עשרה. מיד הזדקפתי במקומי. האם יכול להיות שמדובר בשני חברַי הצעירים?
 
הסקרנות לא נתנה לי מנוח. למחרת בבוקר לקחתי את מכוניתי ונסעתי צפונה, אל הקיבוץ הוותיק שעל שפת הכנרת, שבו התרחש הפשע המוזר.
 
שום דבר לא היה יכול להכין אותי למה שגיליתי כשהגעתי לשם. אבל אולי כדאי שאספר את כל הסיפור כמו שצריך, מהתחלה.
 
 
 
 
פרק 1
אהבה עיוורת
 
 
רוני עמד באמצע האולם הגדול כשעיניו מכוסות. ראשו נע מצד לצד באי נוחות, אבל הבד השחור לא אִפשר לו לראות דבר. מסביבו שמע רק צרחות, שהתערבבו במוזיקה מחרישת אוזניים שהרעידה את רגליו.
 
הילדים הקיפו אותו במעגל ומחאו כפיים בקצב. הם לא היו רגילים לראות את רוני גבריאלי ככה, מסכן וחסר אונים, ונדמה שהחידוש הזה שעשע אותם.
 
קולו של הדי־ג'יי הדהד ברמקולים הענקיים. "מחיאות כפיים למתנדב שלנו!"
 
הצהלות שנשמעו מכל עבר רק הלחיצו את רוני יותר. למה הסכמתי לעשות את זה?! הוא חשב לעצמו, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט.
 
מעל הילדים הצוהלים היו תלויים עשרות בלונים ורודים ולבנים. שלט ענק התנוסס על הקיר מאחוריהם: "עמליה בת 12".
 
ג'וני, הדי־ג'יי, היה נמוך קומה, ושערו הדליל היה אסוף בקוקו. הוא הסביר את חוקי המשחק לאט ובקול עמוק שלא תאם את גופו הקטן.
 
"למשחק הבא, חברות וחברים יקרים, קוראים 'אהבה עיוורת'. אחת מהבנות המדהימות שאיתנו כאן הולכת לתת למתנדב שלנו נשיקה!"
 
כל בנות הכיתה פרצו בצווחות, למרות שכבר הכירו היטב את המשחק ממסיבות בת מצווה קודמות.
 
רק ילדה אחת ישבה בצד, לא צרחה ולא קפצה.
 
ממקום מושבה בירכתי האולם, תום הביטה בהמולת הבנות שעל רחבת הריקודים וגלגלה עיניים במיאוס. היא היתה היחידה בחדר שלא לבשה שמלה, לא התאפרה ולא נעלה נעלי עקב. היא בחיים לא היתה מתקרבת בכלל לבת מצווה הזאת אם רוני, שותפה הנאמן לעסקי הבילוש והחבר הכי טוב שלה, לא היה מכריח אותה לבוא.
 
"מספיק לי לראות את הפקאצות האלה בבית ספר. למה אני צריכה לראות אותן גם בערב?"
 
"מה אכפת לך? מחר ממילא מתחיל חופש פסח ולא תצטרכי לראות אותן כמעט חודש!"
 
חופש פסח היה נדמה עכשיו לתום רחוק מתמיד.
 
הכול בבת מיצווּש הזאת נראה לה מטופש: האולם המקושט מדי, הדי־ג'יי שעף על עצמו, השמלה הוורודה המוגזמת של עמליה, עם זר הפרחים המפונפן על הראש, ובעיקר רוני, שנראה כמו אסיר עם כיסוי העיניים הדבילי הזה.
 
"האם המתנדב שלנו יצליח לזהות מי המנשקת המסתורית? חברות וחברים — הנה זה מתחיל!" לחש ג'וני למיקרופון והשמיע מוזיקה דרמטית של תופים מתגלגלים, כמו בסרט מתח.
 
"תספרו איתי! עשר... תשע… שמונה…"
 
הצרחות הלכו וגברו. רוני רצה להיעלם מרוב מבוכה.
 
החברות של עמליה הסתודדו ביניהן בהתרגשות, מנסות להחליט מי תנשק אותו.
 
"שבע... שש..."
 
יריב, חברו של רוני, הגיח פתאום וסימן לבנות שאולי הוא יהיה המנשק המסתורי.
 
"השתגעת?"
 
"ששש!"
 
"חמש… ארבע… שלוש..."
 
יריב כמעט הצליח להתקרב לרוני, אבל ברגע האחרון עמליה, ילדת הבת מצווה, הדפה אותו לאחור.
 
"שתיים… אחת… נשיקה!"
 
עמליה נתנה לרוני נשיקה רכה על הלחי, ומיד נסוגה בקפיצה לאחור.
 
"אוקיי… זו היתה אחת הנשיקות אם לא ה—!" הכריז הדי־ג'יי. הוא עצר את רעם התופים. "אז מה הניחוש שלך?" שאל את רוני.
 
הצווחות השתתקו בבת אחת.
 
"אין לי מושג…" מלמל רוני לתוך האפלה.
 
דממה מוזרה השתררה סביבו. כולם חיכו למוצא פיו.
 
"נו רוני, תנחש!" ניסר באוזנו קולה הגבוה של עמליה.
 
"לא יודע…"
 
"זו היתה מישהי מאוד מאוד מיוחדת!" שמע רוני את שירה, חברתה הטובה של עמליה.
 
"ששש! תנו לו לנחש!"
 
תום הביטה ברוני האומלל ושוב גלגלה את עיניה. הנשיקה של עמליה עִצבנה אותה, ועוד יותר עִצבן אותה שהיא בכלל מתעצבנת. היא רצתה לקום ולתלוש לו את כיסוי העיניים מהפרצוף, אבל ידעה שרוני לא יאהב את זה, ונאלצה להתאפק.
 
"אז מה אתה אומר, רוני, אין לנו את כל היום, אתה יודע…" רעם קול הבס של ג'וני.
 
"אוף, אני לא יודע… " מלמל רוני. באמת לא היה לו מושג.
 
"תום? זו היית את?"
 
הס הושלך באולם, ועמליה האדימה. כולם הביטו בה ואז הסבו ראשיהם לאחור אל תום, שטמנה את פניה בידיה. היא עצמה את העיניים. איזה סיוט, חשבה.
 
רוני לא הבין למה כולם השתתקו. הוא עמד להסיר את הכיסוי מהראש כשהדי־ג'יי עצר אותו.
 
"רגע! עוד לא לגעת! אוקיי, בוא נראה אם אתה צודק! מי שנישקה את רוני יכולה בבקשה לעמוד מולו?"
 
ג'וני לחץ על כפתור והשמיע תרועת חצוצרות חגיגית.
 
רוני משך בתנועה חדה את הבד מעיניו, ראה את פניה הסמוקות מזעם של עמליה, ונאנח.
 
"לא נורא, הייתם אחלה! יאללה בלאגן!" קרא הדי־ג'יי ומיהר לנגן שיר פופ קופצני. הבנות גררו מיד את עמליה לרקוד איתן, ורוני המובס ניסה לפלס את דרכו בין השמלות המנצנצות.
 
יריב התקרב אליו. "לא, אתה חתיכת דביל!"
 
"עזוב אותי," ענה רוני.
 
"מה, לא שמת לב לפרחים על הראש?"
 
"טוב, די, הבנו!"
 
"לפחות יש לנו הוכחה שאתה מאוהב בשותפה שלך!" עקץ יריב, שאף פעם לא ידע מתי להפסיק.
 
"אתה מוכן לסתום?!" התפרץ רוני ודחף אותו הצידה.
 
"מה יש, קצת הומור!" צעק יריב אל גבו המתרחק.
 
* * *
 
רוני התרחק מרחבת הריקודים. ממחר אנחנו בחופש, חשב. עד שנחזור לבית ספר כולם ישכחו את זה.
 
הוא ניסה לא לפגוש במבטה של תום, אבל לא התאפק. היא עדיין ישבה באותו כיסא, והנידה כלפיו בראשה.
 
הוא כעס על עצמו כל כך. אני כזה אידיוט… באמת דמיינתי שתום תשתתף במשחק הזה? עכשיו היא בטוחה שרציתי שהיא תיתן לי נשיקה…
 
"אחלה מסיבה, אה?" קראה אליו תום.
 
הוא התקרב אליה בצעדים כבדים.
 
"איזה פדיחה, אה?"
 
תום לא ענתה, רק נעמדה בנחישות.
 
"טוב, היינו פה?"
 
"את רוצה שנלך? טיפה מוקדם, לא?"
 
"לא הספיקה לך החוויה עד עכשיו?"
 
"אני מצטער, תום, לא יודע מה עבר לי בראש…"
 
"שטויות, למי אכפת? העיקר שעמליה נהנתה," היא ענתה והתחילה לצעוד לכיוון היציאה מהאולם.
 
רוני נשם בהקלה. איזה כיף שתום לא הולכת לעשות עניין מהנשיקה המביכה הזאת!
 
"טוב, אתה בא?"
 
שניהם צעדו לאט לאורך הקיר, מנסים לא לעורר את תשומת הלב של הרוקדים ברחבה.
 
"לאן אתה חושב שאתה הולך, רוני?"
 
זה לא ממש הצליח להם.
 
עמליה דידתה לעברם בנעלי העקב הוורודות שלה.
 
"אתם צוחקים, נכון? יש עוד מלא דברים! אתם לא יכולים עוד ללכת!" עמליה דיברה אל שניהם, אבל הביטה רק ברוני.
 
תום לא טרחה להגיב. היא כבר התרגלה לזה שעמליה עושה הכול כדי להתעלם ממנה.
 
"תום מרגישה קצת לא טוב…" מלמל רוני, ששנא לשקר אבל הרגיש שהפעם זה מוצדק.
 
"כן…" הוסיפה תום בחיוך מזויף, "אבל ממש נהניתי! אחלה בת מצווּש!"
 
"אין מצב!" קראה עמליה באכזבה. "אתה אבל מרגיש בסדר, נכון?" היא נעצה עיניה ברוני, "אתה חייב להישאר! פְּליז!"
 
רוני הביט חסר אונים בתום, וזו החזירה לו מבט חסר סבלנות. "אין לי בעיה לחזור לבד אם בא לך להישאר," היא אמרה ביובש.
 
"מה פתאום!" ענה רוני מיד. "בואי, אני בא איתך!"
 
בדיוק אז נשמע שוב ברמקולים קולו העמוק של הדי־ ג'יי.
 
"וזה הזמן, חברים וחברות, לרגע שכולנו חיכינו לו! הסלואו של הערב!"
 
ג'וני לחץ על כפתור בשולחן הקטן שמולו, והאורות באולם כבו. מתיק העור הצהבהב שלו הוא שלף דיסק, הכניס אותו לנגן והפעיל אותו. הפופ הקופצני פינה את מקומו לשיר רגוע ורומנטי.
 
תום ניצלה את ההזדמנות.
 
"טוב, עמליה, אנחנו זזנו… מזל טוב שוב..."
 
"ביי, תודה שבאת!" מיהרה עמליה לענות, ואז תפסה פתאום בידו של רוני ומשכה אותו בכוח אחריה.
 
"מה את עושה?" מלמל רוני.
 
"אתה חייב לי ריקוד אחרי הפדיחה של קודם," הודיעה לו עמליה.
 
רוני הביט לאחור לעבר תום, אבל היא כבר היתה מוסתרת מאחורי חבורת ילדים.
 
עמליה הובילה את רוני בנחישות באולם החשוך, אל אלומה בודדת שהאירה את מרכז הרחבה. היא נעמדה והניחה את ידיה על כתפיו.
 
"הופה, מה זה הזוג המפתיע הזה?" קרא יריב ושרק שריקה מסתלסלת, שנענתה מיד בצחוקם של חבריו.
 
לרוני כבר לא היה כוח לענות לו.
 
הוא הניח את ידיו על מותניה של עמליה והתחיל לזוז לפי הקצב האיטי של השיר, שהיה נדמה שלעולם לא יסתיים. עמליה הביטה בו במבט מצועף, אבל רוני לא היה מרוכז. הוא לא הפסיק לנסות לאתר את תום מבעד לילדים שעמדו סביבם במעגל.
 
עמליה הפסיקה לרקוד. "מה הסיפור, רוני? אתה ותום חברים? כאילו, חברים חברים?"
 
"מה? מה פתאום!" הסמיק רוני.
 
"אז למה אתה כזה לחוץ?"
 
"סתם, לא בא לי לתת לה ללכת לבד הביתה."
 
"לא אשמתך שהיא בוחרת לגור באוטובוס נטוש, נכון?"
 
"זה גם לא אשמתה…" התחיל רוני לענות, אבל עמליה עצרה אותו.
 
"תירגע, היא בכלל לא הלכה הביתה." עמליה סימנה בראשה לעבר קצה האולם החשוך. שם, ליד הדלת, נגלתה לרוני הצללית המוּכֶּרת של תום.
 
הוא נשם לרווחה ורק ספר את השניות עד שהשיר יסתיים.
 
בשנייה שהוא נגמר הרפה רוני את אחיזתו בעמליה, שעדיין הניחה את ידיה על כתפיו. משום מה, שום שיר אחר לא נשמע, ושקט משונה מילא את החדר.
 
"טוב, אני די חייב לשירותים," מלמל רוני והשתחרר בעדינות מידיה של עמליה. הוא לא הספיק לזוז כשלפתע קול עמוק מאחוריו הקפיץ אותו בבהלה.
 
"איפה מחיאות הכפיים שלכם?!"
 
זה היה ג'וני, שצץ פתאום ונעמד לידם. המיקרופון שלו צפצף בזמן שדיבר.
 
"תעשו הרבה כבוד לזוג של הערב!"
 
קהל הילדים הגיב בתשואות. עמליה נופפה לכל עבר, ורוני רק רצה לברוח משם.

גיורא חמיצר

גיורא חמיצר (נולד ב-4 באוקטובר 1971) הוא יוצר טלוויזיה ישראלי.

בשנים 1994 - 2004 שהה חמיצר בחו"ל, בעיקר בניו יורק. במהלך התקופה השלים את לימודיו האקדמיים והקים וניהל חברות סטארט אפ בתחום הניו-מדיה. החל משנת 2005, כותב חמיצר תסריטים לטלוויזיה.
לצד סדרות הילדים שיצר, כתב חמיצר, יחד עם העיתונאית עטרה אופק והסופרת דניאלה שפיגלמן, ספרים נלווים של "השמיניה", "האי", "החממה" ו"שכונה".

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

רוני ותום - החקירה השלישית גיורא חמיצר
הקדמה
 
 
הפעם האחרונה שנפגשתי עם צמד הבלשים הצעירים היתה בבוקר חורפי, שבו התפרסמה באחד העיתונים כתבה גדולה שכתבתי עליהם. סיפרתי בה איך שני ילדים בכיתה ו' הצליחו במו ידיהם להציל ארמון תל אביבי ישן ואת הזקן הערירי שהתגורר בו, ואיך גילו אוצר יהלומים שהיה טמון במשך עשרות שנים מתחת לאדמה.
 
גשם זלעפות ירד בזמן ששלושתנו ישבנו בבית הקפה הפינתי הקבוע שלנו. השניים אחזו בעיתון בעיניים בורקות, נרגשים לראות את תמונתם מתנוססת בראש הכתבה. אחרי שסיימו לקרוא את הכתבה שלוש פעמים רצופות, ואחרי שסיימו לשתות את השוקו החם שהזמנתי להם, הלכו רוני ותום לדרכם ואני חזרתי לענייני.
 
מאז עברו כמה חודשים, שבהם לא שמעתי מהם דבר. הייתי בטוח שהם המשיכו בחייהם, כמו כל ילד אחר בגילם. ואז, ערב אחד, במהלך חופשת הפסח, בעודי יושב על הספה בביתי ובוהה במהדורת החדשות היומית בטלוויזיה, צד את עיני סיפור מוזר. כתב חדשות דיווח מצפון הארץ על פשע משונה ביותר שהתרחש באותו יום. הוא לא מסר יותר מדי פרטים, אך ציין שמי שהביאו ללכידת הפושע היו שני ילדים בני שתים עשרה. מיד הזדקפתי במקומי. האם יכול להיות שמדובר בשני חברַי הצעירים?
 
הסקרנות לא נתנה לי מנוח. למחרת בבוקר לקחתי את מכוניתי ונסעתי צפונה, אל הקיבוץ הוותיק שעל שפת הכנרת, שבו התרחש הפשע המוזר.
 
שום דבר לא היה יכול להכין אותי למה שגיליתי כשהגעתי לשם. אבל אולי כדאי שאספר את כל הסיפור כמו שצריך, מהתחלה.
 
 
 
 
פרק 1
אהבה עיוורת
 
 
רוני עמד באמצע האולם הגדול כשעיניו מכוסות. ראשו נע מצד לצד באי נוחות, אבל הבד השחור לא אִפשר לו לראות דבר. מסביבו שמע רק צרחות, שהתערבבו במוזיקה מחרישת אוזניים שהרעידה את רגליו.
 
הילדים הקיפו אותו במעגל ומחאו כפיים בקצב. הם לא היו רגילים לראות את רוני גבריאלי ככה, מסכן וחסר אונים, ונדמה שהחידוש הזה שעשע אותם.
 
קולו של הדי־ג'יי הדהד ברמקולים הענקיים. "מחיאות כפיים למתנדב שלנו!"
 
הצהלות שנשמעו מכל עבר רק הלחיצו את רוני יותר. למה הסכמתי לעשות את זה?! הוא חשב לעצמו, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט.
 
מעל הילדים הצוהלים היו תלויים עשרות בלונים ורודים ולבנים. שלט ענק התנוסס על הקיר מאחוריהם: "עמליה בת 12".
 
ג'וני, הדי־ג'יי, היה נמוך קומה, ושערו הדליל היה אסוף בקוקו. הוא הסביר את חוקי המשחק לאט ובקול עמוק שלא תאם את גופו הקטן.
 
"למשחק הבא, חברות וחברים יקרים, קוראים 'אהבה עיוורת'. אחת מהבנות המדהימות שאיתנו כאן הולכת לתת למתנדב שלנו נשיקה!"
 
כל בנות הכיתה פרצו בצווחות, למרות שכבר הכירו היטב את המשחק ממסיבות בת מצווה קודמות.
 
רק ילדה אחת ישבה בצד, לא צרחה ולא קפצה.
 
ממקום מושבה בירכתי האולם, תום הביטה בהמולת הבנות שעל רחבת הריקודים וגלגלה עיניים במיאוס. היא היתה היחידה בחדר שלא לבשה שמלה, לא התאפרה ולא נעלה נעלי עקב. היא בחיים לא היתה מתקרבת בכלל לבת מצווה הזאת אם רוני, שותפה הנאמן לעסקי הבילוש והחבר הכי טוב שלה, לא היה מכריח אותה לבוא.
 
"מספיק לי לראות את הפקאצות האלה בבית ספר. למה אני צריכה לראות אותן גם בערב?"
 
"מה אכפת לך? מחר ממילא מתחיל חופש פסח ולא תצטרכי לראות אותן כמעט חודש!"
 
חופש פסח היה נדמה עכשיו לתום רחוק מתמיד.
 
הכול בבת מיצווּש הזאת נראה לה מטופש: האולם המקושט מדי, הדי־ג'יי שעף על עצמו, השמלה הוורודה המוגזמת של עמליה, עם זר הפרחים המפונפן על הראש, ובעיקר רוני, שנראה כמו אסיר עם כיסוי העיניים הדבילי הזה.
 
"האם המתנדב שלנו יצליח לזהות מי המנשקת המסתורית? חברות וחברים — הנה זה מתחיל!" לחש ג'וני למיקרופון והשמיע מוזיקה דרמטית של תופים מתגלגלים, כמו בסרט מתח.
 
"תספרו איתי! עשר... תשע… שמונה…"
 
הצרחות הלכו וגברו. רוני רצה להיעלם מרוב מבוכה.
 
החברות של עמליה הסתודדו ביניהן בהתרגשות, מנסות להחליט מי תנשק אותו.
 
"שבע... שש..."
 
יריב, חברו של רוני, הגיח פתאום וסימן לבנות שאולי הוא יהיה המנשק המסתורי.
 
"השתגעת?"
 
"ששש!"
 
"חמש… ארבע… שלוש..."
 
יריב כמעט הצליח להתקרב לרוני, אבל ברגע האחרון עמליה, ילדת הבת מצווה, הדפה אותו לאחור.
 
"שתיים… אחת… נשיקה!"
 
עמליה נתנה לרוני נשיקה רכה על הלחי, ומיד נסוגה בקפיצה לאחור.
 
"אוקיי… זו היתה אחת הנשיקות אם לא ה—!" הכריז הדי־ג'יי. הוא עצר את רעם התופים. "אז מה הניחוש שלך?" שאל את רוני.
 
הצווחות השתתקו בבת אחת.
 
"אין לי מושג…" מלמל רוני לתוך האפלה.
 
דממה מוזרה השתררה סביבו. כולם חיכו למוצא פיו.
 
"נו רוני, תנחש!" ניסר באוזנו קולה הגבוה של עמליה.
 
"לא יודע…"
 
"זו היתה מישהי מאוד מאוד מיוחדת!" שמע רוני את שירה, חברתה הטובה של עמליה.
 
"ששש! תנו לו לנחש!"
 
תום הביטה ברוני האומלל ושוב גלגלה את עיניה. הנשיקה של עמליה עִצבנה אותה, ועוד יותר עִצבן אותה שהיא בכלל מתעצבנת. היא רצתה לקום ולתלוש לו את כיסוי העיניים מהפרצוף, אבל ידעה שרוני לא יאהב את זה, ונאלצה להתאפק.
 
"אז מה אתה אומר, רוני, אין לנו את כל היום, אתה יודע…" רעם קול הבס של ג'וני.
 
"אוף, אני לא יודע… " מלמל רוני. באמת לא היה לו מושג.
 
"תום? זו היית את?"
 
הס הושלך באולם, ועמליה האדימה. כולם הביטו בה ואז הסבו ראשיהם לאחור אל תום, שטמנה את פניה בידיה. היא עצמה את העיניים. איזה סיוט, חשבה.
 
רוני לא הבין למה כולם השתתקו. הוא עמד להסיר את הכיסוי מהראש כשהדי־ג'יי עצר אותו.
 
"רגע! עוד לא לגעת! אוקיי, בוא נראה אם אתה צודק! מי שנישקה את רוני יכולה בבקשה לעמוד מולו?"
 
ג'וני לחץ על כפתור והשמיע תרועת חצוצרות חגיגית.
 
רוני משך בתנועה חדה את הבד מעיניו, ראה את פניה הסמוקות מזעם של עמליה, ונאנח.
 
"לא נורא, הייתם אחלה! יאללה בלאגן!" קרא הדי־ג'יי ומיהר לנגן שיר פופ קופצני. הבנות גררו מיד את עמליה לרקוד איתן, ורוני המובס ניסה לפלס את דרכו בין השמלות המנצנצות.
 
יריב התקרב אליו. "לא, אתה חתיכת דביל!"
 
"עזוב אותי," ענה רוני.
 
"מה, לא שמת לב לפרחים על הראש?"
 
"טוב, די, הבנו!"
 
"לפחות יש לנו הוכחה שאתה מאוהב בשותפה שלך!" עקץ יריב, שאף פעם לא ידע מתי להפסיק.
 
"אתה מוכן לסתום?!" התפרץ רוני ודחף אותו הצידה.
 
"מה יש, קצת הומור!" צעק יריב אל גבו המתרחק.
 
* * *
 
רוני התרחק מרחבת הריקודים. ממחר אנחנו בחופש, חשב. עד שנחזור לבית ספר כולם ישכחו את זה.
 
הוא ניסה לא לפגוש במבטה של תום, אבל לא התאפק. היא עדיין ישבה באותו כיסא, והנידה כלפיו בראשה.
 
הוא כעס על עצמו כל כך. אני כזה אידיוט… באמת דמיינתי שתום תשתתף במשחק הזה? עכשיו היא בטוחה שרציתי שהיא תיתן לי נשיקה…
 
"אחלה מסיבה, אה?" קראה אליו תום.
 
הוא התקרב אליה בצעדים כבדים.
 
"איזה פדיחה, אה?"
 
תום לא ענתה, רק נעמדה בנחישות.
 
"טוב, היינו פה?"
 
"את רוצה שנלך? טיפה מוקדם, לא?"
 
"לא הספיקה לך החוויה עד עכשיו?"
 
"אני מצטער, תום, לא יודע מה עבר לי בראש…"
 
"שטויות, למי אכפת? העיקר שעמליה נהנתה," היא ענתה והתחילה לצעוד לכיוון היציאה מהאולם.
 
רוני נשם בהקלה. איזה כיף שתום לא הולכת לעשות עניין מהנשיקה המביכה הזאת!
 
"טוב, אתה בא?"
 
שניהם צעדו לאט לאורך הקיר, מנסים לא לעורר את תשומת הלב של הרוקדים ברחבה.
 
"לאן אתה חושב שאתה הולך, רוני?"
 
זה לא ממש הצליח להם.
 
עמליה דידתה לעברם בנעלי העקב הוורודות שלה.
 
"אתם צוחקים, נכון? יש עוד מלא דברים! אתם לא יכולים עוד ללכת!" עמליה דיברה אל שניהם, אבל הביטה רק ברוני.
 
תום לא טרחה להגיב. היא כבר התרגלה לזה שעמליה עושה הכול כדי להתעלם ממנה.
 
"תום מרגישה קצת לא טוב…" מלמל רוני, ששנא לשקר אבל הרגיש שהפעם זה מוצדק.
 
"כן…" הוסיפה תום בחיוך מזויף, "אבל ממש נהניתי! אחלה בת מצווּש!"
 
"אין מצב!" קראה עמליה באכזבה. "אתה אבל מרגיש בסדר, נכון?" היא נעצה עיניה ברוני, "אתה חייב להישאר! פְּליז!"
 
רוני הביט חסר אונים בתום, וזו החזירה לו מבט חסר סבלנות. "אין לי בעיה לחזור לבד אם בא לך להישאר," היא אמרה ביובש.
 
"מה פתאום!" ענה רוני מיד. "בואי, אני בא איתך!"
 
בדיוק אז נשמע שוב ברמקולים קולו העמוק של הדי־ ג'יי.
 
"וזה הזמן, חברים וחברות, לרגע שכולנו חיכינו לו! הסלואו של הערב!"
 
ג'וני לחץ על כפתור בשולחן הקטן שמולו, והאורות באולם כבו. מתיק העור הצהבהב שלו הוא שלף דיסק, הכניס אותו לנגן והפעיל אותו. הפופ הקופצני פינה את מקומו לשיר רגוע ורומנטי.
 
תום ניצלה את ההזדמנות.
 
"טוב, עמליה, אנחנו זזנו… מזל טוב שוב..."
 
"ביי, תודה שבאת!" מיהרה עמליה לענות, ואז תפסה פתאום בידו של רוני ומשכה אותו בכוח אחריה.
 
"מה את עושה?" מלמל רוני.
 
"אתה חייב לי ריקוד אחרי הפדיחה של קודם," הודיעה לו עמליה.
 
רוני הביט לאחור לעבר תום, אבל היא כבר היתה מוסתרת מאחורי חבורת ילדים.
 
עמליה הובילה את רוני בנחישות באולם החשוך, אל אלומה בודדת שהאירה את מרכז הרחבה. היא נעמדה והניחה את ידיה על כתפיו.
 
"הופה, מה זה הזוג המפתיע הזה?" קרא יריב ושרק שריקה מסתלסלת, שנענתה מיד בצחוקם של חבריו.
 
לרוני כבר לא היה כוח לענות לו.
 
הוא הניח את ידיו על מותניה של עמליה והתחיל לזוז לפי הקצב האיטי של השיר, שהיה נדמה שלעולם לא יסתיים. עמליה הביטה בו במבט מצועף, אבל רוני לא היה מרוכז. הוא לא הפסיק לנסות לאתר את תום מבעד לילדים שעמדו סביבם במעגל.
 
עמליה הפסיקה לרקוד. "מה הסיפור, רוני? אתה ותום חברים? כאילו, חברים חברים?"
 
"מה? מה פתאום!" הסמיק רוני.
 
"אז למה אתה כזה לחוץ?"
 
"סתם, לא בא לי לתת לה ללכת לבד הביתה."
 
"לא אשמתך שהיא בוחרת לגור באוטובוס נטוש, נכון?"
 
"זה גם לא אשמתה…" התחיל רוני לענות, אבל עמליה עצרה אותו.
 
"תירגע, היא בכלל לא הלכה הביתה." עמליה סימנה בראשה לעבר קצה האולם החשוך. שם, ליד הדלת, נגלתה לרוני הצללית המוּכֶּרת של תום.
 
הוא נשם לרווחה ורק ספר את השניות עד שהשיר יסתיים.
 
בשנייה שהוא נגמר הרפה רוני את אחיזתו בעמליה, שעדיין הניחה את ידיה על כתפיו. משום מה, שום שיר אחר לא נשמע, ושקט משונה מילא את החדר.
 
"טוב, אני די חייב לשירותים," מלמל רוני והשתחרר בעדינות מידיה של עמליה. הוא לא הספיק לזוז כשלפתע קול עמוק מאחוריו הקפיץ אותו בבהלה.
 
"איפה מחיאות הכפיים שלכם?!"
 
זה היה ג'וני, שצץ פתאום ונעמד לידם. המיקרופון שלו צפצף בזמן שדיבר.
 
"תעשו הרבה כבוד לזוג של הערב!"
 
קהל הילדים הגיב בתשואות. עמליה נופפה לכל עבר, ורוני רק רצה לברוח משם.