להחליף את המים של הפרחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להחליף את המים של הפרחים
מכר
אלפי
עותקים
להחליף את המים של הפרחים
מכר
אלפי
עותקים

להחליף את המים של הפרחים

4.6 כוכבים (430 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Changer L'eau Des Fleurs
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 458 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 38 דק'

תקציר

להחליף את המים של הפרחים הוא ספר צובט לב ושובה לב, אשר שהה שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר בצרפת, זכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקוראים. ואלרי פרין, מהסופרות האהובות בצרפת, תסחוף בספרה גם את הקוראים בישראל.
 
להחליף את המים של הפרחים מספר את סיפורן של שתי דמויות – ויולט, שומרת בבית קברות קטן בחבל בורגון שבצרפת, וז'וליאן, גבר צעיר המידפק על דלתה יום אחד, ובפיו בקשה יוצאת דופן: להניח את כד האפר של אמו האהובה על קברו של המאהב שלה, גבר שעל קיומו לא ידע עד למותה.
 
ההחלטה לעזור לז'וליאן מטלטלת את חייה של ויולט. עד כה היא הצליחה לחיות בשלום עם הכפילוּת שחייה זימנו לה: בקדמת הבית – היא מטפחת באהבה את גינת הפרחים שלה. הדלת האחורית, של אותו בית ממש, מובילה למקום העבודה שלה, המקום שבו מניחים פרחים שכבר נקטפו. עכשיו יהיה עליה לחבר בין שני העולמות, החיים והמתים, אלה שהיו ואלה שעתידים אולי עוד לפרוח. 
 
להחליף את המים של הפרחים הוא ספר מענג שכולו שיר הלל לדברים הקטנים והפשוטים בחיים, שהם גם הדברים החשובים בהם. ויולט מגלה, יחד עם הקוראים המלווים אותה במסעה, שגם בכאב יש הבהוב של אושר, שגם בעצב יש התרגשות, שעדיין יש סיבה לקום בכל בוקר ולהריח את ריחם של הפרחים.

פרק ראשון

1
 
אדם אחד הולך מאיתנו, ופתאום הכול נטוש.
שכנַי לא פוחדים מכלום. אין להם דאגות, הם לא מתאהבים, לא כוססים ציפורניים, לא מאמינים בגורל, לא מבטיחים הבטחות, לא עושים רעש, אין להם ביטוח לאומי, הם לא בוכים, לא מחפשים את המפתחות, את המשקפיים, את השלט, את הילדים, את האושר.
הם לא קוראים, לא משלמים מסים, לא עושים דיאטה, אין להם העדפות, הם לא משנים את דעתם, לא מציעים את המיטה, לא מעשנים, לא עורכים רשימות, לא חושבים מיליון פעם לפני שהם אומרים משהו. אין להם תחליף.
הם לא חנפנים, שאפתנים, נוטרי טינה, גנדרנים, קמצנים, נדיבים, קנאים, מוזנחים, נקיים, מעודנים, מצחיקים, מכורים, חסכנים, חייכנים, ערמומיים, אלימים, מאוהבים, זעפנים, צבועים, עדינים, קשוחים, רכרוכיים, רעים, שקרנים, גנבים, מהמרים, אמיצים, פחדנים, מאמינים, אכזרים, אופטימיסטים.
הם מתים.
ההבדל היחיד ביניהם הוא העץ של ארון הקבורה: אלון, אורן או מהגוני.

2

מה אתה רוצה שאעשה אם אינני שומעת עוד את צעדיך, וכבר איני יודעת חייו של מי הסתלקו, שלי או שלך.

קוראים לי ויולט טוּסֶן. הייתי שומרת במחסום, עכשיו אני שומרת בבית קברות.
אני טועמת את החיים, שותה אותם בלגימות קטנות כמו תה יסמין עם דבש. ולעת ערב, כששערי בית הקברות שלי נעולים והמפתח משתלשל מדלת חדר המקלחת שלי, אני בגן עדן.
לא גן העדן של שכנַי. לא.
גן העדן של החיים: לגימת פורטו — בציר 1983 — שמביא לי ז'וֹזֶה־לוּאי פֶרְנַנדז בכל 1 בספטמבר. שרידי חופשה שנמזגים לכוסית קריסטל, גל חום שכזה שאני מוזגת לי בסביבות השעה שבע בערב, גם בגשם, ברוח או בשלג.
שני אצבעוני משקה שצבעו כאבן אודם. דמן של גפני פורטו. אני עוצמת עיניים. ומתענגת. די בלגימה אחת כדי לרומם לי את הערב. שני אצבעונים מפני שאני אוהבת שִכרוּת אבל לא אלכוהול.
ז'וזה־לואי פרננדז מקשט בפרחים את קברה של מריה פרננדז לבית פּינטוֹ (1956-2007) פעם בשבוע, למעט בחודש יולי, אז אני זו שמניחה את הפרחים. מכאן הפורטו, כדי להודות לי.
ההווה שלי הוא מתנה משמים. זה מה שאני אומרת לעצמי מדי בוקר כשאני פוקחת עיניים.
הייתי אומללה מאוד, הרוסה ממש. לא קיימת. חלולה. הייתי כמו שכנַי, אבל גרוע מזה. האיברים החיוניים פעלו, אבל אני לא הייתי בפנים. חסרה הנשמה שמשקלה, כך אומרים, עשרים ואחד גרם, ואחת היא אם אני שמנה או רזה, גדולה או קטנה, צעירה או זקנה.
אבל מכיוון שאף פעם לא חיבבתי אומללות, החלטתי שזה לא יימשך זמן רב. האומללות צריכה להיפסק יום אחד.
התחלתי רע מאוד. ננטשתי עם לידתי בארדנים, בצפון חבל הארץ שמתנגש עם בלגיה, היכן שמזג האוויר נחשב "יבשתי מתון" (גשמים חזקים בסתיו ושפע של כפור בחורף), המקום שבו התעלה של ז'אק ברל מהשיר תלתה את עצמה מרוב אפרוריות, כך נדמה לי לפחות.
כשנולדתי לא בכיתי. לפיכך הניחו אותי בצד כמו חבילה של 2.670 קילוגרם בלי בול, בלי שם נמען, עד למילוי הטפסים שיצהירו שהסתלקתי עוד בטרם בואי.
מתה בלידתה. ילדה חסרת חיים וחסרת שם משפחה.
המיילדת היתה צריכה למצוא לי שם בזריזות, כדי למלא את השדות בטופס, אז היא בחרה בוויולט. אני מניחה שאכן הייתי סגולה מכף רגל ועד ראש.1
כששיניתי צבע, כשעורי הווריד והיה עליה למלא תעודת לידה, היא כבר לא שינתה את שמי.
הניחו אותי על תנור. עורי התחמם. הבטן של אמי, שלא רצתה בי, הקפיאה אותי ככל הנראה. החמימות קירבה אותי לחיים. אין ספק שמשום כך אני כל כך אוהבת את הקיץ ולעולם איני מחמיצה הזדמנות להתייצב כמו חמנייה מול כל קרן שמש.
שם נעורי היה טְרֶנֶה, כמו הזמר שארל טְרֶנֶה. כנראה אותה מיילדת שקראה לי ויולט העניקה לי את שם המשפחה. מן הסתם אהבה את שארל. כמו שאני אהבתי אותו מאוחר יותר. זמן רב החשבתי אותו לקרוב משפחה רחוק, מעין דוד מאמריקה שמעולם לא פגשתי. כשאת אוהבת זמר ושרה את השירים שלו, נדמה שנוצרת ביניכם קרבה משפחתית מסוימת.
טוסן הגיע מאוחר יותר, כשנישאתי לפיליפ טוסן.2 השם היה אמור להזהיר אותי. אבל יש גברים שקוראים להם אביב והם מרביצים לנשים שלהם. שם יפה הוא לא ערובה מפני אופי מנוול.
אמא שלי לא חסרה לי מעולם, אלא כשהיה לי חום. כשהייתי בריאה, גדלתי. צמחתי ישרה מאוד, כאילו את הורי הנעדרים החליף אפוטרופוס על עמוד השדרה. אני זקופה. זה סימן היכר שלי. אף פעם לא היה לי גב כפוף. אפילו לא בימי האבל. לעתים קרובות למדי שואלים אותי אם רקדתי בלט. אני עונה שלא. שהיומיום חינך אותי, עשה לי תרגילי בר ובהונות מדי יום ביומו.

3

שייקחו אותי לאן שלוקחים את בני מיני, כי כל בתי הקברות הופכים לבסוף לגנים.

ב-1997, כשהמחסום שלנו הפך לאוטומטי, איבדנו בעלי ואני את מקום העבודה. הופענו בעיתון. ייצגנו את נפגעי המשנה האחרונים של הקִדמה, היינו מפעילי המחסום הידני האחרון בצרפת. העיתונאי צילם אותנו והוסיף תמונה לכתבה. פיליפ טוסן אפילו נעמד לתצלום כשידו כרוכה סביב מותני. אף על פי שאני מחייכת בתמונה, אלוהים כמה שהעיניים שלי עצובות.
ביום שהופיעה הכתבה חזר פיליפ טוסן מלשכת האבטלה שבור לב: הוא הבין שיצטרך לעבוד. הוא התרגל לכך שאני עושה הכול במקומו. איתו, מבחינת עצלנות, זכיתי בלוטו. המספר הזוכה ופרסי התנחומים.
כדי לרומם את מצב רוחו הושטתי לו דף: "שומר בית קברות, מקצוע העתיד". הוא הסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי. ב-1997 הוא הסתכל עלי יום־יום כאילו יצאתי מדעתי. האם גבר שהפסיק לאהוב את רעייתו מסתכל עליה כאילו יצאה מדעתה?
הסברתי לו שנתקלתי במודעה במקרה. שבעיריית בְּרַנסיוֹן־א־שָלוֹן מחפשים זוג שומרים שיטפלו בבית הקברות. אמרתי שלמתים אין שעות קבועות והם עושים פחות רעש מרכבות. וגם שדיברתי עם ראש העיר והוא מוכן לקבל אותנו לעבודה ברגע זה.
בעלי לא האמין. הוא אמר שהוא לא מאמין בצירופי מקרים. שהוא מעדיף למות רק לא ללכת "לשם" ולעבוד בתור אוכל נבלות.
הוא הדליק את הטלוויזיה ושיחק מריו 64. מטרת המשחק היא לתפוס את כל הכוכבים בכל עולם. אני רציתי לתפוס כוכב אחד ויחיד: את הכוכב הנכון. ככה הרהרתי בשעה שמריו התרוצץ לכל הכיוונים כדי להציל את הנסיכה פיץ' שנחטפה על ידי בָּאוּזֶר.
אז התעקשתי. אמרתי לו שבתור שומרי בית הקברות נרוויח שתי משכורות, טובות בהרבה ממה שהרווחנו במחסום, ושהמתים מכניסים יותר מרכבות. ושנהיה זכאים למגורים בבית יפה מאוד, בלי הוצאות. שזה יהיה שינוי לטובה אחרי הצריף שגרנו בו שנים, שדלף כמו דוברה בחורף וחימם כמו הקוטב הצפוני בקיץ. שזאת תהיה התחלה חדשה, שאנחנו זקוקים לזה ונכסה את החלונות בווילונות יפים כדי לא לראות את השכנים, הצלבים, האלמנות וכל זה. שהווילונות האלה יהיו חיץ בין החיים שלנו ובין העצבות של האחרים. יכולתי לומר לו את האמת, לומר לו שהווילונות הללו יהיו חיץ בין העצבות שלי לזו של האחרים. אבל חס וחלילה. לא להגיד כלום. להעמיד פנים. לנסוך אמון. כדי שישתכנע.
לסיכום השיחה הבטחתי לו שהוא לא יצטרך לעשות כלום. ששלושה חופרי קברים כבר אחראים על התחזוקה, על הקברים ועל ניהול בית הקברות. העבודה תהיה רק לפתוח ולסגור את השערים. להיות נוכחים. עם שעות עבודה לא מתישות. חופשות וסופי שבוע ארוכים כמו הגשר העתיק בוַואלסֵרין. ושאני אדאג לכל היתר. כל היתר.
סוּפּר מריו הפסיק לרוץ. הנסיכה נפלה.
לפני שהלך לישון קרא פיליפ טוסן שוב את המודעה: "שומר בית קברות, מקצוע העתיד".
המחסום שלנו היה במלגרן־סוּר־נַנסי. באותה תקופה של חיי לא חייתי. "באותה תקופה של מותי" יהיה ניסוח מדויק יותר. התרחצתי, התלבשתי, עבדתי, עשיתי קניות, ישנתי. בעזרת כדור שינה. או שניים. או יותר. והסתכלתי על בעלי מסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי.
שעות העבודה שלי היו מפרכות עד אימה. הרמתי והורדתי את המחסום כמעט חמש־עשרה פעמים ביום, בימי חול. הרכבת הראשונה עברה ב-4:50 והאחרונה ב-23:04. חייתי עם האזעקה האוטומטית של המחסום בראש. שמעתי אותה עוד לפני שהתחילה. היינו אמורים לחלוק את המקצב המחריד הזה, לעשות תורנות. אבל המשמרת של פיליפ טוסן כללה רק התגלגלות — על האופנוע שלו ועם מאהבות בין הסדינים.
אוי, כמה שהנוסעים שחלפו על פנַי הציתו בי חלומות. אמנם הרכבות היו רק רכבות אזוריות קטנות שחיברו בין נַנסי לאֶפּינֶל לשירות המקומיים ועצרו כתריסר פעמים בנסיעה בעיירות עלובות. ובכל זאת קינאתי בגברים ובנשים שבהן. הייתי מדמיינת שהם נוסעים לפגישות, לפגישות שרציתי גם אני, כמו הנוסעים שחלפו על פנַי.
שלושה שבועות אחרי שהופיעה הכתבה בעיתון עברנו לבּוּרגוֹן. עברנו מאפור לירוק. מבטון לכרי דשא, מריח הזפת של המסילה לריחות של כפר.
הגענו לבית הקברות בברנסיון־א־שלון ב-15 באוגוסט 1997. צרפת היתה בחופשה. כל התושבים נטשו. הציפורים המתעופפות מקבר לקבר לא עפו. החתולים המשתרעים בין העציצים נעלמו. אפילו לנמלים וללטאות היה חם מדי, לוחות השיש להטו. חופרי הקברים היו בחופשה, וגם המתים החדשים. שוטטתי לבדי בשבילים, קראתי את שמות האנשים שלעולם לא אכיר. ובכל זאת מיד הרגשתי טוב. במקום הנכון.

1. בצרפתית: ויולט היא פרח הסיגלית והצבע הסגול. (כל ההערות הן מאת המתרגמת).
2. טוּסֶן בצרפתית: יום כל הקדושים. מצוין ב-1 בנובמבר לזכר כל הנוצרים שמתו בשל דתם.

עוד על הספר

  • שם במקור: Changer L'eau Des Fleurs
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 458 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 38 דק'
להחליף את המים של הפרחים ואלרי פרין
1
 
אדם אחד הולך מאיתנו, ופתאום הכול נטוש.
שכנַי לא פוחדים מכלום. אין להם דאגות, הם לא מתאהבים, לא כוססים ציפורניים, לא מאמינים בגורל, לא מבטיחים הבטחות, לא עושים רעש, אין להם ביטוח לאומי, הם לא בוכים, לא מחפשים את המפתחות, את המשקפיים, את השלט, את הילדים, את האושר.
הם לא קוראים, לא משלמים מסים, לא עושים דיאטה, אין להם העדפות, הם לא משנים את דעתם, לא מציעים את המיטה, לא מעשנים, לא עורכים רשימות, לא חושבים מיליון פעם לפני שהם אומרים משהו. אין להם תחליף.
הם לא חנפנים, שאפתנים, נוטרי טינה, גנדרנים, קמצנים, נדיבים, קנאים, מוזנחים, נקיים, מעודנים, מצחיקים, מכורים, חסכנים, חייכנים, ערמומיים, אלימים, מאוהבים, זעפנים, צבועים, עדינים, קשוחים, רכרוכיים, רעים, שקרנים, גנבים, מהמרים, אמיצים, פחדנים, מאמינים, אכזרים, אופטימיסטים.
הם מתים.
ההבדל היחיד ביניהם הוא העץ של ארון הקבורה: אלון, אורן או מהגוני.

2

מה אתה רוצה שאעשה אם אינני שומעת עוד את צעדיך, וכבר איני יודעת חייו של מי הסתלקו, שלי או שלך.

קוראים לי ויולט טוּסֶן. הייתי שומרת במחסום, עכשיו אני שומרת בבית קברות.
אני טועמת את החיים, שותה אותם בלגימות קטנות כמו תה יסמין עם דבש. ולעת ערב, כששערי בית הקברות שלי נעולים והמפתח משתלשל מדלת חדר המקלחת שלי, אני בגן עדן.
לא גן העדן של שכנַי. לא.
גן העדן של החיים: לגימת פורטו — בציר 1983 — שמביא לי ז'וֹזֶה־לוּאי פֶרְנַנדז בכל 1 בספטמבר. שרידי חופשה שנמזגים לכוסית קריסטל, גל חום שכזה שאני מוזגת לי בסביבות השעה שבע בערב, גם בגשם, ברוח או בשלג.
שני אצבעוני משקה שצבעו כאבן אודם. דמן של גפני פורטו. אני עוצמת עיניים. ומתענגת. די בלגימה אחת כדי לרומם לי את הערב. שני אצבעונים מפני שאני אוהבת שִכרוּת אבל לא אלכוהול.
ז'וזה־לואי פרננדז מקשט בפרחים את קברה של מריה פרננדז לבית פּינטוֹ (1956-2007) פעם בשבוע, למעט בחודש יולי, אז אני זו שמניחה את הפרחים. מכאן הפורטו, כדי להודות לי.
ההווה שלי הוא מתנה משמים. זה מה שאני אומרת לעצמי מדי בוקר כשאני פוקחת עיניים.
הייתי אומללה מאוד, הרוסה ממש. לא קיימת. חלולה. הייתי כמו שכנַי, אבל גרוע מזה. האיברים החיוניים פעלו, אבל אני לא הייתי בפנים. חסרה הנשמה שמשקלה, כך אומרים, עשרים ואחד גרם, ואחת היא אם אני שמנה או רזה, גדולה או קטנה, צעירה או זקנה.
אבל מכיוון שאף פעם לא חיבבתי אומללות, החלטתי שזה לא יימשך זמן רב. האומללות צריכה להיפסק יום אחד.
התחלתי רע מאוד. ננטשתי עם לידתי בארדנים, בצפון חבל הארץ שמתנגש עם בלגיה, היכן שמזג האוויר נחשב "יבשתי מתון" (גשמים חזקים בסתיו ושפע של כפור בחורף), המקום שבו התעלה של ז'אק ברל מהשיר תלתה את עצמה מרוב אפרוריות, כך נדמה לי לפחות.
כשנולדתי לא בכיתי. לפיכך הניחו אותי בצד כמו חבילה של 2.670 קילוגרם בלי בול, בלי שם נמען, עד למילוי הטפסים שיצהירו שהסתלקתי עוד בטרם בואי.
מתה בלידתה. ילדה חסרת חיים וחסרת שם משפחה.
המיילדת היתה צריכה למצוא לי שם בזריזות, כדי למלא את השדות בטופס, אז היא בחרה בוויולט. אני מניחה שאכן הייתי סגולה מכף רגל ועד ראש.1
כששיניתי צבע, כשעורי הווריד והיה עליה למלא תעודת לידה, היא כבר לא שינתה את שמי.
הניחו אותי על תנור. עורי התחמם. הבטן של אמי, שלא רצתה בי, הקפיאה אותי ככל הנראה. החמימות קירבה אותי לחיים. אין ספק שמשום כך אני כל כך אוהבת את הקיץ ולעולם איני מחמיצה הזדמנות להתייצב כמו חמנייה מול כל קרן שמש.
שם נעורי היה טְרֶנֶה, כמו הזמר שארל טְרֶנֶה. כנראה אותה מיילדת שקראה לי ויולט העניקה לי את שם המשפחה. מן הסתם אהבה את שארל. כמו שאני אהבתי אותו מאוחר יותר. זמן רב החשבתי אותו לקרוב משפחה רחוק, מעין דוד מאמריקה שמעולם לא פגשתי. כשאת אוהבת זמר ושרה את השירים שלו, נדמה שנוצרת ביניכם קרבה משפחתית מסוימת.
טוסן הגיע מאוחר יותר, כשנישאתי לפיליפ טוסן.2 השם היה אמור להזהיר אותי. אבל יש גברים שקוראים להם אביב והם מרביצים לנשים שלהם. שם יפה הוא לא ערובה מפני אופי מנוול.
אמא שלי לא חסרה לי מעולם, אלא כשהיה לי חום. כשהייתי בריאה, גדלתי. צמחתי ישרה מאוד, כאילו את הורי הנעדרים החליף אפוטרופוס על עמוד השדרה. אני זקופה. זה סימן היכר שלי. אף פעם לא היה לי גב כפוף. אפילו לא בימי האבל. לעתים קרובות למדי שואלים אותי אם רקדתי בלט. אני עונה שלא. שהיומיום חינך אותי, עשה לי תרגילי בר ובהונות מדי יום ביומו.

3

שייקחו אותי לאן שלוקחים את בני מיני, כי כל בתי הקברות הופכים לבסוף לגנים.

ב-1997, כשהמחסום שלנו הפך לאוטומטי, איבדנו בעלי ואני את מקום העבודה. הופענו בעיתון. ייצגנו את נפגעי המשנה האחרונים של הקִדמה, היינו מפעילי המחסום הידני האחרון בצרפת. העיתונאי צילם אותנו והוסיף תמונה לכתבה. פיליפ טוסן אפילו נעמד לתצלום כשידו כרוכה סביב מותני. אף על פי שאני מחייכת בתמונה, אלוהים כמה שהעיניים שלי עצובות.
ביום שהופיעה הכתבה חזר פיליפ טוסן מלשכת האבטלה שבור לב: הוא הבין שיצטרך לעבוד. הוא התרגל לכך שאני עושה הכול במקומו. איתו, מבחינת עצלנות, זכיתי בלוטו. המספר הזוכה ופרסי התנחומים.
כדי לרומם את מצב רוחו הושטתי לו דף: "שומר בית קברות, מקצוע העתיד". הוא הסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי. ב-1997 הוא הסתכל עלי יום־יום כאילו יצאתי מדעתי. האם גבר שהפסיק לאהוב את רעייתו מסתכל עליה כאילו יצאה מדעתה?
הסברתי לו שנתקלתי במודעה במקרה. שבעיריית בְּרַנסיוֹן־א־שָלוֹן מחפשים זוג שומרים שיטפלו בבית הקברות. אמרתי שלמתים אין שעות קבועות והם עושים פחות רעש מרכבות. וגם שדיברתי עם ראש העיר והוא מוכן לקבל אותנו לעבודה ברגע זה.
בעלי לא האמין. הוא אמר שהוא לא מאמין בצירופי מקרים. שהוא מעדיף למות רק לא ללכת "לשם" ולעבוד בתור אוכל נבלות.
הוא הדליק את הטלוויזיה ושיחק מריו 64. מטרת המשחק היא לתפוס את כל הכוכבים בכל עולם. אני רציתי לתפוס כוכב אחד ויחיד: את הכוכב הנכון. ככה הרהרתי בשעה שמריו התרוצץ לכל הכיוונים כדי להציל את הנסיכה פיץ' שנחטפה על ידי בָּאוּזֶר.
אז התעקשתי. אמרתי לו שבתור שומרי בית הקברות נרוויח שתי משכורות, טובות בהרבה ממה שהרווחנו במחסום, ושהמתים מכניסים יותר מרכבות. ושנהיה זכאים למגורים בבית יפה מאוד, בלי הוצאות. שזה יהיה שינוי לטובה אחרי הצריף שגרנו בו שנים, שדלף כמו דוברה בחורף וחימם כמו הקוטב הצפוני בקיץ. שזאת תהיה התחלה חדשה, שאנחנו זקוקים לזה ונכסה את החלונות בווילונות יפים כדי לא לראות את השכנים, הצלבים, האלמנות וכל זה. שהווילונות האלה יהיו חיץ בין החיים שלנו ובין העצבות של האחרים. יכולתי לומר לו את האמת, לומר לו שהווילונות הללו יהיו חיץ בין העצבות שלי לזו של האחרים. אבל חס וחלילה. לא להגיד כלום. להעמיד פנים. לנסוך אמון. כדי שישתכנע.
לסיכום השיחה הבטחתי לו שהוא לא יצטרך לעשות כלום. ששלושה חופרי קברים כבר אחראים על התחזוקה, על הקברים ועל ניהול בית הקברות. העבודה תהיה רק לפתוח ולסגור את השערים. להיות נוכחים. עם שעות עבודה לא מתישות. חופשות וסופי שבוע ארוכים כמו הגשר העתיק בוַואלסֵרין. ושאני אדאג לכל היתר. כל היתר.
סוּפּר מריו הפסיק לרוץ. הנסיכה נפלה.
לפני שהלך לישון קרא פיליפ טוסן שוב את המודעה: "שומר בית קברות, מקצוע העתיד".
המחסום שלנו היה במלגרן־סוּר־נַנסי. באותה תקופה של חיי לא חייתי. "באותה תקופה של מותי" יהיה ניסוח מדויק יותר. התרחצתי, התלבשתי, עבדתי, עשיתי קניות, ישנתי. בעזרת כדור שינה. או שניים. או יותר. והסתכלתי על בעלי מסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי.
שעות העבודה שלי היו מפרכות עד אימה. הרמתי והורדתי את המחסום כמעט חמש־עשרה פעמים ביום, בימי חול. הרכבת הראשונה עברה ב-4:50 והאחרונה ב-23:04. חייתי עם האזעקה האוטומטית של המחסום בראש. שמעתי אותה עוד לפני שהתחילה. היינו אמורים לחלוק את המקצב המחריד הזה, לעשות תורנות. אבל המשמרת של פיליפ טוסן כללה רק התגלגלות — על האופנוע שלו ועם מאהבות בין הסדינים.
אוי, כמה שהנוסעים שחלפו על פנַי הציתו בי חלומות. אמנם הרכבות היו רק רכבות אזוריות קטנות שחיברו בין נַנסי לאֶפּינֶל לשירות המקומיים ועצרו כתריסר פעמים בנסיעה בעיירות עלובות. ובכל זאת קינאתי בגברים ובנשים שבהן. הייתי מדמיינת שהם נוסעים לפגישות, לפגישות שרציתי גם אני, כמו הנוסעים שחלפו על פנַי.
שלושה שבועות אחרי שהופיעה הכתבה בעיתון עברנו לבּוּרגוֹן. עברנו מאפור לירוק. מבטון לכרי דשא, מריח הזפת של המסילה לריחות של כפר.
הגענו לבית הקברות בברנסיון־א־שלון ב-15 באוגוסט 1997. צרפת היתה בחופשה. כל התושבים נטשו. הציפורים המתעופפות מקבר לקבר לא עפו. החתולים המשתרעים בין העציצים נעלמו. אפילו לנמלים וללטאות היה חם מדי, לוחות השיש להטו. חופרי הקברים היו בחופשה, וגם המתים החדשים. שוטטתי לבדי בשבילים, קראתי את שמות האנשים שלעולם לא אכיר. ובכל זאת מיד הרגשתי טוב. במקום הנכון.

1. בצרפתית: ויולט היא פרח הסיגלית והצבע הסגול. (כל ההערות הן מאת המתרגמת).
2. טוּסֶן בצרפתית: יום כל הקדושים. מצוין ב-1 בנובמבר לזכר כל הנוצרים שמתו בשל דתם.