פתח דבר
את הספר הזה התחלתי לכתוב ב-5 בנובמבר 1995.
ערב קודם לכן, בשעה 21:42, ירה הרוצח הנתעב יגאל עמיר שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין. שם, בכיכר מלכי ישראל, הלכה לי המדינה שהכרתי. שם השתנו גם חיי.
ישראל איבדה מנהיג ואני איבדתי מורה דרך, אב רוחני וחבר, אדם שזכיתי לעבוד ולעמוד לצדו בכמה מהרגעים הגדולים והחשובים בחיי האומה, אבל גם ביום־יום המפרך והלא־תמיד זוהר של ניהול מדינה: בסלילת כבישים ובהקמת מחלפים, בבניית מחלקות חדשות בבתי החולים וכיתות חדשות בבתי הספר, בחיזוק ערי הפיתוח ויישובי קו העימות. כל אותם דברים שלא מזכים אותך בכותרות זוהרות ולא תמיד עושים לך חיים קלים בזירה הפוליטית הרוגשת והגועשת, אבל חיוניים לעתידה של מדינה ולעתידו של עם.
תריסר שנים עבדתי לצדו של רבין - כעוזר אישי לשר הביטחון ועוזר לענייני התיישבות בשלהי שנות ה-80, כמנהל הקמפיין שלו בבחירות לראשות מפלגת העבודה ובבחירות לכנסת ב-1992, וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשלוש השנים בהן הוביל את המדינה להישגים גדולים כמעט בכל תחום.
עד לאותו הערב בכיכר.
▪▪▪
היסטוריונים אינם עוסקים בדרך כלל בשאלה "מה היה קורה אילו". אבל אני לא היסטוריון וזה אינו ספר היסטוריה, ואני משוכנע - כמו רבים אחרים - שאלמלא רצח רבין היינו היום במקום טוב הרבה יותר. ואולי גם אני הייתי היום במקום אחר לגמרי. אולי לא הייתי מוצא את עצמי נאבק מול מערכת דורסנית ונקמנית שגמרה אומר לחסל אותי בין כותלי בית המשפט, ואף שנכשלה בכך, גזלה ממני וממשפחתי שנים רבות וטובות. אולי לא הייתי מעביר את מרכז העשייה שלי אל מחוץ למדינת ישראל, מדינה שאני אוהב בכל ליבי ואותה שירתּי רוב חיי - בקיבוץ שהקמנו חברַי ואני ברמת הגולן, בוועד יישובי הגולן ובמועצה האזורית גולן, בתופת של קרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן ובסיני, במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. ואולי גם הספר הזה לא היה נכתב.
▪▪▪
ב-4 בנובמבר 1995 הבטתי בפעם האחרונה בפניו השלוות של ראש הממשלה שלי ולא יכולתי לעצור את הדמעות; דמעות שהפכו לדיו סמיך שאיתו אני כותב את הספר כבר 25 שנה.
יחלפו עוד שנים עד שאעלה את הדברים על הכתב, עד שיבשילו לספר שאתם מחזיקים עכשיו. אבל הרעיון נבט בראשי כבר אז, באחד מרגעי השפל של חיי בפרט ושל חיי האומה בכלל, והוא הלך והתפתח והִכה שורשים, ניזון מהכאב ומהתסכול ומתחושת ההחמצה אך גם מרגעים לא מעטים של אושר אישי וסיפוק מקצועי - בעיקר בזכות בני משפחתי וחברי שמלווים אותי שנים רבות.
הספר הזה הוא עלי, הילד מגבעתיים שהפך ל"מנכ"ל של המדינה", כפי ששוחרי טובתי, במירכאות כפולות ומכופלות, אהבו לכנות אותי בתקופתי במשרד ראש הממשלה. אבל זה לא רק ספר אוטוביוגרפי. זה גם כתב אישום.
בראש ובראשונה, זהו כתב אישום נגד אלה שמעלו בתפקידם ולא מנעו את רצח רבין.
זהו כתב אישום נגד פרקליטות המדינה בראשותה של פרקליטת המדינה דאז ולימים נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. ימים ספורים לאחר הרצח אמרתי בריאיון ברדיו בצורה נוקבת, כי לפרקליטות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה יש אחריות גורפת לכך שלא פעלו לבער את דברי ההסתה, ההמרדה והשיסוי נגד ראש הממשלה ונגד הממשלה. קיוויתי שבעקבות דברַי הם יאמרו דברי חרטה, חלמתי שהמסקנות יגביהו את עולם המשפט הישראלי למקום ראוי, נטול פוליטיקה, שנאות וקנאות. במקום זה מצאתי את עצמי על ספסל הנאשמים.
זהו כתב אישום גם נגד חלק ממנהיגי הציונות הדתית, בהם כמה מבכירי הרבנים ביש"ע, שהיה בידם לעצור את ההסתה ולא עשו זאת. נכון, ההסתה היתה גם מצדו של מנהיג הימין הישראלי, ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, שיצחק רבין כינה אותו "ראש הכנופיה". אבל ממנו לא היו לי ציפיות. מהציונות הדתית היו גם היו.
זהו גם כתב אישום פרטי, אישי, שלי. כמו הלום קרב אני מתעורר בכל לילה, כבר 25 שנה, אל תוך השאלה: מה היה קורה אילו הייתי עולה עם משפחתי על המטוס לארצות הברית למלא את התפקיד שחיכה לי שם, משנה לראש המשלחת של משרד הביטחון? יכול להיות שאילו לא הייתי משנה את תוכניותי ערב הנסיעה, ולא הייתי מקיים את השיחה הגורלית שבה לחצתי על רבין לקבל החלטה להתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, עוד היינו יושבים כאן, הוא ואני, על כוס של ויסקי ומשוחחים על עתידה של מדינת ישראל.
הספר הזה הוא גם מסמך נוקב על אלה שזנחו את מורשתו של רבין, ואינני מתכוון דווקא למורשתו המדינית והביטחונית ולחתירתו לשלום, אלא לעיקרון הבסיסי שלפיו ראש הממשלה ושריו הם משרתי הציבור ולא להפך; להכרה בכך שחינוך ומדע, בריאות ורווחה, לכידות חברתית ואיתנות כלכלית הם מרכיבים חשובים בביטחון הלאומי של מדינת ישראל לא פחות מצבא מתקדם וחזק. רבין היה רוב חייו איש צבא, אבל ידע היטב את חשיבותם של המרכיבים הללו והציב אותם בראש סדר העדיפויות של ממשלתו. והיום? מספיק להביט סביב כדי להבין שזה כבר מזמן לא כך. כמי שעסק בנושאים האלה לילות כימים בהנחייתו של רבין אני יודע שאפשר גם אחרת. צריך רק לרצות בכך.
▪▪▪
יהיו שיאמרו שאני בר מזל. במידה רבה, זה נכון. זכיתי למשפחה נפלאה ולחברי אמת, היתה לי הזכות לעמוד בצומתי קבלת ההחלטות של מדינת ישראל ולעבוד לצדו של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי. אדם שאהבתי בכל לבי. מסלול חיי הכין אותי היטב לעתיד לבוא.
אני דור שני לשואה. אמי, רינה, שרדה שש שנים קשות משאול בפולין הכבושה. אחרי שהצליחה לברוח מגטו ורשה היא מצאה את עצמה במנוסה בין הכפרים והיערות, מושפלת, מוכה ורעבה. במשך שנה וחצי התחבאה בדיר חזירים, משם יצאה שבר כלי. היא עלתה לארץ ישראל מיד בתום המלחמה, חולה, חלשה וכחושה, ומעולם לא חזרה לעצמה.
אבי, פייבל שבס, לקה בשבץ והפך משותק בחצי גוף כשהייתי רק בן 15. אמי, במסירותה, שהתה לצדו תקופה ארוכה בבית החולים, ואני גידלתי את עצמי והפכתי לנער רומנטיקן, פעיל בנוער העובד והלומד, שחולם ליישב את הארץ הזאת.
רמת הגולן היתה היעד הראשון. שם הבנתי שכאשר עושים, יוצרים מציאות חדשה. אבל אז הגיעה ההתפכחות שצמחה מתוך הטראומה שלי כצנחן במילואים ולוחם במלחמת יום כיפור. שם, במובלעת הסורית ועל גדות תעלת סואץ, ראיתי את המוות בעיניים יותר מפעם אחת ואיבדתי חברים רבים.
המלחמה ההיא לימדה אותי לא לסמוך על איש, ודאי לא בעיניים עצומות, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, לפקפק ולהיות ספקן. עם תפיסת העולם הזאת הגעתי אל משרד הביטחון ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה. היו שהתייחסו לעשייה שלי שם ככוחנית, אפילו דורסנית, אך אני התעלמתי מהביקורת ודהרתי קדימה כדי ליישם את חזונו של יצחק רבין. "אוטובוס המנכ"לים", שחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, היה רק אחד האמצעים שבעזרתם שינינו את סדרי העדיפויות.
אני מודה: כמה מבכירי ממשלת רבין חשו לעתים שאני דורך בטריטוריה שלהם ושומט מידיהם החלטות ופעולות שהיו בתחום אחריותם. אני מצטער על שפגעתי ברגשותיהם, אבל לא הייתי משנה דבר. כל מה שעשיתי היה למען מדינת ישראל.
▪▪▪
הספר הזה מוקדש לאנשים שליוו אותי ברגעים היפים וגם בשעות הקשות. לאלה שכבר אינם איתנו: הורי, רינה ופייבל, חלוצים וציונים בלי מירכאות. יצחק רבין, מנהיג וחבר. חברי שנלחמו ונפלו. נח כנרתי ודורון טונדובסקי, חברי ל"חונטה" של עמק הירדן, שליוו אותי במהלך חיי. וייבדלו לחיים ארוכים: אחי יצחקי מקיבוץ ארז, שבמסירותו הקל את חייה של אמי בשנותיה האחרונות. ארנונה, חברתי ואשתי הראשונה, שהלכה אחרי במדבר בארץ לא זרועה. דנה, אהבת חיי, אשתי השנייה, שהיתה לי כמו קרן אור באפלה שאחרי הרצח ובמהלך המשפט, ובכלל. לילדַי האהובים שי, רם, רוני, עילי, יהונתן ואלה, וכמובן - לנכדַי תמר, רותם, דניאל, אביב, טל ומיכאל, ולאלו שעוד יגיעו.
תודה לסיגל אביטן הנפלאה, שהתוותה את הדרך, שאלה את השאלות הקשות וליוותה אותי במסירות לאורך תהליך הכתיבה והוצאת הספר לאור. בלעדיה כל זה לא היה קורה. ליוסי אוחיון, חבר ותיק ושותף לדרך, שאחראי לעטיפת הספר. לעורכי הספר יואב קרן וויויאן אביטל, שהפכו מאות שעות של שיחות מוקלטות לכתב־יד. למנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, דובי איכנולד, שהעניק לספר את האכסניה הטובה ביותר שאפשר לקבל. לקותי טפר, חברי לגרעין ולקיבוץ אפיק, שאחראי להפקת הספר. לחן אבוקרט על ההשקעה והמחויבות. לקרין בן־עמי, יד ימיני ועוזרתי הנאמנה ב-25 השנים האחרונות, בפעילויותי הציבוריות והעסקיות.
תהליך כתיבת הספר כלל פגישות עם אנשים שהיו מהותיים במסעות חיי. השיחות עמם רעננו את זיכרוני והפתיעו אותי לא פעם, ואף חשפו סיפורים ופרטים ששמעתי לראשונה. את חלקם אצטט מעת לעת. על כך אני מודה להם.
▪▪▪
ה-1 במרס 2020, מועד יציאתו של הספר, הוא גם יום הולדתו של יצחק רבין. אילו היה מאריך ימים, הוא היה חוגג את יום הולדתו ה-98. אינני מתיימר לדבר בשמו, אך אני יודע כמה המדינה ועתידה היו חשובים לו, ואני משוכנע שהוא היה חש כאב ותסכול עמוק לנוכח המציאות שבה אנחנו חיים היום.
ומצד שני, אילו היה מאריך ימים, ואלמלא שלוש היריות בכיכר, היינו היום במקום אחר לגמרי.
