פול טילט 1 - פול טילט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פול טילט 1 - פול טילט
מכר
מאות
עותקים
פול טילט 1 - פול טילט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פול טילט 1 - פול טילט

4.8 כוכבים (15 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 409 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

הייתי אוהב אותך לנצח, לו רק יכולתי...
קייסי דוסון תמיד חיה על הקצה – באימפולסיביות וללא מחשבה. עכשיו, כשהיא הגיטריסטית הראשית של להקת רוק חדשה ופופולרית, היא עומדת על סף תהילה ועושר. אך היא נקרעת בין רצונה להיות מוזיקאית רצינית ובין השדים שמפתים אותה למדרון ספוג האלכוהול של הרוק'נרול. היא מתעוררת עם הנגאובר מהגיהינום, בלי לזכור מה קרה בלילה הקודם ואיך הגיעה לספה של נהג הלימוזינה שלה...
 
***
הזמן הולך ואוזל לג'ונה פלטשר. הוא יודע שמצבו חסר תקווה והוא נשבע לנצל עד תום את החודשים הספורים שנותרו לו. התוכניות שלו הן להספיק לראות את פתיחת תערוכת הזכוכית שלו בגלריית אמנות יוקרתית... הן לא כוללות להתאהב בבחורה הפראית והסוערת שסיימה את הלילה מעולפת על הספה שלו.
ג'ונה רואה שקייסי נמצאת במסלול בטוח להרס עצמי. הוא נותן לה להישאר איתו במשך כמה ימים כדי שתוכל להתפכח. אבל אף אחד מהם לא מצפה להרגיש קשר עמוק כל כך כלפי השני, או שהקשר הזה יצמח כה מהר מידידות למשהו אחר. משהו עמוק וטהור ומשנה חיים... משהו שברירי כזכוכית, ששניהם יודעים שהוא יתנפץ בסוף, לא משנה כמה חזק ינסו להיאחז בו.
 
"פול טילט" הוא סיפור על המשמעות של לאהוב עם כל הלב, להקריב, לחוות יגון נורא ואושר עילאי. לחיות את החיים על כל יופיים ועל כל כאבם, ובסופו של דבר, לחייך מבעד לדמעות ולדעת שלא היית משנה דבר.
"פול טילט" הוא הספר הראשון בדואט "פול טילט".

פרק ראשון

פרולוג
 
 
ג'ונה
 
לפני חמישה-עשר חודשים...
 
 
אור לבן חדר לעיניי. ניסיתי לפקוח אותן בכוח, אבל נכנעתי והנחתי להן להיעצם שוב. במקום זה, הקשבתי למכונות, הנחתי לצליליהן למשוך אותי מתוך חוסר ההכרה. הצפצופים המונוטוניים היו הלב שלי. הלב החדש שלי, שפעם באיטיות בחזי. אתמול הלב הזה היה שייך לשחקן כדורסל בן עשרים ושלוש שהיה מעורב בתאונת דרכים. עכשיו הוא היה שלי. עצב והכרת תודה ריחפו בשולי תודעתי.
 
תודה. אני מצטער ותודה...
 
אלוהים, החזה שלי. הרגשתי כאילו סדן מחץ אותי, ריסק את צלעותיי. ואיפשהו שם, בתוך הכאב העמום, הכבד, היה ליבי. ייסורים אדירים שגאו מתחת לחזי, שפתחו כפי שפותחים ארון, ואחר כך הידקו וסגרו אותו.
 
גנחתי והצליל פרץ ממני בזרם של כאב.
 
"הוא מתעורר. אתה מתעורר, חמוד?"
 
פקחתי בכוח את עיניי. האור הלבן היה מסנוור.
 
אולי אני מת.
 
לובן סדיני בית החולים ואור הניאון הבוהק צרבו את עיניי ואחר כך שככו. דמויות כהות התחילו לקבל צורה. הוריי גהרו מעליי מימין. עיניה של אימא היו רטובות וידה נשלחה כדי להסיט תלתל ממצחי. היא סידרה את צינור החמצן שהיה תקוע באפי, אם כי סביר להניח שלא היה צורך בכך.
 
"אתה נראה נפלא, מתוק," היא אמרה לי בקול רועד.
 
הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת משא ושלפני זה הייתי חולה עד מוות במשך שבועות. אבל היא לא התכוונה לכך שנראיתי טוב. היא התכוונה שנראיתי חי.
 
הצלחתי לחייך למענה.
 
"כל הכבוד, ילד," אבא שלי אמר. "דוקטור מוריסון אומר שהכול נראה ממש טוב." הוא שלח אליי חיוך קפוץ ואז הסיט את מבטו והשתעל לתוך אגרופו כדי להסתיר את רגשותיו.
 
"תיאו?" אמרתי בקול סדוק והתכווצתי מהכאב העז בחזי. נשמתי נשימות שטחיות וחיפשתי אותו משמאלי.
 
הוא ישב שם, מכווץ בתוך כיסא, זרועותיו נחות על ברכיו. חזק. יציב.
 
"היי, אחי," הוא אמר ושמעתי את הקלילות המאולצת בקולו העמוק. "אימא עובדת עליך. אתה נראה חרא."
 
"תיאודור," היא אמרה. "הוא לא. הוא יפהפה."
 
לא היה לי כוח להחזיר לאחי בדיחה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לחייך. הוא חייך בחזרה, אבל חיוכו היה מתוח ונוקשה. הכרתי את אחי טוב יותר מכול אחד אחר. ידעתי מתי משהו הפריע לו. הכעס בער בתוכו כמו אש, ועכשיו הכעס הזה להט מחום.
 
למה...?
 
הסתכלתי סביב החדר וידעתי. "אודרי?"
 
האוויר בחדר נהיה סמיך ואימא שלי קפצה כאילו מישהו דקר אותה במחט. מבטים הוחלפו סביבי, כמו ציפורים שהתעופפו מעל מיטתי.
 
"כבר מאוחר," אמר אבא שלי. "היא הלכה הביתה." הוא היה חבר מועצת העיר והוא דיבר כעת בקול הפוליטיקאי שלו, הקול שבו השתמש כשנאלץ להגיד אמת לא נעימה בדרך נעימה.
 
אימא שלי, שהייתה גננת וידעה איך לנחם, התערבה. "אבל כדאי שתנוח עכשיו, חמוד. תישן. תרגיש חזק יותר אחרי שתישן." היא נישקה אותי על המצח. "אני אוהבת אותך, ג'ונה. אתה תהיה בסדר גמור."
 
אבא אחז בעדינות בכתפיה. "בואי ניתן לו לנוח, בברלי."
 
נחתי. שינה טרופה וספוגת כאב טלטלה אותי, עד שהאחות התעסקה עם העירוי בזרועי ואז שקעתי בשינה עמוקה.
 
כשהתעוררתי, תיאו היה שם. אודרי לא. ליבי החדש התחיל להלום בכבדות עמומה. כל מעגלי האדרנלין התחברו מחדש, או איך שלא קוראים להורמון שמופעל כשמסתיים משהו שחשבת שיחזיק מעמד לנצח.
 
"איפה היא?" שאלתי. "תגיד את האמת."
 
תיאו ידע למה התכוונתי. "היא טסה אתמול בבוקר לפריז."
 
"דיברת איתה? מה היא אמרה?"
 
הוא קירב את כיסאו למיטתי. "איזה פאקינג סיפור טרגי. שהיו לה תוכניות לחיים וזה..." מבטו חלף על פני החדר.
 
"זה לא היה זה," אמרתי.
 
"היא לא הצליחה לעמוד בזה." הוא העביר בפראות את ידיו בשערו. "פאק, לא הייתי צריך להגיד כלום."
 
"לא," אמרתי והנדתי מעט בראש. "טוב שאמרת לי. הייתי צריך לשמוע את זה."
 
"אני מצטער, אחי. שלוש שנים. נתת לה שלוש שנים והיא פשוט..."
 
"זה בסדר. עדיף ככה."
 
"עדיף? איך זה פאקינג עדיף?"
 
עיניי היו כבדות ורצו להיעצם, להוריד מסך ולאפשר לי לשקוע בחזרה בשִכחה למשך זמן קצר. לא היה לי כוח להגיד לו שלא שנאתי את אודרי על כך שעזבה אותי. ציפיתי לזה. גם כשהייתי חולה, עם לב שכשל במהירות, ראיתי כיצד היא נרעדה וקפצה, עיניה נשלחות לדלת כשהיא מתכננת בריחה מהמחלה שלי ומחיים עם המחלה.
 
זה כאב – הרגשתי כאילו כל שנה משלוש השנים שהיינו יחד ננעצה כמו סכין בליבי החדש. אבל לא שנאתי אותה. לא שנאתי אותה משום שלא אהבתי אותה. לא כמו שרציתי לאהוב אישה – עם כל מה שיש בי.
 
אודרי עזבה. תיאו היה יכול לשנוא אותה במקומי. הוריי יכלו להזדעזע מאכזריותה. אבל אני נתתי לה ללכת, משום שבאותו רגע, לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה...

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 409 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

פול טילט 1 - פול טילט אמה סקוט
פרולוג
 
 
ג'ונה
 
לפני חמישה-עשר חודשים...
 
 
אור לבן חדר לעיניי. ניסיתי לפקוח אותן בכוח, אבל נכנעתי והנחתי להן להיעצם שוב. במקום זה, הקשבתי למכונות, הנחתי לצליליהן למשוך אותי מתוך חוסר ההכרה. הצפצופים המונוטוניים היו הלב שלי. הלב החדש שלי, שפעם באיטיות בחזי. אתמול הלב הזה היה שייך לשחקן כדורסל בן עשרים ושלוש שהיה מעורב בתאונת דרכים. עכשיו הוא היה שלי. עצב והכרת תודה ריחפו בשולי תודעתי.
 
תודה. אני מצטער ותודה...
 
אלוהים, החזה שלי. הרגשתי כאילו סדן מחץ אותי, ריסק את צלעותיי. ואיפשהו שם, בתוך הכאב העמום, הכבד, היה ליבי. ייסורים אדירים שגאו מתחת לחזי, שפתחו כפי שפותחים ארון, ואחר כך הידקו וסגרו אותו.
 
גנחתי והצליל פרץ ממני בזרם של כאב.
 
"הוא מתעורר. אתה מתעורר, חמוד?"
 
פקחתי בכוח את עיניי. האור הלבן היה מסנוור.
 
אולי אני מת.
 
לובן סדיני בית החולים ואור הניאון הבוהק צרבו את עיניי ואחר כך שככו. דמויות כהות התחילו לקבל צורה. הוריי גהרו מעליי מימין. עיניה של אימא היו רטובות וידה נשלחה כדי להסיט תלתל ממצחי. היא סידרה את צינור החמצן שהיה תקוע באפי, אם כי סביר להניח שלא היה צורך בכך.
 
"אתה נראה נפלא, מתוק," היא אמרה לי בקול רועד.
 
הרגשתי כאילו דרסה אותי רכבת משא ושלפני זה הייתי חולה עד מוות במשך שבועות. אבל היא לא התכוונה לכך שנראיתי טוב. היא התכוונה שנראיתי חי.
 
הצלחתי לחייך למענה.
 
"כל הכבוד, ילד," אבא שלי אמר. "דוקטור מוריסון אומר שהכול נראה ממש טוב." הוא שלח אליי חיוך קפוץ ואז הסיט את מבטו והשתעל לתוך אגרופו כדי להסתיר את רגשותיו.
 
"תיאו?" אמרתי בקול סדוק והתכווצתי מהכאב העז בחזי. נשמתי נשימות שטחיות וחיפשתי אותו משמאלי.
 
הוא ישב שם, מכווץ בתוך כיסא, זרועותיו נחות על ברכיו. חזק. יציב.
 
"היי, אחי," הוא אמר ושמעתי את הקלילות המאולצת בקולו העמוק. "אימא עובדת עליך. אתה נראה חרא."
 
"תיאודור," היא אמרה. "הוא לא. הוא יפהפה."
 
לא היה לי כוח להחזיר לאחי בדיחה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לחייך. הוא חייך בחזרה, אבל חיוכו היה מתוח ונוקשה. הכרתי את אחי טוב יותר מכול אחד אחר. ידעתי מתי משהו הפריע לו. הכעס בער בתוכו כמו אש, ועכשיו הכעס הזה להט מחום.
 
למה...?
 
הסתכלתי סביב החדר וידעתי. "אודרי?"
 
האוויר בחדר נהיה סמיך ואימא שלי קפצה כאילו מישהו דקר אותה במחט. מבטים הוחלפו סביבי, כמו ציפורים שהתעופפו מעל מיטתי.
 
"כבר מאוחר," אמר אבא שלי. "היא הלכה הביתה." הוא היה חבר מועצת העיר והוא דיבר כעת בקול הפוליטיקאי שלו, הקול שבו השתמש כשנאלץ להגיד אמת לא נעימה בדרך נעימה.
 
אימא שלי, שהייתה גננת וידעה איך לנחם, התערבה. "אבל כדאי שתנוח עכשיו, חמוד. תישן. תרגיש חזק יותר אחרי שתישן." היא נישקה אותי על המצח. "אני אוהבת אותך, ג'ונה. אתה תהיה בסדר גמור."
 
אבא אחז בעדינות בכתפיה. "בואי ניתן לו לנוח, בברלי."
 
נחתי. שינה טרופה וספוגת כאב טלטלה אותי, עד שהאחות התעסקה עם העירוי בזרועי ואז שקעתי בשינה עמוקה.
 
כשהתעוררתי, תיאו היה שם. אודרי לא. ליבי החדש התחיל להלום בכבדות עמומה. כל מעגלי האדרנלין התחברו מחדש, או איך שלא קוראים להורמון שמופעל כשמסתיים משהו שחשבת שיחזיק מעמד לנצח.
 
"איפה היא?" שאלתי. "תגיד את האמת."
 
תיאו ידע למה התכוונתי. "היא טסה אתמול בבוקר לפריז."
 
"דיברת איתה? מה היא אמרה?"
 
הוא קירב את כיסאו למיטתי. "איזה פאקינג סיפור טרגי. שהיו לה תוכניות לחיים וזה..." מבטו חלף על פני החדר.
 
"זה לא היה זה," אמרתי.
 
"היא לא הצליחה לעמוד בזה." הוא העביר בפראות את ידיו בשערו. "פאק, לא הייתי צריך להגיד כלום."
 
"לא," אמרתי והנדתי מעט בראש. "טוב שאמרת לי. הייתי צריך לשמוע את זה."
 
"אני מצטער, אחי. שלוש שנים. נתת לה שלוש שנים והיא פשוט..."
 
"זה בסדר. עדיף ככה."
 
"עדיף? איך זה פאקינג עדיף?"
 
עיניי היו כבדות ורצו להיעצם, להוריד מסך ולאפשר לי לשקוע בחזרה בשִכחה למשך זמן קצר. לא היה לי כוח להגיד לו שלא שנאתי את אודרי על כך שעזבה אותי. ציפיתי לזה. גם כשהייתי חולה, עם לב שכשל במהירות, ראיתי כיצד היא נרעדה וקפצה, עיניה נשלחות לדלת כשהיא מתכננת בריחה מהמחלה שלי ומחיים עם המחלה.
 
זה כאב – הרגשתי כאילו כל שנה משלוש השנים שהיינו יחד ננעצה כמו סכין בליבי החדש. אבל לא שנאתי אותה. לא שנאתי אותה משום שלא אהבתי אותה. לא כמו שרציתי לאהוב אישה – עם כל מה שיש בי.
 
אודרי עזבה. תיאו היה יכול לשנוא אותה במקומי. הוריי יכלו להזדעזע מאכזריותה. אבל אני נתתי לה ללכת, משום שבאותו רגע, לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה...