בלתי שבירה - חלק ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלתי שבירה - חלק ב'
מכר
מאות
עותקים
בלתי שבירה - חלק ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בלתי שבירה - חלק ב'

4.4 כוכבים (24 דירוגים)

עוד על הספר

ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.
 
ספריה:
 
"בין שני עולמות" – אוגוסט 2015.
 
"שונאת לאהוב אותך" – דצמבר 2015.
 
"נשבעת בדם" – יוני 2016.
 
"כוכב באפלה" – דצמבר 2016.
 
"רדופה" – יוני 2017.
 
"טרילוגיית שקרים" – דצמבר 2017.

תקציר

התחתנתי עם זר.
יותר מזה – התחתנתי עם רוצח. אולי עשיתי את זה כדי לשרוד; אולי האמנתי לו כשהוא אמר שלא יהסס להרוג אותי. 
אולי אני מאמינה שהוא היחיד שיכול להציל אותי מהגורל שנכפה עליי על ידי אבא שלי.
 
קראו לי אלמה סוארז. כשהייתי בת שמונה, אימא ואני עברנו מפוארטו ריקו לגור במיאמי, לאחר שאבא נהרג בקטטה בכלא. ככה האמנתי עד לרגע שבו אימא נרצחה, ואז הבנתי שכל החיים שלי היו בעצם מסכת של שקרים. אני יודעת את זה כי אני נרדפת על ידי הרוצחים שלה, שדורשים לדעת היכן הומברטו סוארז מסתתר. 
נאמר לי שיש אדם אחד עלי אדמות שיכול להציל את חיי, והוא... הוא הפך אותי לאשתו. 
היום קוראים לי אלמה נבארו, והחיים שלי הם שקר אחד גדול. 
 
בלתי שבירה הוא ספר שיסחף אתכם למסע מסחרר מלא באקשן, ברומנטיקה ובפשע. בלתי שבירה הוא ספרה השישה־עשר של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום, שכתבה בין היתר את סדרת נשבעת בדם, את דואט כוכב באפלה ואת שאהבה נפשי

פרק ראשון

פרק 1
אלמה
 
 
"תהפכו כל אבן בעיר המזדיינת הזאת עד שתמצאו את אלמה!" אני מרים את קולי. האנשים שלי עומדים מולי בשורה ישרה, חמושים, מוכנים למתקפה. 
"צ'ינו תחלק אותם לאזורים. רוקו, תאתר את הטלפון הנייד שלה," אני פוקד ומתחיל לצעוד לכיוון החנייה, מסתכל פעם נוספת על הכתובת שמוניקה נתנה לי. הבת־זונה שלחה אותה למקום נידח בצד השני של העיר. 
צ'ינו מתיישב במושב הנהג ואני מתיישב במושב הנוסע. מצטרפים אלינו טיאגו ולוקיטו.
"נוסעים לכתובת הזאת, נחפש אותה באזור," אני אומר ומכניס את הכתובת לג'י־פי־אס, מיואש לראות שהנסיעה תהיה ארוכה בשעה הזאת. צ'ינו יוצא מהחנייה בנסיעה מהירה. 
"אתה חושב שמחזיקים בה שם? אולי העבירו אותה מקום," טיאגו אומר.
"נחפש קצה חוט ונהיה קרובים לאזור שבו הם נמצאים," אני עונה.
"האנשים שלנו יתפזרו ברחובות ובכל הברים האפשריים ויחפשו מידע," צ'ינו אומר.
"מצידי שיעלו את מדיין באש." אני מסתכל על הטלפון הנייד שלי, מחכה שהוא יצלצל. "מה קורה עם איתור הנייד שלה?" אני שואל את רוקו. הוא מתעסק במחשב הנייד.
"אין אות," הוא עונה בתסכול. אין ספק שמדובר במקצועניים. 
צ'ינו מצליח לקצר את זמן הנסיעה ביותר מחצי ולבסוף עוצר ליד בית נטוש. אני מזנק מהרכב ונכנס אל הבית, רואה כיסא עץ ורצועות זרוקות על הרצפה. הזעם משתלט עליי כשאני מדמיין אותה קשורה לכיסא. אני בועט בו בחוזקה, מרסק אותו על הקיר. 
"הטלפון הנייד שלה," צ'ינו אומר ומנופף בו. אני לוקח אותו מידו ותוחב אותו לכיס האחורי. 
"בואו נחפש בסביבה, יכול להיות שהם לא רחוקים." אני לא מחכה ומתקדם לכיוון הרכב, מרגיש חסר אונים. תתקשרו כבר! תתקשרו, בני־זונות!
הטלפון הנייד של צ'ינו מצלצל והוא עונה בדיבורית, "כן?"
"תפסנו שלושה זרים, הם קשורים לחטיפה," מדווח אחד האנשים שלנו. 
"איפה הם היו?"
"לא רחוק מהמקום שבו אתם נמצאים, הם נכנסו לחנות מכולת כדי לקנות אוכל. הם מסרבים לספר איפה מחזיקים בה." 
"הבנתי. שלח לי מיקום ותיזהרו שלא לאבד אותם."
"הם קשורים."
השיחה מתנתקת. כעבור רגע אנחנו מקבלים מיקום. צ'ינו ממהר לכיוון ונעצר בחנייה גדולה, שאין בה אנשים מלבד האנשים שלנו. אני מזנק מהרכב וממהר אל שני הגברים הכפותים על הרצפה. אני מרים אחד מהם בצווארון החולצה ומצמיד את גבו בפראות לרכב. "איפה אשתי?" אני מסנן מבעד לשיניים חשוקות.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא עונה. אני חובט בפניו ודופק את ראשו שוב ושוב בדלת הרכב. דם ניתז מראשו. 
"איפה אשתי?" אני צועק, מאבד שליטה. הבן־זונה ממשיך לשתוק. אני שולף מכיסי סכין ובלי לתת לו זמן להבין מה קורה אני דוחף את הלהב לצד גופו, מרגיש את דמו החם נשפך על ידי. 
"לא אחזור על השאלה," אני מאיים וממשיך לחתוך. הוא צועק, עיניו נפערות, רוק נוזל מפיו וזיעה מטפטפת ממצחו.
"הם לקחו אותה, אני לא יודע לאן," הוא עונה. אני ממשיך לחתוך, רואה את הסבל בפניו. 
אני מפיל אותו על הרצפה ומרים את השני. "אתה רוצה שאחתוך גם אותך או שתתחיל לזמר?"
"אני לא יודע כלום, אני נשבע! אני לא יודע על מה אתם מדברים," הוא מתבלבל, מגמגם. אני מאבד את העשתונות ותוחב לבטנו את הסכין המגואלת בדם, מסובב אותה שוב ושוב, מגדיל את החתך. דם נשפך לכל עבר. 
"תכניסו אותם לרכב," אני פוקד ומושך את הסכין. 
"מה עושים עכשיו?" צ'ינו שואל.
"תדובב את מה שנשאר מהם."
 
 
אלמה
 
אני לא יודעת כמה זמן חלף מאז שתפסו אותי. הגרון שלי יבש, הפנים שלי בוערות והפחד מתעצם עם כל רגע חולף. 
אם אנחל יגיע לכאן ירצחו אותו, זאת מלכודת. אני יושבת על הרצפה המעופשת בפינת החדר, מחבקת את ברכיי, מקשיבה לכל רשרוש, לכל צעד. 
הדלת נפתחת בסערה, פוגעת בקיר. הבחור מכוון אליי אקדח. 
"תרימי את עצמך, כלבה," הוא צועק. אני מזנקת מהרצפה ותקווה מחלחלת לתוכי. אנחל עשה משהו שגרם לו לאבד שליטה. 
הטלפון הנייד שלו מצפצף. הוא שולף אותו מהכיס ומנמיך את ראשו כדי לקרוא את ההודעה. 
אני מנצלת את הרגע ובועטת בחוזקה בידו האוחזת בנשק. האקדח עף מידו. הפתעה מרוחה על פניו, הוא לא ציפה לצעד הזה. אני תופסת עמדה ומתכוננת לתקיפה, מתייחסת אליו כאילו היה שק אגרוף. 
"תראו, תראו, את חושבת שתוכלי עליי?" הוא שואל בחיוך ומתקרב אליי. אני מרימה את זרועי וחובטת באפו. ראשו נזרק לאחור ואפו מתחיל לדמם. 
אני מנצלת את הרגע ורצה אל האקדח, מרימה ודורכת במהירות שיא, ואז יורה בלי לכוון ופוגעת בבטנו. הפעם אני לא נופלת מההדף. אני רצה אל הטלפון הנייד שלו וחוטפת אותו בדרכי החוצה. 
אני עוצרת ונצמדת לקיר, מחפשת את הבחורים האחרים אבל לא מוצאת אותם וגם הרכב לא נמצא בחוץ. 
אני מתחילה לרוץ בלי כיוון, מנסה לחשוב איך אאתר את אנחל, אני לא זוכרת את מספר הטלפון שלו. אני רצה ומתנשפת, אבל לא עוצרת, לא מסתכנת בכך שהאחרים יחזרו ויתפסו אותי. 
אני מסתכלת לרגע לאחור ומבינה שהתרחקתי מספיק. אני נדחפת בין שני כלי רכב ומסתתרת ביניהם, מודה על החשיכה. אני מסתכלת על המספרים השמורים בנייד שלו ומחליטה להתקשר לדודה שלי. אין לי הרבה זמן, רוב הסיכויים שהם יכולים לאתר את הטלפון הנייד. 
"הלו?" נטי עונה, נשמעת ישנה.
"נטי, אין לי זמן לשיחת חולין," אני אומרת בלחץ, "שמרת את מספרי הטלפון של האנשים של אנחל? אלו שאספו ממך את הציוד?"
"כן, מה קרה?" היא שואלת בפאניקה.
"תחברי אותי לאחד מהם, מהר! אין לי זמן להסביר."
"מייד. את בסדר?"
"מהר!" אני לוחשת בלחץ. נטי מעבירה אותי להמתנה ולאחר רגע עונה קול גברי חסר סבלנות. 
"מי זה?"
"מדברת אשתו של אנחל נבארו, אני צריכה שתקשר בינינו בזריזות!"
"זאת בדיחה?" הוא שואל בזלזול.
"לא, זאת לא בדיחה, דביל! תקשר אותי מייד!"
"אין לי את הטלפון שלו. זאת באמת אשתו?"
"תקשר אותי עם צ'ינו, עם טיאגו או עם רוקו!" אני נובחת.
"חכי," הוא מעביר את השיחה להמתנה. כעבור כמה שניות קולו של צ'ינו נשמע וגופי מתרפה באחת.
"צ'ינו, זאת אלמה," אני אומרת.
"אלמה? מאיפה את מתקשרת?" הוא שואל בלחץ וצועק, "זאת אלמה." 
"אלמה," קולו המתנשף של אנחל נשמע ודמעות ממלאות את עיניי.
"הצלחתי לברוח," אני מצליחה לומר, מתנשפת, "אני לא יודעת איפה אני."
"מאיפה את מתקשרת?"
"מהטלפון של החוטף."
"אני צריך שתסתכלי סביבך, תני לי כיוון, משהו."
אני קמה מהכביש ומחפשת, אבל אין שם לרחוב. "יש כאן מקום שנקרא La Botella. מצויר על השלט בקבוק גדול. שאכנס? נראה שיש שם הרבה אנשים."
"אל תתקרבי לשם," אנחל פוקד, "אני בדרך. תעלימי את הטלפון הנייד ותשמרי על קשר עין עם הכניסה למקום. צאי מהמסתור רק כשתראי אותי, ברור?"
"אנחל, תגיע מהר," אני מתחננת, מנגבת את הדמעות מלחיי.
"אני בדרך. תהיי זהירה." הוא מנתק את השיחה ואני ממהרת לכבות את הנייד ולזרוק אותו לתוך תעלת ניקוז. אני חוזרת להסתתר בין כלי הרכב, פוכרת את אצבעותיי ומתפללת חרישית שהוא יגיע בהקדם. 
אני לא מסירה את מבטי מהכניסה עד שאני רואה את הרכב שלו נעצר והוא יוצא ממנו. אני קמה בתנועות מסורבלות ורצה לעברו. הוא פותח את זרועותיו וכורך אותן סביבי, מצמיד אותי לחזהו. 
גופי רועד מבכי, אני אוחזת בחולצה שלו בחוזקה ולא מצליחה להירגע, מודה לאלוהים על כך שלא קרה לו כלום.
"הכול בסדר. את בסדר, יפה. את בסדר," הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מלטף את גבי. 
"דאגתי לך, פחדתי שתבוא בעקבותיי." אני מסתכלת בפניו. הוא מושיט את אצבעותיו ומוחה את דמעותיי. 
"הבטחתי שאשמור עלייך."
"בגלל זה פחדתי."
"קדימה, זוג יונים, אנחנו לא רוצים הפתעות," צ'ינו קורא. אנחנו נכנסים יחד למושב האחורי. "הביתה?" הוא שואל. 
"את זוכרת איפה החזיקו בך?" אנחל שואל.
"למה?" אני שואלת בחשש. 
"תכווני אותנו." 
אני בולעת את הרוק בכבדות, מתחפרת לצד גופו. "בוא ניסע הביתה, בבקשה," אני מתחננת.
"קדימה, אלמה, תעשי מה שאני אומר," הוא פוקד בקול רך. 
"ישר, לכיוון ההוא," אני מצביעה. צ'ינו מתחיל בנסיעה ואני מסתכלת על הדרך, מופתעת לגלות איזה מרחק רצתי בדקות ספורות. 
"למה לא התקשרת אליי?" אנחל שואל.
"איבדתי את הטלפון הנייד שלי ולא זכרתי אף מספר בעל פה. התקשרתי לדודה שלי וביקשתי ממנה לקשר אותי עם הבחור שאסף ממנה את הציוד. הוא קישר אותי עם צ'ינו. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו או איך הגעתי אליו."
"אני אוהב את זה, הבחורה חושבת כמו שצריך," אומר בחור שאני לא מכירה. אני מסתכלת עליו בחשדנות. 
"לוקיטו עובד איתנו," אנחל מרגיע אותי.
"איך הצלחת לברוח?" טיאגו שואל. 
"הצלחתי לפצוע את החוטף. יריתי בו," אני מספרת ומתקשה להאמין שזה באמת מה שקרה. "אני מאמנת קיקבוקסינג בין היתר, אני יודעת לבעוט ולהחטיף אגרופים. לא חשבתי שאי פעם אנסה את כישוריי במצב חירום, עד היום חבטתי רק בשק."
חיוך מצטייר על פניו היפות והאפלות של אנחל. הוא מושיט את אצבעו אל סנטרי, מרים את ראשי ונושק לשפתיי. "אנחנו צריכים לדבר ברצינות על מה שקרה."
"תיארתי לעצמי."
צ'ינו עוצר ליד הבית הנטוש. 
"אל תצאי מהמכונית," אנחל פוקד. הוא יוצא והבחורים בעקבותיו. הם נכנסים בכלי נשק שלופים וכעבור דקה שמרגישה כמו נצח הם חוזרים למכונית. לוקיטו הוא האחרון להיכנס למכונית ולפני שהוא עושה זאת הוא שולף מכיסו רימון, מושך בנצרה ומשליך אותו על המבנה. כעבור רגע נשמע פיצוץ. אני מכסה את אוזניי ועוצמת את עיניי.
"רצחתי את הבחור?" אני שואלת. צ'ינו מתחיל בנסיעה.
"לא, אנחנו רצחנו אותו."
 
*
 
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, נלחמת בתמונות מהשעות האחרונות. הצלחתי לברוח, אנחל בסדר, אנחנו בחיים, אבל שום דבר לא בסדר. כבר חודשים ששום דבר לא בסדר. 
אני רוצה לצעוק, אני רוצה לשבור משהו, אני רוצה את אימא שלי. לאורך כל התקופה לא שאלתי את עצמי 'למה דווקא אני?' ועכשיו אני כבר לא יכולה להימנע מהשאלה הזאת. 
החיים שלי התפרקו, איבדתי הכול ובכל זאת ניסיתי לא להישבר ולהישאר חזקה, אבל כמה אפשר להחזיק מעמד כשכל מכה חזקה יותר מהקודמת?
דלת חדר השינה נפתחת ואנחל נכנס. מהרגע שהגענו הביתה הוא לא השאיר אותי לבד, חיבק אותי במשך כל הלילה ושכב לצידי בשעות הבוקר והצהריים.
"הבאתי לך כריך ותה ירוק. קדימה, אפשרתי לך לרחם על עצמך, אבל עכשיו הגיע הזמן לקום."
"איבדתי את הכול, את כל החיים שהכרתי. איך אני יכולה להפסיק לרחם על עצמי?" אני מתיישבת על המיטה. 
"לפחות חזרת לדבר, התגעגעתי לקול שלך." הוא מניח לצידי את המגש. "תסיימי לאכול ולכי להתקלח." אנחל סוחב את הכורסה ומתיישב מול המיטה, לא מסיר ממני את מבטו המודאג. אני מרימה את ספל התה ולוגמת בזהירות. 
"תפסיק להסתכל עליי ככה."
"איך ככה?" הוא שואל ומפשק את רגליו, מתרווח בכורסה. 
"אני נראית זוועה." העיניים שלי בטח נפוחות אחרי לילה שלם שבו לא הפסקתי לבכות, השיער שלי מבולגן ואם לא די בכך, החוטפים השאירו סימנים על פניי. אני מכירה את עצמי, העור שלי רגיש וכל מכה קטנה מותירה סימנים כחולים.
"תאכלי במקום לחשוב על שטויות."
אני מרימה את הכריך ונוגסת בו, אך מתקשה לבלוע. "למה מוניקה שלחה אותי למקום הזה? היא שיתפה פעולה עם החוטפים?"
"לא. בדקתי את המצלמות של הרחוב, הם עקבו אחרייך וניצלו את ההזדמנות."
"יש לך גישה למצלמות הרחוב?" אני מופתעת.
"הן שייכות לי."
הייתי צריכה לדעת שפרנואיד כמו אנחל ירשת את כל הסביבה במצלמות אבטחה ולא רק את שטח הבית, מעניין איך הוא קיבל אישור לכך, ואם הוא בכלל ביקש אחד. 
"הורדת את השמירה על הבית?" אני מסתקרנת. למה השומרים פתחו לי את השער?
"לא. השומר טען שדעתו הוסחה ושהוא חשב שאני נוהג ברכב."
דאגה מחלחלת לתוכי, אנחל לא סולח בקלות על טעויות ובטח שלא על טעויות מהסוג הזה, אבל אני מעדיפה לא לדעת. לא אוכל להתמודד עם התשובה שלו אם הוא גרם למאבטח לשלם בחייו.
"מה חשבת לעצמך כשיצאת מהבית לבד?" הוא שואל, הכעס משתלט על פניו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת משטח הבית?"
"מוניקה אמרה לי..."
"לא מעניין אותי מה מוניקה אמרה," הוא קוטע אותי, מרים את קולו, "מה שחשוב זה שלא הקשבת בקולי."
אני משפילה את מבטי בתחושת אשמה, לא הייתי סולחת לעצמי אם היה קורה משהו לאנחל באשמתי. אני קמה מהמיטה בסערת רגשות ונכנסת לחדר האמבטיה, סוגרת אחריי את הדלת ופורצת פעם נוספת בבכי. אני ניגשת אל השיש ומסתכלת בראי, מזדעזעת כאשר רואה את הסימנים הכחולים על לחיי, נזכרת בחבטה הכואבת שהפילה אותי על הרצפה. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי פחד וחוסר אונים גדולים כל־כך. אני משפילה את מבטי כאשר מרגישה זרועות חזקות נכרכות סביב צווארי. אני מרימה את מבטי ופוגשת את עיניו דרך הראי. אנחל מרכין את ראשו ונושק ארוכות לראשי. אני אוחזת בזרועותיו והבכי מתחזק. 
"לא הייתי סולחת לעצמי אם היה קורה לך משהו."
אנחל מסובב אותי בין זרועותיו, משעין את גבי על השיש. "למה יצאת מהבית?"
"לחפש אותך," אני עונה במבוכה, לחיי בוערות. אנחל מושיט את כף ידו אל פניי, מנגב את דמעותיי. "מנואלה אמרה לך שאתה צריך לנוח."
"למה יצאת מהבית?" הוא שואל פעם נוספת. "יכולת להתקשר אליי."
אני בולעת בכבדות ומתחמקת ממבטו. הוא מניח את אצבעותיו מתחת לסנטרי ומרים את ראשי, מאלץ אותי להסתכל בעיניו. 
"למה לא התקשרת אליי?" הוא מתעקש, קולו הנמוך מעיר פרפרים בבטני. 
"מי זאת חימנה?" אני מעזה ושואלת. 
"מי זאת חימנה?" הוא עונה בשאלה ומלטף את שפתיי בשפתיו, אצבעותיו קבורות בשערי, מעסות בחושניות את הקרקפת. 
"בילית עם אישה אחרת?" 
"ברחת מהאבטחה ויצאת לבד מהבית כי חשבת שאני נמצא עם אישה אחרת?" הוא תופס את שפתי התחתונה בשיניו, נושך אותה בחוזקה, גורם לדופק בין רגליי להתחזק. "מה אעשה איתך, אלמה?"
אני מתרוממת על קצות האצבעות ומאגרפת את חולצתו בכפות ידיי. "תנשק אותי," אני מבקשת בלי לחשוב פעמיים. אנחל אוחז בפניי ומצמיד אליי את שפתיו, מפשק את שפתיי בעזרת לשונו וחודר פנימה בסערה, בפראות, מתנהג כמו גבר מורעב שלא ראה אוכל במשך שנים. לשונו מסתלסלת עם לשוני, הצורך משתלט וההיגיון מתאדה. 
"אני כועס עלייך מדי מכדי לנסות להיות עדין," הוא מזהיר. 
"לא ציפיתי ממך להיות עדין, תהיה אתה." 
הוא מפשק את שפתיי בעזרת אגודלו, מסתכל בעיניי. "תוכלי להתמודד איתי?"
אני סוגרת את שפתיי על אגודלו, מוצצת אותו, מלפפת סביבו את לשוני. אנחל עוצם את עיניו ומשעין את מצחו על מצחי, נושם בכבדות. "את משחקת באש, ילדה." 
אנחל מסובב אותי. אני נאחזת בשולי השיש ומבליטה את ישבני. הוא מתבונן בי דרך הראי, לא מסיר את עיניו מעיניי, מלטף את גבי ועוזר לי לפשוט את החולצה, משחרר את קרסי החזייה ומפיל אותה על הרצפה. הוא נועץ מבט מורעב בחזה שלי דרך הראי, פורש עליהם את כפות ידיו, חופן אותם, לוחץ את פטמותיי בחוזקה. אני עוצמת את עיניי, מצמידה את גבי לחזהו ומשעינה את ראשי על כתפו. 
"אני לא בוגד, אלמה," הוא לוחש באוזני ונושך את התנוך, מעסה את החזה שלי. הוא תופס את הפטמות בין אצבעותיו ומדי פעם צובט אותן. נשימותיי כבדות, ברכיי הופכות לג'לי, מתקשות לשאת את משקלי. "איזו אישה יכולה להשתוות לזאת שישנה במיטה שלי?" הוא מריח את שערי, משחרר את חזי ותופס בחגורת מכנסיי. הוא מושך אותם והם נופלים לרצפה. הוא פושט ממני את תחתוני החוטיני, מעביר את לשונו על ישבני ונושך אותי. 
צעקה נפלטת מבין שפתיי. הוא אוחז בי ולא מאפשר לי לזוז, מתרומם באיטיות צמוד לגופי ופושט את חולצתו, מעיף גם אותה על הרצפה. אני נושכת את שפתי התחתונה וחוקרת את חזהו, מסתכלת על התחבושת ומצטמררת כשאני מבינה כמה הייתי קרובה לאבד גם אותו. 
"בכל פעם שתסכני את עצמך הישבן הסקסי הזה ישלם את המחיר," הוא מזהיר ולפני שאני מספיקה לחשוב על דבריו הוא סוטר לישבני. אני קופצת בצעקה אך הוא אוחז במותניי ומרתק אותי למקומי. 
"הכאבת לי," אני אומרת, מהופנטת ממבטו. 
"עדיין לא התחלתי בכלל להכאיב לך, ילדה." הוא פותח את חגורת מכנסיו. פעימותיי מאיצות. הוא שולף ממכנסיו את איברו, פותח את המגירה ושולף מתוכה קונדום. אנחל קורע את האריזה בעזרת שיניו ומגלגל את הקונדום באיטיות על איברו, נותן לי לצפות בו בתשוקה, בצורך, בציפייה. 
"אני מקווה שאת רטובה כי לא יהיה משחק מקדים." הוא מפשק את רגליי ומרים אחת מהן על השיש, מושך אליו את ישבני וחודר לתוכי בלי אזהרה. אני גונחת. אנחל לא מניח לי להתרגל לתחושה. אצבעותיו חופרות במותניי, מאיימות להשאיר סימן. ידו השנייה פרושה על גבי התחתון, לוחצת עליי, מרתקת אותי למקומי. הוא נכנס ויוצא בחוזקה, בפראות, מביט בי באינטנסיביות. הוורידים בצווארו ובזרועותיו בולטים, מאיימים להתפוצץ. 
"אלוהים, אנחל..." אני גונחת, אוחזת בחוזקה בשיש. הוא מוריד את רגלי מהשיש ומצמיד את רגליי זו לזו, מושך אליו את ישבני. אני נעמדת על קצות האצבעות כדי להתאים את עצמי לגובה שלו. כפות ידיו נכרכות סביב צווארי, לוחצות בחוזקה, חונקות. 
עיניי נפערות, אני מתקשה לנשום. אני מנסה להילחם בו, משתוללת בין זרועותיו. אני תופסת בכפות ידיו ונלחמת כדי לשחרר את האחיזה בצווארי. הוא חובט בי בכל חדירה, רואה את האימה בעיניי. 
"את תסכני את עצמך שוב?"
אני מתקשה לענות, נלחמת באצבעותיו החונקות.
"בפעם הבאה לא אהיה עדין," הוא מזהיר ומשחרר בבת אחת את צווארי. אני משתעלת, בקושי מסדירה את נשימותיי כאשר אצבעותיו מוצאות את הנקודה הרגישה. הוא לוחץ ומעסה אותה במעגלים, מתאים את עצמו לקצב המהיר שבו הוא מזיין אותי. האורגזמה תופסת אותי לא מוכנה, משתלטת כמו הוריקן, מערפלת את מחשבותיי, מאיימת להפיל אותי מרגליי. 
אנחל מוביל אותי למקלחון. אני משעינה את מצחי על האריחים, מניחה למים הרותחים לשטוף את גבי, מרגישה בחסרונו. אני מפנה את ראשי ורואה אותו עומד ליד הכיור, מנקה את עצמו ומסדר את תחתוני הבוקסר ואת מכנסי הג'ינס למקומם. לאחר מכן הוא מרים את החולצה מהרצפה ויוצא מחדר האמבטיה. 
אני עוצמת את עיניי ומאגרפת את כפות ידיי, חובטת בקיר בכעס ופורצת בבכי. 
זאת הייתה טעות. 
 
 
 
אנחל
 
"החטיפה הזאת הייתה משונה," אני אומר לטיאגו ולוגם מהוויסקי, נלחם במה שעורר בי מבטה מלא החרטה של אלמה. היא הייתה זקוקה לי כדי לחזור לחיים אחרי הרגע המפחיד שחוותה, היא הייתה זקוקה לי כדי לחזור להרגיש ולהילחם. עדיף שהיא תתחרט ותכעס עליי, העיקר שלא תמשיך לשכב במיטה ולרחם על עצמה. 
"מה עם אלמה? היא בסדר?" הוא מתעניין.
"היא לא נשברת בקלות. כל אחת אחרת כבר הייתה מתאבדת ואלמה ממשיכה להילחם כדי לגלות מי רודף אחריה."
"אני שומע הערצה בקולך?" הוא מקניט. 
"אל תזיין את השכל. תגיד לי, מה אנחנו יודעים על האנשים שחטפו את אלמה?"
"שום דבר. הבחור ששמר עליה לא מוכר באזור."
הזעם משתלט עליי. אני מופתע שהכוס לא מתנפצת בכף ידי. "איך יכול להיות שבאזור שלנו חוטפים את אשתי ואין לנו מושג מי עומד אחרי החטיפה? הבטחת לי שמוניקה לא קשורה למה שקרה כי הרכב עקב אחרי אלמה מהיציאה מהבית. לא איתרתם את הרכב? את הלוחיות?"
"אנחנו מתעסקים עם מקצוענים, הם כיסו את הלוחיות."
"מה הייתה המטרה שלהם?"
"אם אתה שואל אותי," צ'ינו אומר, סוגר אחריו את דלת חדר העבודה ומתיישב על אחד הכיסאות, "המטרה הייתה להוכיח לנו מי מחזיק בכוח. הם יודעים עלינו הכול ואנחנו לא יודעים עליהם כלום."
מיגל נכנס לחדר העבודה ופוקד, "תשאירו אותנו לבד." 
טיאגו וצ'ינו קמים מהכיסאות ויוצאים, סוגרים אחריהם את הדלת.
"אין לי מצב רוח לזיוני שכל," אני אומר לפני שהוא פותח את פיו.
"האשמת את הכלה שלי בחטיפה מול כולם," הוא מסנן באכזריות, "אני דורש ממך להתנצל בפניה."
"מי מבטיח לי שהיא לא קשורה לחטיפה?" אני קם מהכיסא ועוקף את השולחן, נעמד מולו. "מי יודע, אולי עשיתם יד אחת ושלחתם לשם את אשתי כדי להעלים אותה?"
"אלו האשמות כבדות, אנחל, ולא תהיה מהן דרך חזרה. אתה הורס את המשפחה בגלל האישה הזאת, הבת של הרוצח של אחי, אבא שלך," הוא מדגיש את המילים האחרונות.
"אלמה היא אשתי, תכבד אותה," אני מזהיר.
"מה קרה, נבארו? מכרת את המשפחה שלך בשביל זיון?"
אני לא מתאפק וחובט בחוזקה בפניו. דם ניתז לכל עבר והוא מתקפל בכאבים.
"בן־זונה," הוא מקלל, שולף את האקדח, דורך ומכוון אותו לראשי. אני מחייך בחוסר אמון ומתקרב אליו, נצמד אל האקדח. 
"תירה. קדימה, תירה," אני מאתגר אותו, מביט לתוך עיניו ומזהה את הפחד. מיגל לא יעז לירות, הוא לא ילכלך את ידיו, בשביל עבודה כזאת הוא צריך את האנשים שלו. 
"אלוהים!" קולה ההמום של אלמה נשמע מהכניסה לחדר העבודה. אני לא מסיר את עיניי ממיגל.
"נו, תירה," אני לוחץ עליו. דם זולג בכמויות מאפו, מכסה את שפתיו ואת סנטרו.
"מיגל, תוריד את הנשק," אלמה מתחננת, "הוא האחיין שלך, אתה לא יכול לירות בו."
"אל תתערבי," הוא מתפרץ עליה ומוריד את האקדח, ואז גונח בכאב. "את אשמה בכל האסונות."
"היד שלי לא תרעד, אפוצץ לך את הראש בלי לחשוב פעמיים," אני מאיים. מיגל עוקף את אלמה ויוצא מחדר העבודה. היא מסתכלת על כתמי הדם הקטנים שעל השטיח ומחזירה אליי את מבטה.
"אני אשמה? רבתם בגללי?" 
"רבנו בגללו. מה את עושה כאן?" האדרנלין עדיין משתולל בעורקיי. אני ניגש לבר, מוזג כוסית ויסקי ושותה אותה בלגימה. הדלת נפתחת פעם נוספת ואימא שלי נכנסת. 
"מה קרה למיגל? שברת לו את האף?" היא בהלם. 
"אל תתערבי."
"הוא הדוד שלך! מה עובר עליך? ממתי אתה מאבד שליטה?"
"לא אחזור על עצמי פעמיים," אני עונה בחוסר סבלנות ויוצא אל הגינה, שולף את הטלפון הנייד ומחייג אל צ'ינו. 
"שברת לו את האף?" הוא שואל ברגע שהוא עונה.
"תלחץ על האנשים שלך בפוארטו ריקו, אני צריך מידע. תפעיל את כל האנשים שלנו ברחובות, אני רוצה לדעת מי עומד מאחורי החטיפה של אלמה ותבדוק שוב את המצלמות, תשכנע אותי שמיגל לא עומד מאחורי החטיפה."
"אתה חושב שיש לו קשר?" 
"תגיד לי אתה." 
אני מנתק את השיחה ומתכופף כאשר בוני קופץ עליי. אני מלטף אותו ובוהה בחשיכה, רואה בעיני רוחי את אלמה שוכבת על הרצפה בידיים וברגליים קשורות. צ'ינו צודק, הם רצו להוכיח לי אצל מי נמצא הכוח. 
הם יודעים עליי הכול בזמן שאני לא יודע עליהם כלום. 
אני מכיר את העבר דרך עיניו של מיגל ויש לי הרגשה שהוא הסתיר ממני הרבה מידע. דנילו היה האויב של אבא, את זה אני זוכר בבהירות, אבל איך הוא שכנע את הומברטו לרצוח אותו? איך אבא לא ידע על הקשר בין הומברטו לדנילו? למה דנילו מסתתר? הוא שלט בכל פוארטו ריקו, מה גרם לו לרדת למחתרת? אני לא מצליח להבין איך בן־אדם יכול להמשיך לשלוט ברחובות בלי להראות את פניו, מי עוזר לו? איפה המשפחה שלו? כל השנים האלה ואין לי תשובות לאף אחת מהשאלות. מיגל אומר שאני מבזבז את הזמן ואני מתחיל להאמין בכך.
לקראת השעה אחת בלילה אני נכנס הביתה והולך אל המטבח. אני שומע קול בכי ומדליק את האור, מופתע לראות את סופיה יושבת ליד השולחן ובוכה. אני לא חושב שראיתי את אחותי אי פעם בוכה. היא תמיד הייתה שטותניקית ורעשנית, לא בכיינית. 
"מה קרה לך?" אני שואל בדאגה, מתקרב אל השולחן ומתיישב מולה. 
"כלום." היא ממהרת לנגב את הדמעות.
"רבת עם טיאגו?"
"באמת מעניין אותך מה עובר עליי?" היא שואלת, "אתה רגיל לרדוף אחריי ולרצוח באשמתי, אבל אף פעם לא התעניינת בשלומי, אף פעם לא היה אכפת לך."
"אכפת לי, סופיה."
"אתה יודע, אני שמחה שהכרת את אלמה, היא הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה."
הכאב בקולה שובר את ליבי. היא הייתה צריכה מישהי אכפתית כמו אלמה שתזהה את הבעיה שלה ושתדע לשבור את החומות שהקיפו אותה. 
"אני שמח לראות שאתן מסתדרות."
"הלוואי שהסיפור שלכם יהפוך לסיפור אהבה אמיתי. מגיע לך מישהי כמוה שתאיר את חייך," היא אומרת בעצב, "אתה חושב שאלוהים מעניש אותנו? אף אחד מאיתנו לא מאושר."
"רציתי שתהיו מאושרות, שתגשימו את עצמכן ושתצליחו."
"אנחל, רצית לתפוס את מקומו של אבא ושכחת לחיות את החיים שלך. אתה לא מבוגר מאיתנו בהרבה ולא הייתה סיבה שתתבגר ביום אחד ושתהפוך לדמות אבהית." היא מחייכת בעצב. "אני מתגעגעת לאחי, לזה שהיה זורק עליי כריות ורץ אחריי ברחבי הבית."
אני נשען לאחור בכיסא. "את הגורל שלי לא בחרתי. אני כן יכול לדאוג לכך שהגורל שלכן יהיה שונה. סופיה, קשה לי לראות אותך ככה. את רוצה לבטל את הנישואין?"
"אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה שנהיה מאושרים, זה כל מה שאני רוצה," היא אומרת בכאב גדול. "אני יכולה לחבק אותך?"
"בואי לפה."
היא קמה מהכיסא, מתיישבת על ברכיי, מחבקת אותי, משעינה את ראשה על כתפי ובוכה. "אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך, קטנה," אני אומר ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה השתמשתי במילים האלה. סופיה צודקת, איבדנו הרבה יותר מאבא, איבדנו זה את זה.
 
ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.
 
ספריה:
 
"בין שני עולמות" – אוגוסט 2015.
 
"שונאת לאהוב אותך" – דצמבר 2015.
 
"נשבעת בדם" – יוני 2016.
 
"כוכב באפלה" – דצמבר 2016.
 
"רדופה" – יוני 2017.
 
"טרילוגיית שקרים" – דצמבר 2017.

עוד על הספר

בלתי שבירה - חלק ב' ליליאן סלמה נחום
פרק 1
אלמה
 
 
"תהפכו כל אבן בעיר המזדיינת הזאת עד שתמצאו את אלמה!" אני מרים את קולי. האנשים שלי עומדים מולי בשורה ישרה, חמושים, מוכנים למתקפה. 
"צ'ינו תחלק אותם לאזורים. רוקו, תאתר את הטלפון הנייד שלה," אני פוקד ומתחיל לצעוד לכיוון החנייה, מסתכל פעם נוספת על הכתובת שמוניקה נתנה לי. הבת־זונה שלחה אותה למקום נידח בצד השני של העיר. 
צ'ינו מתיישב במושב הנהג ואני מתיישב במושב הנוסע. מצטרפים אלינו טיאגו ולוקיטו.
"נוסעים לכתובת הזאת, נחפש אותה באזור," אני אומר ומכניס את הכתובת לג'י־פי־אס, מיואש לראות שהנסיעה תהיה ארוכה בשעה הזאת. צ'ינו יוצא מהחנייה בנסיעה מהירה. 
"אתה חושב שמחזיקים בה שם? אולי העבירו אותה מקום," טיאגו אומר.
"נחפש קצה חוט ונהיה קרובים לאזור שבו הם נמצאים," אני עונה.
"האנשים שלנו יתפזרו ברחובות ובכל הברים האפשריים ויחפשו מידע," צ'ינו אומר.
"מצידי שיעלו את מדיין באש." אני מסתכל על הטלפון הנייד שלי, מחכה שהוא יצלצל. "מה קורה עם איתור הנייד שלה?" אני שואל את רוקו. הוא מתעסק במחשב הנייד.
"אין אות," הוא עונה בתסכול. אין ספק שמדובר במקצועניים. 
צ'ינו מצליח לקצר את זמן הנסיעה ביותר מחצי ולבסוף עוצר ליד בית נטוש. אני מזנק מהרכב ונכנס אל הבית, רואה כיסא עץ ורצועות זרוקות על הרצפה. הזעם משתלט עליי כשאני מדמיין אותה קשורה לכיסא. אני בועט בו בחוזקה, מרסק אותו על הקיר. 
"הטלפון הנייד שלה," צ'ינו אומר ומנופף בו. אני לוקח אותו מידו ותוחב אותו לכיס האחורי. 
"בואו נחפש בסביבה, יכול להיות שהם לא רחוקים." אני לא מחכה ומתקדם לכיוון הרכב, מרגיש חסר אונים. תתקשרו כבר! תתקשרו, בני־זונות!
הטלפון הנייד של צ'ינו מצלצל והוא עונה בדיבורית, "כן?"
"תפסנו שלושה זרים, הם קשורים לחטיפה," מדווח אחד האנשים שלנו. 
"איפה הם היו?"
"לא רחוק מהמקום שבו אתם נמצאים, הם נכנסו לחנות מכולת כדי לקנות אוכל. הם מסרבים לספר איפה מחזיקים בה." 
"הבנתי. שלח לי מיקום ותיזהרו שלא לאבד אותם."
"הם קשורים."
השיחה מתנתקת. כעבור רגע אנחנו מקבלים מיקום. צ'ינו ממהר לכיוון ונעצר בחנייה גדולה, שאין בה אנשים מלבד האנשים שלנו. אני מזנק מהרכב וממהר אל שני הגברים הכפותים על הרצפה. אני מרים אחד מהם בצווארון החולצה ומצמיד את גבו בפראות לרכב. "איפה אשתי?" אני מסנן מבעד לשיניים חשוקות.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא עונה. אני חובט בפניו ודופק את ראשו שוב ושוב בדלת הרכב. דם ניתז מראשו. 
"איפה אשתי?" אני צועק, מאבד שליטה. הבן־זונה ממשיך לשתוק. אני שולף מכיסי סכין ובלי לתת לו זמן להבין מה קורה אני דוחף את הלהב לצד גופו, מרגיש את דמו החם נשפך על ידי. 
"לא אחזור על השאלה," אני מאיים וממשיך לחתוך. הוא צועק, עיניו נפערות, רוק נוזל מפיו וזיעה מטפטפת ממצחו.
"הם לקחו אותה, אני לא יודע לאן," הוא עונה. אני ממשיך לחתוך, רואה את הסבל בפניו. 
אני מפיל אותו על הרצפה ומרים את השני. "אתה רוצה שאחתוך גם אותך או שתתחיל לזמר?"
"אני לא יודע כלום, אני נשבע! אני לא יודע על מה אתם מדברים," הוא מתבלבל, מגמגם. אני מאבד את העשתונות ותוחב לבטנו את הסכין המגואלת בדם, מסובב אותה שוב ושוב, מגדיל את החתך. דם נשפך לכל עבר. 
"תכניסו אותם לרכב," אני פוקד ומושך את הסכין. 
"מה עושים עכשיו?" צ'ינו שואל.
"תדובב את מה שנשאר מהם."
 
 
אלמה
 
אני לא יודעת כמה זמן חלף מאז שתפסו אותי. הגרון שלי יבש, הפנים שלי בוערות והפחד מתעצם עם כל רגע חולף. 
אם אנחל יגיע לכאן ירצחו אותו, זאת מלכודת. אני יושבת על הרצפה המעופשת בפינת החדר, מחבקת את ברכיי, מקשיבה לכל רשרוש, לכל צעד. 
הדלת נפתחת בסערה, פוגעת בקיר. הבחור מכוון אליי אקדח. 
"תרימי את עצמך, כלבה," הוא צועק. אני מזנקת מהרצפה ותקווה מחלחלת לתוכי. אנחל עשה משהו שגרם לו לאבד שליטה. 
הטלפון הנייד שלו מצפצף. הוא שולף אותו מהכיס ומנמיך את ראשו כדי לקרוא את ההודעה. 
אני מנצלת את הרגע ובועטת בחוזקה בידו האוחזת בנשק. האקדח עף מידו. הפתעה מרוחה על פניו, הוא לא ציפה לצעד הזה. אני תופסת עמדה ומתכוננת לתקיפה, מתייחסת אליו כאילו היה שק אגרוף. 
"תראו, תראו, את חושבת שתוכלי עליי?" הוא שואל בחיוך ומתקרב אליי. אני מרימה את זרועי וחובטת באפו. ראשו נזרק לאחור ואפו מתחיל לדמם. 
אני מנצלת את הרגע ורצה אל האקדח, מרימה ודורכת במהירות שיא, ואז יורה בלי לכוון ופוגעת בבטנו. הפעם אני לא נופלת מההדף. אני רצה אל הטלפון הנייד שלו וחוטפת אותו בדרכי החוצה. 
אני עוצרת ונצמדת לקיר, מחפשת את הבחורים האחרים אבל לא מוצאת אותם וגם הרכב לא נמצא בחוץ. 
אני מתחילה לרוץ בלי כיוון, מנסה לחשוב איך אאתר את אנחל, אני לא זוכרת את מספר הטלפון שלו. אני רצה ומתנשפת, אבל לא עוצרת, לא מסתכנת בכך שהאחרים יחזרו ויתפסו אותי. 
אני מסתכלת לרגע לאחור ומבינה שהתרחקתי מספיק. אני נדחפת בין שני כלי רכב ומסתתרת ביניהם, מודה על החשיכה. אני מסתכלת על המספרים השמורים בנייד שלו ומחליטה להתקשר לדודה שלי. אין לי הרבה זמן, רוב הסיכויים שהם יכולים לאתר את הטלפון הנייד. 
"הלו?" נטי עונה, נשמעת ישנה.
"נטי, אין לי זמן לשיחת חולין," אני אומרת בלחץ, "שמרת את מספרי הטלפון של האנשים של אנחל? אלו שאספו ממך את הציוד?"
"כן, מה קרה?" היא שואלת בפאניקה.
"תחברי אותי לאחד מהם, מהר! אין לי זמן להסביר."
"מייד. את בסדר?"
"מהר!" אני לוחשת בלחץ. נטי מעבירה אותי להמתנה ולאחר רגע עונה קול גברי חסר סבלנות. 
"מי זה?"
"מדברת אשתו של אנחל נבארו, אני צריכה שתקשר בינינו בזריזות!"
"זאת בדיחה?" הוא שואל בזלזול.
"לא, זאת לא בדיחה, דביל! תקשר אותי מייד!"
"אין לי את הטלפון שלו. זאת באמת אשתו?"
"תקשר אותי עם צ'ינו, עם טיאגו או עם רוקו!" אני נובחת.
"חכי," הוא מעביר את השיחה להמתנה. כעבור כמה שניות קולו של צ'ינו נשמע וגופי מתרפה באחת.
"צ'ינו, זאת אלמה," אני אומרת.
"אלמה? מאיפה את מתקשרת?" הוא שואל בלחץ וצועק, "זאת אלמה." 
"אלמה," קולו המתנשף של אנחל נשמע ודמעות ממלאות את עיניי.
"הצלחתי לברוח," אני מצליחה לומר, מתנשפת, "אני לא יודעת איפה אני."
"מאיפה את מתקשרת?"
"מהטלפון של החוטף."
"אני צריך שתסתכלי סביבך, תני לי כיוון, משהו."
אני קמה מהכביש ומחפשת, אבל אין שם לרחוב. "יש כאן מקום שנקרא La Botella. מצויר על השלט בקבוק גדול. שאכנס? נראה שיש שם הרבה אנשים."
"אל תתקרבי לשם," אנחל פוקד, "אני בדרך. תעלימי את הטלפון הנייד ותשמרי על קשר עין עם הכניסה למקום. צאי מהמסתור רק כשתראי אותי, ברור?"
"אנחל, תגיע מהר," אני מתחננת, מנגבת את הדמעות מלחיי.
"אני בדרך. תהיי זהירה." הוא מנתק את השיחה ואני ממהרת לכבות את הנייד ולזרוק אותו לתוך תעלת ניקוז. אני חוזרת להסתתר בין כלי הרכב, פוכרת את אצבעותיי ומתפללת חרישית שהוא יגיע בהקדם. 
אני לא מסירה את מבטי מהכניסה עד שאני רואה את הרכב שלו נעצר והוא יוצא ממנו. אני קמה בתנועות מסורבלות ורצה לעברו. הוא פותח את זרועותיו וכורך אותן סביבי, מצמיד אותי לחזהו. 
גופי רועד מבכי, אני אוחזת בחולצה שלו בחוזקה ולא מצליחה להירגע, מודה לאלוהים על כך שלא קרה לו כלום.
"הכול בסדר. את בסדר, יפה. את בסדר," הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מלטף את גבי. 
"דאגתי לך, פחדתי שתבוא בעקבותיי." אני מסתכלת בפניו. הוא מושיט את אצבעותיו ומוחה את דמעותיי. 
"הבטחתי שאשמור עלייך."
"בגלל זה פחדתי."
"קדימה, זוג יונים, אנחנו לא רוצים הפתעות," צ'ינו קורא. אנחנו נכנסים יחד למושב האחורי. "הביתה?" הוא שואל. 
"את זוכרת איפה החזיקו בך?" אנחל שואל.
"למה?" אני שואלת בחשש. 
"תכווני אותנו." 
אני בולעת את הרוק בכבדות, מתחפרת לצד גופו. "בוא ניסע הביתה, בבקשה," אני מתחננת.
"קדימה, אלמה, תעשי מה שאני אומר," הוא פוקד בקול רך. 
"ישר, לכיוון ההוא," אני מצביעה. צ'ינו מתחיל בנסיעה ואני מסתכלת על הדרך, מופתעת לגלות איזה מרחק רצתי בדקות ספורות. 
"למה לא התקשרת אליי?" אנחל שואל.
"איבדתי את הטלפון הנייד שלי ולא זכרתי אף מספר בעל פה. התקשרתי לדודה שלי וביקשתי ממנה לקשר אותי עם הבחור שאסף ממנה את הציוד. הוא קישר אותי עם צ'ינו. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו או איך הגעתי אליו."
"אני אוהב את זה, הבחורה חושבת כמו שצריך," אומר בחור שאני לא מכירה. אני מסתכלת עליו בחשדנות. 
"לוקיטו עובד איתנו," אנחל מרגיע אותי.
"איך הצלחת לברוח?" טיאגו שואל. 
"הצלחתי לפצוע את החוטף. יריתי בו," אני מספרת ומתקשה להאמין שזה באמת מה שקרה. "אני מאמנת קיקבוקסינג בין היתר, אני יודעת לבעוט ולהחטיף אגרופים. לא חשבתי שאי פעם אנסה את כישוריי במצב חירום, עד היום חבטתי רק בשק."
חיוך מצטייר על פניו היפות והאפלות של אנחל. הוא מושיט את אצבעו אל סנטרי, מרים את ראשי ונושק לשפתיי. "אנחנו צריכים לדבר ברצינות על מה שקרה."
"תיארתי לעצמי."
צ'ינו עוצר ליד הבית הנטוש. 
"אל תצאי מהמכונית," אנחל פוקד. הוא יוצא והבחורים בעקבותיו. הם נכנסים בכלי נשק שלופים וכעבור דקה שמרגישה כמו נצח הם חוזרים למכונית. לוקיטו הוא האחרון להיכנס למכונית ולפני שהוא עושה זאת הוא שולף מכיסו רימון, מושך בנצרה ומשליך אותו על המבנה. כעבור רגע נשמע פיצוץ. אני מכסה את אוזניי ועוצמת את עיניי.
"רצחתי את הבחור?" אני שואלת. צ'ינו מתחיל בנסיעה.
"לא, אנחנו רצחנו אותו."
 
*
 
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, נלחמת בתמונות מהשעות האחרונות. הצלחתי לברוח, אנחל בסדר, אנחנו בחיים, אבל שום דבר לא בסדר. כבר חודשים ששום דבר לא בסדר. 
אני רוצה לצעוק, אני רוצה לשבור משהו, אני רוצה את אימא שלי. לאורך כל התקופה לא שאלתי את עצמי 'למה דווקא אני?' ועכשיו אני כבר לא יכולה להימנע מהשאלה הזאת. 
החיים שלי התפרקו, איבדתי הכול ובכל זאת ניסיתי לא להישבר ולהישאר חזקה, אבל כמה אפשר להחזיק מעמד כשכל מכה חזקה יותר מהקודמת?
דלת חדר השינה נפתחת ואנחל נכנס. מהרגע שהגענו הביתה הוא לא השאיר אותי לבד, חיבק אותי במשך כל הלילה ושכב לצידי בשעות הבוקר והצהריים.
"הבאתי לך כריך ותה ירוק. קדימה, אפשרתי לך לרחם על עצמך, אבל עכשיו הגיע הזמן לקום."
"איבדתי את הכול, את כל החיים שהכרתי. איך אני יכולה להפסיק לרחם על עצמי?" אני מתיישבת על המיטה. 
"לפחות חזרת לדבר, התגעגעתי לקול שלך." הוא מניח לצידי את המגש. "תסיימי לאכול ולכי להתקלח." אנחל סוחב את הכורסה ומתיישב מול המיטה, לא מסיר ממני את מבטו המודאג. אני מרימה את ספל התה ולוגמת בזהירות. 
"תפסיק להסתכל עליי ככה."
"איך ככה?" הוא שואל ומפשק את רגליו, מתרווח בכורסה. 
"אני נראית זוועה." העיניים שלי בטח נפוחות אחרי לילה שלם שבו לא הפסקתי לבכות, השיער שלי מבולגן ואם לא די בכך, החוטפים השאירו סימנים על פניי. אני מכירה את עצמי, העור שלי רגיש וכל מכה קטנה מותירה סימנים כחולים.
"תאכלי במקום לחשוב על שטויות."
אני מרימה את הכריך ונוגסת בו, אך מתקשה לבלוע. "למה מוניקה שלחה אותי למקום הזה? היא שיתפה פעולה עם החוטפים?"
"לא. בדקתי את המצלמות של הרחוב, הם עקבו אחרייך וניצלו את ההזדמנות."
"יש לך גישה למצלמות הרחוב?" אני מופתעת.
"הן שייכות לי."
הייתי צריכה לדעת שפרנואיד כמו אנחל ירשת את כל הסביבה במצלמות אבטחה ולא רק את שטח הבית, מעניין איך הוא קיבל אישור לכך, ואם הוא בכלל ביקש אחד. 
"הורדת את השמירה על הבית?" אני מסתקרנת. למה השומרים פתחו לי את השער?
"לא. השומר טען שדעתו הוסחה ושהוא חשב שאני נוהג ברכב."
דאגה מחלחלת לתוכי, אנחל לא סולח בקלות על טעויות ובטח שלא על טעויות מהסוג הזה, אבל אני מעדיפה לא לדעת. לא אוכל להתמודד עם התשובה שלו אם הוא גרם למאבטח לשלם בחייו.
"מה חשבת לעצמך כשיצאת מהבית לבד?" הוא שואל, הכעס משתלט על פניו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת משטח הבית?"
"מוניקה אמרה לי..."
"לא מעניין אותי מה מוניקה אמרה," הוא קוטע אותי, מרים את קולו, "מה שחשוב זה שלא הקשבת בקולי."
אני משפילה את מבטי בתחושת אשמה, לא הייתי סולחת לעצמי אם היה קורה משהו לאנחל באשמתי. אני קמה מהמיטה בסערת רגשות ונכנסת לחדר האמבטיה, סוגרת אחריי את הדלת ופורצת פעם נוספת בבכי. אני ניגשת אל השיש ומסתכלת בראי, מזדעזעת כאשר רואה את הסימנים הכחולים על לחיי, נזכרת בחבטה הכואבת שהפילה אותי על הרצפה. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי פחד וחוסר אונים גדולים כל־כך. אני משפילה את מבטי כאשר מרגישה זרועות חזקות נכרכות סביב צווארי. אני מרימה את מבטי ופוגשת את עיניו דרך הראי. אנחל מרכין את ראשו ונושק ארוכות לראשי. אני אוחזת בזרועותיו והבכי מתחזק. 
"לא הייתי סולחת לעצמי אם היה קורה לך משהו."
אנחל מסובב אותי בין זרועותיו, משעין את גבי על השיש. "למה יצאת מהבית?"
"לחפש אותך," אני עונה במבוכה, לחיי בוערות. אנחל מושיט את כף ידו אל פניי, מנגב את דמעותיי. "מנואלה אמרה לך שאתה צריך לנוח."
"למה יצאת מהבית?" הוא שואל פעם נוספת. "יכולת להתקשר אליי."
אני בולעת בכבדות ומתחמקת ממבטו. הוא מניח את אצבעותיו מתחת לסנטרי ומרים את ראשי, מאלץ אותי להסתכל בעיניו. 
"למה לא התקשרת אליי?" הוא מתעקש, קולו הנמוך מעיר פרפרים בבטני. 
"מי זאת חימנה?" אני מעזה ושואלת. 
"מי זאת חימנה?" הוא עונה בשאלה ומלטף את שפתיי בשפתיו, אצבעותיו קבורות בשערי, מעסות בחושניות את הקרקפת. 
"בילית עם אישה אחרת?" 
"ברחת מהאבטחה ויצאת לבד מהבית כי חשבת שאני נמצא עם אישה אחרת?" הוא תופס את שפתי התחתונה בשיניו, נושך אותה בחוזקה, גורם לדופק בין רגליי להתחזק. "מה אעשה איתך, אלמה?"
אני מתרוממת על קצות האצבעות ומאגרפת את חולצתו בכפות ידיי. "תנשק אותי," אני מבקשת בלי לחשוב פעמיים. אנחל אוחז בפניי ומצמיד אליי את שפתיו, מפשק את שפתיי בעזרת לשונו וחודר פנימה בסערה, בפראות, מתנהג כמו גבר מורעב שלא ראה אוכל במשך שנים. לשונו מסתלסלת עם לשוני, הצורך משתלט וההיגיון מתאדה. 
"אני כועס עלייך מדי מכדי לנסות להיות עדין," הוא מזהיר. 
"לא ציפיתי ממך להיות עדין, תהיה אתה." 
הוא מפשק את שפתיי בעזרת אגודלו, מסתכל בעיניי. "תוכלי להתמודד איתי?"
אני סוגרת את שפתיי על אגודלו, מוצצת אותו, מלפפת סביבו את לשוני. אנחל עוצם את עיניו ומשעין את מצחו על מצחי, נושם בכבדות. "את משחקת באש, ילדה." 
אנחל מסובב אותי. אני נאחזת בשולי השיש ומבליטה את ישבני. הוא מתבונן בי דרך הראי, לא מסיר את עיניו מעיניי, מלטף את גבי ועוזר לי לפשוט את החולצה, משחרר את קרסי החזייה ומפיל אותה על הרצפה. הוא נועץ מבט מורעב בחזה שלי דרך הראי, פורש עליהם את כפות ידיו, חופן אותם, לוחץ את פטמותיי בחוזקה. אני עוצמת את עיניי, מצמידה את גבי לחזהו ומשעינה את ראשי על כתפו. 
"אני לא בוגד, אלמה," הוא לוחש באוזני ונושך את התנוך, מעסה את החזה שלי. הוא תופס את הפטמות בין אצבעותיו ומדי פעם צובט אותן. נשימותיי כבדות, ברכיי הופכות לג'לי, מתקשות לשאת את משקלי. "איזו אישה יכולה להשתוות לזאת שישנה במיטה שלי?" הוא מריח את שערי, משחרר את חזי ותופס בחגורת מכנסיי. הוא מושך אותם והם נופלים לרצפה. הוא פושט ממני את תחתוני החוטיני, מעביר את לשונו על ישבני ונושך אותי. 
צעקה נפלטת מבין שפתיי. הוא אוחז בי ולא מאפשר לי לזוז, מתרומם באיטיות צמוד לגופי ופושט את חולצתו, מעיף גם אותה על הרצפה. אני נושכת את שפתי התחתונה וחוקרת את חזהו, מסתכלת על התחבושת ומצטמררת כשאני מבינה כמה הייתי קרובה לאבד גם אותו. 
"בכל פעם שתסכני את עצמך הישבן הסקסי הזה ישלם את המחיר," הוא מזהיר ולפני שאני מספיקה לחשוב על דבריו הוא סוטר לישבני. אני קופצת בצעקה אך הוא אוחז במותניי ומרתק אותי למקומי. 
"הכאבת לי," אני אומרת, מהופנטת ממבטו. 
"עדיין לא התחלתי בכלל להכאיב לך, ילדה." הוא פותח את חגורת מכנסיו. פעימותיי מאיצות. הוא שולף ממכנסיו את איברו, פותח את המגירה ושולף מתוכה קונדום. אנחל קורע את האריזה בעזרת שיניו ומגלגל את הקונדום באיטיות על איברו, נותן לי לצפות בו בתשוקה, בצורך, בציפייה. 
"אני מקווה שאת רטובה כי לא יהיה משחק מקדים." הוא מפשק את רגליי ומרים אחת מהן על השיש, מושך אליו את ישבני וחודר לתוכי בלי אזהרה. אני גונחת. אנחל לא מניח לי להתרגל לתחושה. אצבעותיו חופרות במותניי, מאיימות להשאיר סימן. ידו השנייה פרושה על גבי התחתון, לוחצת עליי, מרתקת אותי למקומי. הוא נכנס ויוצא בחוזקה, בפראות, מביט בי באינטנסיביות. הוורידים בצווארו ובזרועותיו בולטים, מאיימים להתפוצץ. 
"אלוהים, אנחל..." אני גונחת, אוחזת בחוזקה בשיש. הוא מוריד את רגלי מהשיש ומצמיד את רגליי זו לזו, מושך אליו את ישבני. אני נעמדת על קצות האצבעות כדי להתאים את עצמי לגובה שלו. כפות ידיו נכרכות סביב צווארי, לוחצות בחוזקה, חונקות. 
עיניי נפערות, אני מתקשה לנשום. אני מנסה להילחם בו, משתוללת בין זרועותיו. אני תופסת בכפות ידיו ונלחמת כדי לשחרר את האחיזה בצווארי. הוא חובט בי בכל חדירה, רואה את האימה בעיניי. 
"את תסכני את עצמך שוב?"
אני מתקשה לענות, נלחמת באצבעותיו החונקות.
"בפעם הבאה לא אהיה עדין," הוא מזהיר ומשחרר בבת אחת את צווארי. אני משתעלת, בקושי מסדירה את נשימותיי כאשר אצבעותיו מוצאות את הנקודה הרגישה. הוא לוחץ ומעסה אותה במעגלים, מתאים את עצמו לקצב המהיר שבו הוא מזיין אותי. האורגזמה תופסת אותי לא מוכנה, משתלטת כמו הוריקן, מערפלת את מחשבותיי, מאיימת להפיל אותי מרגליי. 
אנחל מוביל אותי למקלחון. אני משעינה את מצחי על האריחים, מניחה למים הרותחים לשטוף את גבי, מרגישה בחסרונו. אני מפנה את ראשי ורואה אותו עומד ליד הכיור, מנקה את עצמו ומסדר את תחתוני הבוקסר ואת מכנסי הג'ינס למקומם. לאחר מכן הוא מרים את החולצה מהרצפה ויוצא מחדר האמבטיה. 
אני עוצמת את עיניי ומאגרפת את כפות ידיי, חובטת בקיר בכעס ופורצת בבכי. 
זאת הייתה טעות. 
 
 
 
אנחל
 
"החטיפה הזאת הייתה משונה," אני אומר לטיאגו ולוגם מהוויסקי, נלחם במה שעורר בי מבטה מלא החרטה של אלמה. היא הייתה זקוקה לי כדי לחזור לחיים אחרי הרגע המפחיד שחוותה, היא הייתה זקוקה לי כדי לחזור להרגיש ולהילחם. עדיף שהיא תתחרט ותכעס עליי, העיקר שלא תמשיך לשכב במיטה ולרחם על עצמה. 
"מה עם אלמה? היא בסדר?" הוא מתעניין.
"היא לא נשברת בקלות. כל אחת אחרת כבר הייתה מתאבדת ואלמה ממשיכה להילחם כדי לגלות מי רודף אחריה."
"אני שומע הערצה בקולך?" הוא מקניט. 
"אל תזיין את השכל. תגיד לי, מה אנחנו יודעים על האנשים שחטפו את אלמה?"
"שום דבר. הבחור ששמר עליה לא מוכר באזור."
הזעם משתלט עליי. אני מופתע שהכוס לא מתנפצת בכף ידי. "איך יכול להיות שבאזור שלנו חוטפים את אשתי ואין לנו מושג מי עומד אחרי החטיפה? הבטחת לי שמוניקה לא קשורה למה שקרה כי הרכב עקב אחרי אלמה מהיציאה מהבית. לא איתרתם את הרכב? את הלוחיות?"
"אנחנו מתעסקים עם מקצוענים, הם כיסו את הלוחיות."
"מה הייתה המטרה שלהם?"
"אם אתה שואל אותי," צ'ינו אומר, סוגר אחריו את דלת חדר העבודה ומתיישב על אחד הכיסאות, "המטרה הייתה להוכיח לנו מי מחזיק בכוח. הם יודעים עלינו הכול ואנחנו לא יודעים עליהם כלום."
מיגל נכנס לחדר העבודה ופוקד, "תשאירו אותנו לבד." 
טיאגו וצ'ינו קמים מהכיסאות ויוצאים, סוגרים אחריהם את הדלת.
"אין לי מצב רוח לזיוני שכל," אני אומר לפני שהוא פותח את פיו.
"האשמת את הכלה שלי בחטיפה מול כולם," הוא מסנן באכזריות, "אני דורש ממך להתנצל בפניה."
"מי מבטיח לי שהיא לא קשורה לחטיפה?" אני קם מהכיסא ועוקף את השולחן, נעמד מולו. "מי יודע, אולי עשיתם יד אחת ושלחתם לשם את אשתי כדי להעלים אותה?"
"אלו האשמות כבדות, אנחל, ולא תהיה מהן דרך חזרה. אתה הורס את המשפחה בגלל האישה הזאת, הבת של הרוצח של אחי, אבא שלך," הוא מדגיש את המילים האחרונות.
"אלמה היא אשתי, תכבד אותה," אני מזהיר.
"מה קרה, נבארו? מכרת את המשפחה שלך בשביל זיון?"
אני לא מתאפק וחובט בחוזקה בפניו. דם ניתז לכל עבר והוא מתקפל בכאבים.
"בן־זונה," הוא מקלל, שולף את האקדח, דורך ומכוון אותו לראשי. אני מחייך בחוסר אמון ומתקרב אליו, נצמד אל האקדח. 
"תירה. קדימה, תירה," אני מאתגר אותו, מביט לתוך עיניו ומזהה את הפחד. מיגל לא יעז לירות, הוא לא ילכלך את ידיו, בשביל עבודה כזאת הוא צריך את האנשים שלו. 
"אלוהים!" קולה ההמום של אלמה נשמע מהכניסה לחדר העבודה. אני לא מסיר את עיניי ממיגל.
"נו, תירה," אני לוחץ עליו. דם זולג בכמויות מאפו, מכסה את שפתיו ואת סנטרו.
"מיגל, תוריד את הנשק," אלמה מתחננת, "הוא האחיין שלך, אתה לא יכול לירות בו."
"אל תתערבי," הוא מתפרץ עליה ומוריד את האקדח, ואז גונח בכאב. "את אשמה בכל האסונות."
"היד שלי לא תרעד, אפוצץ לך את הראש בלי לחשוב פעמיים," אני מאיים. מיגל עוקף את אלמה ויוצא מחדר העבודה. היא מסתכלת על כתמי הדם הקטנים שעל השטיח ומחזירה אליי את מבטה.
"אני אשמה? רבתם בגללי?" 
"רבנו בגללו. מה את עושה כאן?" האדרנלין עדיין משתולל בעורקיי. אני ניגש לבר, מוזג כוסית ויסקי ושותה אותה בלגימה. הדלת נפתחת פעם נוספת ואימא שלי נכנסת. 
"מה קרה למיגל? שברת לו את האף?" היא בהלם. 
"אל תתערבי."
"הוא הדוד שלך! מה עובר עליך? ממתי אתה מאבד שליטה?"
"לא אחזור על עצמי פעמיים," אני עונה בחוסר סבלנות ויוצא אל הגינה, שולף את הטלפון הנייד ומחייג אל צ'ינו. 
"שברת לו את האף?" הוא שואל ברגע שהוא עונה.
"תלחץ על האנשים שלך בפוארטו ריקו, אני צריך מידע. תפעיל את כל האנשים שלנו ברחובות, אני רוצה לדעת מי עומד מאחורי החטיפה של אלמה ותבדוק שוב את המצלמות, תשכנע אותי שמיגל לא עומד מאחורי החטיפה."
"אתה חושב שיש לו קשר?" 
"תגיד לי אתה." 
אני מנתק את השיחה ומתכופף כאשר בוני קופץ עליי. אני מלטף אותו ובוהה בחשיכה, רואה בעיני רוחי את אלמה שוכבת על הרצפה בידיים וברגליים קשורות. צ'ינו צודק, הם רצו להוכיח לי אצל מי נמצא הכוח. 
הם יודעים עליי הכול בזמן שאני לא יודע עליהם כלום. 
אני מכיר את העבר דרך עיניו של מיגל ויש לי הרגשה שהוא הסתיר ממני הרבה מידע. דנילו היה האויב של אבא, את זה אני זוכר בבהירות, אבל איך הוא שכנע את הומברטו לרצוח אותו? איך אבא לא ידע על הקשר בין הומברטו לדנילו? למה דנילו מסתתר? הוא שלט בכל פוארטו ריקו, מה גרם לו לרדת למחתרת? אני לא מצליח להבין איך בן־אדם יכול להמשיך לשלוט ברחובות בלי להראות את פניו, מי עוזר לו? איפה המשפחה שלו? כל השנים האלה ואין לי תשובות לאף אחת מהשאלות. מיגל אומר שאני מבזבז את הזמן ואני מתחיל להאמין בכך.
לקראת השעה אחת בלילה אני נכנס הביתה והולך אל המטבח. אני שומע קול בכי ומדליק את האור, מופתע לראות את סופיה יושבת ליד השולחן ובוכה. אני לא חושב שראיתי את אחותי אי פעם בוכה. היא תמיד הייתה שטותניקית ורעשנית, לא בכיינית. 
"מה קרה לך?" אני שואל בדאגה, מתקרב אל השולחן ומתיישב מולה. 
"כלום." היא ממהרת לנגב את הדמעות.
"רבת עם טיאגו?"
"באמת מעניין אותך מה עובר עליי?" היא שואלת, "אתה רגיל לרדוף אחריי ולרצוח באשמתי, אבל אף פעם לא התעניינת בשלומי, אף פעם לא היה אכפת לך."
"אכפת לי, סופיה."
"אתה יודע, אני שמחה שהכרת את אלמה, היא הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה."
הכאב בקולה שובר את ליבי. היא הייתה צריכה מישהי אכפתית כמו אלמה שתזהה את הבעיה שלה ושתדע לשבור את החומות שהקיפו אותה. 
"אני שמח לראות שאתן מסתדרות."
"הלוואי שהסיפור שלכם יהפוך לסיפור אהבה אמיתי. מגיע לך מישהי כמוה שתאיר את חייך," היא אומרת בעצב, "אתה חושב שאלוהים מעניש אותנו? אף אחד מאיתנו לא מאושר."
"רציתי שתהיו מאושרות, שתגשימו את עצמכן ושתצליחו."
"אנחל, רצית לתפוס את מקומו של אבא ושכחת לחיות את החיים שלך. אתה לא מבוגר מאיתנו בהרבה ולא הייתה סיבה שתתבגר ביום אחד ושתהפוך לדמות אבהית." היא מחייכת בעצב. "אני מתגעגעת לאחי, לזה שהיה זורק עליי כריות ורץ אחריי ברחבי הבית."
אני נשען לאחור בכיסא. "את הגורל שלי לא בחרתי. אני כן יכול לדאוג לכך שהגורל שלכן יהיה שונה. סופיה, קשה לי לראות אותך ככה. את רוצה לבטל את הנישואין?"
"אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה שנהיה מאושרים, זה כל מה שאני רוצה," היא אומרת בכאב גדול. "אני יכולה לחבק אותך?"
"בואי לפה."
היא קמה מהכיסא, מתיישבת על ברכיי, מחבקת אותי, משעינה את ראשה על כתפי ובוכה. "אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך, קטנה," אני אומר ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה השתמשתי במילים האלה. סופיה צודקת, איבדנו הרבה יותר מאבא, איבדנו זה את זה.