גורל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גורל
מכר
מאות
עותקים
גורל
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: יעל קריצוק
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: פברואר 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים

    תקציר

    שנת 1901 בפתח. ג'וליה ואניטה, נערות בנות 20, שתי חברות נפש מכפר קטן בצפון איטליה, לוקחות חלק בשביתה העיקשת של הפועלות במפעל המקומי שנמשכת מעל למצופה, ואף גוררת את ג'וליה ואמה לעוני מחפיר. ג'וליה שורדת את הימים בהמתנה לחתונתה עם פִּיטְרוֹ פֶרוֹ אהובה, וחוסכת כל אגורה ליום שבו יעברו לחיות יחד. ביום שאמה של ג'וליה ופועלות נוספות נכנעות למנהלי המפעל, מגלה ג'וליה שגם אניטה חברתה שבה לעבודה וידיה אחוזות בידיו של פיטרוֹ, ארוסה. כאב האכזבה העמוק כובש אותה והיא מחליטה להיעלם. היא לוקחת את כל כספה וקונה בו כרטיס לאנייה המפליגה לארצות-הברית. נודפת צחנה, רזה כסרדין ובהריון מפייטרו, היא מתגלגלת אל חנותו של לִיבֶּרוֹ, נכנסת פנימה ומתעלפת. כאשר היא פוקחת את עיניה, מתחילים חייה מחדש.
    כעבור 40 שנה, חוזרת ג'וליה לבקר בכפר הולדתה. היא מתוודעת לסיפורם הטראגי של המקום ושל אהוביה שנשארו בו במהלך שתי מלחמות העולם הנוראיות,. לכל משפחה גורל משלה, שכמעט ולא מעניק רגעי אושר ונחת לנתיניו.
     
    רפאלה רומנילו בונה אפוס נפלא ורווי התרחשויות על רקע אירועי ההיסטוריה המטלטלים של המאה ה-20, ומעניקה לקוראיה סאגה סוחפת ושובת לב.

    פרק ראשון

    הרובע הפנימי
    6 במרץ 1946
     
     
    פרק ראשון
     
     
    העבר לא קיים עוד, חושבת הגברת ג'וליה מַסְקָה כשהיא ניצבת מול דלתו המוגפת של הארמון המלכותי. כך בדיוק חשבה כשעזבה את חדרה על סיפון המחלקה הראשונה ומצאה עצמה לפתע בזרועותיו האדירות של נמל גֶ'נוׂבה, לבן מאור שמש מסנוור ושחור מפיח.
     
    מוטב שלא תסתמך על הזיכרון, שהרי היא זוכרת הכול באופן מוטעה: את הרציף, את הבניינים, את הדרך במעלה ההר, את נוף הגבעות, את הגוון הירוק של עצי הערמון, את טורי הגפנים המתעקלים, את צלליתו העגמומית של הרובע הפנימי, את השביל המוביל אליו, את הריח, ועכשיו גם את דלת הכניסה.
     
    לבל נטעה: הכול נשאר בדיוק כפי שהיה. כאילו הזמן לא טרח לפקוד את האזור הזה. הדבר החדש והמפתיע שגילתה הוא עד כמה עקבית היא המציאות. קלה יותר? חסרת משקל? גם מידותיה שונות: למיטב זיכרונה של הגברת ג'וליה מסקה, דלת הכניסה לארמון המלכותי הייתה גדולה יותר. הרבה יותר גדולה. היא יכולה להישבע בבנה מייקל שממתין לה בקצה הרחוב, במכוניתו של הנהג שהגיע לאסוף אותם מהרציף ובזרועותיו שלט כתוב באנגלית: "הצרכנה של ליברו".
     
    טיפשים. איטלקים טיפשים, אנאלפביתים. הצרכנייה של לִיבֶּרוׂ! אפילו להעתיק כמו שצריך הוא לא יודע! היא קופצת בחוזקה את אגרופיה עטויי הכפפות ומביטה מעלה, מבעד לשולי הכובע. היא מחפשת רמז כלשהו. האם עוד יש שם מישהו? חלונות המבנה זעירים ושקועים ומראהו מוזנח וארכאי. היא עצמה הצטמקה עם הזמן, כך שכל דבר יכול להיראות גדול בעיניה. היא הכינה את עצמה לגודלו העצום של המבנה. כבר ארבעים וחמש שנה שהיא מתכוננת. כעת היא מתבוננת בצירים השחוקים, באבני החיפוי המזדקרות מן הקיר, בשריטות ציפורניו של כלב, בנזקי הטרמיטים והעכברים: היא זוכרת אותם אך מתקשה לזהות אותם. האם מאז ומתמיד היו שם?
     
    היא הבטיחה שלא להשתהות, מייקל צריך להספיק לארוחת ערב במילַאנו: יותר ממאתיים קילומטרים של נסיעה בדרכים שמי יודע עד כמה ירוד מצבן. היא התוודעה אל המלחמה רק מעל דפי העיתון, אולם כעת, כשהביטה מבעד לחלון המכונית, הבינה טוב יותר את המצב והיא יודעת שנסיעת העבודה של בנה לא תהיה פשוטה.
     
    בטרם יפנו לחפש מלון ללילה — מלון יש, היא בטוחה בזה — ביקשה לעבור בארמון המלכותי. בקשה מדכאת, אין ספק. אופיינית לגילה המבוגר. עכשיו היא עומדת מופתעת מול דלת הכניסה, אחרי שגילתה שום דבר. מה חשבה למצוא, שלט "ברוכה הבאה"? תהלוכה עם תזמורת? אולי חשבה להיכנס פנימה, לבקש את רשותם של הדיירים החדשים להציץ. סליחה, זה היה הבית שלי, נולדתי ממש כאן בקומה הראשונה, על שולחן העץ הגדול: אפשר? מזרן הקש עדיין כאן? והאם היא, הגברת ג'וליה מסקה מרחוב מוֹלבֶּרי, הייתה מעזה לישון עליו שוב?
     
    כשהייתה בכיתה א', היה המורה מכריח אותם לשנן במקהלה: הרובע הפנימי מפציע/ בקצהו של סלע זקור/ על מפגש הנהרות/ אוֹרְבָּה וסְטוּרָה/ מאה תשעים ושבעה מטרים מעל לגובה פני הים. ג'וליה בילדותה כלל לא ידעה מהי משמעות המילה "זקור" או מהו "מפגש נהרות", ובכל זאת מעולם לא ראתה מקום דומה. קומץ בתים מוקפים מים. בריכות ירקרקות שבחודשי הקיץ מעלות צחנה, נובעות בחודשי הסתיו והאביב, וקפואות בחורף. מים בכל מקום, אך הם אינם עמוקים מספיק כדי שניתן יהיה לקחת סירה ולצאת משם, כל מהותם היא בשחיקת הסכרים והיסודות. למה לחיות במקום שכזה?
     
    ישנן שתי דרכים להימלט מהרובע הפנימי. הראשונה היא מצפון: דרך הכיכר החולשת על חלקו הנמוך של הסלע הזקור, ומשם לאורך הגשרים שחוצים את שתי זרועות המים רגע לפני מפגש הנהרות. בכיכר אמורה הייתה להיות מצודה, שהרי היא נקראת כיכר המצודה, אך הגברת ג'וליה מסקה מאמינה שהיא נבלעה בהדרגה תחת מפגש הנהרות. כך או כך, היא לא זוכרת שהיו שם מגדלי שמירה או חומות מחורצות, רק תחנה של הרכבת הקלה. אם כך, ניתן לקחת את הרכבת ולהימלט לאורך הגשר הראשון החוצה את נהר הסְטוּרה. או לחילופין, לאורך הגשר השני החוצה את נהר האוֹרְבּה. אך תהיה זו התחמקות מהדלת האחורית, אין בכך כל תהילה. היא אף מתקשה לכנותם "גשרים". גשר ברוקלין, קווינסבורו או ויליאמסבורג הם גשרים בעיניה.
     
    הדרך השנייה היא מדרום. כך נמלטה בעצמה לפני ארבעים וחמש שנה, כאשר בוקר אחד בחודש פברואר הפנתה את גבה אל הרובע הפנימי. היא חצתה את העיר החדשה והמשיכה אל מעבר לגבעות. ישנו דבר־מה מסוגר וכואב במקום שבו הר גבוה מהווה את נתיב הבריחה העיקרי.
     
    לאורכם של שני הנהרות נשמע שאון בתי מלאכה, נפחים, טוחנים, בורסקאים, גלגלי טווייה. גם עכשיו היא שומעת את הרעש. האם מטוויית סַאלְבִי עוד קיימת? היא שכנה במרחק של מאה ועשרים צעדים ושש־עשרה מדרגות מהארמון המלכותי, בכיוון נהר הסטורה. אם לא היה מאוחר כל כך, הייתה יורדת כדי לבדוק. האם קרס הגג? האם הקירות עדיין עומדים?
     
    ניו יורק לא מזדקנת. יום אחד מישהו מותח גדר ותולה שלט וחודש לאחר מכן, במקום המבנה הישן, גורד שחקים חדש מדגדג את שמי מנהטן. בפעם הראשונה שהרימה את מבטה וראתה בניין כזה דחוק בין גגות מחודדים ובוהקים, נדמה היה לה שהוא עומד להתפוצץ ולהציף ברסיסים את הרחוב, את חלונות הראווה, את מוכרי הנקניקיות, את העמדה לצחצוח נעליים, את המון האנשים שמתנועעים ומפטפטים, נתקלים בה, מתעלמים ממנה. אבל מטוויית סאלבי?
     
    היא תשתדל להציץ שם מחר, מייקל ממילא לא יחזור לפני ארוחת הערב. במהלך הנסיעה לכאן לטש בנה את עיניו מבעד לחלון המכונית והציף אותה בשאלות. הוא התעקש לחזור באיטלקית על כל אחד משמות המקומות שהיה עליה לדוג ממעמקי זיכרונה. הר מרטין, הר טוּבִּיוֹ, מדונה דֶלָה גוּאַרְדִיה, הרובע הפנימי, הארמון המלכותי. "How does it feel?" איך את מרגישה, אימא? היא לא ידעה להשיב לו. כעת היא מניחה את ידה על מקוש הדלת, טרם החליטה אם להכות בו או לא, בתוכה היא שוב מרגישה כמו אותה נערה צעירה שניצבה מול שער סגור. היא הייתה אז בת עשרים — עשרים, היא בטוחה בזה מפני ששנת 1900 עמדה להסתיים. בבוקר ה-23 בנובמבר נתלתה על שער מטוויית סאלבי תחתית עגולה של חבית עץ ועליה נכתב:
     
     
     
    "סגור לשיפוצים".
     
     
     
    "חרא."
     
    כך נהגה לדבר אָסוּנְטָה, אימא שלה. חרא. זין. זונה. שתינה. כּוּס. פרוצה. בפעם הראשונה שג'וליה פלטה את המילה "תחת" בשיעור התעמלות בבית־הספר, עצר המורה אוליביירי את השיעור, שלף את המקל מחגורת מכנסיו, אילץ אותה להושיט קדימה את אצבעותיה כשגבה מופנה אל תקרת האולם ונתן לה שבע מלקות. כך קבעה לעצמה ג'וליה הקטנה כלל: לעולם לא להשתמש במילים שרק אימא שלה אומרת.
     
    "חרא, חרא, חרא," חזרה אסונטה ואמרה כשהיא מכה באגרופה על השֶּׁלט. היא דיברה בחצאי משפטים. אחרי כמה מילים כבר השתעלה וירקה ליחה, לא תמיד בתוך המטפחת.
     
    גם אניטה לֶאוׂנֶה הייתה שם איתן. "אומן הכין את השלט הזה," אמרה והעבירה את אצבעה על גבי האותיות האדומות והאלגנטיות.
     
    היא וג'וליה נולדו באותו יום, במרווח של פחות משעה. אניטה מהורהרת מטבעה, היא מטה את ראשה ובוהה בפרטים, היא מבחינה בדברים שאחרים לא רואים. גוונים, חלופות, פרצות. העיניים שלה הן שני שברי זכוכית געשית, עורה שחום, בוהק, רך וגמיש. איש לעולם לא יחשוב אותה ל"זונה אירית" (אניטה מעולם לא חשבה "לסגור חשבון" כשהיא חמושה בסכין). אולי זונה מקסיקנית? לא עם יציבתה הזקופה והילוכה האלגנטי, אי אפשר לטעות כשמדובר בה. בחברה שלה אניטה. פחדנית ובוגדת. הרי לשם כך חזרה הגברת ג'וליה מסקה, לא כן?
     
    אסונטה התעלמה ממנה כהרגלה. היא לא מבינה אותה, את אניטה. היא קוראת לה "נסיכה", או "דוכסית", "רוזה היפה"1 או "המלכה טַאיתוּ", על אף שבמטווייה עבדו כל השלוש מול אגני המים הרותחים בהתרת סיבי המשי. עבודה זהה בשכר זהה. אסונטה שוב משתעלת ומחככת את כפות ידיה הבלויות מחמישים ושלוש שנים שבהן טבלה במי הבישול של תולעי טוואי המשי וכרכה חוטים סביב אצבעותיה. היא תוחבת אותן תחת השחי ומהדקת את בד השכמייה אל גופה.
     
    בינתיים עורכת ג'וליה חישובים בראשה. זה כל מה שהיא עושה מאז החלה השביתה לפני אחד־עשר יום: יום עבודה במטווייה נמשך 12 שעות ושווה 80 צֶ'נטֶזימי. קערית מרק ורבע לחם באחד ממטבחי הצדקה עולים 15 צ'נטזימי (10 צ'נטזימי עבור מרק בלבד); חתיכת עמילן לגיהוץ תחתונים וגופיות: 20 צ'נטזימי; נסיעה ברכבת הקלה עד נוֹבי ליגורֶה (הלוך חזור): 40 צ'נטזימי. קילו בשר עולה כמו משכורת יומית מלאה, ואילו בשר עגל עולה לירֶטה אחת ו-40 צ'נטזימי, כמעט יומיים עבודה. כרטיס לנשף השנה החדשה? תלוי בנשף, בין 40 ל-50 צ'נטזימי. היא בקיאה במחירים של כל מה שאינה יכולה להרשות לעצמה.
     
    מאז החלה השביתה היא הפסידה 8 לירטות ו-80 צ'נטזימי, והיות שגם היא וגם אמה עובדות במפעל עליה להכפיל בשניים, כלומר 17 לירטות ו-60 צ'נטזימי. אביה של ג'וליה מת זמן קצר אחרי שסיימה את בית־הספר היסודי, ומאז אף אחת מהן לא מבכה את מותו. ג'וליה מחושבת מטִבעה, תכונה שקיבלה בירושה מאימה שאינה יודעת לקרוא ובכל זאת הבינה מייד את שכתוב על השלט. היא נועצת את עיניה בג'וליה ומטיחה לעברה: "עכשיו את מרוצה?" ואז מפנה את גבה אל הבנות ועולה בחזרה בשביל אל הארמון המלכותי.
     
    "היא לא באה?" שואלת אניטה. ג'וליה מנידה בראשה כמי שאומרת "עדיף כך". הן היו אמורות ללכת לאסוף יחד ערמונים ביער. עד הצהריים אספו שתי הנערות כמות נכבדה. כדי לחלוק אותה ביניהן, הן הולכות לביתה של אניטה, בית־חווה מוקף כרמים השוכן למרגלות הגבעה שמעבר לנהר האורבּה. בדרך הן מדברות ביניהן על ההודעה התלויה על שער המפעל. סגור לשיפוצים? איש לא מאמין לזה.
     
    ודאי לא אחרי הפגישה שנערכה אצל ראש העיר לפני שלושה ימים, עורך דין עלוב, איש נמוך עם שפם ארוך שמזכיר כידון אופניים, זקן צרפתי מחודד ופאות לחיים כשל קיסר. הוא כינס את עובדות המפעל באולם המועצה אשר בקומה השנייה של בניין העירייה. לאחר שהתגברו הפועלות על מבוכתן — שהרי הן מעולם לא ראו תמונות גדולות כל כך, שולחנות מבריקים כל כך, וכסאות שלא תאמו את הסחבות שלבשו — הציגו בפניו שלוש הנציגות את תנאי השובתות.
     
    התנאי הראשון: התפטרותה המיידית של המשגיחה החדשה, אַגוּסְטִינִי מריה פִילִיפָּה. היא מאמללת אותן ומתירה להן לגשת אל בית־השימוש רק פעם אחת בכל ארבע שעות; כאשר אחד החוטים נקרע או אם קצהו אבד, היא קונסת אותן בשני צ'נטזימי; היא מעליבה אותן ומכנה אותן בטלניות ולעיתים אף פרוצות, סליחה על ההתבטאות.
     
    התנאי השני: השבתן לעבודה של יוזמות השביתה.
     
    התנאי השלישי: הפחתה של שעות העבודה היומיות מ-12 שעות ל-11, והעלאה בשכר היומי מ-80 צ'נטזימי ללירטה אחת. "במטווייה של נובי ליגורה," סיכמה לבסוף האמיצה מבין השלוש, "מרוויחות הפועלות לירטה אחת ו-30 צ'נטזימי ביום, כולל מגורים וחימום." וראש העיר?
     
    כלום. הוא לא ראה שביתה מימיו. הוא אף הרבה להתרברב בזה בפני סגן המושל ומפקד המשטרה. שנת 1900, כמעט 1901, ואף לא שביתה אחת ברובע הפנימי. פועלי הכבשנים (ארבע שנים לפני כן) ופועלי הבניין (שנתיים לפני כן) לא נחשבים. נערות צעירות, דווקא הן היו צריכות להתחיל?
     
    הוא צידד במנהלי המפעל, זה היה ברור. כן, הוא מבטיח להציג בפני אדון סאלבי את הטיעונים החשובים שהציגו השובתות. כן, הוא ימצא את ההזדמנות המתאימה וישמש להן כשגריר. כן, הוא יעמוד במילתו. בתנאי שהן יחזרו מייד לעבודה. הוא ובעלי המפעל ייקחו לתשומת ליבם את נשמתן המתייסרת של המתנגדות העקשניות, את העובדה שישנם פיות להאכיל ואת איום החורף שבפתח, את האדמה שקפאה ולא ניתן למצוא בה לפת למאכל, את הערמונים והפטריות שנאספו כולם, את הילדים הרעבים ואת עיניהם הגדולות והמתחננות.
     
    הוא דיבר לעצמו, בטח שלא אל הפועלות, ואף ניסה להתחמק ממבטן ובהה בגופן הצנוף, בפצעי הקור שבכפות ידיהן (אין מה להשוות עם עורה הצחור של אשתו, עם אצבעותיה הארוכות והדקיקות שמהדקות בכל בוקר את סיכת העניבה של בעלה). מדי פעם חמק מבטו אל תמונות הקיר, אל סמלי הדרגות של מפקד המשטרה, אל עטיהם המתנועעים של כתבי העיתון או אל הדפים הפרושים לפניו. קולו היה גבוה ומלא השראה, כמו דרשה של אב הכנסייה הנשמעת מפיו של ראש העיר. האבא של כולם. עליהן לחזור למטווייה עוד היום מפני שמצבן יהיה גרוע הרבה יותר אם ימתינו למחר וישובו לעבודה מפאת הרעב.
     
    דממה מעיקה השתררה בחדר עם סיום דבריו. אולם אז צעקה אחת הנשים: "איש קטן, מספיק! אף אחד עדיין לא מת כאן מרעב!" וראש העיר עזב את החדר בליווי שריקות בוז.
     
    בקיצור, הן יצאו למלחמה. תגובתם הראשונית של מנהלי המפעל היה השלט ההוא, "סגור לשיפוצים". למען האמת, הם שקעו עד הראש בגיגית של חרא. כך הייתה ודאי אומרת אימא של ג'וליה, אם היה לה מספיק אוויר בשביל משפט ארוך כל כך, ומרימה את היד עד לגובה האף. במקום זה, היא יושבת מול תנור החימום ומערבלת בראשה אלפי טיעונים שקטים, קשקשת מרירה ואינסופית שנפלטת לעיתים מבין שפתיה כגיהוק וולגרי.
     
    באביב 1850 פרצה מגפה בכל שטחי גידול טוואי המשי הסובבים את הרובע הפנימי. לאסונטה פָּרוֹדִי טרם מלאו אחת־עשרה והיא כבר עבדה במטווייה זה ארבע שנים, יחד עם אימה ושתי אחיותיה. חומרי הגלם התמעטו והפקת חוטי המשי הופסקה למשך חודשים ארוכים. האחות הצעירה ביותר מתה כעבור ארבעה שבועות מדלקת ריאות — "חרא" — האחות הבכורה מצאה את עצמה בסמטאות ג'נובה — "זונה מלוכלכת" — ואסונטה ואימה שרדו בקושי עד לפתיחתו המחודשת של המפעל, בזכות חסדיהם של השכנים שסיפקו להן מעט תפוחי אדמה, כרוב ומדי פעם ביצה.
     
    בגיל שבע־עשרה נישאה אסונטה לאַרְמִינִיוֹ מַסְקָה — "ממזר אוכל חרא" — הראשון שאמר לה מילה טובה וחייך אליה כאשר נכנסה הביתה אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות בעיניים מושפלות, שיער סתור, רעבה ומסריחה.
     
    ב-17 בנובמבר 1869, בנוכחות הקיסרית אַזֶ'ני דֶה מונְטיז'ו ולצלילי המארש המצרי של יוהאן שטראוס הבן, נחנכה תעלת סואץ. שוק הבדים הוצף משי שיובא מסין, ואסונטה איבדה את מקום העבודה שלה. היא הייתה אז בת עשרים ותשע, שני בניה מתו עוד לפני שנגמלו מהנקה ובעלה היה שיכור גמור.
     
    "בן כלב."
     
    כך נולד 'סואץ', מרק משלושה בצלים, לפת אחת, חופן עלי כרוב, הרבה מאוד מים, מלח וכפית חומץ להסוואת טעמו המעופש. המרק אמור היה להספיק לשבוע שלם. בשעה ארבע וחצי סעדו אסונטה ובעלה את ארוחת הערב, ובשעה שש כבר שכבו תחת השמיכות מפני שלא היה להם כסף לנרות. "תאכלי ותגידי תודה שזה לא סואץ," היא אומרת מאז בכל ערב, כמו פזמון חוזר, כשעל השולחן תפוח אדמה אחד, שלושה אנשובי במלח וקערה של תבשיל מעיים.
     
    השביתה במטוויית סאלבי החלה יום אחרי שמלאו לאסונטה שישים. אצבעותיה מעוותות מדלקת מִפרקים ובפיה שן אחת בלבד. כדי להתגבר על הקושי בנשימה היא ישנה בישיבה או נשארת ערה מול תנור החימום ומגוללת את כל חמישים ושלוש השנים שבהן צברה סיבות מספיק טובות לא להאמין באלוהים או בסוציאליזם. לדעתה, הכמרים מעל דוכן הדרשה או הנואמים עם פרח הציפורן האדום בדש הבגד2, שמטפסים על הגבעות עד לרובע הפנימי, הם כרסתנים מכדי שיכירו במציאות כפי שהיא. גם גברים וגם כרסתנים. גן עדן? מהפכה? אלה אגדות לילדים בעיניה, הבלים של אנשים שיכורים כמו בעלה. היום שבו מצאו אותו מוטל בסמטה שמאחורי הכנסייה, בתוך שלולית הקיא של עצמו, היה היום היחיד שבו אסונטה נרדמה עם מחרוזת תפילה בין אצבעותיה, לאחר שהודתה לאל. אוכל על השולחן ועצים להסקה: בזה היא מאמינה. ואם אין גן עדן, את הגיהינום כבר הספיקה להכיר והיא יודעת שהשביתה מובילה היישר לשם.
     
    "כלבות."
     
    כולן, גם ג'וליה והנסיכה. אם שלוש־עשרה פועלות קטינות וחמישים ושמונה טוות בוגרות לא היו חוסמות את דרכה, הייתה אסונטה מגיעה לבד לעבודה, "אני כאן!" הייתה מכריזה ומדליקה את האש בתנור, פותחת את ברז אגן המים הראשון ומפשפשת אחר קצה החוט. זוהי הסיבה שלג'וליה לא מתחשק לחזור הביתה. השלט "סגור לשיפוצים" הבהיר להן שמנהלי המפעל מנסים להכניע אותן, וכמו אין בזה די, עליה לסבול גם את הגידופים של אימה.
     
    בביתה של אניטה האווירה אחרת לגמרי. משפחת לאונה מתגוררת בבית־החווה שברשותם, ובבעלותה גם מבנה קטן גדוש אבנים ומט לנפול. הם חוכרים שטחי חקלאות מהמרקיז פְרָנְזוֹנִי ועובדים את האדמה. יום מרטינוס הקדוש חלף לא מכבר וחוזי החכירה חודשו, משמע שיהיה להם מה לאכול ואת מה לעבד במשך שנה נוספת.
     
    המהלך הזדוני של מנהלי המפעל לא הפתיע איש. לא את סבא דומֶניקו, שלחם לצד גריבלדי, ובחר לאניטה את שמה בהשראת העיר מרסלה וקרב קָלָטָפִימִי3, ואף לא את מי שבחר לקרוא לה מריה הבתולה, שמה האמצעי שהעניקה לה סבתא לואיג'ינה המסורה באמונתה למדונה דֶלה גוארדיה ואף עולה לרגל אל המנזר הגבוה שלוש פעמים בשנה, באביב, בקיץ ובסתיו. היא מטפסת במעלה ההר באישון לילה כשפעמון תלוי מצווארה כדי להרתיע את הזאבים; וחוזרת הביתה עוד בטרם מפציע השחר, עם גרביים קרועים ושטפי דם תחת ציפורניה.
     
    גם שני אחיה הקטנים של אניטה קיבלו את שמם בהשראת הסבא והסבתא: פִּיוֹ ג'וזֶפֶּה גריבלדי לאונה, סוציאליסט בן שמונה־עשרה שמצטט את טוּרָטִי4 ומדבר בשבחו של מאבק המעמדות; בנדיקטוס נִינוֹ בִּיקְסיוֹ לאונה5 בן השבע־עשרה, מכין עצמו ללימודי כמורה ונושא בכיסו תמונות קטנות של פרנצ'סקוס הקדוש ושל האפיפיור לאונה השלושה־עשר. אניטה מביטה בהם מתקוטטים, מחייכת ומערבבת את הפולנטה. בהחלט, אווירה אחרת.
     
    ג'וליה אוהבת את כל מה שיש מסביב לבית־החווה: הלול, הארנבות, מרתף היינות, האורווה, החזית המקורה, הנדנדה, שקי היוטה, חביות הענבים, הגת, המעדרים, אתי החפירה, רתמות העץ ופרסות הברזל של השוורים; את סלסלות הקש, מכַל חומרי ההדברה, את ריח האורווה ואפילו את צחנת המדמנה, שהיא שונה בתכלית מצחנת הביוב של הרובע הפנימי. גם את כל מה שבתוך הבית היא אוהבת: כיסאות הקש, הדרגשים, סימני חריצת הסכין בשולחן הגדול; את מכונת התפירה שבפינת החדר, את חולצת הכפתורים האדומה עטורת המדליות שתלויה על קיר המטבח ואת צלב השנהב שתפור לדש הצווארון. מתחת לחלון עומד שולחנו של פְּרִימוֹ לאונה, אביה של אניטה, מנצח על תזמורת ואספן פטריות כמהין. שולחנו עשוי קורות עץ ועליו מונחים בסדר מופתי שתי חצוצרות בוהקות, אקורדיון, סכין בעלת להב מעוקל, מברשת דו־צדדית, רכה מצד אחד וקשה מצד שני, משרוקית הכלב ודיוקן של קרל מרקס. לעומת זאת, מעל לכיור המטבח ישנה תמונה של המדונה מלורֶטו עטורה בענף עץ הזית.
     
    שעות אחר הצהריים של ג'וליה חולפות במהרה בבית משפחת לאונה. עם רדת הערב אוזרת אניטה אומץ עבור שתיהן. היא מעבירה את המצקת לג'וזפה גריבלדי, קושרת מטפחת לראשה ועוטה שכמייה על כתפיה. "אני אלווה אותך הביתה," היא אומרת.
     
    הן חוצות את הגשר ועולות בכיוון הרובע הפנימי, עד לנקודה שממנה ניתן לראות את שער הכניסה למטווייה. ג'וליה מחזיקה את שק הערמונים המלא למחצה, ומבלי לומר דבר הן בודקות האם השלט עדיין תלוי במקומו ורק אז הן נפרדות לשלום. אניטה חוזרת לביתה וג'וליה ממשיכה בדרך העולה אל הארמון המלכותי. כאשר היא מגיעה לקצה הגבעה היא מסתובבת לאחור ומביטה בגוש המפעל השחור, בשביל הארוך והקר שמוביל אליו, בחלונותיו הגדולים הבוהקים באור הירח, בדמותה הממהרת של אניטה שנבלעת בתוך צללי הערב החשוכים. לאחר מכן היא פונה אל הרחוב המוביל לביתה.
     
    בדרכה היא חולפת על פני מבנה המגורים היוקרתי שבו גרים בני משפחת סאלבי. האם הם מציצים מחלון ביתם? האם העבירו את היום בבחינת מבטיהן של הנשים אחרי שראו את השלט האדום? וכעת, האם הם רואים אותה? שומעים את מחשבותיה?
     
    כתמי טחב שחורים ואסופת פטריות מצחינה גדלים למרגלות חומת האבן הצפונית של המבנה. ג'וליה מתרחקת מהחומה כדי לא לדרוך עליהם והולכת במרכז הרחוב, היכן שהרוח הקפואה נושפת בעשן תנורי החימום ומעיפה אל־על את הלכלוך. היא מישירה מבט אל החושך המוחלט, כתפייה זקופות וסנטרה מורם, שק הערמונים נחבט בקרסוליה. שיחשבו אותה לחצופה, זה לא אכפת לה.
     
    הארמון המלכותי הוא מבנה בעל שלוש קומות, הגג עשוי אגודות ענפים ורעפים שבורים ומתחתיו ערימות של תולעי טוואי המשי האוכלות ברעבתנות עלי עץ תות טריים. ג'וליה ואימא שלה קוטפות את עלי העץ מעבר לנהר, הן קושרות אותם במטפחת גדולה ומביאות אותם הביתה. הן מתגוררות בשני חדרים הנמצאים בקומה הראשונה ולרשותן ארבעה מדפי זחלים בעליית הגג, מסודרים בריבוע המכתר את הארובה. כאשר הזחלים מוכנים — לא בטרם הושלמה הפקעת במלואה ולא אחרי שהחלה הפיכתם לגולם — הן מוכרות אותם למתווך, שמוכר אותם למתווך אחר, שמוכר אותם לבעלי המפעל. אסונטה מסתפקת בכל סכום, היא מעולם לא סירבה לאחד המתווכים ואף לא חשבה להתמקח על המחיר.
     
    ג'וליה נעמדת בעיקול הרחוב ומביטה במבנה. היא כלל לא מבינה מדוע הוא מכונה הארמון המלכותי. החדרים בו קרים ולחים, קטנים כמו חדרי אחסון, המדרגות שבורות, הקירות עקומים ומבעד לסדקים שנפערו בהם נראית תעלת הניקוז — ליבו המטונף של הרובע הפנימי. ובכלל, מדוע הוא "פנימי", בתוך מה הוא נמצא? גם את זה היא לא יודעת להסביר. היא בועטת בערימת עלים רקובים עם מגף השלג הכבד ואז מרימה את עיניה ומחפשת את הירח, אולם החושך דחוס מאוד, כמעט אטום. היא חושבת שהשם "הרובע הפנימי" מתאר יפה את בית־הסוהר שבו היא חיה.
     
    צחנת הביוב מציפה אותה. היא פחות מורגשת כשנעשה קר, אבל היום היה חמים. ג'וליה מדמיינת את קרני השמש מבקעות בסנוורים את חלונות המבנה שהופך לוהט ונבאש מתולעים מתות. 80 צ'נטזימי שעולים באש. 55 מתוכם היו ודאי הולכים לאימא שלה (אם היא לא רוצה לאכול סואץ בכל ערב), את היתר הייתה מטמינה ברווח שנוצר מאחורי מגירת השידה שלה, שהיא קצרה יותר מאורכן של המסילות ומכילה את כל חסכונותיה של ג'וליה שנאגרו במהלך שנים של כלכלת בית מצומצמת למדי: לירטה אחת ו-25 צ'נטזימי בשבוע, או לחילופין 5 לירטות בחודש, כפול 10 חודשים בשנה, כפול 11 שנים, מתקבל סכום כולל של 550 לירטות השווה בערכו, על פי המוכר בחנות הסדקית אופנה־וחידושים, לעשרים וארבעה מטרים של בד כותנה עדין ואיכותי, שנים־עשר מטרים של פשתן, שישה סטים של הלבשה תחתונה חורפית וארבעה סטים קיציים, שמיכת צמר עבה ועוד שתיים מצמר דק יותר, ובמילים אחרות, כמעט נדוניה שלמה. היא אף חשבה על מתנה לפְּיֶיטְרוֹ פֶרוֹ. ציור שמן קטן שראתה אצל מוכר הגרוטאות. הוא עולה אמנם 30 לירטות אך שווה את המחיר. מצוירים בו ילד וילדה שמשחקים בכדור שלג בחצר הדומה מאוד לזו שבחזית הארמון המלכותי. הצעיף סביב צווארו של הילד מתנופף על הרקע הכחלחל. הוא משליך את הכדור לעבר הילדה והיא מתחמקת ממנו וצוחקת. היא אף חשבה על כרטיס ברכה. היא תכתוב עליו "אנחנו". בסוף פברואר היא תרוקן את המגירה ותקנה בכסף הזה את כל הדרוש להם. ביום ראשון השני של חודש מרץ היא עתידה להתחתן עם פייטרו פרו. היא שמחה על כך על אף שאין זה אומר שהיא עוזבת לגמרי את הבית, שהרי משפחת פרו חולשת על כל הקומה השנייה של הארמון המלכותי. הם מונים ארבע נפשות בסך הכול, אביו של פייטרו, אימו, הוא ואחיו הבכור אכילס. לא חסר מקום אצלם בבית, כמו גם אוכל וחימום.
     
    היא הייתה רוצה לעלות לשם עכשיו, בשקט בלי שאימא שלה תרגיש. היא הייתה עולה היישר אל קומה השנייה, נכנסת, ואז מה? זה לא מקובל שבחורה צעירה תדפוק על דלתו של ארוסה בשעה כה מאוחרת. כשהם היו ילדים זה היה אחרת, ובכלל פייטרו טרם חזר הביתה, הרכבת לא מגיעה לפני שבע בערב. פייטרו הוא זה שמספק את הידיעות מנובי ליגורה. הוא עובד במטוויית הכותנה ולכן יודע הכול. היא שוקלת ללכת לתחנה ולחכות לו, אבל כבר מאוחר מדי.
     
    לאחר גל הקור הראשון הגיע יום סן מרטינוס החמים. לאורך תעלות הניקוז הוסיפו לצוץ פטריות ומי הביוב תוססים, עולים על גדותיהם. אימא שלה צודקת, אלה חיים מחורבנים. הן חייבות לפחות להרוויח משכורת הוגנת, חושבת ג'וליה. מאז החלו לעבוד במפעל, היא ואניטה מעבירות את הזמן בחישוב אותה "משכורת הוגנת", ובמהלך תשע שנים של עבודה מול אגני המים הרותחים הן קבעו שסכום הוגן הוא שווה ערך ל:
     
    • שלוש ארוחות ביום.
     
    • מנת בשר מבושל פעם בשבוע או לחילופין חצי עוף.
     
    • קערית דג בקלה בכל יום שישי.
     
    • ביצים, שמן, חמאה וחלב לפי הצורך.
     
    • חבילת קפה קלוי פעם בחודש.
     
    • חבילת עוגיות שקדים או ביסקוויטים פעם בחודש.
     
    • נרות ונפט בכמות שתספיק להאיר את הבית עד השעה עשר בלילה.
     
    • בגד עליון חורפי שיוענק להן כבר בחודשי הסתיו.
     
    • שמלה קיצית פעם בשנתיים.
     
    • זוג נעליים פעם בשנה.

    עוד על הספר

    • תרגום: יעל קריצוק
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: פברואר 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
    גורל רפאלה רומניולו
    הרובע הפנימי
    6 במרץ 1946
     
     
    פרק ראשון
     
     
    העבר לא קיים עוד, חושבת הגברת ג'וליה מַסְקָה כשהיא ניצבת מול דלתו המוגפת של הארמון המלכותי. כך בדיוק חשבה כשעזבה את חדרה על סיפון המחלקה הראשונה ומצאה עצמה לפתע בזרועותיו האדירות של נמל גֶ'נוׂבה, לבן מאור שמש מסנוור ושחור מפיח.
     
    מוטב שלא תסתמך על הזיכרון, שהרי היא זוכרת הכול באופן מוטעה: את הרציף, את הבניינים, את הדרך במעלה ההר, את נוף הגבעות, את הגוון הירוק של עצי הערמון, את טורי הגפנים המתעקלים, את צלליתו העגמומית של הרובע הפנימי, את השביל המוביל אליו, את הריח, ועכשיו גם את דלת הכניסה.
     
    לבל נטעה: הכול נשאר בדיוק כפי שהיה. כאילו הזמן לא טרח לפקוד את האזור הזה. הדבר החדש והמפתיע שגילתה הוא עד כמה עקבית היא המציאות. קלה יותר? חסרת משקל? גם מידותיה שונות: למיטב זיכרונה של הגברת ג'וליה מסקה, דלת הכניסה לארמון המלכותי הייתה גדולה יותר. הרבה יותר גדולה. היא יכולה להישבע בבנה מייקל שממתין לה בקצה הרחוב, במכוניתו של הנהג שהגיע לאסוף אותם מהרציף ובזרועותיו שלט כתוב באנגלית: "הצרכנה של ליברו".
     
    טיפשים. איטלקים טיפשים, אנאלפביתים. הצרכנייה של לִיבֶּרוׂ! אפילו להעתיק כמו שצריך הוא לא יודע! היא קופצת בחוזקה את אגרופיה עטויי הכפפות ומביטה מעלה, מבעד לשולי הכובע. היא מחפשת רמז כלשהו. האם עוד יש שם מישהו? חלונות המבנה זעירים ושקועים ומראהו מוזנח וארכאי. היא עצמה הצטמקה עם הזמן, כך שכל דבר יכול להיראות גדול בעיניה. היא הכינה את עצמה לגודלו העצום של המבנה. כבר ארבעים וחמש שנה שהיא מתכוננת. כעת היא מתבוננת בצירים השחוקים, באבני החיפוי המזדקרות מן הקיר, בשריטות ציפורניו של כלב, בנזקי הטרמיטים והעכברים: היא זוכרת אותם אך מתקשה לזהות אותם. האם מאז ומתמיד היו שם?
     
    היא הבטיחה שלא להשתהות, מייקל צריך להספיק לארוחת ערב במילַאנו: יותר ממאתיים קילומטרים של נסיעה בדרכים שמי יודע עד כמה ירוד מצבן. היא התוודעה אל המלחמה רק מעל דפי העיתון, אולם כעת, כשהביטה מבעד לחלון המכונית, הבינה טוב יותר את המצב והיא יודעת שנסיעת העבודה של בנה לא תהיה פשוטה.
     
    בטרם יפנו לחפש מלון ללילה — מלון יש, היא בטוחה בזה — ביקשה לעבור בארמון המלכותי. בקשה מדכאת, אין ספק. אופיינית לגילה המבוגר. עכשיו היא עומדת מופתעת מול דלת הכניסה, אחרי שגילתה שום דבר. מה חשבה למצוא, שלט "ברוכה הבאה"? תהלוכה עם תזמורת? אולי חשבה להיכנס פנימה, לבקש את רשותם של הדיירים החדשים להציץ. סליחה, זה היה הבית שלי, נולדתי ממש כאן בקומה הראשונה, על שולחן העץ הגדול: אפשר? מזרן הקש עדיין כאן? והאם היא, הגברת ג'וליה מסקה מרחוב מוֹלבֶּרי, הייתה מעזה לישון עליו שוב?
     
    כשהייתה בכיתה א', היה המורה מכריח אותם לשנן במקהלה: הרובע הפנימי מפציע/ בקצהו של סלע זקור/ על מפגש הנהרות/ אוֹרְבָּה וסְטוּרָה/ מאה תשעים ושבעה מטרים מעל לגובה פני הים. ג'וליה בילדותה כלל לא ידעה מהי משמעות המילה "זקור" או מהו "מפגש נהרות", ובכל זאת מעולם לא ראתה מקום דומה. קומץ בתים מוקפים מים. בריכות ירקרקות שבחודשי הקיץ מעלות צחנה, נובעות בחודשי הסתיו והאביב, וקפואות בחורף. מים בכל מקום, אך הם אינם עמוקים מספיק כדי שניתן יהיה לקחת סירה ולצאת משם, כל מהותם היא בשחיקת הסכרים והיסודות. למה לחיות במקום שכזה?
     
    ישנן שתי דרכים להימלט מהרובע הפנימי. הראשונה היא מצפון: דרך הכיכר החולשת על חלקו הנמוך של הסלע הזקור, ומשם לאורך הגשרים שחוצים את שתי זרועות המים רגע לפני מפגש הנהרות. בכיכר אמורה הייתה להיות מצודה, שהרי היא נקראת כיכר המצודה, אך הגברת ג'וליה מסקה מאמינה שהיא נבלעה בהדרגה תחת מפגש הנהרות. כך או כך, היא לא זוכרת שהיו שם מגדלי שמירה או חומות מחורצות, רק תחנה של הרכבת הקלה. אם כך, ניתן לקחת את הרכבת ולהימלט לאורך הגשר הראשון החוצה את נהר הסְטוּרה. או לחילופין, לאורך הגשר השני החוצה את נהר האוֹרְבּה. אך תהיה זו התחמקות מהדלת האחורית, אין בכך כל תהילה. היא אף מתקשה לכנותם "גשרים". גשר ברוקלין, קווינסבורו או ויליאמסבורג הם גשרים בעיניה.
     
    הדרך השנייה היא מדרום. כך נמלטה בעצמה לפני ארבעים וחמש שנה, כאשר בוקר אחד בחודש פברואר הפנתה את גבה אל הרובע הפנימי. היא חצתה את העיר החדשה והמשיכה אל מעבר לגבעות. ישנו דבר־מה מסוגר וכואב במקום שבו הר גבוה מהווה את נתיב הבריחה העיקרי.
     
    לאורכם של שני הנהרות נשמע שאון בתי מלאכה, נפחים, טוחנים, בורסקאים, גלגלי טווייה. גם עכשיו היא שומעת את הרעש. האם מטוויית סַאלְבִי עוד קיימת? היא שכנה במרחק של מאה ועשרים צעדים ושש־עשרה מדרגות מהארמון המלכותי, בכיוון נהר הסטורה. אם לא היה מאוחר כל כך, הייתה יורדת כדי לבדוק. האם קרס הגג? האם הקירות עדיין עומדים?
     
    ניו יורק לא מזדקנת. יום אחד מישהו מותח גדר ותולה שלט וחודש לאחר מכן, במקום המבנה הישן, גורד שחקים חדש מדגדג את שמי מנהטן. בפעם הראשונה שהרימה את מבטה וראתה בניין כזה דחוק בין גגות מחודדים ובוהקים, נדמה היה לה שהוא עומד להתפוצץ ולהציף ברסיסים את הרחוב, את חלונות הראווה, את מוכרי הנקניקיות, את העמדה לצחצוח נעליים, את המון האנשים שמתנועעים ומפטפטים, נתקלים בה, מתעלמים ממנה. אבל מטוויית סאלבי?
     
    היא תשתדל להציץ שם מחר, מייקל ממילא לא יחזור לפני ארוחת הערב. במהלך הנסיעה לכאן לטש בנה את עיניו מבעד לחלון המכונית והציף אותה בשאלות. הוא התעקש לחזור באיטלקית על כל אחד משמות המקומות שהיה עליה לדוג ממעמקי זיכרונה. הר מרטין, הר טוּבִּיוֹ, מדונה דֶלָה גוּאַרְדִיה, הרובע הפנימי, הארמון המלכותי. "How does it feel?" איך את מרגישה, אימא? היא לא ידעה להשיב לו. כעת היא מניחה את ידה על מקוש הדלת, טרם החליטה אם להכות בו או לא, בתוכה היא שוב מרגישה כמו אותה נערה צעירה שניצבה מול שער סגור. היא הייתה אז בת עשרים — עשרים, היא בטוחה בזה מפני ששנת 1900 עמדה להסתיים. בבוקר ה-23 בנובמבר נתלתה על שער מטוויית סאלבי תחתית עגולה של חבית עץ ועליה נכתב:
     
     
     
    "סגור לשיפוצים".
     
     
     
    "חרא."
     
    כך נהגה לדבר אָסוּנְטָה, אימא שלה. חרא. זין. זונה. שתינה. כּוּס. פרוצה. בפעם הראשונה שג'וליה פלטה את המילה "תחת" בשיעור התעמלות בבית־הספר, עצר המורה אוליביירי את השיעור, שלף את המקל מחגורת מכנסיו, אילץ אותה להושיט קדימה את אצבעותיה כשגבה מופנה אל תקרת האולם ונתן לה שבע מלקות. כך קבעה לעצמה ג'וליה הקטנה כלל: לעולם לא להשתמש במילים שרק אימא שלה אומרת.
     
    "חרא, חרא, חרא," חזרה אסונטה ואמרה כשהיא מכה באגרופה על השֶּׁלט. היא דיברה בחצאי משפטים. אחרי כמה מילים כבר השתעלה וירקה ליחה, לא תמיד בתוך המטפחת.
     
    גם אניטה לֶאוׂנֶה הייתה שם איתן. "אומן הכין את השלט הזה," אמרה והעבירה את אצבעה על גבי האותיות האדומות והאלגנטיות.
     
    היא וג'וליה נולדו באותו יום, במרווח של פחות משעה. אניטה מהורהרת מטבעה, היא מטה את ראשה ובוהה בפרטים, היא מבחינה בדברים שאחרים לא רואים. גוונים, חלופות, פרצות. העיניים שלה הן שני שברי זכוכית געשית, עורה שחום, בוהק, רך וגמיש. איש לעולם לא יחשוב אותה ל"זונה אירית" (אניטה מעולם לא חשבה "לסגור חשבון" כשהיא חמושה בסכין). אולי זונה מקסיקנית? לא עם יציבתה הזקופה והילוכה האלגנטי, אי אפשר לטעות כשמדובר בה. בחברה שלה אניטה. פחדנית ובוגדת. הרי לשם כך חזרה הגברת ג'וליה מסקה, לא כן?
     
    אסונטה התעלמה ממנה כהרגלה. היא לא מבינה אותה, את אניטה. היא קוראת לה "נסיכה", או "דוכסית", "רוזה היפה"1 או "המלכה טַאיתוּ", על אף שבמטווייה עבדו כל השלוש מול אגני המים הרותחים בהתרת סיבי המשי. עבודה זהה בשכר זהה. אסונטה שוב משתעלת ומחככת את כפות ידיה הבלויות מחמישים ושלוש שנים שבהן טבלה במי הבישול של תולעי טוואי המשי וכרכה חוטים סביב אצבעותיה. היא תוחבת אותן תחת השחי ומהדקת את בד השכמייה אל גופה.
     
    בינתיים עורכת ג'וליה חישובים בראשה. זה כל מה שהיא עושה מאז החלה השביתה לפני אחד־עשר יום: יום עבודה במטווייה נמשך 12 שעות ושווה 80 צֶ'נטֶזימי. קערית מרק ורבע לחם באחד ממטבחי הצדקה עולים 15 צ'נטזימי (10 צ'נטזימי עבור מרק בלבד); חתיכת עמילן לגיהוץ תחתונים וגופיות: 20 צ'נטזימי; נסיעה ברכבת הקלה עד נוֹבי ליגורֶה (הלוך חזור): 40 צ'נטזימי. קילו בשר עולה כמו משכורת יומית מלאה, ואילו בשר עגל עולה לירֶטה אחת ו-40 צ'נטזימי, כמעט יומיים עבודה. כרטיס לנשף השנה החדשה? תלוי בנשף, בין 40 ל-50 צ'נטזימי. היא בקיאה במחירים של כל מה שאינה יכולה להרשות לעצמה.
     
    מאז החלה השביתה היא הפסידה 8 לירטות ו-80 צ'נטזימי, והיות שגם היא וגם אמה עובדות במפעל עליה להכפיל בשניים, כלומר 17 לירטות ו-60 צ'נטזימי. אביה של ג'וליה מת זמן קצר אחרי שסיימה את בית־הספר היסודי, ומאז אף אחת מהן לא מבכה את מותו. ג'וליה מחושבת מטִבעה, תכונה שקיבלה בירושה מאימה שאינה יודעת לקרוא ובכל זאת הבינה מייד את שכתוב על השלט. היא נועצת את עיניה בג'וליה ומטיחה לעברה: "עכשיו את מרוצה?" ואז מפנה את גבה אל הבנות ועולה בחזרה בשביל אל הארמון המלכותי.
     
    "היא לא באה?" שואלת אניטה. ג'וליה מנידה בראשה כמי שאומרת "עדיף כך". הן היו אמורות ללכת לאסוף יחד ערמונים ביער. עד הצהריים אספו שתי הנערות כמות נכבדה. כדי לחלוק אותה ביניהן, הן הולכות לביתה של אניטה, בית־חווה מוקף כרמים השוכן למרגלות הגבעה שמעבר לנהר האורבּה. בדרך הן מדברות ביניהן על ההודעה התלויה על שער המפעל. סגור לשיפוצים? איש לא מאמין לזה.
     
    ודאי לא אחרי הפגישה שנערכה אצל ראש העיר לפני שלושה ימים, עורך דין עלוב, איש נמוך עם שפם ארוך שמזכיר כידון אופניים, זקן צרפתי מחודד ופאות לחיים כשל קיסר. הוא כינס את עובדות המפעל באולם המועצה אשר בקומה השנייה של בניין העירייה. לאחר שהתגברו הפועלות על מבוכתן — שהרי הן מעולם לא ראו תמונות גדולות כל כך, שולחנות מבריקים כל כך, וכסאות שלא תאמו את הסחבות שלבשו — הציגו בפניו שלוש הנציגות את תנאי השובתות.
     
    התנאי הראשון: התפטרותה המיידית של המשגיחה החדשה, אַגוּסְטִינִי מריה פִילִיפָּה. היא מאמללת אותן ומתירה להן לגשת אל בית־השימוש רק פעם אחת בכל ארבע שעות; כאשר אחד החוטים נקרע או אם קצהו אבד, היא קונסת אותן בשני צ'נטזימי; היא מעליבה אותן ומכנה אותן בטלניות ולעיתים אף פרוצות, סליחה על ההתבטאות.
     
    התנאי השני: השבתן לעבודה של יוזמות השביתה.
     
    התנאי השלישי: הפחתה של שעות העבודה היומיות מ-12 שעות ל-11, והעלאה בשכר היומי מ-80 צ'נטזימי ללירטה אחת. "במטווייה של נובי ליגורה," סיכמה לבסוף האמיצה מבין השלוש, "מרוויחות הפועלות לירטה אחת ו-30 צ'נטזימי ביום, כולל מגורים וחימום." וראש העיר?
     
    כלום. הוא לא ראה שביתה מימיו. הוא אף הרבה להתרברב בזה בפני סגן המושל ומפקד המשטרה. שנת 1900, כמעט 1901, ואף לא שביתה אחת ברובע הפנימי. פועלי הכבשנים (ארבע שנים לפני כן) ופועלי הבניין (שנתיים לפני כן) לא נחשבים. נערות צעירות, דווקא הן היו צריכות להתחיל?
     
    הוא צידד במנהלי המפעל, זה היה ברור. כן, הוא מבטיח להציג בפני אדון סאלבי את הטיעונים החשובים שהציגו השובתות. כן, הוא ימצא את ההזדמנות המתאימה וישמש להן כשגריר. כן, הוא יעמוד במילתו. בתנאי שהן יחזרו מייד לעבודה. הוא ובעלי המפעל ייקחו לתשומת ליבם את נשמתן המתייסרת של המתנגדות העקשניות, את העובדה שישנם פיות להאכיל ואת איום החורף שבפתח, את האדמה שקפאה ולא ניתן למצוא בה לפת למאכל, את הערמונים והפטריות שנאספו כולם, את הילדים הרעבים ואת עיניהם הגדולות והמתחננות.
     
    הוא דיבר לעצמו, בטח שלא אל הפועלות, ואף ניסה להתחמק ממבטן ובהה בגופן הצנוף, בפצעי הקור שבכפות ידיהן (אין מה להשוות עם עורה הצחור של אשתו, עם אצבעותיה הארוכות והדקיקות שמהדקות בכל בוקר את סיכת העניבה של בעלה). מדי פעם חמק מבטו אל תמונות הקיר, אל סמלי הדרגות של מפקד המשטרה, אל עטיהם המתנועעים של כתבי העיתון או אל הדפים הפרושים לפניו. קולו היה גבוה ומלא השראה, כמו דרשה של אב הכנסייה הנשמעת מפיו של ראש העיר. האבא של כולם. עליהן לחזור למטווייה עוד היום מפני שמצבן יהיה גרוע הרבה יותר אם ימתינו למחר וישובו לעבודה מפאת הרעב.
     
    דממה מעיקה השתררה בחדר עם סיום דבריו. אולם אז צעקה אחת הנשים: "איש קטן, מספיק! אף אחד עדיין לא מת כאן מרעב!" וראש העיר עזב את החדר בליווי שריקות בוז.
     
    בקיצור, הן יצאו למלחמה. תגובתם הראשונית של מנהלי המפעל היה השלט ההוא, "סגור לשיפוצים". למען האמת, הם שקעו עד הראש בגיגית של חרא. כך הייתה ודאי אומרת אימא של ג'וליה, אם היה לה מספיק אוויר בשביל משפט ארוך כל כך, ומרימה את היד עד לגובה האף. במקום זה, היא יושבת מול תנור החימום ומערבלת בראשה אלפי טיעונים שקטים, קשקשת מרירה ואינסופית שנפלטת לעיתים מבין שפתיה כגיהוק וולגרי.
     
    באביב 1850 פרצה מגפה בכל שטחי גידול טוואי המשי הסובבים את הרובע הפנימי. לאסונטה פָּרוֹדִי טרם מלאו אחת־עשרה והיא כבר עבדה במטווייה זה ארבע שנים, יחד עם אימה ושתי אחיותיה. חומרי הגלם התמעטו והפקת חוטי המשי הופסקה למשך חודשים ארוכים. האחות הצעירה ביותר מתה כעבור ארבעה שבועות מדלקת ריאות — "חרא" — האחות הבכורה מצאה את עצמה בסמטאות ג'נובה — "זונה מלוכלכת" — ואסונטה ואימה שרדו בקושי עד לפתיחתו המחודשת של המפעל, בזכות חסדיהם של השכנים שסיפקו להן מעט תפוחי אדמה, כרוב ומדי פעם ביצה.
     
    בגיל שבע־עשרה נישאה אסונטה לאַרְמִינִיוֹ מַסְקָה — "ממזר אוכל חרא" — הראשון שאמר לה מילה טובה וחייך אליה כאשר נכנסה הביתה אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות בעיניים מושפלות, שיער סתור, רעבה ומסריחה.
     
    ב-17 בנובמבר 1869, בנוכחות הקיסרית אַזֶ'ני דֶה מונְטיז'ו ולצלילי המארש המצרי של יוהאן שטראוס הבן, נחנכה תעלת סואץ. שוק הבדים הוצף משי שיובא מסין, ואסונטה איבדה את מקום העבודה שלה. היא הייתה אז בת עשרים ותשע, שני בניה מתו עוד לפני שנגמלו מהנקה ובעלה היה שיכור גמור.
     
    "בן כלב."
     
    כך נולד 'סואץ', מרק משלושה בצלים, לפת אחת, חופן עלי כרוב, הרבה מאוד מים, מלח וכפית חומץ להסוואת טעמו המעופש. המרק אמור היה להספיק לשבוע שלם. בשעה ארבע וחצי סעדו אסונטה ובעלה את ארוחת הערב, ובשעה שש כבר שכבו תחת השמיכות מפני שלא היה להם כסף לנרות. "תאכלי ותגידי תודה שזה לא סואץ," היא אומרת מאז בכל ערב, כמו פזמון חוזר, כשעל השולחן תפוח אדמה אחד, שלושה אנשובי במלח וקערה של תבשיל מעיים.
     
    השביתה במטוויית סאלבי החלה יום אחרי שמלאו לאסונטה שישים. אצבעותיה מעוותות מדלקת מִפרקים ובפיה שן אחת בלבד. כדי להתגבר על הקושי בנשימה היא ישנה בישיבה או נשארת ערה מול תנור החימום ומגוללת את כל חמישים ושלוש השנים שבהן צברה סיבות מספיק טובות לא להאמין באלוהים או בסוציאליזם. לדעתה, הכמרים מעל דוכן הדרשה או הנואמים עם פרח הציפורן האדום בדש הבגד2, שמטפסים על הגבעות עד לרובע הפנימי, הם כרסתנים מכדי שיכירו במציאות כפי שהיא. גם גברים וגם כרסתנים. גן עדן? מהפכה? אלה אגדות לילדים בעיניה, הבלים של אנשים שיכורים כמו בעלה. היום שבו מצאו אותו מוטל בסמטה שמאחורי הכנסייה, בתוך שלולית הקיא של עצמו, היה היום היחיד שבו אסונטה נרדמה עם מחרוזת תפילה בין אצבעותיה, לאחר שהודתה לאל. אוכל על השולחן ועצים להסקה: בזה היא מאמינה. ואם אין גן עדן, את הגיהינום כבר הספיקה להכיר והיא יודעת שהשביתה מובילה היישר לשם.
     
    "כלבות."
     
    כולן, גם ג'וליה והנסיכה. אם שלוש־עשרה פועלות קטינות וחמישים ושמונה טוות בוגרות לא היו חוסמות את דרכה, הייתה אסונטה מגיעה לבד לעבודה, "אני כאן!" הייתה מכריזה ומדליקה את האש בתנור, פותחת את ברז אגן המים הראשון ומפשפשת אחר קצה החוט. זוהי הסיבה שלג'וליה לא מתחשק לחזור הביתה. השלט "סגור לשיפוצים" הבהיר להן שמנהלי המפעל מנסים להכניע אותן, וכמו אין בזה די, עליה לסבול גם את הגידופים של אימה.
     
    בביתה של אניטה האווירה אחרת לגמרי. משפחת לאונה מתגוררת בבית־החווה שברשותם, ובבעלותה גם מבנה קטן גדוש אבנים ומט לנפול. הם חוכרים שטחי חקלאות מהמרקיז פְרָנְזוֹנִי ועובדים את האדמה. יום מרטינוס הקדוש חלף לא מכבר וחוזי החכירה חודשו, משמע שיהיה להם מה לאכול ואת מה לעבד במשך שנה נוספת.
     
    המהלך הזדוני של מנהלי המפעל לא הפתיע איש. לא את סבא דומֶניקו, שלחם לצד גריבלדי, ובחר לאניטה את שמה בהשראת העיר מרסלה וקרב קָלָטָפִימִי3, ואף לא את מי שבחר לקרוא לה מריה הבתולה, שמה האמצעי שהעניקה לה סבתא לואיג'ינה המסורה באמונתה למדונה דֶלה גוארדיה ואף עולה לרגל אל המנזר הגבוה שלוש פעמים בשנה, באביב, בקיץ ובסתיו. היא מטפסת במעלה ההר באישון לילה כשפעמון תלוי מצווארה כדי להרתיע את הזאבים; וחוזרת הביתה עוד בטרם מפציע השחר, עם גרביים קרועים ושטפי דם תחת ציפורניה.
     
    גם שני אחיה הקטנים של אניטה קיבלו את שמם בהשראת הסבא והסבתא: פִּיוֹ ג'וזֶפֶּה גריבלדי לאונה, סוציאליסט בן שמונה־עשרה שמצטט את טוּרָטִי4 ומדבר בשבחו של מאבק המעמדות; בנדיקטוס נִינוֹ בִּיקְסיוֹ לאונה5 בן השבע־עשרה, מכין עצמו ללימודי כמורה ונושא בכיסו תמונות קטנות של פרנצ'סקוס הקדוש ושל האפיפיור לאונה השלושה־עשר. אניטה מביטה בהם מתקוטטים, מחייכת ומערבבת את הפולנטה. בהחלט, אווירה אחרת.
     
    ג'וליה אוהבת את כל מה שיש מסביב לבית־החווה: הלול, הארנבות, מרתף היינות, האורווה, החזית המקורה, הנדנדה, שקי היוטה, חביות הענבים, הגת, המעדרים, אתי החפירה, רתמות העץ ופרסות הברזל של השוורים; את סלסלות הקש, מכַל חומרי ההדברה, את ריח האורווה ואפילו את צחנת המדמנה, שהיא שונה בתכלית מצחנת הביוב של הרובע הפנימי. גם את כל מה שבתוך הבית היא אוהבת: כיסאות הקש, הדרגשים, סימני חריצת הסכין בשולחן הגדול; את מכונת התפירה שבפינת החדר, את חולצת הכפתורים האדומה עטורת המדליות שתלויה על קיר המטבח ואת צלב השנהב שתפור לדש הצווארון. מתחת לחלון עומד שולחנו של פְּרִימוֹ לאונה, אביה של אניטה, מנצח על תזמורת ואספן פטריות כמהין. שולחנו עשוי קורות עץ ועליו מונחים בסדר מופתי שתי חצוצרות בוהקות, אקורדיון, סכין בעלת להב מעוקל, מברשת דו־צדדית, רכה מצד אחד וקשה מצד שני, משרוקית הכלב ודיוקן של קרל מרקס. לעומת זאת, מעל לכיור המטבח ישנה תמונה של המדונה מלורֶטו עטורה בענף עץ הזית.
     
    שעות אחר הצהריים של ג'וליה חולפות במהרה בבית משפחת לאונה. עם רדת הערב אוזרת אניטה אומץ עבור שתיהן. היא מעבירה את המצקת לג'וזפה גריבלדי, קושרת מטפחת לראשה ועוטה שכמייה על כתפיה. "אני אלווה אותך הביתה," היא אומרת.
     
    הן חוצות את הגשר ועולות בכיוון הרובע הפנימי, עד לנקודה שממנה ניתן לראות את שער הכניסה למטווייה. ג'וליה מחזיקה את שק הערמונים המלא למחצה, ומבלי לומר דבר הן בודקות האם השלט עדיין תלוי במקומו ורק אז הן נפרדות לשלום. אניטה חוזרת לביתה וג'וליה ממשיכה בדרך העולה אל הארמון המלכותי. כאשר היא מגיעה לקצה הגבעה היא מסתובבת לאחור ומביטה בגוש המפעל השחור, בשביל הארוך והקר שמוביל אליו, בחלונותיו הגדולים הבוהקים באור הירח, בדמותה הממהרת של אניטה שנבלעת בתוך צללי הערב החשוכים. לאחר מכן היא פונה אל הרחוב המוביל לביתה.
     
    בדרכה היא חולפת על פני מבנה המגורים היוקרתי שבו גרים בני משפחת סאלבי. האם הם מציצים מחלון ביתם? האם העבירו את היום בבחינת מבטיהן של הנשים אחרי שראו את השלט האדום? וכעת, האם הם רואים אותה? שומעים את מחשבותיה?
     
    כתמי טחב שחורים ואסופת פטריות מצחינה גדלים למרגלות חומת האבן הצפונית של המבנה. ג'וליה מתרחקת מהחומה כדי לא לדרוך עליהם והולכת במרכז הרחוב, היכן שהרוח הקפואה נושפת בעשן תנורי החימום ומעיפה אל־על את הלכלוך. היא מישירה מבט אל החושך המוחלט, כתפייה זקופות וסנטרה מורם, שק הערמונים נחבט בקרסוליה. שיחשבו אותה לחצופה, זה לא אכפת לה.
     
    הארמון המלכותי הוא מבנה בעל שלוש קומות, הגג עשוי אגודות ענפים ורעפים שבורים ומתחתיו ערימות של תולעי טוואי המשי האוכלות ברעבתנות עלי עץ תות טריים. ג'וליה ואימא שלה קוטפות את עלי העץ מעבר לנהר, הן קושרות אותם במטפחת גדולה ומביאות אותם הביתה. הן מתגוררות בשני חדרים הנמצאים בקומה הראשונה ולרשותן ארבעה מדפי זחלים בעליית הגג, מסודרים בריבוע המכתר את הארובה. כאשר הזחלים מוכנים — לא בטרם הושלמה הפקעת במלואה ולא אחרי שהחלה הפיכתם לגולם — הן מוכרות אותם למתווך, שמוכר אותם למתווך אחר, שמוכר אותם לבעלי המפעל. אסונטה מסתפקת בכל סכום, היא מעולם לא סירבה לאחד המתווכים ואף לא חשבה להתמקח על המחיר.
     
    ג'וליה נעמדת בעיקול הרחוב ומביטה במבנה. היא כלל לא מבינה מדוע הוא מכונה הארמון המלכותי. החדרים בו קרים ולחים, קטנים כמו חדרי אחסון, המדרגות שבורות, הקירות עקומים ומבעד לסדקים שנפערו בהם נראית תעלת הניקוז — ליבו המטונף של הרובע הפנימי. ובכלל, מדוע הוא "פנימי", בתוך מה הוא נמצא? גם את זה היא לא יודעת להסביר. היא בועטת בערימת עלים רקובים עם מגף השלג הכבד ואז מרימה את עיניה ומחפשת את הירח, אולם החושך דחוס מאוד, כמעט אטום. היא חושבת שהשם "הרובע הפנימי" מתאר יפה את בית־הסוהר שבו היא חיה.
     
    צחנת הביוב מציפה אותה. היא פחות מורגשת כשנעשה קר, אבל היום היה חמים. ג'וליה מדמיינת את קרני השמש מבקעות בסנוורים את חלונות המבנה שהופך לוהט ונבאש מתולעים מתות. 80 צ'נטזימי שעולים באש. 55 מתוכם היו ודאי הולכים לאימא שלה (אם היא לא רוצה לאכול סואץ בכל ערב), את היתר הייתה מטמינה ברווח שנוצר מאחורי מגירת השידה שלה, שהיא קצרה יותר מאורכן של המסילות ומכילה את כל חסכונותיה של ג'וליה שנאגרו במהלך שנים של כלכלת בית מצומצמת למדי: לירטה אחת ו-25 צ'נטזימי בשבוע, או לחילופין 5 לירטות בחודש, כפול 10 חודשים בשנה, כפול 11 שנים, מתקבל סכום כולל של 550 לירטות השווה בערכו, על פי המוכר בחנות הסדקית אופנה־וחידושים, לעשרים וארבעה מטרים של בד כותנה עדין ואיכותי, שנים־עשר מטרים של פשתן, שישה סטים של הלבשה תחתונה חורפית וארבעה סטים קיציים, שמיכת צמר עבה ועוד שתיים מצמר דק יותר, ובמילים אחרות, כמעט נדוניה שלמה. היא אף חשבה על מתנה לפְּיֶיטְרוֹ פֶרוֹ. ציור שמן קטן שראתה אצל מוכר הגרוטאות. הוא עולה אמנם 30 לירטות אך שווה את המחיר. מצוירים בו ילד וילדה שמשחקים בכדור שלג בחצר הדומה מאוד לזו שבחזית הארמון המלכותי. הצעיף סביב צווארו של הילד מתנופף על הרקע הכחלחל. הוא משליך את הכדור לעבר הילדה והיא מתחמקת ממנו וצוחקת. היא אף חשבה על כרטיס ברכה. היא תכתוב עליו "אנחנו". בסוף פברואר היא תרוקן את המגירה ותקנה בכסף הזה את כל הדרוש להם. ביום ראשון השני של חודש מרץ היא עתידה להתחתן עם פייטרו פרו. היא שמחה על כך על אף שאין זה אומר שהיא עוזבת לגמרי את הבית, שהרי משפחת פרו חולשת על כל הקומה השנייה של הארמון המלכותי. הם מונים ארבע נפשות בסך הכול, אביו של פייטרו, אימו, הוא ואחיו הבכור אכילס. לא חסר מקום אצלם בבית, כמו גם אוכל וחימום.
     
    היא הייתה רוצה לעלות לשם עכשיו, בשקט בלי שאימא שלה תרגיש. היא הייתה עולה היישר אל קומה השנייה, נכנסת, ואז מה? זה לא מקובל שבחורה צעירה תדפוק על דלתו של ארוסה בשעה כה מאוחרת. כשהם היו ילדים זה היה אחרת, ובכלל פייטרו טרם חזר הביתה, הרכבת לא מגיעה לפני שבע בערב. פייטרו הוא זה שמספק את הידיעות מנובי ליגורה. הוא עובד במטוויית הכותנה ולכן יודע הכול. היא שוקלת ללכת לתחנה ולחכות לו, אבל כבר מאוחר מדי.
     
    לאחר גל הקור הראשון הגיע יום סן מרטינוס החמים. לאורך תעלות הניקוז הוסיפו לצוץ פטריות ומי הביוב תוססים, עולים על גדותיהם. אימא שלה צודקת, אלה חיים מחורבנים. הן חייבות לפחות להרוויח משכורת הוגנת, חושבת ג'וליה. מאז החלו לעבוד במפעל, היא ואניטה מעבירות את הזמן בחישוב אותה "משכורת הוגנת", ובמהלך תשע שנים של עבודה מול אגני המים הרותחים הן קבעו שסכום הוגן הוא שווה ערך ל:
     
    • שלוש ארוחות ביום.
     
    • מנת בשר מבושל פעם בשבוע או לחילופין חצי עוף.
     
    • קערית דג בקלה בכל יום שישי.
     
    • ביצים, שמן, חמאה וחלב לפי הצורך.
     
    • חבילת קפה קלוי פעם בחודש.
     
    • חבילת עוגיות שקדים או ביסקוויטים פעם בחודש.
     
    • נרות ונפט בכמות שתספיק להאיר את הבית עד השעה עשר בלילה.
     
    • בגד עליון חורפי שיוענק להן כבר בחודשי הסתיו.
     
    • שמלה קיצית פעם בשנתיים.
     
    • זוג נעליים פעם בשנה.