הטעמים של חיי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטעמים של חיי
מכר
מאות
עותקים
הטעמים של חיי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הטעמים של חיי

4.1 כוכבים (33 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    "אני חוזר לארץ מחר, סביר להניח שלא ניפגש שוב," הוא אומר. 
    "לא הבנתי מה אתה מנסה לומר לי," אני בוחרת להקשות עליו. 
    "בארץ זה לא יעבוד בינינו," הוא אומר, "אני עסוק מאוד והחיים שלי אינטנסיביים, אני לא בקטע של מערכות יחסים." 
     
    אחרי שנישואיה של אלינור אזולאי, מעצבת פנים ואימא לשלושה בנים, מתרסקים, הדבר האחרון שהיא רוצה זה לצלול למערכת יחסים מסובכת נוספת, בוודאי לא עם יואב הראל, השף הכי מטורף שהטלוויזיה פגשה, הילד הרע של תוכניות הריאליטי המככב בדרך קבע בכל מדורי הרכילות. 
    מפגש מקרי בטיסה בדרך לחופשה בלוס אנג'לס שולח את אלינור להרפתקה שתעיר מחדש את קסם הנעורים ואת התשוקה שמזמן נעלמו מחייה, אבל האם אלינור תהיה מסוגלת להשיב לעצמה את האמונה באהבה? והאם יואב הוא הגבר המתאים עבורה?
     
    הטעמים של חיי הוא ספר הביכורים של חן סונגו דונגי. זה רומן עכשווי תוסס על אישה חזקה המתמודדת עם פיתולי החיים ולא חוששת לשבור מסגרות כדי להגשים את חלומותיה.
     

    פרק ראשון

    פרק 1
    'מגורשת, מגורשת, מגורשת'.
     
     
    שלוש מילים, עולם ומלואו.
     
    עבר עליי יום ארוך ומתיש ברבנות. זוגות שנמצאים בסוף דרכם המשותפת, מבטים עצובים וכועסים והמתנה שלא נגמרת. מוזר להגיע לשם שוב, עם האיש שפעם אהבתי כל־כך.
     
    אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בנו לפני עשר שנים, כשהגענו לרבנות כדי להתחתן. היינו צעירים, שמחים ומאושרים כל־כך, העתיד היה מלא בהבטחות מרגשות; בהבטחות לאהבה, לחברות, לגורל משותף. חווינו עשר שנים של זוגיות שידעה הרבה עליות ובעיקר ירידות, נולדו לנו שלושה בנים נפלאים שממלאים את כל עולמנו, אבל אנחנו הלכנו והתרחקנו זה מזה, גדלנו והשתנינו הרבה בזמן הזה, עד שכבר אי אפשר היה לזהות את הזוג שהיינו אז, הזוג שהתרגש לפני עשר שנים.
     
    דרכינו נפרדו כשנה לפני שהגענו לרבנות, ועוד הרבה לפני כן מערכת היחסים שלנו מתה. האמת היא שלא ייחסתי חשיבות להחלטה של בית הדין הרבני, הרגשתי שזו עוד משוכה רשמית שעלינו לעבור כדי להיפרד, אבל היום, כשאני עומדת כאן, המהלך הזה מקבל משמעות שלא ציפיתי לה; הוא מעורר אצלי כל מיני רגשות מודחקים בנוגע לגירושים, מעורר את העצב ואת התסכול על כך שלא הצלחתי לשמור על הנישואים שלי, על שלמות המשפחה שלי. אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שאני מרגישה ככה היא שעכשיו זה רשמי – בית הדין הרבני נתן את אישורו הסופי לכך שזה נגמר. אנחנו גרושים ואין מכאן דרך חזרה.
     
    סוף־סוף אני בבית, מותשת ועייפה. בלילה בקושי הצלחתי לישון, המחשבות לא עזבו אותי והבטן שלי התהפכה. אין לי כוח לעשות כלום חוץ מלרבוץ על הספה ולבהות בטלוויזיה בניסיון להכיל את מה שאני עוברת. על אף שרציתי להתגרש, זה מטלטל אותי, מטלטל את כל עולמי, אני עצובה מאוד בזמן האחרון וכל העצבות הזאת התנקזה להיום, ליום שבו החיים שלי מקבלים תפנית. אני כבר לא חלק משלם, אני חצי.
     
    אני מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה וכרגיל נעצרת על ערוץ שבו משודרת תוכנית הריאליטי 'מטעמי השף'. בשנים האחרונות אפשר למצוא בכל פינה ובכל ערוץ תוכניות על אוכל ועל בישול. השפים נעשו סלבריטאים והמתמודדים בתוכניות נעשו כוכבים לרגע. יש משהו ממכר בלראות אנשים מבשלים, בעיקר מפני שזה בא מהלב, מהצורך בנתינה. להאכיל אנשים באוכל שבישלת באהבה גדולה זה סוג של אינטימיות שקשה למצוא בתוכניות ריאליטי אחרות.
     
    הפרומו מבטיח קרבות מטבח מרתקים, אוכל טוב, מתמודדים לחוצים עם אמביציה ובעיקר שף אחד משוגע על כל הראש. למרות הטירוף שבעיניו, הוא שובה לב ובלתי אפשרי להוריד ממנו את העיניים. שוב אני צופה בתוכנית, בעיניי דמעות של אושר, של תסכול ושל עצב גדול. לא ייאמן איזו קשת של רגשות אוכל מצליח להוציא ממני.
     
    הצפייה ב'מטעמי השף' ובמנות שהמתמודדים מכינים מזכירה לי שלא אכלתי היום כלום. אני ניגשת למקרר ובוהה בו כאילו יש לי הרבה ברירות. הבטן שלי מקרקרת ואני חייבת להרגיע אותה. אני מוציאה סיר ובו פסטה שהכנתי לפני כמה ימים ומחממת אותה. לא ייאמן, לא משנה כמה אהיה עצובה או מוטרדת, מנה של פחמימות תמיד תעודד אותי. בורקס ממולא בגבינות ובתרד או לחם טרי מרוח בחמאה מהמאפייה השכונתית, יהפכו בשבילי כל יום קשה ועצוב ליום מאושר וקצת יותר שמח.
     
    אני אוכלת בתיאבון גדול את הפסטה המחוממת. הבטן שלי נרגעת והראש מפסיק לחשוב הרבה כל־כך. סוף־סוף אני מצליחה לנשום עמוק ולהירגע מעט. אני פותחת את הטלפון ושולחת הודעה לשחר.
     
    אני: ילד קקי... התגעגעתי לשטויות שלך :)
     
    שחר: אלינור, אהובתי. איזו טלפתיה יש לנו. אני בדיוק בשירותים.
     
    אני: לא, אתה דפוק.
     
    אני צוחקת בקול. שחר ואני הכרנו לפני הרבה שנים. שירתנו יחד בצבא, בגבעתי. שנינו היינו חובשים במרפאה הגדודית ושחר היה החובש שקיבל אותי למרפאה. מהשנייה הראשונה שהעיניים שלנו נפגשו לא עזבנו זה את זה. בכל הזדמנות בילינו יחד. היינו צעירים, משוגעים ומלאי מרץ, עשינו הרבה שטויות ומאז אנחנו החברים הכי טובים בעולם.
     
    אני נזכרת בחיוך ביום שבו חמקנו מהבסיס מבלי שאף אחד הרגיש ויצאנו לרקוד. כשחזרנו לבסיס עשינו הרבה רעש, כהרגלנו. למזלנו הרע פגשנו בניסים, רס"ר המשמעת של הבסיס, שנראה בדיוק כמו הקלישאה – נמוך, שמנמן, בעל שפם מפואר ומבט מצמית. למחרת בבוקר עלינו למשפט וקיבלנו ריתוק של שבועיים, אבל זה לא באמת הפריע לנו, נהנינו מכל שנייה בשירות הצבאי, בעיקר כשבילינו יחד.
     
    כבר שמונה שנים שלא התראינו פנים אל פנים, מאז שעבר לגור בלוס אנג'לס. ביום כמו היום המרחק הגדול ממנו מורגש מאוד ומעציב אותי. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה לצידי היום, שיצחיק אותי עם השטויות שלו, שינחם אותי כמו שהוא יודע, שיאמר לי שהכול יהיה בסדר ושאין לי מה לדאוג.
     
    אני: עכשיו אני גרושה רשמית. סוף־סוף אחרי שנה ארוכה ומתישה, נגמרה הסאגה בבית הדין הרבני.
     
    דמעה סוררת יורדת על הלחי שלי.
     
    שחר: וואלה, מאמי. איך את מרגישה?
     
    אני: יכול להיות טוב יותר. מתגעגעת לפרצוף־תחת שלך.
     
    שחר: אז מתי רואים אותך בלוס אנג'לס? אני חושב שעכשיו את חייבת לבוא אליי כדי להשתחרר קצת. התגעגעתי.
     
    אני: ברגע שתזמין עבורי כרטיס.
     
    שחר: את חושבת שאת מאיימת עליי? חמש דקות חוזר אלייך.
     
    הרבה פעמים רציתי לנסוע לבקר את שחר, אבל זה אף פעם לא יצא לפועל. הייתי נשואה לאיש עסוק מאוד, שף במסעדה מצליחה מאוד ביישוב הקטן שבו אנחנו מתגוררים, שלא חיבב את שחר במיוחד.
     
    יכולתי להבין אותו. כל מי שהיה עד למערכת היחסים שלי עם שחר לא נשאר אדיש אליה – לא היה אפשר שלא לראות שיש בינינו קשר עמוק. בנוסף לכך אני אימא לשלושה בנים שצריך לדאוג להם ועובדת בעבודה שוחקת. לא מצאתי הזדמנות לקחת חופש, להתנתק מהכול ולנסוע רחוק.
     
    המציאות שחייתי בה השתלטה על המחשבות שלי ועל כל חלק בגוף שלי. בכל יום קמתי בבוקר כדי לארגן את הילדים וללכת לעבודה שלא אהבתי, חזרתי הביתה, טיפלתי בילדים, עשיתי איתם שיעורים, הלכתי לקניות, עשיתי כביסות, ובמשך ימים שלמים לא פגשתי את האיש שהיה 'שלי'. כמעט לא היו שבתות משותפות או חגים משותפים. הוא עבד בטירוף מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. הייתי בזוגיות הכי בודדה בעולם.
     
    בכל הטירוף הזה לא מצאתי את עצמי.
     
    אלינור חדלה מלהתקיים. הלכתי לאיבוד בין כל המטלות ולא הצלחתי למצוא את האישה שחלמתי להיות. הגעתי למצב נפשי קשה. שמחת החיים שלי עזבה אותי ונשארתי עם חלל ריק בנשמה.
     
    הכי עצוב היה שלא באמת הבנתי את כל זה אז. חייתי על אוטומט, חייכתי כשהיה צריך, אבל לא באמת מכל הלב. במשך חודשים שלמים הסתובבתי עם כאבי ראש מטורפים. לא הייתה בדיקה שלא עברתי. הרופאה שלי הייתה מודאגת הרבה יותר ממני מפני שלא הייתי מחוברת לעצמי ולא הבנתי שאני עוברת התמוטטות.
     
    במשך הרבה שנים נתתי למציאות להכתיב לי את הקצב, להכתיב לי איך לחיות ומה לעשות, עד שהגעתי למצב של אפיסת כוחות, הגעתי לתחתית, ניצלתי את כל כוחותיי הנפשיים.
     
    כשהגעתי למקום הנמוך הזה החלטתי שלא עוד – מעתה אני מכתיבה את הקצב, אני מייצרת את המציאות שלי, אני האחראית הבלעדית לאושר שלי. אני ורק אני.
     
    חצי שנה לפני שחגגתי את גיל ארבעים, הגיע היום הקשה בחיי ובאותה הנשימה הטוב בחיי. התמוטטתי בעבודה ופינו אותי לבית חולים. הרופא נכנס לחדר במבט רציני מדי והודיע לי שעברתי התקף חרדה קשה. לא באמת הבנתי מה שהוא אומר. התקף חרדה? התמוטטות עצבים? אני? היה לי ברור שהוא טועה, הרי הכול אצלי דבש, אני מאושרת וטוב לי.
     
    גם כאשר יצאתי מבית החולים לא באמת הבנתי עד הסוף את מה שהרופא אמר לי. נדרשו לי כמה ימים כדי להבין שהוא צודק. שיקרתי לעצמי. עשיתי את זה כל־כך הרבה זמן, עד שהאמנתי באמת ובתמים לשקרים שלי. קוראים לזה הדחקה ואני הבאתי אותה לשיא, הייתי מסטרית בהדחקה.
     
    ביום שהבנתי את זה, כאבי הראש שלי עברו כלא היו.
     
    כל הסובבים אותי לא היו מודעים למה שעברתי, אף פעם לא הראיתי שנשברתי, רק התפרקתי לרסיסים מבפנים עד שהנפש שלי כבר לא עמדה בזה.
     
    היום אני יודעת שזה היה משבר גיל הארבעים. הכול צף ועלה ויצא ממני, והקושי הנפשי שלי להתמודד עם האמת הביא אותי להתמוטטות.
     
    ביום שהבנתי שאני משקרת לעצמי ושאני לא מאושרת גמלתי בליבי שאני עושה שינוי, הגיע הזמן שאהיה נאמנה לעצמי ולרצונות האמיתיים שלי. זה היה היום שבו החלטתי שאני עוזבת את האיש שהיה 'שלי'.
     
    אני לא יודעת לומר בוודאות אם היה לי את האומץ להוציא את זה לפועל אם לא הייתי מגלה שהוא בוגד בי. קצת מוזר לומר, כשגיליתי הייתי המומה, אך לא מופתעת במיוחד. הגילוי היה קשה ומעציב, אבל הביא איתו שחרור עצום שלא חשבתי שאי פעם ארגיש.
     
    אני שומעת את הצלצול המוכר של הודעה נכנסת ומחייכת.
     
    שחר: יש לך כרטיס טיסה לאוגוסט. שבועיים אצלי. פינקתי אותך עד הסוף. את טסה במחלקת עסקים.
     
    אני: ממש...
     
    אני צוחקת בקול.
     
    שחר: אמיתי, מאמי. מגיע לך קצת חופש, אלכוהול, מסיבות, זיונים.
     
    אני: תכלס! ממש בא לי.
     
    אני מתרגשת.
     
    שחר: שולח לך למייל את כל הפרטים. אל תשכחי את השמלה האדומה. :)
     
    אני: איזו שמלה אדומה?
     
    שחר: זו שלבשת אז.
     
    אני: מזמן לא לבשתי אותה, היא כבר לא מתאימה לי. חוץ מזה, אני לא רוצה שתקבל רעיונות.
     
    שחר: אחלה רעיונות יש לי, זוכר שממש נהנית מהם אז.
     
    אני: מה שהיה אז, היה ונגמר.
     
    אני מחייכת ומסמיקה קלות. השמלה ההיא באמת עשתה את העבודה מצוין, תמיד משכתי הרבה תשומת לב בזכותה, בעיקר את תשומת הלב של שחר. השמלה האדומה מזכירה לי לילות משוגעים ורגעי תשוקה מטורפים. כמה אומץ היה לי פעם. לא היה בי פחד. חייתי כמו שרציתי, עשיתי מה שרציתי, עם מי שרציתי, כמה שרציתי.
     
    האומץ הזה התאדה לו לאט־לאט בשנים האחרונות. בכל יום איבדתי עוד קצת ממנו, זה קרה לאט כל־כך, שאפילו לא שמתי לב שהוא נעלם עד שבסוף לא הצלחתי למצוא בעצמי קמצוץ של אומץ. זה קרה בעיקר כי עשיתי מה שמצופה ממני, כאישה נשואה וכאימא לילדים, לא הייתי קשובה מספיק לעצמי ולרצונות שלי.
     
    שחר ואני מספרים זה לזה הכול בלי פילטרים ובלי פחד; את הטוב, את הרע ואת המכוער. אנחנו מספרים זה לזה על הפחדים, על האהבות ועל ההתרסקויות הבלתי נמנעות.
     
    שחר הוא טיפוס מיוחד, טיפוס שלא פוגשים מדי יום. הוא רווק נצחי, לא רוצה או לא יכול להתאהב באמת, איש מטורף לכל הדעות, אך משוגע ברוח טובה, ומלא בשמחת חיים. מאז ומתמיד הוא עשה רק את מה שעושה לו טוב, הוא מכתיב את המציאות שבה הוא חי ולא להיפך. הוא מעולם לא נתן לאנשים בסביבתו להחליט בשבילו מה טוב ומה לא, מה כדאי לעשות, עם מי להיות ואיפה לחיות.
     
    לפני שמונה שנים הוא עזב ללוס אנג'לס, כדי לפתוח שם משרד נדל"ן. למזלו הטוב, הוא נולד בארה"ב ומחזיק באזרחות אמריקאית, הוא ומשפחתו עלו לישראל כשהיה בן עשר מטעמים ציוניים, אך הוא תמיד חלם לחזור לארה"ב ולחיות שם את חייו. בהרבה עבודה קשה, הוא הצליח ובענק. היום משרד הנדל"ן שלו גדול מאוד והוא לגמרי יכול להרשות לעצמו להזמין עבורי טיסה במחלקת עסקים.
     
    אני קופצת משמחה. אני לא מאמינה, בעוד שבועיים אטוס ללוס אנג'לס. התרגשות אוחזת בי חזק חזק בבטן ואני מחייכת, אני צריכה את זה. הנפש שלי, שקיבלה בשנה האחרונה הרבה מכות, צריכה את זה. באמת הגיע הזמן שאתפנק. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה לפני יום הולדתה.
     
    *
     
    הילדים היום אצל האיש שהיה 'שלי'. כחלק מהסכם הגירושים הם אצלו פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה. הסידור הזה מאפשר לי לצאת ולבלות, להתאוורר מעט מחיי היום־יום העמוסים.
     
    היום אני נוסעת להרצליה פיתוח, קבעתי עם חברות לארוחת ערב במסעדה ידועה של עוד שף מפורסם.
     
    סביב השולחן מחכות לי בקוצר רוח מאיה, נטלי והילה. אני שוב מאחרת והן חסרות מנוחה.
     
    "באמת הגיע הזמן שתגיעי, אנחנו גוועות ברעב," מתלוננת הילה. היא תמיד חסרת סבלנות. הכול אצלה צריך להיות בדיוק בזמן, אין לה את היכולת להכיל שינויים בתוכניות שנקבעו מראש, ולו הקלים שבקלים. אנחנו כל־כך שונות זו מזו.
     
    אני מנשקת את כולן לשלום ומתיישבת. אנחנו מזמינות מנות ראשונות ועיקריות וכמובן בקבוק יין אדום לכולנו. כרגיל, אנחנו מזמינות הרבה מאוד אוכל, אבל כמו שאני מכירה את הנפשות הפועלות, אין לי ספק שנצליח להשתלט על הכול בלי בעיה, לא סתם קראנו לקבוצת הוואטסאפ שלנו 'הבולסות'.
     
    "אז מה, אלי, איך חיי הרווקות? אנחנו רוצות פרטים עסיסיים," מתחילה נטלי בקלילות שמאפיינת אותה.
     
    מאיה, נטלי, הילה ואני הכרנו כשעבדנו יחד במלצרות באיזו מסעדה טרנדית בהרצליה. באותה תקופה היינו סטודנטיות תפרניות. ארבעתנו שונות זו מזו וזה בגדר נס שאנחנו חברות כל־כך הרבה שנים. עברנו הרבה מאז: נישואים, הריונות, לידות ומשברים גדולים. הן היו הראשונות לדעת על סיום חיי הנישואין שלי ומשום מה זה לא הפתיע אותן. שלושתן עדיין נשואות וכל אחת מתמודדת עם החבילה שלה. אנחנו שומרות על קשר הדוק ומשתדלות מאוד להיפגש לפחות פעם אחת בחודש.
     
    "איזה חיי רווקות?" אני צוחקת, "עוד רגע יצמח לי קרום הבתולין מחדש."
     
    "תגידי לי, את אמיתית? עברה שנה מאז שנפרדתם. עד עכשיו לא מצאת איזה גברבר להעביר איתו ערב מלא תשוקה?" מאיה מוחה בקול.
     
    "אם אני הייתי גרושה, הייתי טורפת את העולם, הייתי טועמת הכול מהכול," נטלי קורצת לי וצוחקת.
     
    "אני בטוחה," אני אומרת, "להזכירכן, רק עכשיו התגרשנו רשמית. אני פשוט עוד לא שם, נראה לי שאני צריכה עוד קצת זמן."
     
    "מה זה 'אני לא שם'? אני לא מבינה. את גרושה, פנויה להובלה, יש ים של גברים בדיוק בשבילך, מכל המבחר הזה לא הצלחת למצוא אפילו אחד לרפואה? תראי לי את הפרופיל שלך בטינדר," נטלי דורשת ברצינות.
     
    "איזה פרופיל בטינדר?" אני צוחקת, "אני לא בנויה לזה, אני שייכת לדור אחר לגמרי."
     
    "אין לך פרופיל בטינדר? אז איך זה בדיוק יקרה עבורך? בראד פיט ייפול עלייך מהשמיים?" הילה מתחילה להתעצבן וזה מצחיק אותי.
     
    "טוב, עזבו שטויות עכשיו. אני טסה ללוס אנג'לס בעוד שבועיים ואני הולכת להתפרע." חיוך מעטר את הפנים שלי, כזה שמסגיר את העובדה שאני מתכננת לפרוק כל עול בלוס אנג'לס.
     
    "את יודעת מה אומרים על הגברים האפרו־אמריקאיים," אומרת מאיה, "once you go black…"
     
    "you never go back!" כולנו עונות במקהלה ומתחילות לצחוק.
     
    בדרך הביתה אני חושבת על מה שהבנות אמרו בארוחה. הן צודקות. אני כבר הרבה זמן פנויה ולא מחויבת לאף גבר. בתיאוריה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אני חופשייה, אבל מה שהן לא יודעות זה שאלינור חסרת הביטחון בנתה חומה סביב הנשמה שלה, חומה גבוהה וחזקה ואין סיכוי שמישהו יצליח לחדור בעדה. זה קרה בצורה טבעית, אפילו לא שמתי לב לנוכחותה עד לאחרונה.
     
    נפגעתי בפרידה מהאיש שהיה 'שלי'. הלב שלי קרס, נשבר ונמחץ תחת העצבות. תחושת האכזבה ממנו וממה שהוא עשה לי ולנישואין שלנו חיסלו כל שמץ של אמונה עצמית, חיסלו את האומץ שלי להאמין ולבטוח שוב בגברים. לא נראה לי שהלב שלי יהיה מסוגל לעבור את זה שוב.

    עוד על הספר

    הטעמים של חיי חן סונגו דונגי
    פרק 1
    'מגורשת, מגורשת, מגורשת'.
     
     
    שלוש מילים, עולם ומלואו.
     
    עבר עליי יום ארוך ומתיש ברבנות. זוגות שנמצאים בסוף דרכם המשותפת, מבטים עצובים וכועסים והמתנה שלא נגמרת. מוזר להגיע לשם שוב, עם האיש שפעם אהבתי כל־כך.
     
    אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בנו לפני עשר שנים, כשהגענו לרבנות כדי להתחתן. היינו צעירים, שמחים ומאושרים כל־כך, העתיד היה מלא בהבטחות מרגשות; בהבטחות לאהבה, לחברות, לגורל משותף. חווינו עשר שנים של זוגיות שידעה הרבה עליות ובעיקר ירידות, נולדו לנו שלושה בנים נפלאים שממלאים את כל עולמנו, אבל אנחנו הלכנו והתרחקנו זה מזה, גדלנו והשתנינו הרבה בזמן הזה, עד שכבר אי אפשר היה לזהות את הזוג שהיינו אז, הזוג שהתרגש לפני עשר שנים.
     
    דרכינו נפרדו כשנה לפני שהגענו לרבנות, ועוד הרבה לפני כן מערכת היחסים שלנו מתה. האמת היא שלא ייחסתי חשיבות להחלטה של בית הדין הרבני, הרגשתי שזו עוד משוכה רשמית שעלינו לעבור כדי להיפרד, אבל היום, כשאני עומדת כאן, המהלך הזה מקבל משמעות שלא ציפיתי לה; הוא מעורר אצלי כל מיני רגשות מודחקים בנוגע לגירושים, מעורר את העצב ואת התסכול על כך שלא הצלחתי לשמור על הנישואים שלי, על שלמות המשפחה שלי. אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שאני מרגישה ככה היא שעכשיו זה רשמי – בית הדין הרבני נתן את אישורו הסופי לכך שזה נגמר. אנחנו גרושים ואין מכאן דרך חזרה.
     
    סוף־סוף אני בבית, מותשת ועייפה. בלילה בקושי הצלחתי לישון, המחשבות לא עזבו אותי והבטן שלי התהפכה. אין לי כוח לעשות כלום חוץ מלרבוץ על הספה ולבהות בטלוויזיה בניסיון להכיל את מה שאני עוברת. על אף שרציתי להתגרש, זה מטלטל אותי, מטלטל את כל עולמי, אני עצובה מאוד בזמן האחרון וכל העצבות הזאת התנקזה להיום, ליום שבו החיים שלי מקבלים תפנית. אני כבר לא חלק משלם, אני חצי.
     
    אני מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה וכרגיל נעצרת על ערוץ שבו משודרת תוכנית הריאליטי 'מטעמי השף'. בשנים האחרונות אפשר למצוא בכל פינה ובכל ערוץ תוכניות על אוכל ועל בישול. השפים נעשו סלבריטאים והמתמודדים בתוכניות נעשו כוכבים לרגע. יש משהו ממכר בלראות אנשים מבשלים, בעיקר מפני שזה בא מהלב, מהצורך בנתינה. להאכיל אנשים באוכל שבישלת באהבה גדולה זה סוג של אינטימיות שקשה למצוא בתוכניות ריאליטי אחרות.
     
    הפרומו מבטיח קרבות מטבח מרתקים, אוכל טוב, מתמודדים לחוצים עם אמביציה ובעיקר שף אחד משוגע על כל הראש. למרות הטירוף שבעיניו, הוא שובה לב ובלתי אפשרי להוריד ממנו את העיניים. שוב אני צופה בתוכנית, בעיניי דמעות של אושר, של תסכול ושל עצב גדול. לא ייאמן איזו קשת של רגשות אוכל מצליח להוציא ממני.
     
    הצפייה ב'מטעמי השף' ובמנות שהמתמודדים מכינים מזכירה לי שלא אכלתי היום כלום. אני ניגשת למקרר ובוהה בו כאילו יש לי הרבה ברירות. הבטן שלי מקרקרת ואני חייבת להרגיע אותה. אני מוציאה סיר ובו פסטה שהכנתי לפני כמה ימים ומחממת אותה. לא ייאמן, לא משנה כמה אהיה עצובה או מוטרדת, מנה של פחמימות תמיד תעודד אותי. בורקס ממולא בגבינות ובתרד או לחם טרי מרוח בחמאה מהמאפייה השכונתית, יהפכו בשבילי כל יום קשה ועצוב ליום מאושר וקצת יותר שמח.
     
    אני אוכלת בתיאבון גדול את הפסטה המחוממת. הבטן שלי נרגעת והראש מפסיק לחשוב הרבה כל־כך. סוף־סוף אני מצליחה לנשום עמוק ולהירגע מעט. אני פותחת את הטלפון ושולחת הודעה לשחר.
     
    אני: ילד קקי... התגעגעתי לשטויות שלך :)
     
    שחר: אלינור, אהובתי. איזו טלפתיה יש לנו. אני בדיוק בשירותים.
     
    אני: לא, אתה דפוק.
     
    אני צוחקת בקול. שחר ואני הכרנו לפני הרבה שנים. שירתנו יחד בצבא, בגבעתי. שנינו היינו חובשים במרפאה הגדודית ושחר היה החובש שקיבל אותי למרפאה. מהשנייה הראשונה שהעיניים שלנו נפגשו לא עזבנו זה את זה. בכל הזדמנות בילינו יחד. היינו צעירים, משוגעים ומלאי מרץ, עשינו הרבה שטויות ומאז אנחנו החברים הכי טובים בעולם.
     
    אני נזכרת בחיוך ביום שבו חמקנו מהבסיס מבלי שאף אחד הרגיש ויצאנו לרקוד. כשחזרנו לבסיס עשינו הרבה רעש, כהרגלנו. למזלנו הרע פגשנו בניסים, רס"ר המשמעת של הבסיס, שנראה בדיוק כמו הקלישאה – נמוך, שמנמן, בעל שפם מפואר ומבט מצמית. למחרת בבוקר עלינו למשפט וקיבלנו ריתוק של שבועיים, אבל זה לא באמת הפריע לנו, נהנינו מכל שנייה בשירות הצבאי, בעיקר כשבילינו יחד.
     
    כבר שמונה שנים שלא התראינו פנים אל פנים, מאז שעבר לגור בלוס אנג'לס. ביום כמו היום המרחק הגדול ממנו מורגש מאוד ומעציב אותי. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה לצידי היום, שיצחיק אותי עם השטויות שלו, שינחם אותי כמו שהוא יודע, שיאמר לי שהכול יהיה בסדר ושאין לי מה לדאוג.
     
    אני: עכשיו אני גרושה רשמית. סוף־סוף אחרי שנה ארוכה ומתישה, נגמרה הסאגה בבית הדין הרבני.
     
    דמעה סוררת יורדת על הלחי שלי.
     
    שחר: וואלה, מאמי. איך את מרגישה?
     
    אני: יכול להיות טוב יותר. מתגעגעת לפרצוף־תחת שלך.
     
    שחר: אז מתי רואים אותך בלוס אנג'לס? אני חושב שעכשיו את חייבת לבוא אליי כדי להשתחרר קצת. התגעגעתי.
     
    אני: ברגע שתזמין עבורי כרטיס.
     
    שחר: את חושבת שאת מאיימת עליי? חמש דקות חוזר אלייך.
     
    הרבה פעמים רציתי לנסוע לבקר את שחר, אבל זה אף פעם לא יצא לפועל. הייתי נשואה לאיש עסוק מאוד, שף במסעדה מצליחה מאוד ביישוב הקטן שבו אנחנו מתגוררים, שלא חיבב את שחר במיוחד.
     
    יכולתי להבין אותו. כל מי שהיה עד למערכת היחסים שלי עם שחר לא נשאר אדיש אליה – לא היה אפשר שלא לראות שיש בינינו קשר עמוק. בנוסף לכך אני אימא לשלושה בנים שצריך לדאוג להם ועובדת בעבודה שוחקת. לא מצאתי הזדמנות לקחת חופש, להתנתק מהכול ולנסוע רחוק.
     
    המציאות שחייתי בה השתלטה על המחשבות שלי ועל כל חלק בגוף שלי. בכל יום קמתי בבוקר כדי לארגן את הילדים וללכת לעבודה שלא אהבתי, חזרתי הביתה, טיפלתי בילדים, עשיתי איתם שיעורים, הלכתי לקניות, עשיתי כביסות, ובמשך ימים שלמים לא פגשתי את האיש שהיה 'שלי'. כמעט לא היו שבתות משותפות או חגים משותפים. הוא עבד בטירוף מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. הייתי בזוגיות הכי בודדה בעולם.
     
    בכל הטירוף הזה לא מצאתי את עצמי.
     
    אלינור חדלה מלהתקיים. הלכתי לאיבוד בין כל המטלות ולא הצלחתי למצוא את האישה שחלמתי להיות. הגעתי למצב נפשי קשה. שמחת החיים שלי עזבה אותי ונשארתי עם חלל ריק בנשמה.
     
    הכי עצוב היה שלא באמת הבנתי את כל זה אז. חייתי על אוטומט, חייכתי כשהיה צריך, אבל לא באמת מכל הלב. במשך חודשים שלמים הסתובבתי עם כאבי ראש מטורפים. לא הייתה בדיקה שלא עברתי. הרופאה שלי הייתה מודאגת הרבה יותר ממני מפני שלא הייתי מחוברת לעצמי ולא הבנתי שאני עוברת התמוטטות.
     
    במשך הרבה שנים נתתי למציאות להכתיב לי את הקצב, להכתיב לי איך לחיות ומה לעשות, עד שהגעתי למצב של אפיסת כוחות, הגעתי לתחתית, ניצלתי את כל כוחותיי הנפשיים.
     
    כשהגעתי למקום הנמוך הזה החלטתי שלא עוד – מעתה אני מכתיבה את הקצב, אני מייצרת את המציאות שלי, אני האחראית הבלעדית לאושר שלי. אני ורק אני.
     
    חצי שנה לפני שחגגתי את גיל ארבעים, הגיע היום הקשה בחיי ובאותה הנשימה הטוב בחיי. התמוטטתי בעבודה ופינו אותי לבית חולים. הרופא נכנס לחדר במבט רציני מדי והודיע לי שעברתי התקף חרדה קשה. לא באמת הבנתי מה שהוא אומר. התקף חרדה? התמוטטות עצבים? אני? היה לי ברור שהוא טועה, הרי הכול אצלי דבש, אני מאושרת וטוב לי.
     
    גם כאשר יצאתי מבית החולים לא באמת הבנתי עד הסוף את מה שהרופא אמר לי. נדרשו לי כמה ימים כדי להבין שהוא צודק. שיקרתי לעצמי. עשיתי את זה כל־כך הרבה זמן, עד שהאמנתי באמת ובתמים לשקרים שלי. קוראים לזה הדחקה ואני הבאתי אותה לשיא, הייתי מסטרית בהדחקה.
     
    ביום שהבנתי את זה, כאבי הראש שלי עברו כלא היו.
     
    כל הסובבים אותי לא היו מודעים למה שעברתי, אף פעם לא הראיתי שנשברתי, רק התפרקתי לרסיסים מבפנים עד שהנפש שלי כבר לא עמדה בזה.
     
    היום אני יודעת שזה היה משבר גיל הארבעים. הכול צף ועלה ויצא ממני, והקושי הנפשי שלי להתמודד עם האמת הביא אותי להתמוטטות.
     
    ביום שהבנתי שאני משקרת לעצמי ושאני לא מאושרת גמלתי בליבי שאני עושה שינוי, הגיע הזמן שאהיה נאמנה לעצמי ולרצונות האמיתיים שלי. זה היה היום שבו החלטתי שאני עוזבת את האיש שהיה 'שלי'.
     
    אני לא יודעת לומר בוודאות אם היה לי את האומץ להוציא את זה לפועל אם לא הייתי מגלה שהוא בוגד בי. קצת מוזר לומר, כשגיליתי הייתי המומה, אך לא מופתעת במיוחד. הגילוי היה קשה ומעציב, אבל הביא איתו שחרור עצום שלא חשבתי שאי פעם ארגיש.
     
    אני שומעת את הצלצול המוכר של הודעה נכנסת ומחייכת.
     
    שחר: יש לך כרטיס טיסה לאוגוסט. שבועיים אצלי. פינקתי אותך עד הסוף. את טסה במחלקת עסקים.
     
    אני: ממש...
     
    אני צוחקת בקול.
     
    שחר: אמיתי, מאמי. מגיע לך קצת חופש, אלכוהול, מסיבות, זיונים.
     
    אני: תכלס! ממש בא לי.
     
    אני מתרגשת.
     
    שחר: שולח לך למייל את כל הפרטים. אל תשכחי את השמלה האדומה. :)
     
    אני: איזו שמלה אדומה?
     
    שחר: זו שלבשת אז.
     
    אני: מזמן לא לבשתי אותה, היא כבר לא מתאימה לי. חוץ מזה, אני לא רוצה שתקבל רעיונות.
     
    שחר: אחלה רעיונות יש לי, זוכר שממש נהנית מהם אז.
     
    אני: מה שהיה אז, היה ונגמר.
     
    אני מחייכת ומסמיקה קלות. השמלה ההיא באמת עשתה את העבודה מצוין, תמיד משכתי הרבה תשומת לב בזכותה, בעיקר את תשומת הלב של שחר. השמלה האדומה מזכירה לי לילות משוגעים ורגעי תשוקה מטורפים. כמה אומץ היה לי פעם. לא היה בי פחד. חייתי כמו שרציתי, עשיתי מה שרציתי, עם מי שרציתי, כמה שרציתי.
     
    האומץ הזה התאדה לו לאט־לאט בשנים האחרונות. בכל יום איבדתי עוד קצת ממנו, זה קרה לאט כל־כך, שאפילו לא שמתי לב שהוא נעלם עד שבסוף לא הצלחתי למצוא בעצמי קמצוץ של אומץ. זה קרה בעיקר כי עשיתי מה שמצופה ממני, כאישה נשואה וכאימא לילדים, לא הייתי קשובה מספיק לעצמי ולרצונות שלי.
     
    שחר ואני מספרים זה לזה הכול בלי פילטרים ובלי פחד; את הטוב, את הרע ואת המכוער. אנחנו מספרים זה לזה על הפחדים, על האהבות ועל ההתרסקויות הבלתי נמנעות.
     
    שחר הוא טיפוס מיוחד, טיפוס שלא פוגשים מדי יום. הוא רווק נצחי, לא רוצה או לא יכול להתאהב באמת, איש מטורף לכל הדעות, אך משוגע ברוח טובה, ומלא בשמחת חיים. מאז ומתמיד הוא עשה רק את מה שעושה לו טוב, הוא מכתיב את המציאות שבה הוא חי ולא להיפך. הוא מעולם לא נתן לאנשים בסביבתו להחליט בשבילו מה טוב ומה לא, מה כדאי לעשות, עם מי להיות ואיפה לחיות.
     
    לפני שמונה שנים הוא עזב ללוס אנג'לס, כדי לפתוח שם משרד נדל"ן. למזלו הטוב, הוא נולד בארה"ב ומחזיק באזרחות אמריקאית, הוא ומשפחתו עלו לישראל כשהיה בן עשר מטעמים ציוניים, אך הוא תמיד חלם לחזור לארה"ב ולחיות שם את חייו. בהרבה עבודה קשה, הוא הצליח ובענק. היום משרד הנדל"ן שלו גדול מאוד והוא לגמרי יכול להרשות לעצמו להזמין עבורי טיסה במחלקת עסקים.
     
    אני קופצת משמחה. אני לא מאמינה, בעוד שבועיים אטוס ללוס אנג'לס. התרגשות אוחזת בי חזק חזק בבטן ואני מחייכת, אני צריכה את זה. הנפש שלי, שקיבלה בשנה האחרונה הרבה מכות, צריכה את זה. באמת הגיע הזמן שאתפנק. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה לפני יום הולדתה.
     
    *
     
    הילדים היום אצל האיש שהיה 'שלי'. כחלק מהסכם הגירושים הם אצלו פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה. הסידור הזה מאפשר לי לצאת ולבלות, להתאוורר מעט מחיי היום־יום העמוסים.
     
    היום אני נוסעת להרצליה פיתוח, קבעתי עם חברות לארוחת ערב במסעדה ידועה של עוד שף מפורסם.
     
    סביב השולחן מחכות לי בקוצר רוח מאיה, נטלי והילה. אני שוב מאחרת והן חסרות מנוחה.
     
    "באמת הגיע הזמן שתגיעי, אנחנו גוועות ברעב," מתלוננת הילה. היא תמיד חסרת סבלנות. הכול אצלה צריך להיות בדיוק בזמן, אין לה את היכולת להכיל שינויים בתוכניות שנקבעו מראש, ולו הקלים שבקלים. אנחנו כל־כך שונות זו מזו.
     
    אני מנשקת את כולן לשלום ומתיישבת. אנחנו מזמינות מנות ראשונות ועיקריות וכמובן בקבוק יין אדום לכולנו. כרגיל, אנחנו מזמינות הרבה מאוד אוכל, אבל כמו שאני מכירה את הנפשות הפועלות, אין לי ספק שנצליח להשתלט על הכול בלי בעיה, לא סתם קראנו לקבוצת הוואטסאפ שלנו 'הבולסות'.
     
    "אז מה, אלי, איך חיי הרווקות? אנחנו רוצות פרטים עסיסיים," מתחילה נטלי בקלילות שמאפיינת אותה.
     
    מאיה, נטלי, הילה ואני הכרנו כשעבדנו יחד במלצרות באיזו מסעדה טרנדית בהרצליה. באותה תקופה היינו סטודנטיות תפרניות. ארבעתנו שונות זו מזו וזה בגדר נס שאנחנו חברות כל־כך הרבה שנים. עברנו הרבה מאז: נישואים, הריונות, לידות ומשברים גדולים. הן היו הראשונות לדעת על סיום חיי הנישואין שלי ומשום מה זה לא הפתיע אותן. שלושתן עדיין נשואות וכל אחת מתמודדת עם החבילה שלה. אנחנו שומרות על קשר הדוק ומשתדלות מאוד להיפגש לפחות פעם אחת בחודש.
     
    "איזה חיי רווקות?" אני צוחקת, "עוד רגע יצמח לי קרום הבתולין מחדש."
     
    "תגידי לי, את אמיתית? עברה שנה מאז שנפרדתם. עד עכשיו לא מצאת איזה גברבר להעביר איתו ערב מלא תשוקה?" מאיה מוחה בקול.
     
    "אם אני הייתי גרושה, הייתי טורפת את העולם, הייתי טועמת הכול מהכול," נטלי קורצת לי וצוחקת.
     
    "אני בטוחה," אני אומרת, "להזכירכן, רק עכשיו התגרשנו רשמית. אני פשוט עוד לא שם, נראה לי שאני צריכה עוד קצת זמן."
     
    "מה זה 'אני לא שם'? אני לא מבינה. את גרושה, פנויה להובלה, יש ים של גברים בדיוק בשבילך, מכל המבחר הזה לא הצלחת למצוא אפילו אחד לרפואה? תראי לי את הפרופיל שלך בטינדר," נטלי דורשת ברצינות.
     
    "איזה פרופיל בטינדר?" אני צוחקת, "אני לא בנויה לזה, אני שייכת לדור אחר לגמרי."
     
    "אין לך פרופיל בטינדר? אז איך זה בדיוק יקרה עבורך? בראד פיט ייפול עלייך מהשמיים?" הילה מתחילה להתעצבן וזה מצחיק אותי.
     
    "טוב, עזבו שטויות עכשיו. אני טסה ללוס אנג'לס בעוד שבועיים ואני הולכת להתפרע." חיוך מעטר את הפנים שלי, כזה שמסגיר את העובדה שאני מתכננת לפרוק כל עול בלוס אנג'לס.
     
    "את יודעת מה אומרים על הגברים האפרו־אמריקאיים," אומרת מאיה, "once you go black…"
     
    "you never go back!" כולנו עונות במקהלה ומתחילות לצחוק.
     
    בדרך הביתה אני חושבת על מה שהבנות אמרו בארוחה. הן צודקות. אני כבר הרבה זמן פנויה ולא מחויבת לאף גבר. בתיאוריה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אני חופשייה, אבל מה שהן לא יודעות זה שאלינור חסרת הביטחון בנתה חומה סביב הנשמה שלה, חומה גבוהה וחזקה ואין סיכוי שמישהו יצליח לחדור בעדה. זה קרה בצורה טבעית, אפילו לא שמתי לב לנוכחותה עד לאחרונה.
     
    נפגעתי בפרידה מהאיש שהיה 'שלי'. הלב שלי קרס, נשבר ונמחץ תחת העצבות. תחושת האכזבה ממנו וממה שהוא עשה לי ולנישואין שלנו חיסלו כל שמץ של אמונה עצמית, חיסלו את האומץ שלי להאמין ולבטוח שוב בגברים. לא נראה לי שהלב שלי יהיה מסוגל לעבור את זה שוב.