את לא נראית בכלל

ספר ראשון

נקודת מבט : מ"סוף העולם"

(פונדטה, טרנסילבניה)

אני מחפשת גיבורה לסיפור שלי

אהבתי מאוד את הפתיחה הפשוטה. הפתיחה הגלויה כל כך, כמעט כמו עמד האיש, הסופר המהולל, מולי ואמר לי: 'אז תראי, זה מה שקרה:'

ולי זה קרה אחר צהריים אחד, בבית ציוני אמריקה אגב דפדוף מהיר בספרים במחירים מצחיקים.

הרמתי, כמעט באקראי, את ספרו של סומרסט מוהם "על חודו של תער" וכמעט מיד הנחתי אותו בחזרה. אני מכירה אותו משנים. אז יפה עשו שהוציאו ספר שלו (שלא קראתי בנעוריי) בהוצאה מחודשת. דווקא אהבתי את תמונת העטיפה – בחור רזה ויפה תואר לבוש חולצה שחורה פתוחה המגלה את חזהו החסון ועם זאת עדין ושברירי משהו. לא כל כך אהבתי את עיניו. משום מה הן נעצו בי מבט קר או אולי מרוחק. בכל אופן הסתקרנתי ופתחתי בעמוד הראשון ושם הוא אמר שהוא הולך לספר לנו סיפור על אנשים שהוא פגש, במיוחד על דמות מסוימת שבאה והלכה מחייו לאורך שנים. 'כל כך פשוט', חשבתי. הנה פתיחה מעניינת לספר בלי הרבה התחכמות. מובן שקניתי אותו.

במהלך השבועות שחלפו מאז וזמן מה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר דבקה בי הפתיחה הזו, כמו דגם לפתיחת יצירה מוזיקלית שקיוויתי שגם אני אדע לחבר. האמת – רציתי לכתוב סיפור על אישה מבוגרת, כדי לא לומר חלילה מזדקנת ונאטמתי. גלים של חמלה, פחד וגועל התערבבו במוחי כשלושה רקדנים משוגעים האוחזים זה בגרונו של זה. כעבור רגע ראיתי אותם כגלים אימתניים הרודפים אותי.

התלבטתי בין שני כיוונים – האחד שכלתני יותר בו יהיו צעדיי בטוחים לגמרי: 'כתבי ספר על נשים מבוגרות – כמו שאת יודעת. הקשיבי לסיפורים, שוחחי בשקט עם עצמך, חפשי בכתובים, הכיני תוכנית והרי לך ספר ראוי. אולי אפילו תתרמי משהו לחברה'.

אבל בלילות היו קולות קטנים מתדפקים על דלתי מוחי-נשמתי ומשמיעים לי משפטים מוזיקליים כאשר כל אחד מהם פותח לי סיפור על אישה אחת שהכרתי אותה, אבל לא באמת הכרתי אותה. ראיתי אותה בעיני רוחי ברורה ומיד הייתה מתפצלת לעשרות דמויות נשיות שיוצאות זו מזו כמו מבובה רוסית.

"בדרך כלל היא הייתה אישה עצבנית או אם תרצו 'רגישה' יותר מהרגיל. אם כי לא ידעה מעולם מה זה 'יותר מהרגיל'. אבל אפילו היא הבחינה שכמה ימים לפני נסיעתם לטיול נופש בטוסקנה שבאיטליה עצבנותה-רגישותה הייתה גבוהה מהרגיל..."

אין מה לומר שמשפטי פתיחה אלה הבטיחו המשך לא רע. המשך לאן? לפרשת אהבים נואשת? חשתי זולה עד מיאוס. סיפורים כאלו מסתובבים כמו... טוב, לא נוח לי לומר את המילה... זבל... התביישתי בדלות כוחי היצירתי ושקעתי לי בשקט בדיכאון הקטן שלי. משפטי הפתיחה החלו לשטות בי. הם היו מופיעים ברגעים לא צפויים דווקא אז כשלא היו בידי האמצעים לרשום אותם מהר מהר, והייתי שוכחת אותם. כמו חלומות יפהפיים היו משאירים אחריהם שובל של זיכרון עמום ונעלמים לתוך ערפל סמיך בלתי חדיר. הייתי מתוסכלת לגמרי.

נזפתי בעצמי שככה לא אוכל להתקדם. שימי לב, כבר אין לך הזיכרון החד של פעם. אם את רוצה להיות רצינית, תתחילי להסתובב עם פנקס ורשמי מיד! טוב, בסדר. הבטחתי ומובן שלא קיימתי. באותו זמן הזדמן לי להכיר את חנה בבית ידידים. אישה יפה חנה, בהתחשב בגילה, כמו שאומרים. מטופחת למראה, גזרתה נאה כשל אישה צעירה. שמתי לב שאינה מניחה ידיה בחופשיות על השולחן ואף אינה מסירה את העליונית הדקה בעלת השרוולים הארוכים שעטפה את כתפיה. דוק של עצב היה בעיניה היפות שאיפור מוקפד מִסגר אותן ונראו ירוקות בוהקות. ישבתי לידה כשסעדנו את ארוחת הבוקר-צהריים. היא הציגה עצמה כ"מורה בגימלאות" והוסיפה במעין חיוך שהיא "מחפשת את עצמה".

"אוכל לפגוש אותך פעם?" שאלה לפתע חרש ועיניה בדקו אם אין מאזינים. "בשמחה", השבתי, וסקרנותי גברה הפעם על החלטתי הנחושה לדלל מעט את עיסוקיי. הושטתי לה את כרטיס הביקור שלי ושיחתנו זרמה הלאה כאילו כלום.

התפניתי להתבונן באורחים האחרים. זוגות זוגות של אנשים מבוגרים. דיברו על הילדים ובעיקר בענייני השעה. נזכרתי במילים מדויקות של מירה מגן, שחודרות כמו מצלמה נסתרת למעמקי הליבה של המצב הקיומי הזוגי. כעבור שעות מצאתי את השורות הללו והייתי חייבת למשש אותן באופן אינטימי בדף הפרטי שלי.

זוגות זוגות הם עברו על פני כמו בתיבת נוח ואיזה דיבוק שאחז בי חיבר את הגופים. דמיינתי את המגע של עור בעור ולא הבנתי איך הם יכולים לטייל בפסיעות רחבות ואיטיות שכאלה, לפצח גרעינים ולהפריח מילים קלות כמו נוצה כשבחדרי השינה שלהם קורות להם ההתרגשויות האמיתיות, אלה שמוציאות מהדעת, השיטוט שלהם ברחובות הוא רק הפוגה מהסדינים חשבתי, הם מתנערים לאוויר הרחוב ושבים אליהם מורעבים שבעתיים.[1]

הצינון הכבד שלא הניח לי זה כמה שבועות עזר לי לשקוע לתוך עמדת המתבוננת. הייתי שקטה וקשובה ומעט מאוד מעורבת. מלבד מארחיי החביבים לא הכרתי את האורחים, חבריהם שהסבו זוגות זוגות סביב שולחן האוכל הגדול שנפתח במיוחד לכבודנו בגינת הבית.

"העפרונים", חברים ותיקים ואהודים עליי הם לי כמו משפחה. כך נהגנו לכנות אותם. יש משהו "זוגי" כל כך בכינוי אחיד לגבר ואישה נשואים.

כעבור זמן מה חנה קמה ובתואנה כלשהי נפרדה ממארחיה. נתנה בי מבט חם ולחשה לי: "אני אתקשר".

היה בה משהו שלא הניח לי. הלכתי למטבח לעזור לבעלת הבית להעמיס את כלי החרסינה היקרים על מגש הקפה, סט ששילמה בעבורו הון עתק וסחבה אותו כל הדרך מרומא לישראל. שאלתי אותה כבדרך אגב:

"חנה חברה שלך? שלכם?"

"אה, חנה, חנה". פניה של חברתי המארחת התקדרו מעט. היא לא השיבה מיד על שאלתי. צדתי את הבעת המיאוס שניסתה מיד לסלק מפניה.

לאחר מספר שניות של כמעט מבוכה אמרה: "חנה היא אישה עם סיפור מרתק. לתשומת ליבך היא עדיין נשואה, אך זה שנים שחייה הזוגיים אינם זוגיים..." היא אמרה את הדברים בלחישה אף על פי שמלבדנו לא היה איש במטבח, אם לא ניקח בחשבון את שני הזבובים הענקיים שהתנחלו על השמשה וחיפשו ברעש גדול את דרכם החוצה. "כדאי לך להכיר אותה, אבל היזהרי לא ליפול ברשת".

"מה כוונתך?"

"לא חשוב, אולי בפעם אחרת", ענתה.

המגש היה כבר עמוס בכלים. את המגש הנוסף עם צנצנות הקפה, התה, הסוכר והסוכרזית הושיטה לי וצעדנו בצוותא כצוות מיומן לחדר האורחים.

כעבור כמה ימים צלצל הטלפון. מאחר שלא הייתי בביתי היא השאירה הודעה: "מדברת חנה. אני מקווה שאת זוכרת אותי מאותה שבת בבוקר בביתם של העפרונים. אשמח אם תחזירי לי טלפון ונוכל להיפגש. תודה, חנה".

צלצלתי מיד. לאחר שזיהתה אותי הודתה לי בחמימות שחזרתי אליה כמעט מיד וביקשה שניפגש. הצעתי פגישה חברית בבית קפה. סוף סוף אני לא מתכוונת לטפל באישה, אני הולכת להכיר אותה, לשמוע סיפור, אולי אלמד משהו חדש.

בימים שלפני פגישתנו מחשבותיי סַבּוּ באופן כמעט כפייתי על כתפיה המכוסות של חנה, כמו הסתירה סוד שיש להתבייש בו. חשבתי על בושותיי שלי שאני נוהגת להסתיר. אני מתביישת שאני מתביישת... זה המשפט הבהיר ביותר שאני יכולה לומר על הבושה שלי. אני מקנאה באנשים שחושפים את בושותיהם ויוצאים לחופשי. כך זה נראה. אולי אני תמימה. אני נבוכה לגלות שאני מתביישת בהמון דברים. לאחרונה אני מתביישת בגילי. זה חדש לי. ואני נבוכה, מבועתת ומתביישת שאני מתביישת. מחשבות. הן באו ונעלמו, ושוב באו, בעיקר בלילה, ונדחקו להן פנימה, היישר למוחי, כאורחות לא קרואות.

לבסוף נפגשנו בשעה חמש וחצי בבית קפה בתל-אביב, ברחוב בן יהודה. בית קפה אלמוני בשבילי, זכרתי רק את פינת הרחוב כדי להקל את התיאום וזכרתי שבקרבת מקום יש מגרש חניה. עניין של נוחות. שמתי לב שאני מחפשת אותה, את הנוחות, כמו אלוהים חדש. אני תלויה בה יותר, אני אוהבת אותה יותר, אני לא בקלות אוותר עליה. תלותי הכפייתית בנוחות ממלאת אותי בתחושת מיאוס. אני מנסה לגרש את המחשבות התבוסתניות שלי. אני מצליחה באופן חלקי בלבד.

הקדמתי להגיע. ראיתי את חנה צועדת בצעדים קלים, כמעט מרחפים; עיניה מחפשות בהבעה של ילדה חסרת ביטחון. שערה הקצר התבדר מעט ברוח הסתווית שהחלה להיות יותר נוכחת בשעות בין הערביים בחלק זה של העיר שכמעט נושק לים. שיער עדין ועשוי בקפידה. זרועותיה היו מכוסות ברדיד קל צבעוני שהלם את עיניה הירוקות. שמחתי לקראתה. היא פתחה בלי הקדמות:

"אני יודעת שאת מטפלת באנשים, אני קראתי שני ספרים שלך, אני יודעת עליך אולי יותר ממה שהיית רוצה. מאחר שאין לי עם מי לדבר אני רוצה לספר לך משהו לא על מנת שתטפלי בי. לוּ רציתי טיפול הייתי מבקשת פגישת ייעוץ. אני פשוט רוצה שתשמעי משהו שקרה לי. הוא לא כל כך דרמטי אז אל לך להיבהל. אבל חשבתי שהמקרה הזה הוא סמל בשבילי. מוכנה?"

הנהנתי בראשי בדבקות עם קורטוב של מבוכה. לא ציפיתי לישירות כזו. סקרנותי גברה.

"עמדתי במטבח הצר והמוזנח של דירת אחייניתי הצעירה שהיא לי כמו בת", פתחה את סיפורה בנימה שלא הסגירה את סערת נפשה, "ומצאתי את עצמי מטפטפת דמעות ללא שליטה היישר לתוך הכיור. לא יכולתי שלא להמשיך ולנעוץ מבט מהופנט בשתי כפות ידיי שאחזו בכוח בכוס הקפה התפל שהכינה לי. כפות אדומות זרועות כתמים כהים, מקומטות ומכוערות כמעט כמו כפות ידיה של אמי הזקנה שהגיעה לגיל מופלג עד שמתה. ואילו אני? ממתי גם אני? ולמה דווקא עכשיו ולמה היום מכל הימים?

"יום קר, חשוך. נראה שאפילו השמש חמקה מבעד לעננים כהים ודוביים שכיסו את פני השמים. ולא יכולתי שלא לראות את האבק השחור שנאסף בכמויות על אדן החלון מי יודע ממתי. והילדה, לא ממש ילדה אבל בשבילי תמיד ילדה. אין לי ילדים משלי, אולי ניצה כבר הספיקה לספר לך", פלטה את המשפט האחרון בציניות קטנה שלא השאירה מקום לספק על יחסיה המורכבים עם ניצה. "ובכן הילדה נכנסה בצעדים מהירים למטבח ונעצה בי מבט מהיר שהיה בו קורטוב של הפתעה מעורבת עם מעט סלידה. ניגבתי אותן, את דמעותיי החמות, העלובות והמיותרות והמשכתי לשתות את הקפה הדלוח. היא נעצה בי מבט ועיוותה את פניה בעווית של גועל. 'אני רואה שאת בוכה', סנטה בי הקטנה. 'מה כבר קרה?' ניסיתי להתאפק. ניסיתי. לא יאה לי לבכות על זקנתי הקופצת עליי כמו חיית יער מרושעת ועוד בפני אישה צעירה שנעוריה ויופייה מתחצפים אליי ללא חמלה. 'תפסיקי כבר, חנה, די, די. למה עכשיו?' 'למה היא לא מבינה? לא', חשבתי לעצמי 'היא לא תבין עד שתגיע'.

"'קשה לי', אמרתי והצלחתי להוציא מפי יבבה של תינוקת מסכנה. "קשה לי פיזית... אני לא מה שהייתי", והן זלגו הדמעות בזרם שלא יכולתי ואולי כבר לא רציתי לעצור אותו. ואז היא רכנה אליי הקטנה ועיניה היפות הביטו בי ברחמים גדולים עד ששנאתי את עצמי ואמרה בנזיפה אוהבת: 'חנה'לה, דודה יקרה שלי שאני כל כך אוהבת, את חייבת לקבל את עצמך'.

"הנהנתי ראשי במסכנות וחשבתי לעצמי: 'לקבל את עצמי' – איזו הבטחה ענקית מונחת בפקודה הזאת – פקודת הנפש – קבלי את עצמך, אחרת... אבל אני לא מקבלת את עצמי..."

חנה הרימה ראשה ובדקה אותי כמו רוצה לדעת האם יש טעם להמשיך. ולאחר רגע המשיכה בכעס: "אבל אני לא מקבלת את עצמי כי אני לא רוצה להיות במקום שאני נמצאת – אישה מבוגרת. אני רוצה להיות צעירה! שומעת? צעירה, חטובה, חלקה עם הבטחה גדולה לעתיד. אני רוצה!!!"

את שתי המילים האחרונות השמיעה בדבקות דתית כמו היה צפוּן בהן כוח שיכול היה לעצור את כדור הארץ או לפחות לעצור את הזמן. "ואז", היא המשיכה בעיניים עצומות, "ראיתי איך הכתם החום על גב כף ידי הולך וגדל מול עיניי. כמו מפלצת. הכתם החום, כתם של אישה זקנה שמקרקע אותי ומזכיר לי בדיוק מי אני ומה אני ולאן אני..."

עיניי, שנדדו כל העת בין עיניה של חנה לבין המלצרית שהסתובבה, בין יושבי בית הקפה לבין קרע עדין בשולי מפת השולחן, קפאו. השקט היה פתאומי. הוא סימן לי שכילתה את דבריה. היא נתנה בי מבט נוסף האומר: 'אין לי חשק ואין לי עניין לשמוע את דעתך או לקבל ממך הבנה'. קמה ממקומה, הודתה לי בחיוך קטן, התנצלה שעליה ללכת, אבל הנה היא משאירה לי כסף לשלם על הקפה. לא חיכתה לתגובתי ומיהרה לצאת. נשארתי יושבת בחברת עצמי בוהה לכיוון הרחוב ההומה ונפשי מתעופפת מכאן, מחפשת לאחוז בחנה, לחבק אותה, להקשיב לה, עוד לא הבחנתי אז, בתמימותי, בתמונת המראה שהיא מציבה מול עיניי. הייתי שקועה במחשבתי האנוכית שאולי, אולי מצאתי לי גיבורה לסיפור שלי.

ג'יין פונדה ואני

באוקטובר נסענו לנופש ברומניה, ליתר דיוק בטרנסילבניה. לא הספקתי לקרוא שורה אחת על רומניה. ידעתי מעט מדיי על ההיסטוריה של ארץ זו. בכל אופן מה שרציתי לספר הוא על המפגש הבלתי צפוי שהיה לי בדיוטי-פרי עם תמונתה חלקת הפנים של ג'יין פונדה שהפכה בגילה המתקדם להיות דוגמנית הבית של חברת קוסמטיקה ידועה. 'טוב', אמרתי לעצמי בציניות מרושעת (אין לי ספק שקינאתי בה), 'ככה נראית מי שעשתה מיליון החלקות פנים'. עיניה חייכו אליי והזוהר שקָרן ממנה עצבן אותי. לשמחתי נזכרתי מיד בדמותה הדוחה באחד מסרטיה האחרונים שם היא לא יותר מאשר אמו הקנאית והמרשעת של בנה המקסים הרוצה לשאת את אהובת לבו. יופייה נראה לי עשוי ומלאכותי, מאומץ ושחוק. 'היא גמרה', סיכמתי ביני לבין עצמי, ולא חשתי כלפיה שמץ של חמלה. שכחתי ממנה לגמרי במטוס וגם אחר כך כאשר פילסנו דרכנו בעלות השחר לכיוון טרנסילבניה. אולי לא הייתי נזכרת בה כלל אלמלא תפסו עיניי את דמותה של איכרה רומנייה מבעד לחלון "הטירה" שבה התמקמנו בכפר קטן וקסום, פונדטה. האיכרה ובן זוגה האיכר היו עסוקים באיסוף ירק כלשהו מגינת ביתם הקטנה מאחורי צריף העץ הצנוע שהתגוררו בו. מטפחת הצמר שעטפה את ראשה הזכירה לי את מטפחות הצמר שנהגו נשים לעטוף את ראשיהן, אי אז בשנות החמישים בתל-אביב הקטנה של פעם, ימים של צנע, עלייה והישרדות של מדינה צעירה. הייתי אז ילדה קטנה מאוד, אבל תמונת אישה במטפחת ראש הקשורה ברישול בתחתית סנטרה נצרבה במוחי כתמונת אישה "מבוגרת".

כך נהגה אמי לשים על ראשה מטפחת צמר בימי חורף קרים וגם בימי חג ומועד כאשר הייתה פוקדת את בית הכנסת. מנקודת מבטי הילדית מובן שחשבתי את אמי לאישה מבוגרת, וכך הבנתי מתלבשות "נשים מבוגרות". אבל מטפחת הראש הייתה רק סימן היכר אחד. היא הייתה חייבת להיות מלווה בחצאית צרה, שאורכה הגיע מעט אחר הברך, סוודר רחב חסר צורה מעליה ועליו עוד סוודר גדול וכמובן המטפחת. בחושים הלא מפותחים של ילדה ידעתי שמתישהו גם אני אהפוך לאישה מבוגרת שנראית "ככה". הרעיון נראה לי מבעית ולכן הדחקתי אותו עמוק עמוק לתחתית תודעתי והייתי מנחמת את עצמי שעדיין יש לי המון זמן. ועכשיו הן מופיעות מולי לאן שלא אלך. 'מה את רוצה?' אני מזדעקת. 'את בכפר. את ברומניה, מזרח אירופה. ככה זה פה'. אבל בחלפי במקומות עירוניים אני רואה אותן את דקות הגוף, דחוקות בג'ינסים הצרים, שועטות במגפיים דקי עקב ומבטן מלוכסן וחצוף לעולם. צעירות. ככה זה. אני מקנאה? עכשיו אין לי לאן לברוח. חופשה הוא זמן מסוכן לאנשים כמוני. מחשבות, מחשבות, מחשבות. אולי באמת עדיף לטפל באחרים...

כדי להסיח את עצמי ממחשבותיי המעיקות אני לוקחת לידי את ספר ההדרכה הקטן על רומניה קוראת בשקידה כמה דפים על ההיסטוריה ומדלגת מיד לכיוון טרנסילבניה שם אנחנו. ובעוד אני עוטפת עצמי במידע וגם ביופי חושני, מיסטי, עטוף בסודות עבר ובסיפורי דרקולה מעוררי צמרמורת, נוף שגרתי בכפר הקסום הזה הנשקף מכל חלון מ"ביתנו", בית העץ, "הטירה" שלנו, נזכרתי בבהלה בחנה.

לפחות שנתיים חלפו מאז אותה פגישה ברחוב בן יהודה. פה ושם שאלתי עליה בפגישותיי עם ניצה "העפרונית" שלי. ניצה הייתה משיבה לי: "עזבי. היא עדיין מחפשת את עצמה. לדעתי יש לה בעיה". ככל שדחקתי בה לספר לי מה הבעיה של חנה, פניה של ניצה, טובת הלב בדרך כלל, היו מתקשחות ומקבלות את אותה הבעה של "יותר טוב שלא תיכנסי לזה". אז עזבתי. כעבור שבעה חודשים פגשתי את חנה בקניון רמת אביב. ראיתי אותה משתהה ליד חלון ראווה בתנוחה חולמנית. נדמה היה לי שהיא בודקת את דמותה בחלון הראווה שמחזיר לה דמות מטושטשת ואולי כך רצתה. עצרתי לידה ושאלתי מה שלומה. החלפנו עוד כמה משפטי נימוסים. עיניה בדקו אותי כשואלות האם הסיפור שסיפרתי לך אז המאיס אותי בעינייך או שמא תרצי עוד. נזכרתי באזהרתה של חברתי ניצה שאעזוב. אולי היא הרגישה בהיסוס הקל שלי שרק חדי מבט יכולים להבחין בו, באופן חיוכי המאומץ מעט. וכדי לפצות על פחדנותי הזולה הזמנתי אותה לשבת איתי למעין "הפסקת קניות". התמקמנו בבית קפה רחב ידיים בקומה הראשונה וחייכנו זו לזו.

"לפני הרבה שנים היה לי מאהב צעיר מאוד", פתחה בקול נמוך, חסר הבעה. עיניה חיפשו נקודת אחיזה הרחק מכאן. "הוא היה רומני במוצאו. אחרי שנתיים של אהבה גדולה הוא עזב חזרה לרומניה ומאז לא שמעתי עליו".

היא לגמה לאיטה מכוס הקפה הגדולה שידיה הקטנות עטפו אותה. רק עכשיו הבחנתי באותו כתם שסיפרה לי עליו בזעזוע בפגישתנו הראשונה. שתקתי. לא הבנתי למה עכשיו ולמה דווקא סיפור זה. אלמלא פגשתי אותה האם הייתה מספרת לי?

"הייתי נשואה אז לאיש חשוב מאוד", היא המשיכה, ועיניה פסקו משיטוטן ובחנו את באי בית הקפה כמו היו קהל מאזיניה. "לא אנקוב בשמו. הוא היה מבוגר ממני בהרבה שנים. הייתי צעירה מאוד ושמחתי על מעמדי החברתי שהביא אותי בין אנשים מכובדים. הרגשתי איך המכובדות שלהם מקרינה עליי משהו שרציתי ולא ידעתי איך להפוך אותו לשלי. הייתי מורה צעירה לא הרבה מבוגרת מתלמידיי. יום אחד שמתי לב שאני מאוד בודדה. תסלחי לי אם זה נשמע בנאלי ואפילו דוחה. אישה בודדה. הייתי יפה וצעירה וידעתי שתלמידיי הצעירים בוחנים אותי בעיניים של גברים צעירים. נהניתי בסתר, הרגשתי שונה, כמו אישה סוטה, נהנית מתשוקתם האסורה אליי, אישה צעירה, מבוגרת מהם, מורתם. תשוקתם הגלויה, המחוצפת העירה אותי וכמו פתחה סתימות במוחי. הכול סביבי הפך חריף, חי וחושני עד כאב. אך כל זה היה כאין וכאפס מול מה שחשתי תחת עיניו החודרות של מריאן, הנער, התלמיד, העולה החדש מרומניה שלמרות שפת גופו המהוססת עיניו קרנו אליי בתשוקה עזה כשל גבר בשל, באהבה אסורה. הן היו כהות, עיניו, מוצלות תחת ריסיו הארוכים והשחורים שהעניקו מסגרת אצילית לפניו הצעירות. היה מעפעף בריסיו בביישנות. מראהו היה כשל נסיך ממקום אחר, מזמן אחר".

פתאום התנערה. "אני לא יודעת למה אני מספרת לך על השטויות שלי. או-קיי. אז נכון שהיה לי רומן עם הצעיר הזה. רומן לוהט מאוד. התאהבנו כמו בסרטים ואני שילמתי את מלוא המחיר. בעלי המכובד גילה, הוא מיהר להתגרש ממני. אני נאלצתי לעזוב את מקום עבודתי. הרומן נמשך עוד כמה חודשים ואהובי עזב. חזר לארץ הולדתו. שלח לי כמה מכתבים וזהו זה. אם פעם תיסעי לרומניה תזכרי אותי. אני לעולם לא אסע לשם. למה לי?"

נתנה בי מבט חד מאוד. למרות חדותו שעקצה אותי יכולתי לחוש את הנואשוּת שלה. בטרם מצאתי מילים טובות הקדימה אותי ואמרה: "אני מתארת לעצמי מה את חושבת עליי. אישה מזדקנת שחיה את עברה. נכון? לא ככה?"

ועוד אני מחפשת מילים של טעם ועוד טרם חזרה אליי נשימתי הסדירה קמה ממקומה, השאירה שטר של עשרים שקל ("זה גם בשביל הטיפ", אמרה בחיוך קטן) "ותודה לך שהקשבת". והלכה.

תמונת הזיכרון הזאת מחנה הייתה כל כך חדה שנבהלתי. האם החופשה שלי בארץ הולדתו של אהובה מהווה מצע נוח לזיכרונותיה של אישה זרה המבקשת שאכתוב את סיפורה? האם אני שליחה שלה שיצאה למסע חיפוש בעבורה, חיפוש אחר מה שאיבדה לפני שנים רבות? המחשבה הזאת טרדה את מנוחתי. לא, לא רציתי שצילהּ של האישה המוזרה-מרתקת הזו ירדוף אותי בחופשתי. חששתי שאני מאבדת שליטה.

היום נסענו לברשוב, עיר יפה שחלקים ממנה מחזיקים את הזמן, ימי הביניים. הסתובבנו בכיכר המרכזית, "פיאצה ספאטולוי", אכלנו במסעדה, צפינו בכנסייה השחורה, "ביסריקה נאגרה", למדנו שמקור שמה בחזותה אחרי השריפה ב-1689.

 היינו כמו כל התיירים. התבוננתי בריכוז בהמון היונים המצטופפות במרכזה של הכיכר ממתינות בביטחון עצל משהו למזון המובטח להן מהמון האדם ההולך ובא לשם בכל ימות השנה. ראיתי או שנדמה היה לי שאני רואה יונה קטנה עומדת לבדה. חשבתי על חנה שבאה לכאן בדמותה של היונה הקטנה לחפש את אהובה מפעם. צפיתי בה מודאגת.

'מה עלה בגורלה', תהיתי.

קור עז של ארבע מעלות הבריח אותנו חזרה למכוניתנו המחוממת. בדרך חזרה הקשבנו בדממה למילות השיר המתנגן בדיסק שהבאנו איתנו – "מה איתך, מה איתי..."