הנדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנדר
הוספה למועדפים

הנדר

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    בלילה עקוב מדם איבדה לני מורה את חייה ואת זהותה. 
    רגע לפני שהכול נגמר, ואולי בעצם מתחיל, לני נודרת לנקום עד טיפת הדם האחרונה.
    כעת, כשלא נותר לה דבר ואין לה מה להפסיד, היא יוצאת למסע חובק עולם. ברור לה שזה עומד להיות מסע מסוכן, שבו היא עלולה לאבד את חייה, אבל לני, שלנגד עיניה ניצבים רק צדק ונקמה, נחושה בדעתה להילחם למען קיום הנדר. 
     
     
    דוקטור לביא רוד חוזר ארצה לאחר שנתיים בקנדה. הוא לא בטוח שהעתיד שלו נמצא בישראל, אבל ברור לו שהוא חייב קצת שקט נפשי, שיאפשר לו להתרכז בפיתוח הקריירה ובחקירת רצח הוריו. דבר לא הכין אותו למפגש הגורלי עם לני, האישה היפהפייה והבלתי נגישה, ועל אף שהוא לא יודע במי או במה היא נלחמת, הוא בטוח שביכולתו לרפא אותה ומבטיח שיעשה הכול למענה, עד לרגע שבו ייאלץ לבחור בחירה בלתי אפשרית.
     
    הנדר מאת סופרת רבי המכר פאני רצר הוא רומן עכשווי על אהבה בלתי אפשרית שביסודותיה עבר אפל, הרס וחורבן. גם כאשר הכול נראה ורוד, העבר שב במלוא כיעורו ומאיים על שלמותם של חוטי האהבה הדקים שנטוו. 
    זהו ספרה השישי; ספריה הקודמים: "טרילוגיית עד הקצה", "עד שניפול" ו"עד הסוף", "בטווח הסכנה" ו"להבה וצל" יצאו בהוצאת יהלומים, זכו להצלחה רבה וכיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר.

    פרק ראשון

    אדם יכול לבחור כמעט כל תחביב ולפתח אותו עד שיגיע לדרגת אומן.
    יש כאלה שבוחרים בבישול או בגינון ויש כאלה שבוחרים בעיצוב או בכתיבה, אבל לא במקרה שלי.
    לא היה זה תחביב, אלא גורל. לא אני בחרתי בו, הוא זה שבחר בי וגזל ממני את זכות הבחירה.
    שמי לֵנִי מוֹרֵה ואני בת עשרים ותשע. אני שליחה של מלאך המוות ואת סיפור חיי אני כותבת בדם.
     
     
     
    פרולוג
     
    "תבטיחי לי שלא תצאי מהמחבוא עד שאחזור לקחת אותך. לא משנה מה תשמעי או תראי, את נשארת פה." הבטתי בעיניה הכחולות של אימי וזיהיתי בהן משהו שלא הייתי מוכנה לו, משהו שלא ראיתי בהן קודם – פחד.
     
    "אני מבטיחה, אימא."
     
    "זה לא מספיק. תגידי שזה נדר."
     
    "נדר? מה זה נדר?"
     
    הקול המבועת שבקע מגרונה כשאמרה את מילותיה האחרונות נצרב במוחי והפך לזיכרון האחרון שלי ממנה. לא היה זה קולה העדין, שבו הקריאה לי סיפורים לפני השינה, או הטון הכועס ששמעתי לעיתים נדירות, כשנזפה בי. גם לא היה זה קול צחוקה המתגלגל, שהדהד ברחבי הבית, אלא קול מבועת שביטא חרדה ופחד.
     
    "נדר הוא התחייבות שחייבים לקיים, זה יותר מהבטחה."
     
    שש־עשרה שנים חלפו מאז, אך הבעתה שנשמעה בקולה לא מרפה. היא כמו נצרבה במוחי ונחרתה בנשמתי, לא נותנת לי מנוח.
     
    זה קרה מהר כל־כך. לא הספקתי לומר לה בפעם האחרונה שאני אוהבת אותה, שהיא יכולה לסמוך עליי כי אני כבר ילדה בוגרת שיכולה להיות אמיצה כשצריך וממושמעת כשנדרש, שאני הילדה שהיא תמיד התגאתה בה.
     
    אימא מעולם לא חזרה להוציא אותי מהמחבוא. הייתי בת שלוש־עשרה כשנדחפתי לתוך סליק שהיה מוסתר תחת שטיח עבה, סליק שעל קיומו לא ידעתי עד אותו יום שחור. אני זוכרת שהצטנפתי והתאמצתי לשמוע משהו, אך לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד קולות הצעדים שהדהדו מעליי. הזמן שחלף לא מרפא את הפצעים וגם לא מטשטש את הכאב.
     
    באותו ערב הייתי אמורה לישון אצל חברה. ברגע האחרון חברתי חלתה ולכן נשארתי בבית. עד היום לא ברור לי אם הרוצחים תכננו לרצוח גם אותי, אבל אין לי ספק שהם לא היו מהססים לירות בי, אם רק היו יודעים שאני שם.
     
    אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהדממה השתררה שוב. מילאתי אחר הבטחתי ונשארתי בחלל הקטן והחשוך בעוד רק הפחד מארח לי לחברה.
     
    שעות רבות לאחר מכן, כששלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אזרתי אומץ להמרות את פיה של אימי ובמאמץ רב הרמתי את פלטת העץ שהייתה צמודה לגבי במשך שעות ארוכות ואת השטיח הכבד שכיסה אותה. הופתעתי לגלות שבחוץ השחר כבר הפציע, אורו המסנוור הכה בעיניי הרגישות ונדרשו לי כמה שניות עד שהצלחתי להסתגל לאור.
     
    כשראייתי שבה והתבהרה, כתמים שחורים נגלו לנגד עיניי. לרגע חשבתי שאולי טעיתי ועיניי טרם הסתגלו לאור, אבל כשהתקרבתי והבחנתי שצבעם אינו שחור, אלא אדום כהה, הבנתי שאלו כתמי דם שהתייבשו וצבעם הפך כהה משהיה.
     
    עצמתי בחוזקה את עיניי ונשכתי את שפתיי. קמצתי את אגרופיי, נשמתי שלוש נשימות עמוקות והסתובבתי. סחרחורת הכתה בי ונפלתי על ברכיי. הנחתי את ידיי על גופותיהם המגואלות בדם, שכבר היו קרות, והבנתי שחיי השתנו באחת.
     
    "לא, לא, לא..." המילים נעתקו מפי. לא הצלחתי לנשום ורצף של מלמולים, שבעצמי לא הצלחתי להבין, היה הקול היחיד שהצלחתי להפיק.
     
    כעבור זמן שנדמה כמו נצח, מחיתי במכנסיי את ידי המגואלות בדם ורכנתי לעבר פניו של אבי, שהיו מופנות אל אימי.
     
    "אבא, תתעורר." ניערתי את גופו הקר. "בבקשה, אבא," התחננתי והתקרבתי אל עיניו הפקוחות. "אבא!" נפנפתי בידי מול עיניו, אך הוא לא הגיב.
     
    "אימא? את שומעת אותי?" התקרבתי אל אימי, ששכבה על הרצפה ושערותיה המגואלות בדם נדבקו לפניה היפות. "אימא? את יכולה לקום? לעזור לך?" אחזתי בכתפיה וניסיתי להזיז אותה ממקומה. "אימא, קומי. בבקשה, אני מתחננת. סליחה שיצאתי מהמחבוא. בבקשה, אל תכעסי!" ניערתי אותה בכוח עד שידיי רעדו וכל גופי כאב.
     
    התרוממתי על רגליי כדי להביא מהמטבח קערה עם מים חמימים ולשטוף את פניהם, אבל ראייתי היטשטשה ורגליי כשלו. נפלתי על הרצפה ונכנעתי לחשיכה שעטפה את ליבי. אין לי מושג כמה זמן שכבתי שם, אבל כשפקחתי שוב את עיניי, השמש כבר זרחה במרכז השמיים ואני מצאתי את עצמי בשלולית של שתן ושל דם.
     
    רציתי לצרוח, רציתי לנפץ מכל הבא ליד, אבל הבחילה שבה ועלתה בגרוני ועל אף שניסיתי להצמיד את לסתותיי ולנשום עמוק, פרץ של קיא נפלט מפי.
     
    שנתיים קודם לכן עולמנו התהפך כשקברנו את אחי האהוב, שנכנע למחלה הארורה. אני זוכרת שהדמעות סימאו את עיניי כשהבנתי את גודל האסון שפקד אותי, כשהבנתי שנותרתי לגמרי לבדי.
     
    נשכתי חזק את לשוני עד שהטעם המתכתי מילא את פי ומלמלתי, "מריו, תעזור לי. אני לא יודעת איך להתמודד. אני עוד צעירה מדי. אני צריכה את אימא ואת אבא. בבקשה, מריו. תשאיר לי אותם. אתה לא צריך אותם שם למעלה, יש שם מספיק מלאכים. תעזור לי..."
     
    בשארית כוחותיי, זחלתי בכיוון שבו היו מוטלות גופותיהם של הוריי והתיישבתי ביניהן. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי גם כשהלילה ירד ועטף את הבית בעלטה. ניסיתי לחשוב מה עליי לעשות ולמי עליי לפנות. ניסיתי להבין איך אצליח להמשיך לחיות בלי החיבוק החזק של אבא ובלי הנשיקות המתוקות של אימא, איך אצליח לנשום את הנשימה הבאה שלי כשאין בעולם הזה אף אדם שאוהב אותי או שאכפת לו ממני.
     
    החלקתי את אצבעותיי על עיניו הפקוחות של אבי ונשקתי למצחו. "אני אוהבת אותך, אבא," לחשתי בעוד דמעותיי זלגו במורד לחיו, "תשמור על אימא ועל מריו. אני אתגעגע אליך."
     
    רכנתי לעבר אימי והסרתי מצווארה את השרשרת שענדה. "אני אוהבת אותך, אימא." פתחתי את התליון והבטתי בתמונה האחרונה שלנו כמשפחה. זכרתי את היום שבו התמונה צולמה, מריו ואני ישבנו ושיחקנו על מיטת בית החולים בעוד הורינו עמדו מחובקים וצפו בנו. אחת האחיות נכנסה לחדר וביקשה מאבי את המצלמה שלו. לרגע הוא לא הבין מדוע, אבל ברגע שהיא החלה לכוון את העדשה, הוא חייך ושב לעטוף בזרועותיו את אימי. נשקתי לתליון ורגע לאחר מכן כבר ענדתי את השרשרת לצווארי ותחבתי אותה תחת חולצתי כדי שתהיה צמודה לליבי.
     
    הבטתי בהם למשך רגע ארוך והבנתי שאני כבר לא סתם ילדה קטנה. אני ילדה שכבר חוותה את הנורא מכול, ילדה שאין לה מה להפסיד מפני ששום כאב פיזי לא יצליח להשתוות לכאב הנפשי.
     
    פתאום ידעתי מה עליי לעשות. אחזתי בידה של אימי ובידו של אבי והצמדתי אותן לחזי. "אני אהרוג את האנשים שלקחו אתכם ממני. את כולם. זה נדר."
     
    התנקיתי והחלפתי את בגדיי, אספתי את כל הכסף המזומן שהצלחתי למצוא, ארזתי תיק קטן עם כמה חפצים ויצאתי מהבית בריצה. המקום היחיד שבו הרגשתי שלווה ואהבה אין־סופית כבר לא היה בטוח עבורי והייתי חייבת לברוח.
     
    רצתי רחוק ככל שיכולתי, כל עוד רגליי נשאו את גופי. רצתי ותמונות הזוועה שחוויתי חלפו לנגד עיניי בזו אחר זו, כמו סרט בהילוך איטי שמסרב להיגמר.
     
    באותם רגעים לא ידעתי שהנדר שנדרתי יהיה הסיבה לכך שאלחם על הזכות לחיות ואעשה הכול כדי לשרוד. לא ידעתי גם שבזכותו לא אוותר ולא אכנע גם ברגעים הקשים ביותר. מעולם לא דמיינתי שהנקמה תהיה עבורי כמו קרן אור בחשיכה, אבל היא זו שהובילה אותי והאירה לי את הדרך במסע למציאת הרסיסים שנותרו מליבי ומנשמתי.
     
    זה לא סיפור על סליחה ולא תמצאו בו רחמים. זהו סיפור על צדק ועל נקמה, וגם אם בסופו של דבר זה יעלה בחיי, אקיים את הנדר.
     
     
     
     
    פרק 1
    לני
     
     
    "את לא מרוכזת," דוכס, המאמן שלי והאיש שאני חבה לו את חיי מזה שש־עשרה שנים, מתגרה בי בזירת האגרוף. הוא לא מרחם עליי ולא מעניין אותו שאני אישה או שאני נמוכה ממנו בעשרים וחמישה סנטימטרים. הוא בן־זונה קשוח וזה מה שאני אוהבת בו.
     
    "זאת הייתה הבחירה שלך אז תתמודדי עם ההשלכות," אני מדקלמת את המוטו שלי. דוכס כבר מכיר אותי והוא יודע שהמשפט הזה מחזק אותי ומאפשר לי להתמודד עם כל משימה או קושי. הוא נועץ בי את עיניו וכמו תמיד, אין בהן רמז לוויתור. גופו החטוב והגדול הוא ההוכחה לשעות רבות של אימונים ואני מחייכת כשאני מבחינה בשריריו התפוחים, המותחים את בד חולצתו.
     
    למרות הפרש הגילים בינינו וגודלו העצום, הוא נע מולי ללא מאמץ ואין כל סימן או אפילו רמז לכך שהאימון האינטנסיבי משפיע עליו באיזשהו אופן. אני מרימה את ידי ומסמנת לו לעצור לרגע, מסדרת את מגן השיניים ומתכוננת למהלך הבא שלו. הוא צודק, אני לא מרוכזת. לפני פחות מארבעים ושמונה שעות לואיס ריזו שילם בחייו ואפשר לי למחוק שם נוסף מהרשימה שלי ועכשיו האדרנלין כבר לא זורם בעורקיי, מה שגורם לכך שכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא שינה עמוקה.
     
    כבר לפני זמן רב גיליתי שאנשי ארגון 1'Spada' הם אלה שרצחו את הוריי. הם אחראים לכך שאני יתומה ומבחינתי, כל אחד מחברי הארגון נושא על גבו מטרה ומחכה לרגע שבו אגיע לגבות ממנו את המחיר – את חייו.
     
    "קדימה, לני. אגרופים למעלה!" דוכס צועק. "את חייבת להיות מוכנה תמיד, גם אם את עייפה או השד יודע מה." אני מרימה את אגרופיי כדי להגן על פניי ומכוונת לפניו של דוכס, מכה בו באגרופיי בזה אחר זה, אבל הוא צוחק ומתחמק, מקפץ מצד לצד בתנועות מהירות וקלילות.
     
    "את מבזבזת זמן ואנרגיה, הגיע הזמן שתתעוררי ותנחתי!" הוא צועק ונע במהירות הבזק, מטיח את אגרופו בבטני ואז מניף את רגלו בבעיטה מסובבת שפוגעת באגני.
     
    אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה ובוהה בתקרה, המומה מכדי להגיב לנוכח הכאב המפלח את גבי. אני מנסה להסדיר את נשימתי ולהשליט סדר במחשבותיי, אבל פניו של דוכס מופיעות מולי. "אני לא יודע מה עובר עלייך, אבל את חייבת לצאת מזה." הוא מושיט לי את ידו. "את כבר מנוסה מדי בשביל לגמור אימון לאחר שעתיים וחצי, כשאת שוכבת על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה." אני מושיטה את ידי והוא מושך אותי באחת, טופח על גבי ומחייך. "בואי נסיים להיום. לכי הביתה, את חייבת לנוח, נדבר מחר." הוא מפנה אליי את גבו וצועד לעבר החבלים התוחמים את הזירה, גופו הגמיש והעצום נע באופן מעורר התפעלות ולא נראה כי הוא מודע לעוצמה שהוא משדר או ליראת הפחד שהוא מעורר בכל מי שנמצא בקרבתו.
     
    אני מנערת את רגליי וקופצת כמה פעמים במקום. אני לא מפחדת ממנו ולא חוששת לצעוק, "אני לא רוצה לנוח! תחזור הנה!"
     
    הוא מוחה את הזיעה מעורו השחום ולוגם מעט מבקבוק המים המונח על המדרגות המובילות לזירה. "מספיק להיום."
     
    "אפילו לא התחלתי להזיע!"
     
    "החולצה שלך רטובה לגמרי אז אל תבלבלי לי את המוח. לכי לנוח, לני. את צריכה לנוח."
     
    אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד חלק מהאימון. אין ספק שאני מנוסה וחזקה, אבל אני לא מסוגלת לוותר לעצמי, גם לא קצת. כשהייתי בת שלוש־עשרה והבנתי שגורלי בידיי, החלטתי שאהיה בלתי מנוצחת. אני יודעת שזה נשמע כמו משפט יומרני של ילדה קטנה שלא מבינה הרבה, אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת ואני עדיין חייבת להוכיח בכל יום.
     
    "דוכס!" קולי מהדהד בחלל הגדול.
     
    "לנוח!" הוא אפילו לא טורח להסתובב אליי, רק ממשיך לצעוד אל דלת הברזל, שנטרקת בעוצמה מייד לאחר שהוא יוצא מהאולם.
     
    אני מתיישבת על קצה הזירה ונאנחת. "אז מה עכשיו?" אני שואלת את עצמי ומותחת את שריריי בעודי ניגשת אל שק האגרוף. "מהיום שהכרנו אתה יודע שאף אחד לא מחליט בשבילי אז האימון הזה לא נגמר עד שאני אומרת שהוא נגמר," אני לוחשת מבעד לשיניים חשוקות, כאילו דוכס יכול לשמוע אותי, ומתחילה לשלב בעיטות ואגרופים המטלטלים את השק השחור וגורמים לשלשלאות המחברות אותו לתקרה להשמיע קולות צורמים. לבסוף, כשאני מרגישה שמפרקיי אצבעותיי שורפים וכפות רגליי מחליקות על הרצפה, אני משילה את כפפות האגרוף ואז מסירה את החבישות המגנות על אצבעותיי, ניגשת אל מערכת השמע ועוצרת אותה.
     
    אני מתבוננת בחבורות ובחתכים המכסים את מפרקיי ומרגישה גאה בכל אחד מהם. אני מוחה במכנסיי את הזיעה שניגרת מכפות ידיי, אך כאב חד בירכי מושך את מבטי.
     
    "איזה מזל," אני ממלמלת ונושמת לרווחה, שמחה על כך שדוכס יצא לפני שניתן היה להבחין בכתם הדם. אני ניגשת למלתחה הפרטית ששכרתי, מסירה את המנעול הכבד ופושטת את מכנסי האימון. אני נעמדת מול המראה ובוחנת את החתך הטרי, שעדיין מדמם. שלושה־עשר חתכים מעטרים את פנים הירך שלי, כל אחד מהם מסמל מוות, חלק מסגירת מעגל. כל אחד מהם הוא כברת דרך במסע נקמה, צעד נוסף שיוביל אותי לקיום הנדר, תזכורת ללילה האפל בחיי.
     
    נותרו רק עוד כמה התנקשויות, אני חושבת ומחייכת לעצמי בסיפוק, מעבירה את קצות אצבעותיי על הצלקות, שחלקן כבר הלבינו ואחרות עדיין אדומות ונמצאות בשלבים שונים של החלמה. אומנם הבטחתי לעצמי שאפסיק ברגע שאסיים למחוק את כל השמות המופיעים ברשימה, אך גיליתי שאני אוהבת את צריבת הכאב ושהתמכרתי לתחושת הסכין הקורעת את עורי לאחר כל נטילת חיים.
     
    בכל לילה, כשאני מתעוררת מוכת אימה מעוד חלום ביעותים ומוצאת את עצמי בתוך שלולית של זיעה קרה, אני מזכירה לעצמי שנשבעתי לא לשכוח אלא רק לנסות להשלים עם הזיכרונות הקשים. לעיתים אני שוכבת בחושך במשך שעות ומנסה לדמיין שהקורבנות שלי שוכבים במקום שבו היו מוטלות גופותיהם של הוריי ואז, בידיעה שיש טעם לחיי, אני נרדמת שוב.
     
    קול המים הזורמים מפר את הדממה. אני מתפשטת ונכנסת תחת הזרם הקר, מתענגת על הצמרמורת החולפת במורד גבי. אני שונאת להתקלח במים חמים, בעיניי זו זכות יתר שנועדה לאנשים מפונקים וגם דוכס תמיד אומר שמים חמים זה לנמושות.
     
    אני משעינה את מצחי על האריחים הקרים ועוצמת את עיניי. לא חולף אפילו רגע ופניו של גבּריאל רודסיני מופיעות מולי, הפנים ששיננתי עד כדי כך שאני יכולה להרכיב את הקלסתרון שלו גם מתוך שינה.
     
    גבּריאל לא היה סתם אחד מבכירי 'Spada'. הוא היה המנהיג, זה שחרץ את גורלם של הוריי. הוא זה לקח ממני את כל מה שהיה לי, הוא זה שקרע את זהותי והרס את ילדותי. הוא האיש השנוא עליי ביותר בעולם כולו.
     
    אני פוקחת את עיניי וממצמצת כמה פעמים, מנסה לחשוב על משהו אחר, אך עיניו חסרות החיים של אבי, הפעורות לעבר גופתה של אימי, הן הזיכרון שעולה בראשי.
     
    אני נושמת נשימה עמוקה ומרימה את פניי אל זרם המים, מסובבת את הידית ומורידה את הטמפרטורה, יודעת שרק הקור העז יצליח להסיח את דעתי. כעבור כחמש־עשרה דקות, אני בוחנת את ירכי ומגלה שהמים הקרים כיווצו את נקבוביותיי והדימום פסק.
     
    אני סוגרת את המים, ניגשת לארונית ומוציאה תחבושת רחבה, מלפפת אותה סביב ירכי, רק ליתר ביטחון, ומתלבשת.
     
    בשעה שלוש בצהריים אני מחנה את המכונית מול הבניין שבו אני מתגוררת. אני עולה במעלית, נעמדת מול הדלת המשוריינת, שלמראית עין נראית כמו כל הדלתות בבניין, ומקישה את הקוד; ארבע, שמונה, ארבע, שתיים2. אני מחייכת ולוחשת, "נקמה."
     
    הדירה הקטנה שלי ממוקמת במרכז תל אביב. דוכס דאג שהיא תהיה מאובטחת כמו כספת כך שמלבדי אף אחד לא יוכל להיכנס ואם אי פעם מישהו יצליח בטעות, הוא יילכד בפנים ולא יידע איך לצאת. טוב, הוא תמיד יכול לקפוץ מהחלון, עניין של שש־עשרה קומות.
     
    החלונות הגבוהים שבסלון משקיפים אל הים. אני מביטה סביבי ומחייכת, מעולם לא נקשרתי למקום כלשהו, אבל הדירה הזאת נמצאת בבעלותי כבר זמן רב. אומנם אני לא קוראת לה 'בית', כי היה לי רק אחד כזה ואותו איבדתי כשהייתי בת שלוש־עשרה, אבל התאהבתי בה מהרגע הראשון ואני מרגישה בה מוגנת ושלווה, כאילו דבר לא יכול לחדור פנימה ולהטריד אותי, ולכן כשדוכס ביקש שאבחר קוד לדלת, הבטתי על לוח המקשים של הנייד שלי והקראתי את ארבעת המספרים שיוצרים את המילה האהובה עליי; 'נקמה'.
     
    מלבד דוכס, שהגיע לכאן פעמים ספורות בלבד, אף אחד לא נכנס לדירה שלי. אני חושבת שהיא מאפיינת אותי. מעולם לא אירחתי או ניהלתי מערכות יחסים ולכן הסתפקתי בספה גדולה ונוחה ובשולחן קטן. בשבוע שבו עברתי לגור כאן השתעשעתי במחשבה שאולי איזו שכנה תיכנס לומר שלום, אז רכשתי תמונה ואגרטל. בסופו של דבר תליתי את התמונה, אבל האגרטל, שמעולם לא אכלס בתוכו פרח, עומד ריק על השולחן הקטן.
     
    אני נועלת את הדלת וצועדת במסדרון, נכנסת אל החדר הגדול ביותר בדירה, שהוא גם האהוב עליי ביותר. במרכז החדר ניצב שולחן ועליו מסודרים מחשבים ומסכים ובסמוך לקיר החיצוני ניצב שרת ולצידו אנטנות.
     
    הקיר הפנימי מכוסה מסכים העוקבים אחר מצלמות אבטחה זעירות המתעדות את כל המתרחש בבניין ומסביב לו ועל הקיר שמולו תלויות תמונותיהם של כל חברי 'Spada'. ליד הכניסה ניצבת תמונה משפחתית שהגדלתי, שבה אני עומדת עם אחי ועם הוריי בכניסה למסעדה איטלקית ידועה. התמונה צולמה עוד לפני שמריו חלה והיא מזכירה לי את החיים היפים שהיו יכולים להיות לי ואת הנקמה, שהפכה לתכלית חיי. מאחורי התמונה מוסתרת כספת, שבה נמצאים כל הפגיונות וסכיני ההטלה שלי, הדרכונים המזויפים וכסף מזומן רב במטבעות ובשטרות שונים. כסף מעולם לא היווה בעיה מפני שצברתי הון עתק בעבודתי וגם זכיתי לירושה גדולה במיוחד. חלק ניכר מכספי השקעתי בבנקים שונים ברחבי העולם וחלק אחר בחשבונות בלתי ניתנים לאיתור כך שבכל רגע נתון אני יכולה לעלות על טיסה בדרך ליעד לא ידוע ולהתחיל בחיים חדשים ואף להחליף זהויות, אבל אני לא עושה זאת, לפחות לא עד שאקיים את הנדר.
     
    בשנים הראשונות שלי בישראל, עוד לפני שהיו לי זהויות רבות כל־כך, דוכס ניסה לשכנע אותי לשנות גם את שם המשפחה שלי. הוא טען שכך אף אחד לא יצליח למצוא אותי, אבל סירבתי והודעתי לו שכל עוד אנחנו כאן, אני בוחרת להציג את עצמי בשם המשפחה האמיתי שלי כי אין בכוונתי להתכחש לאנשים שאני אוהבת, שלא נותר לי מהם דבר מלבד השם, ואם מישהו יחליט לחפש אותי אז אני כאן, ואני לא מפחדת מאף אחד. אולי זה נשמע קצת יומרני לבחורה צעירה, אבל מעולם לא הייתי כמו כולם.
     
    אני פוסעת לעבר המטבח ומוזגת לעצמי כוס מים קרים. לעומת הסלון הדל, המטבח הוא עולם אחר לגמרי. הוא מעוצב בטוב טעם ומאובזר בכל המכשור המודרני. המטבח הזה הוא הפינוק היחידי שהרשיתי לעצמי. אני אוהבת לחזור לכאן אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, לבשל לעצמי, להקשיב למוזיקה שאני אוהבת ולשקוע במחשבותיי.
     
    אני מניחה את הכוס בכיור וניגשת לחדר השינה, תוחבת את תיק האימונים למקומו, פושטת את בגדיי ולובשת חולצת טריקו רחבה. אני חוזרת אל הסלון ומדליקה את מערכת השמע ומחייכת כשקולו של זאיין ממלא את החלל. אני מזמזמת יחד איתו בזמן שאני קושרת את הסינר הלבן ופותחת את המקרר. "אממ... מה אכין היום?" אני תוהה בקול וממשיכה לזמזם בזמן שאני חושבת.
     
    "ניוקי ברוטב פטריות," אני מושיטה את ידי אל סלסילת פטריות שמפיניון ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה כשצפצוף קצר מושך את תשומת ליבי.
     
    "נראה שהאוכל ייאלץ לחכות, יש לנו הודעה." אני סוגרת את המקרר וניגשת אל השולחן הקטן שבסלון, מוציאה את המכשיר, מקלידה את הקוד הסודי וקוראת את ההודעה.
     
    אותר מיקום חדש
     
    לכי לישון, תקבלי את כל הפרטים מחר
     
    "עובד קשה, דוכס?" אני מגחכת כשאני מבינה שהוא הצליח לקבל מידע מודיעיני איכותי ולהפתעתי הוא עשה זאת במהירות שלא הייתה מביישת ארגון ביון בין־לאומי.
     
    ברור לי שתחנונים לא יעזרו ושדוכס יישאר נאמן למילה שלו וימסור לי את הפרטים המלאים רק מחר בבוקר. זו דרכו להראות לי שהוא זה ששולט בעניינים ושעליי לנוח אם אני רוצה לצאת בקרוב לחיסול הבא.
     
    אני נושפת נשיפה ארוכה. עליי להודות שלא ציפיתי שזה יהיה מהר כל־כך. לרוב אני ממתינה זמן רב בין משימה למשימה, כמו למשל בחיסול האחרון, שממנו חזרתי לפני יומיים, שבינו לבין החיסול הקודם המתנתי עשרה חודשים.
     
    אני חוזרת למטבח ומוציאה את המצרכים מהמקרר, מתחילה לבשל את המנה האהובה עליי ונזכרת בחיסול ההוא. אומנם עשרה חודשים הם זמן לא מבוטל, אבל כמו כל חיסול שביצעתי, אני זוכרת אותו לפרטי פרטים.
     
    אני זוכרת שמסמרתי את ג'ינו לקיר. השתמשתי בארבעה מסמרים גדולים במיוחד, שרכשתי בארץ עוד כשתכננתי את החיסול הבא ולא ידעתי מי יעמוד מולי וישמש מטרה. דוכס התקרב אליי והצהיר, "אני מוכן." חייכתי כשהוא פתח בקבוק בירה, התיישב על מכסה המנוע של המכונית השכורה וגיחך, "אפשר להתחיל בהצגה."
     
    "משחק, דוכס. כמה פעמים הסברתי לך שחברי 'Spada' גזלו ממני את משפחתי ואת ילדותי, והמעט שהם יכולים לעשות הוא להשקיע מזמנם ולשחק איתי."
     
    "כן, כן, אני יודע. משחקי ילדות או איך שלא תקראי לזה, כבר שמעתי את הנאום הזה מספיק פעמים," הוא הרים את הבקבוק, לגם ממנו ממושכות והטה את ראשו כשאמר, "אני מוכן. יותר מוכן מזה לא אהיה."
     
    הנהנתי ואז הסתובבתי אל ג'ינו ואמרתי בשאננות, "אז עכשיו נותר לי רק לשאול אותך, אתה מוכן לשחק איתי?"
     
    ג'ינו ניסה לשמור על קור רוח, אך זה לא באמת עזר לו. המאמץ להסתיר את הכאב ניכר על פניו ולא היה לו מושג שהעובדה שאני היא זו שגורמת לסבל ולכאב הפכה את המשחק למהנה הרבה יותר.
     
    הוצאתי טוש שחור מתוך התיק שלי וציירתי על הפרצוף העגול והשמן שלו עיגול ובתוכו עיגול נוסף, בדיוק כמו לוח קליעה מטרה. "תצטרך לסלוח לי, לא היה לי מספיק זמן לקנות חצים אז אשתמש בסט הסכינים שלי," אמרתי והוצאתי סוכרייה על מקל מכיס חולצתי.
     
    "את תשלמי על זה ביוקר." המבט הרצחני שהיה על פניו כמעט גרם לי לגחך, אבל הצלחתי לשלוט בעצמי ולשמור על ארשת פנים קפואה.
     
    "אני? אני רק באתי לשחק. מבטיחה להשתדל לא לפגוע במטרה כבר בהטלה הראשונה, הרי ברור לשנינו שככל שהמשחק יימשך זמן רב יותר כך נהנה יותר," אמרתי באדישות והוצאתי את הפגיון המושחז מהנדן.
     
    "זאת הייתה הבחירה שלך אז תתמודד עם ההשלכות," הטיתי את ראשי בשעשוע והוספתי, "מילה אחרונה, ג'ינו?"
     
    "שתישרפי בגיהינום," הוא סינן ורסיסים של רוק ניתזו מפיו.
     
    "אם כך, שמור לי מקום. אני בטוחה שעוד ניפגש." הרמתי את ידי וכיוונתי, קרצתי לו בעיני הכחולה וללא כל מאמץ, הטלתי את הפגיון וראיתי אותו ננעץ בדיוק בין עיניו.
     
    "אופס, סליחה. הייתי בטוחה שאפספס," אמרתי באכזבה מעושה כשעיניו נפערו בהבעה חלולה ונשמתו עזבה את גופו.
     
     
     
    1 מאיטלקית: חרב
     
    2 צירוף המספרים שחרוט על לוח הכספת ויוצר את המילה 'נקמה'.

    עוד על הספר

    הנדר פאני רצר
    אדם יכול לבחור כמעט כל תחביב ולפתח אותו עד שיגיע לדרגת אומן.
    יש כאלה שבוחרים בבישול או בגינון ויש כאלה שבוחרים בעיצוב או בכתיבה, אבל לא במקרה שלי.
    לא היה זה תחביב, אלא גורל. לא אני בחרתי בו, הוא זה שבחר בי וגזל ממני את זכות הבחירה.
    שמי לֵנִי מוֹרֵה ואני בת עשרים ותשע. אני שליחה של מלאך המוות ואת סיפור חיי אני כותבת בדם.
     
     
     
    פרולוג
     
    "תבטיחי לי שלא תצאי מהמחבוא עד שאחזור לקחת אותך. לא משנה מה תשמעי או תראי, את נשארת פה." הבטתי בעיניה הכחולות של אימי וזיהיתי בהן משהו שלא הייתי מוכנה לו, משהו שלא ראיתי בהן קודם – פחד.
     
    "אני מבטיחה, אימא."
     
    "זה לא מספיק. תגידי שזה נדר."
     
    "נדר? מה זה נדר?"
     
    הקול המבועת שבקע מגרונה כשאמרה את מילותיה האחרונות נצרב במוחי והפך לזיכרון האחרון שלי ממנה. לא היה זה קולה העדין, שבו הקריאה לי סיפורים לפני השינה, או הטון הכועס ששמעתי לעיתים נדירות, כשנזפה בי. גם לא היה זה קול צחוקה המתגלגל, שהדהד ברחבי הבית, אלא קול מבועת שביטא חרדה ופחד.
     
    "נדר הוא התחייבות שחייבים לקיים, זה יותר מהבטחה."
     
    שש־עשרה שנים חלפו מאז, אך הבעתה שנשמעה בקולה לא מרפה. היא כמו נצרבה במוחי ונחרתה בנשמתי, לא נותנת לי מנוח.
     
    זה קרה מהר כל־כך. לא הספקתי לומר לה בפעם האחרונה שאני אוהבת אותה, שהיא יכולה לסמוך עליי כי אני כבר ילדה בוגרת שיכולה להיות אמיצה כשצריך וממושמעת כשנדרש, שאני הילדה שהיא תמיד התגאתה בה.
     
    אימא מעולם לא חזרה להוציא אותי מהמחבוא. הייתי בת שלוש־עשרה כשנדחפתי לתוך סליק שהיה מוסתר תחת שטיח עבה, סליק שעל קיומו לא ידעתי עד אותו יום שחור. אני זוכרת שהצטנפתי והתאמצתי לשמוע משהו, אך לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד קולות הצעדים שהדהדו מעליי. הזמן שחלף לא מרפא את הפצעים וגם לא מטשטש את הכאב.
     
    באותו ערב הייתי אמורה לישון אצל חברה. ברגע האחרון חברתי חלתה ולכן נשארתי בבית. עד היום לא ברור לי אם הרוצחים תכננו לרצוח גם אותי, אבל אין לי ספק שהם לא היו מהססים לירות בי, אם רק היו יודעים שאני שם.
     
    אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהדממה השתררה שוב. מילאתי אחר הבטחתי ונשארתי בחלל הקטן והחשוך בעוד רק הפחד מארח לי לחברה.
     
    שעות רבות לאחר מכן, כששלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אזרתי אומץ להמרות את פיה של אימי ובמאמץ רב הרמתי את פלטת העץ שהייתה צמודה לגבי במשך שעות ארוכות ואת השטיח הכבד שכיסה אותה. הופתעתי לגלות שבחוץ השחר כבר הפציע, אורו המסנוור הכה בעיניי הרגישות ונדרשו לי כמה שניות עד שהצלחתי להסתגל לאור.
     
    כשראייתי שבה והתבהרה, כתמים שחורים נגלו לנגד עיניי. לרגע חשבתי שאולי טעיתי ועיניי טרם הסתגלו לאור, אבל כשהתקרבתי והבחנתי שצבעם אינו שחור, אלא אדום כהה, הבנתי שאלו כתמי דם שהתייבשו וצבעם הפך כהה משהיה.
     
    עצמתי בחוזקה את עיניי ונשכתי את שפתיי. קמצתי את אגרופיי, נשמתי שלוש נשימות עמוקות והסתובבתי. סחרחורת הכתה בי ונפלתי על ברכיי. הנחתי את ידיי על גופותיהם המגואלות בדם, שכבר היו קרות, והבנתי שחיי השתנו באחת.
     
    "לא, לא, לא..." המילים נעתקו מפי. לא הצלחתי לנשום ורצף של מלמולים, שבעצמי לא הצלחתי להבין, היה הקול היחיד שהצלחתי להפיק.
     
    כעבור זמן שנדמה כמו נצח, מחיתי במכנסיי את ידי המגואלות בדם ורכנתי לעבר פניו של אבי, שהיו מופנות אל אימי.
     
    "אבא, תתעורר." ניערתי את גופו הקר. "בבקשה, אבא," התחננתי והתקרבתי אל עיניו הפקוחות. "אבא!" נפנפתי בידי מול עיניו, אך הוא לא הגיב.
     
    "אימא? את שומעת אותי?" התקרבתי אל אימי, ששכבה על הרצפה ושערותיה המגואלות בדם נדבקו לפניה היפות. "אימא? את יכולה לקום? לעזור לך?" אחזתי בכתפיה וניסיתי להזיז אותה ממקומה. "אימא, קומי. בבקשה, אני מתחננת. סליחה שיצאתי מהמחבוא. בבקשה, אל תכעסי!" ניערתי אותה בכוח עד שידיי רעדו וכל גופי כאב.
     
    התרוממתי על רגליי כדי להביא מהמטבח קערה עם מים חמימים ולשטוף את פניהם, אבל ראייתי היטשטשה ורגליי כשלו. נפלתי על הרצפה ונכנעתי לחשיכה שעטפה את ליבי. אין לי מושג כמה זמן שכבתי שם, אבל כשפקחתי שוב את עיניי, השמש כבר זרחה במרכז השמיים ואני מצאתי את עצמי בשלולית של שתן ושל דם.
     
    רציתי לצרוח, רציתי לנפץ מכל הבא ליד, אבל הבחילה שבה ועלתה בגרוני ועל אף שניסיתי להצמיד את לסתותיי ולנשום עמוק, פרץ של קיא נפלט מפי.
     
    שנתיים קודם לכן עולמנו התהפך כשקברנו את אחי האהוב, שנכנע למחלה הארורה. אני זוכרת שהדמעות סימאו את עיניי כשהבנתי את גודל האסון שפקד אותי, כשהבנתי שנותרתי לגמרי לבדי.
     
    נשכתי חזק את לשוני עד שהטעם המתכתי מילא את פי ומלמלתי, "מריו, תעזור לי. אני לא יודעת איך להתמודד. אני עוד צעירה מדי. אני צריכה את אימא ואת אבא. בבקשה, מריו. תשאיר לי אותם. אתה לא צריך אותם שם למעלה, יש שם מספיק מלאכים. תעזור לי..."
     
    בשארית כוחותיי, זחלתי בכיוון שבו היו מוטלות גופותיהם של הוריי והתיישבתי ביניהן. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי גם כשהלילה ירד ועטף את הבית בעלטה. ניסיתי לחשוב מה עליי לעשות ולמי עליי לפנות. ניסיתי להבין איך אצליח להמשיך לחיות בלי החיבוק החזק של אבא ובלי הנשיקות המתוקות של אימא, איך אצליח לנשום את הנשימה הבאה שלי כשאין בעולם הזה אף אדם שאוהב אותי או שאכפת לו ממני.
     
    החלקתי את אצבעותיי על עיניו הפקוחות של אבי ונשקתי למצחו. "אני אוהבת אותך, אבא," לחשתי בעוד דמעותיי זלגו במורד לחיו, "תשמור על אימא ועל מריו. אני אתגעגע אליך."
     
    רכנתי לעבר אימי והסרתי מצווארה את השרשרת שענדה. "אני אוהבת אותך, אימא." פתחתי את התליון והבטתי בתמונה האחרונה שלנו כמשפחה. זכרתי את היום שבו התמונה צולמה, מריו ואני ישבנו ושיחקנו על מיטת בית החולים בעוד הורינו עמדו מחובקים וצפו בנו. אחת האחיות נכנסה לחדר וביקשה מאבי את המצלמה שלו. לרגע הוא לא הבין מדוע, אבל ברגע שהיא החלה לכוון את העדשה, הוא חייך ושב לעטוף בזרועותיו את אימי. נשקתי לתליון ורגע לאחר מכן כבר ענדתי את השרשרת לצווארי ותחבתי אותה תחת חולצתי כדי שתהיה צמודה לליבי.
     
    הבטתי בהם למשך רגע ארוך והבנתי שאני כבר לא סתם ילדה קטנה. אני ילדה שכבר חוותה את הנורא מכול, ילדה שאין לה מה להפסיד מפני ששום כאב פיזי לא יצליח להשתוות לכאב הנפשי.
     
    פתאום ידעתי מה עליי לעשות. אחזתי בידה של אימי ובידו של אבי והצמדתי אותן לחזי. "אני אהרוג את האנשים שלקחו אתכם ממני. את כולם. זה נדר."
     
    התנקיתי והחלפתי את בגדיי, אספתי את כל הכסף המזומן שהצלחתי למצוא, ארזתי תיק קטן עם כמה חפצים ויצאתי מהבית בריצה. המקום היחיד שבו הרגשתי שלווה ואהבה אין־סופית כבר לא היה בטוח עבורי והייתי חייבת לברוח.
     
    רצתי רחוק ככל שיכולתי, כל עוד רגליי נשאו את גופי. רצתי ותמונות הזוועה שחוויתי חלפו לנגד עיניי בזו אחר זו, כמו סרט בהילוך איטי שמסרב להיגמר.
     
    באותם רגעים לא ידעתי שהנדר שנדרתי יהיה הסיבה לכך שאלחם על הזכות לחיות ואעשה הכול כדי לשרוד. לא ידעתי גם שבזכותו לא אוותר ולא אכנע גם ברגעים הקשים ביותר. מעולם לא דמיינתי שהנקמה תהיה עבורי כמו קרן אור בחשיכה, אבל היא זו שהובילה אותי והאירה לי את הדרך במסע למציאת הרסיסים שנותרו מליבי ומנשמתי.
     
    זה לא סיפור על סליחה ולא תמצאו בו רחמים. זהו סיפור על צדק ועל נקמה, וגם אם בסופו של דבר זה יעלה בחיי, אקיים את הנדר.
     
     
     
     
    פרק 1
    לני
     
     
    "את לא מרוכזת," דוכס, המאמן שלי והאיש שאני חבה לו את חיי מזה שש־עשרה שנים, מתגרה בי בזירת האגרוף. הוא לא מרחם עליי ולא מעניין אותו שאני אישה או שאני נמוכה ממנו בעשרים וחמישה סנטימטרים. הוא בן־זונה קשוח וזה מה שאני אוהבת בו.
     
    "זאת הייתה הבחירה שלך אז תתמודדי עם ההשלכות," אני מדקלמת את המוטו שלי. דוכס כבר מכיר אותי והוא יודע שהמשפט הזה מחזק אותי ומאפשר לי להתמודד עם כל משימה או קושי. הוא נועץ בי את עיניו וכמו תמיד, אין בהן רמז לוויתור. גופו החטוב והגדול הוא ההוכחה לשעות רבות של אימונים ואני מחייכת כשאני מבחינה בשריריו התפוחים, המותחים את בד חולצתו.
     
    למרות הפרש הגילים בינינו וגודלו העצום, הוא נע מולי ללא מאמץ ואין כל סימן או אפילו רמז לכך שהאימון האינטנסיבי משפיע עליו באיזשהו אופן. אני מרימה את ידי ומסמנת לו לעצור לרגע, מסדרת את מגן השיניים ומתכוננת למהלך הבא שלו. הוא צודק, אני לא מרוכזת. לפני פחות מארבעים ושמונה שעות לואיס ריזו שילם בחייו ואפשר לי למחוק שם נוסף מהרשימה שלי ועכשיו האדרנלין כבר לא זורם בעורקיי, מה שגורם לכך שכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא שינה עמוקה.
     
    כבר לפני זמן רב גיליתי שאנשי ארגון 1'Spada' הם אלה שרצחו את הוריי. הם אחראים לכך שאני יתומה ומבחינתי, כל אחד מחברי הארגון נושא על גבו מטרה ומחכה לרגע שבו אגיע לגבות ממנו את המחיר – את חייו.
     
    "קדימה, לני. אגרופים למעלה!" דוכס צועק. "את חייבת להיות מוכנה תמיד, גם אם את עייפה או השד יודע מה." אני מרימה את אגרופיי כדי להגן על פניי ומכוונת לפניו של דוכס, מכה בו באגרופיי בזה אחר זה, אבל הוא צוחק ומתחמק, מקפץ מצד לצד בתנועות מהירות וקלילות.
     
    "את מבזבזת זמן ואנרגיה, הגיע הזמן שתתעוררי ותנחתי!" הוא צועק ונע במהירות הבזק, מטיח את אגרופו בבטני ואז מניף את רגלו בבעיטה מסובבת שפוגעת באגני.
     
    אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה ובוהה בתקרה, המומה מכדי להגיב לנוכח הכאב המפלח את גבי. אני מנסה להסדיר את נשימתי ולהשליט סדר במחשבותיי, אבל פניו של דוכס מופיעות מולי. "אני לא יודע מה עובר עלייך, אבל את חייבת לצאת מזה." הוא מושיט לי את ידו. "את כבר מנוסה מדי בשביל לגמור אימון לאחר שעתיים וחצי, כשאת שוכבת על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה." אני מושיטה את ידי והוא מושך אותי באחת, טופח על גבי ומחייך. "בואי נסיים להיום. לכי הביתה, את חייבת לנוח, נדבר מחר." הוא מפנה אליי את גבו וצועד לעבר החבלים התוחמים את הזירה, גופו הגמיש והעצום נע באופן מעורר התפעלות ולא נראה כי הוא מודע לעוצמה שהוא משדר או ליראת הפחד שהוא מעורר בכל מי שנמצא בקרבתו.
     
    אני מנערת את רגליי וקופצת כמה פעמים במקום. אני לא מפחדת ממנו ולא חוששת לצעוק, "אני לא רוצה לנוח! תחזור הנה!"
     
    הוא מוחה את הזיעה מעורו השחום ולוגם מעט מבקבוק המים המונח על המדרגות המובילות לזירה. "מספיק להיום."
     
    "אפילו לא התחלתי להזיע!"
     
    "החולצה שלך רטובה לגמרי אז אל תבלבלי לי את המוח. לכי לנוח, לני. את צריכה לנוח."
     
    אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד חלק מהאימון. אין ספק שאני מנוסה וחזקה, אבל אני לא מסוגלת לוותר לעצמי, גם לא קצת. כשהייתי בת שלוש־עשרה והבנתי שגורלי בידיי, החלטתי שאהיה בלתי מנוצחת. אני יודעת שזה נשמע כמו משפט יומרני של ילדה קטנה שלא מבינה הרבה, אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת ואני עדיין חייבת להוכיח בכל יום.
     
    "דוכס!" קולי מהדהד בחלל הגדול.
     
    "לנוח!" הוא אפילו לא טורח להסתובב אליי, רק ממשיך לצעוד אל דלת הברזל, שנטרקת בעוצמה מייד לאחר שהוא יוצא מהאולם.
     
    אני מתיישבת על קצה הזירה ונאנחת. "אז מה עכשיו?" אני שואלת את עצמי ומותחת את שריריי בעודי ניגשת אל שק האגרוף. "מהיום שהכרנו אתה יודע שאף אחד לא מחליט בשבילי אז האימון הזה לא נגמר עד שאני אומרת שהוא נגמר," אני לוחשת מבעד לשיניים חשוקות, כאילו דוכס יכול לשמוע אותי, ומתחילה לשלב בעיטות ואגרופים המטלטלים את השק השחור וגורמים לשלשלאות המחברות אותו לתקרה להשמיע קולות צורמים. לבסוף, כשאני מרגישה שמפרקיי אצבעותיי שורפים וכפות רגליי מחליקות על הרצפה, אני משילה את כפפות האגרוף ואז מסירה את החבישות המגנות על אצבעותיי, ניגשת אל מערכת השמע ועוצרת אותה.
     
    אני מתבוננת בחבורות ובחתכים המכסים את מפרקיי ומרגישה גאה בכל אחד מהם. אני מוחה במכנסיי את הזיעה שניגרת מכפות ידיי, אך כאב חד בירכי מושך את מבטי.
     
    "איזה מזל," אני ממלמלת ונושמת לרווחה, שמחה על כך שדוכס יצא לפני שניתן היה להבחין בכתם הדם. אני ניגשת למלתחה הפרטית ששכרתי, מסירה את המנעול הכבד ופושטת את מכנסי האימון. אני נעמדת מול המראה ובוחנת את החתך הטרי, שעדיין מדמם. שלושה־עשר חתכים מעטרים את פנים הירך שלי, כל אחד מהם מסמל מוות, חלק מסגירת מעגל. כל אחד מהם הוא כברת דרך במסע נקמה, צעד נוסף שיוביל אותי לקיום הנדר, תזכורת ללילה האפל בחיי.
     
    נותרו רק עוד כמה התנקשויות, אני חושבת ומחייכת לעצמי בסיפוק, מעבירה את קצות אצבעותיי על הצלקות, שחלקן כבר הלבינו ואחרות עדיין אדומות ונמצאות בשלבים שונים של החלמה. אומנם הבטחתי לעצמי שאפסיק ברגע שאסיים למחוק את כל השמות המופיעים ברשימה, אך גיליתי שאני אוהבת את צריבת הכאב ושהתמכרתי לתחושת הסכין הקורעת את עורי לאחר כל נטילת חיים.
     
    בכל לילה, כשאני מתעוררת מוכת אימה מעוד חלום ביעותים ומוצאת את עצמי בתוך שלולית של זיעה קרה, אני מזכירה לעצמי שנשבעתי לא לשכוח אלא רק לנסות להשלים עם הזיכרונות הקשים. לעיתים אני שוכבת בחושך במשך שעות ומנסה לדמיין שהקורבנות שלי שוכבים במקום שבו היו מוטלות גופותיהם של הוריי ואז, בידיעה שיש טעם לחיי, אני נרדמת שוב.
     
    קול המים הזורמים מפר את הדממה. אני מתפשטת ונכנסת תחת הזרם הקר, מתענגת על הצמרמורת החולפת במורד גבי. אני שונאת להתקלח במים חמים, בעיניי זו זכות יתר שנועדה לאנשים מפונקים וגם דוכס תמיד אומר שמים חמים זה לנמושות.
     
    אני משעינה את מצחי על האריחים הקרים ועוצמת את עיניי. לא חולף אפילו רגע ופניו של גבּריאל רודסיני מופיעות מולי, הפנים ששיננתי עד כדי כך שאני יכולה להרכיב את הקלסתרון שלו גם מתוך שינה.
     
    גבּריאל לא היה סתם אחד מבכירי 'Spada'. הוא היה המנהיג, זה שחרץ את גורלם של הוריי. הוא זה לקח ממני את כל מה שהיה לי, הוא זה שקרע את זהותי והרס את ילדותי. הוא האיש השנוא עליי ביותר בעולם כולו.
     
    אני פוקחת את עיניי וממצמצת כמה פעמים, מנסה לחשוב על משהו אחר, אך עיניו חסרות החיים של אבי, הפעורות לעבר גופתה של אימי, הן הזיכרון שעולה בראשי.
     
    אני נושמת נשימה עמוקה ומרימה את פניי אל זרם המים, מסובבת את הידית ומורידה את הטמפרטורה, יודעת שרק הקור העז יצליח להסיח את דעתי. כעבור כחמש־עשרה דקות, אני בוחנת את ירכי ומגלה שהמים הקרים כיווצו את נקבוביותיי והדימום פסק.
     
    אני סוגרת את המים, ניגשת לארונית ומוציאה תחבושת רחבה, מלפפת אותה סביב ירכי, רק ליתר ביטחון, ומתלבשת.
     
    בשעה שלוש בצהריים אני מחנה את המכונית מול הבניין שבו אני מתגוררת. אני עולה במעלית, נעמדת מול הדלת המשוריינת, שלמראית עין נראית כמו כל הדלתות בבניין, ומקישה את הקוד; ארבע, שמונה, ארבע, שתיים2. אני מחייכת ולוחשת, "נקמה."
     
    הדירה הקטנה שלי ממוקמת במרכז תל אביב. דוכס דאג שהיא תהיה מאובטחת כמו כספת כך שמלבדי אף אחד לא יוכל להיכנס ואם אי פעם מישהו יצליח בטעות, הוא יילכד בפנים ולא יידע איך לצאת. טוב, הוא תמיד יכול לקפוץ מהחלון, עניין של שש־עשרה קומות.
     
    החלונות הגבוהים שבסלון משקיפים אל הים. אני מביטה סביבי ומחייכת, מעולם לא נקשרתי למקום כלשהו, אבל הדירה הזאת נמצאת בבעלותי כבר זמן רב. אומנם אני לא קוראת לה 'בית', כי היה לי רק אחד כזה ואותו איבדתי כשהייתי בת שלוש־עשרה, אבל התאהבתי בה מהרגע הראשון ואני מרגישה בה מוגנת ושלווה, כאילו דבר לא יכול לחדור פנימה ולהטריד אותי, ולכן כשדוכס ביקש שאבחר קוד לדלת, הבטתי על לוח המקשים של הנייד שלי והקראתי את ארבעת המספרים שיוצרים את המילה האהובה עליי; 'נקמה'.
     
    מלבד דוכס, שהגיע לכאן פעמים ספורות בלבד, אף אחד לא נכנס לדירה שלי. אני חושבת שהיא מאפיינת אותי. מעולם לא אירחתי או ניהלתי מערכות יחסים ולכן הסתפקתי בספה גדולה ונוחה ובשולחן קטן. בשבוע שבו עברתי לגור כאן השתעשעתי במחשבה שאולי איזו שכנה תיכנס לומר שלום, אז רכשתי תמונה ואגרטל. בסופו של דבר תליתי את התמונה, אבל האגרטל, שמעולם לא אכלס בתוכו פרח, עומד ריק על השולחן הקטן.
     
    אני נועלת את הדלת וצועדת במסדרון, נכנסת אל החדר הגדול ביותר בדירה, שהוא גם האהוב עליי ביותר. במרכז החדר ניצב שולחן ועליו מסודרים מחשבים ומסכים ובסמוך לקיר החיצוני ניצב שרת ולצידו אנטנות.
     
    הקיר הפנימי מכוסה מסכים העוקבים אחר מצלמות אבטחה זעירות המתעדות את כל המתרחש בבניין ומסביב לו ועל הקיר שמולו תלויות תמונותיהם של כל חברי 'Spada'. ליד הכניסה ניצבת תמונה משפחתית שהגדלתי, שבה אני עומדת עם אחי ועם הוריי בכניסה למסעדה איטלקית ידועה. התמונה צולמה עוד לפני שמריו חלה והיא מזכירה לי את החיים היפים שהיו יכולים להיות לי ואת הנקמה, שהפכה לתכלית חיי. מאחורי התמונה מוסתרת כספת, שבה נמצאים כל הפגיונות וסכיני ההטלה שלי, הדרכונים המזויפים וכסף מזומן רב במטבעות ובשטרות שונים. כסף מעולם לא היווה בעיה מפני שצברתי הון עתק בעבודתי וגם זכיתי לירושה גדולה במיוחד. חלק ניכר מכספי השקעתי בבנקים שונים ברחבי העולם וחלק אחר בחשבונות בלתי ניתנים לאיתור כך שבכל רגע נתון אני יכולה לעלות על טיסה בדרך ליעד לא ידוע ולהתחיל בחיים חדשים ואף להחליף זהויות, אבל אני לא עושה זאת, לפחות לא עד שאקיים את הנדר.
     
    בשנים הראשונות שלי בישראל, עוד לפני שהיו לי זהויות רבות כל־כך, דוכס ניסה לשכנע אותי לשנות גם את שם המשפחה שלי. הוא טען שכך אף אחד לא יצליח למצוא אותי, אבל סירבתי והודעתי לו שכל עוד אנחנו כאן, אני בוחרת להציג את עצמי בשם המשפחה האמיתי שלי כי אין בכוונתי להתכחש לאנשים שאני אוהבת, שלא נותר לי מהם דבר מלבד השם, ואם מישהו יחליט לחפש אותי אז אני כאן, ואני לא מפחדת מאף אחד. אולי זה נשמע קצת יומרני לבחורה צעירה, אבל מעולם לא הייתי כמו כולם.
     
    אני פוסעת לעבר המטבח ומוזגת לעצמי כוס מים קרים. לעומת הסלון הדל, המטבח הוא עולם אחר לגמרי. הוא מעוצב בטוב טעם ומאובזר בכל המכשור המודרני. המטבח הזה הוא הפינוק היחידי שהרשיתי לעצמי. אני אוהבת לחזור לכאן אחרי יום עבודה ארוך ומפרך, לבשל לעצמי, להקשיב למוזיקה שאני אוהבת ולשקוע במחשבותיי.
     
    אני מניחה את הכוס בכיור וניגשת לחדר השינה, תוחבת את תיק האימונים למקומו, פושטת את בגדיי ולובשת חולצת טריקו רחבה. אני חוזרת אל הסלון ומדליקה את מערכת השמע ומחייכת כשקולו של זאיין ממלא את החלל. אני מזמזמת יחד איתו בזמן שאני קושרת את הסינר הלבן ופותחת את המקרר. "אממ... מה אכין היום?" אני תוהה בקול וממשיכה לזמזם בזמן שאני חושבת.
     
    "ניוקי ברוטב פטריות," אני מושיטה את ידי אל סלסילת פטריות שמפיניון ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה כשצפצוף קצר מושך את תשומת ליבי.
     
    "נראה שהאוכל ייאלץ לחכות, יש לנו הודעה." אני סוגרת את המקרר וניגשת אל השולחן הקטן שבסלון, מוציאה את המכשיר, מקלידה את הקוד הסודי וקוראת את ההודעה.
     
    אותר מיקום חדש
     
    לכי לישון, תקבלי את כל הפרטים מחר
     
    "עובד קשה, דוכס?" אני מגחכת כשאני מבינה שהוא הצליח לקבל מידע מודיעיני איכותי ולהפתעתי הוא עשה זאת במהירות שלא הייתה מביישת ארגון ביון בין־לאומי.
     
    ברור לי שתחנונים לא יעזרו ושדוכס יישאר נאמן למילה שלו וימסור לי את הפרטים המלאים רק מחר בבוקר. זו דרכו להראות לי שהוא זה ששולט בעניינים ושעליי לנוח אם אני רוצה לצאת בקרוב לחיסול הבא.
     
    אני נושפת נשיפה ארוכה. עליי להודות שלא ציפיתי שזה יהיה מהר כל־כך. לרוב אני ממתינה זמן רב בין משימה למשימה, כמו למשל בחיסול האחרון, שממנו חזרתי לפני יומיים, שבינו לבין החיסול הקודם המתנתי עשרה חודשים.
     
    אני חוזרת למטבח ומוציאה את המצרכים מהמקרר, מתחילה לבשל את המנה האהובה עליי ונזכרת בחיסול ההוא. אומנם עשרה חודשים הם זמן לא מבוטל, אבל כמו כל חיסול שביצעתי, אני זוכרת אותו לפרטי פרטים.
     
    אני זוכרת שמסמרתי את ג'ינו לקיר. השתמשתי בארבעה מסמרים גדולים במיוחד, שרכשתי בארץ עוד כשתכננתי את החיסול הבא ולא ידעתי מי יעמוד מולי וישמש מטרה. דוכס התקרב אליי והצהיר, "אני מוכן." חייכתי כשהוא פתח בקבוק בירה, התיישב על מכסה המנוע של המכונית השכורה וגיחך, "אפשר להתחיל בהצגה."
     
    "משחק, דוכס. כמה פעמים הסברתי לך שחברי 'Spada' גזלו ממני את משפחתי ואת ילדותי, והמעט שהם יכולים לעשות הוא להשקיע מזמנם ולשחק איתי."
     
    "כן, כן, אני יודע. משחקי ילדות או איך שלא תקראי לזה, כבר שמעתי את הנאום הזה מספיק פעמים," הוא הרים את הבקבוק, לגם ממנו ממושכות והטה את ראשו כשאמר, "אני מוכן. יותר מוכן מזה לא אהיה."
     
    הנהנתי ואז הסתובבתי אל ג'ינו ואמרתי בשאננות, "אז עכשיו נותר לי רק לשאול אותך, אתה מוכן לשחק איתי?"
     
    ג'ינו ניסה לשמור על קור רוח, אך זה לא באמת עזר לו. המאמץ להסתיר את הכאב ניכר על פניו ולא היה לו מושג שהעובדה שאני היא זו שגורמת לסבל ולכאב הפכה את המשחק למהנה הרבה יותר.
     
    הוצאתי טוש שחור מתוך התיק שלי וציירתי על הפרצוף העגול והשמן שלו עיגול ובתוכו עיגול נוסף, בדיוק כמו לוח קליעה מטרה. "תצטרך לסלוח לי, לא היה לי מספיק זמן לקנות חצים אז אשתמש בסט הסכינים שלי," אמרתי והוצאתי סוכרייה על מקל מכיס חולצתי.
     
    "את תשלמי על זה ביוקר." המבט הרצחני שהיה על פניו כמעט גרם לי לגחך, אבל הצלחתי לשלוט בעצמי ולשמור על ארשת פנים קפואה.
     
    "אני? אני רק באתי לשחק. מבטיחה להשתדל לא לפגוע במטרה כבר בהטלה הראשונה, הרי ברור לשנינו שככל שהמשחק יימשך זמן רב יותר כך נהנה יותר," אמרתי באדישות והוצאתי את הפגיון המושחז מהנדן.
     
    "זאת הייתה הבחירה שלך אז תתמודד עם ההשלכות," הטיתי את ראשי בשעשוע והוספתי, "מילה אחרונה, ג'ינו?"
     
    "שתישרפי בגיהינום," הוא סינן ורסיסים של רוק ניתזו מפיו.
     
    "אם כך, שמור לי מקום. אני בטוחה שעוד ניפגש." הרמתי את ידי וכיוונתי, קרצתי לו בעיני הכחולה וללא כל מאמץ, הטלתי את הפגיון וראיתי אותו ננעץ בדיוק בין עיניו.
     
    "אופס, סליחה. הייתי בטוחה שאפספס," אמרתי באכזבה מעושה כשעיניו נפערו בהבעה חלולה ונשמתו עזבה את גופו.
     
     
     
    1 מאיטלקית: חרב
     
    2 צירוף המספרים שחרוט על לוח הכספת ויוצר את המילה 'נקמה'.