מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן
מכר
מאות
עותקים
מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן

4.8 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג’וּל היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. לאחר עשר שנים של הרצאות על ניקוי שיניים היא יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריירה שלה כשיננית כדי להישאר בבית עם שלושת בניה המדהימים ולנהל את העסק המשפחתי.
    לאחר שחברתה הטובה קרוב שלושים שנה הציעה לה כמה ספרים מהז’אנר הרומנטי העכשווי, ג’ול התמכרה. היא בלעה שניים־שלושה ספרים בשבוע, אבל רצתה עוד והחליטה לעבור לקריאה בת קיימא, דהיינו, לכתיבה.
    כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ־אחר־עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה, מצפייה בשידורים חוזרים של ״כך פגשתי את אימא״ וכמובן... מרומנים צובטי לב, סוחטי דמעות וחורכי תחתונים.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    "אני לא מתכוון לראות אותך הורסת את עצמך. אני לא מסוגל לראות אותך מתאהבת בגבר אחר."
     
    ***
    אחרי תקרית מזוויעה, סווייזי מוצאת את עצמה כלואה בין שתי תקופות חיים. הזיכרונות התלושים מהעבר והחשש לביטחונה בהווה דוחפים אותה למסע גילויים מהפך קרביים.  
    ליבה נקרע בין שני גברים. האחד הוא עתידה המובטח ובו היא מאוהבת. והשני, היה אהבת חייה בגלגול אחר. היא מחליטה לקחת סיכון, לחשוף את הסודות שנקברו מתחת לנהר ולמצוא נקמה.  
    חצויה ומבולבלת, היא תוהה אם עליה לוותר על חלומותיה כדי להשלים את החלקים החסרים בתעלומה שהתרחשה לפני שנים, או שמא היא תגלה את האמת היחידה שיש לה משמעות? 
    רק הזמן והמרחק יוכיחו אם החלטתה הייתה נכונה.
     
    ***
    "מעבר לזמן" הוא המשכו הישיר של הספר מעל ומעבר. העלילה דוחקת את גבולות האמונה והידיעה, מגדירה מחדש את חוקי הגורל ומוכיחה שהדבר היחיד שמפריד בין הלב ובין הנשמה הוא ציר זמן אין־סופי. 
    המחברת ג'ול אי. אן היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולכתיבת סיפורים יוצאי דופן. היא זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי. 

    פרק ראשון

    1
     
    סווייזי
     
    זה לא יפה לדבר על אנשים מאחורי גבם. אבל זה מה שהם עושים, גריפין, אימא שלי, הוריו... כולם יחד כאן בחדר, רושמים לעצמם את המידות הדרושות להכנת כותונת המשוגעים שלי, ומתלחששים.
    סווייזי עברה התמוטטות.
    סווייזי חושבת שדאג מאן רצח את אריקה.
    סווייזי חושבת שדאג מאן רצח איזו בחורה בשם מורגן דייזי גאלאגר.
    ששש... אל תדברו בקול רם מדי. שהיא לא תתעורר.
    המשטרה לא האמינה לי. אני יודעת שנשמעתי כמו מטורפת, אבל אני לא. אני לא זוכרת את כל הפרטים, אפילו לא את חלקם, אבל הוא הרג את דייזי. והוא הרג את אריקה. לא את כל האמיתות אפשר להסביר.
    הדלת נפתחת בזהירות.
    "את ערה." אימא מחייכת חיוך מהסוג שמחייכים אל אדם לא יציב. חיוך של 'רק אל תתחילי לשבור לנו את כלי החרסינה היקרים'.
    אני מתיישבת ומשעינה את גבי על לוח ראש המיטה החורק. משהו בין הלם מוחלט וקהות חושים ממלא את גופי. "אני ערה." אני מביטה בשידה שליד המיטה ומעווה את פניי כשאני מבחינה בבקבוקון המכיל כדורים. "אני לא חושבת שד"ר בּי ישמח לשמוע שאת חולקת איתי את כדורי השינה שלך. נותנים אותם רק עם מרשם."
    "גריפין לא רצה שנזמין את הפסיכיאטר שלך, אז נתנו לך רק כדור אחד כדי שתירגעי. את לא התנהגת כמו עצמך. אמרת כל מיני דברים לא הגיוניים. אני חושבת שההלם בעקבות מותה של אריקה וזה שראית את הגופה שלה ערערו אותך. איך את מרגישה עכשיו?" היא מתיישבת על קצה המיטה ואוחזת בידי. אצבעותיה מלטפות את היהלום שבטבעת האירוסים שלי.
    אימא, אני מאורסת.
    אוי, סווייזי! אני כל כך שמחה בשבילך.
    אנחנו לא יכולות לנהל כעת את השיחה הזאת. מראה גופתה של אריקה ממשיך לבעור באותו מקום בזיכרוני ועיניי צורבות בכאב. אני לא מצליחה למחוק את מראה פניו המכוסות בדם של דאג או את המראה של דייזי שנופלת. אני אפילו לא יודעת באיזה יקום אני. אני מרגישה כאילו אני יודעת יותר משאני אמורה לדעת ובעצם אני לא יודעת כלום. הכול כל כך דפוק. אני כל כך דפוקה.
    מאוהבת.
    מאורסת.
    כועסת.
    מבולבלת.
    מבועתת.
    "מה השעה?"
    "שמונה וחצי."
    "מאוחר. את צריכה ללכת הביתה. אני בסדר."
    "שמונה וחצי בבוקר, סווייזי."
    אני מפנה את מבטי אל החלון. האור חודר פנימה מבעד לחרכי התריסים. אור בוקר בהיר. לא אור שקיעה עמום.
    "אני מאחרת." אני משליכה מעליי את השמיכות. "איפה הטלפון שלי? אני חייבת להתקשר לנייט."
    "סווייזי..."
    "הטלפון שלי..." אני פותחת את הדלת במהירות ורגליי טופפות על רצפת העץ במסדרון. "איפה התיק שלי?"
    "סווייז, מה קרה?" גריפין מזנק מהספה.
    אני מבחינה בתיק שלי שמונח על השולחן ומוציאה מתוכו את הטלפון. על הצג מופיעות שלוש שיחות שלא נענו מנייט ושני סמסים.
    פרופסור: את מאחרת. זה לא מתאים לך. אני דואג.
    פרופסור: לוקח את מורגן איתי לעבודה. בבקשה תתקשרי אליי ברגע שתקבלי את ההודעה. אני דואג.
    "סווייז..."
    אני מושכת את זרועי כשגריפין מניח את ידו על כתפי.
    "אני מאחרת. איך יכולת לתת לי לישון עד לשעה כזאת מאוחרת?" אני מתקשרת לנייט וצועדת כדי להתרחק מגריפין, מהוריו ומאימא שלי, מבלי להתייחס אליהם, ואז נועלת את עצמי בחדר האמבטיה.
    "אלוהים אדירים, סווייזי! הכול בסדר?" עונה נייט.
    "אני כל כך מצטערת. אהיה שם בעוד חצי שעה. משהו קרה אתמול ואני... אני... אני מצטערת. אני בדרך." אני יושבת על מושב האסלה הקר, מעבירה את אצבעותיי בשערי ועוצמת את עיניי. אפילו החשיכה לא תוכל למחות את המראות המטרידים האלה.
    "אני חייב להיכנס בחזרה לשיעור. מורגן במשרד שלי. העמיתות שלי שומרות עליה בתורות. את בסדר? את לא נשמעת בסדר."
    דלת חדר האמבטיה נעה קלות. "סווייזי, תפתחי את הדלת."
    "אני בדרך." אני מסיימת את השיחה ופותחת את הדלת. "אסור לך לסמם אותי. יש לי עבודה. אחריות." אני הודפת את גריפין בכתפי ומחטטת בכל המגירות בשידה כדי למצוא את הבגדים שלי. אני עוד לא בדיוק זוכרת איפה נמצאים הדברים שלי בבית שלו — בבית שלנו.
    "את לא הולכת היום לעבודה. שכחת מה קרה אתמול?"
    אני מכניסה את הרגליים לג'ינס. "למרות המאמצים שלך לסמם אותי, לא, לא שכחתי מה קרה אתמול."
    "זה היה כדור אחד. חשבתי שזאת אפשרות יותר טובה מאשר לתת לך להתמוטט לפני כולם. לא דחפתי לך אותו לגרון. הגשתי לך אותו עם כוס מים. את בלעת אותו מרצונך."
    אני רוכסת את החזייה ולובשת טי־שירט. "אמרת לי מה זה?"
    "כן."
    אני עוצרת את תנועותיי הבהולות לפרק זמן שמספיק לי כדי לבחון אותו. הוא לא משקר. אני מרגישה. זה מעצבן אותי שאני לא זוכרת אותו מגיש לי כדור שינה. זה מעצבן אותי שאני לא מצליחה לזכור מה עשיתי שגרם לו לחשוב שהוא צריך לסמם אותי כמו שמסממים חיה משתוללת.
    אני משפשפת את עיניי בכריות כף היד ומנידה בראשי. "אני מצטערת... אני חייבת ללכת."
    גריפין רוכן לעברי, מביט בעיניי וחולק איתי את הבל פיו הספוג ריח מנטה. "אני לקחתי יום חופש כדי להיות כאן איתך. איך אני יכול להיות איתך אם את לא כאן?"
    "אני חייבת ללכת."
    "אז אני בא איתך."
    אני צוחקת. "אתה בא איתי היום לשמור על מורגן?"
    הוא מהנהן. "את לא נוהגת. ואם פרופסור האנט היה יודע מה קרה לך אתמול, הוא לא היה רוצה שתשגיחי היום על הבת שלו."
    "אני לעולם לא אפקיר את ביטחונה של מורגן." אני קופצת את כפות ידיי בהתגוננות.
    "היום אנחנו יחד, סווייזי. תתמודדי."
    אני נאנחת ולוקחת את גרביי ואת נעליי.
    "לאן אתם הולכים?" שואלת אימא שלי כשאנחנו חוזרים לסלון.
    "לעבודה."
    שרי וסקוט יורים בגריפין מבטים מודאגים.
    "אני הולך איתה."
    הם מהנהנים לעברו של גריפין בהבנה ומפנים את מבטיהם המודאגים לעברי.
    "אני בסדר, באמת. אבל תודה על הדאגה."
    "תתקשרי כשתחזרי הביתה." אימא מחבקת אותי. "יש לנו הרבה על מה לדבר."
    מי יודע מה גריפין סיפר להם. אני אתמודד עם זה אחר כך.
     
    "לאריקה יש משפחה בסביבה?" שואל גריפין בדרכנו למשרד של נייט.
    אני מביטה מהחלון, רואה הכול ולא מבחינה בשום דבר בו־בזמן. "כן."
    "אני אחפש מידע על ביקורים ועל הלוויה."
    אני מהנהנת. "תודה."
    הוא לא אומר עוד דבר ואני לא ממשיכה את השיחה. מתישהו עוד נדבר על דייזי. איך אפשר שלא? אבל לא כעת. אני צריכה להניח לתמונות האלה לדבר אליי לפני שאוכל לנסות לגרום למישהו אחר להבין.
    אני מובילה את הדרך למשרד של נייט, בין הסטודנטים שגודשים את המסדרונות. בפעם הקודמת שהייתי כאן הבניין היה ריק לגמרי.
    "אתה מושך הרבה תשומת לב," אני אומרת כשאנחנו עולים במדרגות לקומה השנייה. "הבחורות האלה תוהות באיזה חוג אתה לומד כדי שיוכלו להחליף חוג וללמוד איתך באותם הקורסים."
    גריפין מניד בראשו, אבל הוא לא מצליח להסתיר את החיוך. צביטה של קנאה זוחלת אל תוך תודעתי. האם הוא אוהב את זה שהבחורות האלה מביטות בו? או שאני מחפשת כל דבר שיסיח את דעתי מאריקה, גם אם בשביל זה אני צריכה להמציא סיבות מגוחכות כדי להאשים את גריפין בזה שהוא — גריפין.
    "לכאן, רוקסטאר." אני מחווה בראשי לעבר דלת משרדו של נייט.
    "אני רוצה להיות רק הרוקסטאר שלך." הוא תוחב שתי אצבעות לכיס האחורי שלי ומושך אותי בשעשוע כשאני פותחת את הדלת.
    "אני לא רוצה רוקסטאר. אני רוצה את הבחור שלי מהמכולת." ואת אריקה חוזרת לחיים. אם אני מכינה רשימה של דברים שאני רוצה, היא ניצבת בראש.
    "היי," דונה, הגברת שספגה את החיתול המופצץ, מקדמת את פנינו. "היא חוֹרֵפֶּת."
    אני מציצה לעבר מורגן הישנה במושב התינוקות שלה. "תודה שעזרת לנייט... אה, לפרופסור האנט. אני מרגישה נורא על כך שאיחרתי."
    היא נעמדת, סוגרת את מכסה המחשב הנייד שלה ומחבקת אותו אל חזה. "אין בעיה. הנה המפתחות למכונית של נתניאל. הוא אמר שתחליפו מכוניות כדי שיהיה לך לאן לחבר את המושב של מורגן. הוא חנה בצד המזרחי. בגוש סי, שורה ראשונה מימין." המבט שלה נודד אל מעבר לכתפי.
    "אה... דונה, זה גריפין. גריפין, דונה."
    "נעים להכיר."
    "גם לי."
    "מפתחות?" אני אומרת לגריפין.
    הוא שולף את מפתחות המכונית שלי. אני משליכה אותם על השולחן ולוקחת את הצרור של נייט.
    "טוב..." אני מושכת בכתפיי. "אני אמשיך מכאן."
    דונה מוחה את ההבעה החולמנית מפניה. ככה היא בוהה גם בנייט. "טוב. בסדר. נעים לפגוש אותך..." היא מחייכת אל גריפין חיוך פלרטטני. "להכיר אותך."
    אחרי שהדלת נטרקת אני פונה אל גריפין. "יש לך יום אגו מוצלח. עכשיו אתה יודע לאן לבוא אם האגו שלך יזדקק אי־פעם לליטוף."
    הוא מגחך. "קולג'. עבודה. חדר כושר. חנות מכולת. זה לא באמת משנה."
    אני מחייכת. זה קשה. עם כל צעד ההבנה של מה שראיתי אתמול שוקעת עמוק עוד יותר בתוכי, מכתימה לעד את זיכרונותיי ואת המודעות שלי. האדרנלין שדחף אותי להתלבש ולמהר לכאן מתחיל להתפוגג.
    דאג מאן הוא רוצח.
    החברה שלי נרצחה.
    דייזי נרצחה.
    נייט לא סיפר לי את זה. הוא מעולם לא סיפר לי איך היא מתה.
    "איפה את, סווייזי?" גריפין מושך אותי אל בין זרועותיו.
    "אריקה מתה," אני ממלמלת.
    הוא מנשק את ראשי. "אני יודע. אני כל כך מצטער."
    "הוא הרג אותה."
    "אם ככה, אני בטוח שהמשטרה תגלה את זה. אין ספק שאת הפכת אותו לחשוד אתמול."
    "אולי. בוא נלך." אני מתנתקת ממנו. "לפני שמורגן תתעורר."
    גריפין מרים את כיסא התינוקת. עיניי ממהרות אל עיניו.
    "אם את לא בוטחת בי שאקח אותה, אז יש לנו בעיה שצריך לדבר עליה."
    "אני בוטחת בך בחיי." אני מחייכת וכמעט אומרת לו שזה אומר שאני מוכנה להפקיד בידיו גם את חייה של מורגן, כי כך או כך, היא חלק מחיי.
    אני תולה את תיק החיתולים שלה על הכתף ופותחת את הדלת אל רחש פטפוטי הסטודנטים והמורים שחולפים בשני הכיוונים. גריפין, ובידיו התינוקת שלי, מושך אליו לא פחות עיניים נשיות רעבות, אם לא יותר, מגריפין ללא מורגן.
    "סווייזי?"
    אני מסתובבת. נייט מגיע אלינו בדיוק כשאנחנו מגיעים אל המדרגות. הוא מחייך אל גריפין חיוך מתוח. אני בטוחה שזאת תגובה רגילה למראה זר שמתרחק ובידיו התינוקת שלך.
    "היי, אני כל כך מצטערת על הבוקר."
    הוא מנענע את ראשו כאילו הוא מבטל את התנצלותי. המבט שלו נע מדי כמה שניות אל גריפין.
    "נייט, אה, נתניאל... כלומר פרופסור האנט." אין בזה שום דבר מוזר. אני מתחילה להזיע. "זה גריפין, גריף, זה..." אל תפשלי הפעם, "פרופסור נתניאל האנט."
    מאוחר מדי. כבר פישלתי וההבעה שעל פני שניהם מבהירה את זה.
    "נתניאל." נייט מושיט את ידו.
    גריפין לוחץ אותה. "נעים להכיר."
    "אז הכול בסדר?" שואל נייט וכעת הוא מביט בי.
    "כן."
    "לא. אתמול השכנה של סווייזי — חברתה — נמצאה מתה בדירה שמעליה."
    אני נועצת בגריפין מבט זועף.
    "אלוהים... אני כל כך מצטער, סווייזי, למה לא אמרת לי? את לא צריכה להשגיח היום על מורגן."
    על פניו של גריפין עולה הבעה של 'אמרתי לך'.
    "אני בסדר." אני הכי רחוקה שאפשר מבסדר. "גריפין לקח יום חופש כדי לעזור לי, למרות שהוא לא היה צריך לעשות את זה."
    ההבעה של גריפין לא משתנה. הוא חושב שהוא יודע מה טוב בשבילי. ואם לא הייתי כזאת עקשנית הייתי מודה שהוא צודק.
    "אז..." אני מושכת בכתפיי, "אנחנו בסדר. מורגן תקבל תשומת לב כפולה. טיפול כפול."
    "אלא אם תסיחו זה את דעתו של זה."
    אני מנסה לא לפרש לעצמי את ההערה של נייט, אבל יש משהו בטון שלו שמעיד על אי־אמון. האם הוא לא בוטח בי בגלל מה שקרה לאריקה? בגלל גריפין? האם הוא באמת חושב שאני ארשה שיקרה משהו למורגן?
    "אנחנו בסדר, פרופסור. אבל תודה על הבעת האמון."
    נייט בוחן אותי במשך כמה שניות לפני שהוא מביט שוב בגריפין. "אני חייב לחזור לכיתה. תודה שבאתם לאסוף אותה."
    "זה בסדר." אני מנידה בראשי כאילו זה לא עניין גדול. "להתראות."
     
    "אז זה הבית שאימא שלי התלהבה ממנו כל כך," אומר גריפין כשהוא נושא את מורגן בכיסא התינוקות שלה אל ביתו של נייט.
    "זה בסך הכול בית." אני שוטפת ידיים בכיור המטבח.
    "לא היית רוצה לגור בבית כזה?" הוא מניח את הכיסא על הרצפה ובוחן את החדר הגדול.
    לא. וגם נייט שאני זוכרת לא היה רוצה.
    "אני רוצה לחיות איתך." אני מוציאה את מורגן מהכיסא.
    היא משפשפת את העיניים ואת הפה באגרופים קפוצים ומקשיתה את גבה, כשאני מצמידה אותה לכתפי. משונה לראות את גריפין בבית של נייט, כאילו העולמות שלי מתנגשים.
    "ולהסתפק במועט?" הוא מביט מבעד לחלון אל החצר המרשימה, הירוקה והמטופחת להפליא. "כי כאלה יהיו החיים איתי — יהיה לנו בדיוק מה שצריך אבל לא יותר."
    אני מתיישבת בכיסא הנדנדה ומחייכת. "כן."
    "שני חדרי שינה קטנים ומטבח זעיר?" גריפין ניגש ובוחן את מדף האח. הגבר המקועקע שלי, הנראה כמו ילד רע, מחולל פלאות בג'ינס הדהויים האלה ובטי־שירט השחורה שהוא לובש, שנראית קטנה עליו במידה בזכות החזה התפוח והזרועות העבות.
    "כן." אני מצחקקת והרמזים לחוסר הביטחון שלו שנחשפים לעיניי נראים לי מקסימים.
    "מכוניות משומשות? בלי יציאה ישירה לחנייה? חיים של 'עשה זאת בעצמך'?"
    "אני באמת חייבת לענות?"
    הוא מביט לאחור כשידיו תחובות בכיסים. "לא." הוא שולח אליי חיוך ואז הוא שוב מסתובב. "מה הסיפור של המצלמה בפינה?"
    "מצלמת אומנת או מצלמת אבטחה... עדיין לא הבנתי."
    "הוא צופה בנו?"
    "הוא יכול."
    "וגם שומע?"
    אני צוחקת ישירות אל המצלמה. "כן. הפרופסור הוא קצת קריפי." אני תוחבת את אפי לצווארה של מורגן ומוצאת את הקול התינוקי שלי. "נכון שאבא שלך קצת קריפי? כן... נדמה לי שכן."
    היא מצחקקת.
    גריפין מסתובב ועל פניו חיוך. "היא חמודה."
    "כן... היא מקסימה."
    הוא מתיישב על הספה, אצבעותיו שלובות בין רגליו הפשוקות לרווחה. "את מוכנה לספר לי מי זאת, או מי הייתה, מורגן דייזי גאלאגר?"
    אני מביטה במצלמה בעצבנות. נייט אמור להיות בכיתה, אבל... "זה מסובך."
    "טוב, מזל שיש לנו את כל היום."
    אני שונאת את המצלמות המטופשות האלה.
    "סווייז, דברי כבר. את יצאת לגמרי מדעתך עם הבחור הזה אתמול בגלל הבחורה בתצלום שהראית לנו. אני בטוח שהמשטרה עוד תחזור אלייך כשיחקרו אותו. אני חייב לדעת מה קורה."
    הוא כבר אמר יותר מדי.
    "נדבר אחר כך." אני מחווה לעבר המצלמות ומחייכת אליו חיוך לחוץ. "טוב?"
    פיו נמתח בחוסר סבלנות, אבל הוא מרפה מזה. אני לא אוהבת את זה שהמחשבות בראשי מצליחות להידחק בינינו. זה מפחיד אותי. מלאך המוות, מחופש לזיכרונות קטנים, קורא לי באצבעו לבוא אליו ולהיכנע. מה אם יגיע היום שבו לא אוכל להפריד בין מי שאני יודעת שאני והקול של המתחזה שבתוך הראש שלי?
    אחרי ארוחת הצהריים גריפין מנדנד את מורגן ואני מתקשרת לאימא שלי. היא שלחה לי כמה סמסים רק כדי לבדוק מה שלומי, ולוודא שקבעתי פגישה אצל ד"ר גרייסון. אני מסכימה לקבוע איתו. רק כך אני מסוגלת להרגיע אותה.
    הלוואי שמישהו היה מרגיע אותי. זה בלתי־אפשרי לחשוב על דאג מאן וגם לנשום.
    "אווו..." אני מחייכת אל הבחור שלי כשאני רואה שהוא הרדים אותה.
    גריפין עם תינוקת ישנה על החזה... זה גורם לי לרצות תינוק משלי. אבל זה לא מפחית את התשוקה שלי להיות עם מורגן.
    כאן. עכשיו. זה מכה בי.
    נייט קרא לבתו בשמה של חברתו הטובה. הוא חושב שהוא קרא לה בשמי.
    איך אוכל אי־פעם להסביר את זה לגריפין?
    בהמשך היום אנחנו מקדישים את כל תשומת הלב למורגן, אבל החיוכים המאופקים של גריפין לא חומקים מעיניי. כמו דאגה שחונקת את האושר.
    מי אני?
    מה קורה לחיי?
    האם אני חיה ביקום מקביל?
    ג’וּל היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. לאחר עשר שנים של הרצאות על ניקוי שיניים היא יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריירה שלה כשיננית כדי להישאר בבית עם שלושת בניה המדהימים ולנהל את העסק המשפחתי.
    לאחר שחברתה הטובה קרוב שלושים שנה הציעה לה כמה ספרים מהז’אנר הרומנטי העכשווי, ג’ול התמכרה. היא בלעה שניים־שלושה ספרים בשבוע, אבל רצתה עוד והחליטה לעבור לקריאה בת קיימא, דהיינו, לכתיבה.
    כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ־אחר־עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה, מצפייה בשידורים חוזרים של ״כך פגשתי את אימא״ וכמובן... מרומנים צובטי לב, סוחטי דמעות וחורכי תחתונים.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן ג׳ול אי. אן
    1
     
    סווייזי
     
    זה לא יפה לדבר על אנשים מאחורי גבם. אבל זה מה שהם עושים, גריפין, אימא שלי, הוריו... כולם יחד כאן בחדר, רושמים לעצמם את המידות הדרושות להכנת כותונת המשוגעים שלי, ומתלחששים.
    סווייזי עברה התמוטטות.
    סווייזי חושבת שדאג מאן רצח את אריקה.
    סווייזי חושבת שדאג מאן רצח איזו בחורה בשם מורגן דייזי גאלאגר.
    ששש... אל תדברו בקול רם מדי. שהיא לא תתעורר.
    המשטרה לא האמינה לי. אני יודעת שנשמעתי כמו מטורפת, אבל אני לא. אני לא זוכרת את כל הפרטים, אפילו לא את חלקם, אבל הוא הרג את דייזי. והוא הרג את אריקה. לא את כל האמיתות אפשר להסביר.
    הדלת נפתחת בזהירות.
    "את ערה." אימא מחייכת חיוך מהסוג שמחייכים אל אדם לא יציב. חיוך של 'רק אל תתחילי לשבור לנו את כלי החרסינה היקרים'.
    אני מתיישבת ומשעינה את גבי על לוח ראש המיטה החורק. משהו בין הלם מוחלט וקהות חושים ממלא את גופי. "אני ערה." אני מביטה בשידה שליד המיטה ומעווה את פניי כשאני מבחינה בבקבוקון המכיל כדורים. "אני לא חושבת שד"ר בּי ישמח לשמוע שאת חולקת איתי את כדורי השינה שלך. נותנים אותם רק עם מרשם."
    "גריפין לא רצה שנזמין את הפסיכיאטר שלך, אז נתנו לך רק כדור אחד כדי שתירגעי. את לא התנהגת כמו עצמך. אמרת כל מיני דברים לא הגיוניים. אני חושבת שההלם בעקבות מותה של אריקה וזה שראית את הגופה שלה ערערו אותך. איך את מרגישה עכשיו?" היא מתיישבת על קצה המיטה ואוחזת בידי. אצבעותיה מלטפות את היהלום שבטבעת האירוסים שלי.
    אימא, אני מאורסת.
    אוי, סווייזי! אני כל כך שמחה בשבילך.
    אנחנו לא יכולות לנהל כעת את השיחה הזאת. מראה גופתה של אריקה ממשיך לבעור באותו מקום בזיכרוני ועיניי צורבות בכאב. אני לא מצליחה למחוק את מראה פניו המכוסות בדם של דאג או את המראה של דייזי שנופלת. אני אפילו לא יודעת באיזה יקום אני. אני מרגישה כאילו אני יודעת יותר משאני אמורה לדעת ובעצם אני לא יודעת כלום. הכול כל כך דפוק. אני כל כך דפוקה.
    מאוהבת.
    מאורסת.
    כועסת.
    מבולבלת.
    מבועתת.
    "מה השעה?"
    "שמונה וחצי."
    "מאוחר. את צריכה ללכת הביתה. אני בסדר."
    "שמונה וחצי בבוקר, סווייזי."
    אני מפנה את מבטי אל החלון. האור חודר פנימה מבעד לחרכי התריסים. אור בוקר בהיר. לא אור שקיעה עמום.
    "אני מאחרת." אני משליכה מעליי את השמיכות. "איפה הטלפון שלי? אני חייבת להתקשר לנייט."
    "סווייזי..."
    "הטלפון שלי..." אני פותחת את הדלת במהירות ורגליי טופפות על רצפת העץ במסדרון. "איפה התיק שלי?"
    "סווייז, מה קרה?" גריפין מזנק מהספה.
    אני מבחינה בתיק שלי שמונח על השולחן ומוציאה מתוכו את הטלפון. על הצג מופיעות שלוש שיחות שלא נענו מנייט ושני סמסים.
    פרופסור: את מאחרת. זה לא מתאים לך. אני דואג.
    פרופסור: לוקח את מורגן איתי לעבודה. בבקשה תתקשרי אליי ברגע שתקבלי את ההודעה. אני דואג.
    "סווייז..."
    אני מושכת את זרועי כשגריפין מניח את ידו על כתפי.
    "אני מאחרת. איך יכולת לתת לי לישון עד לשעה כזאת מאוחרת?" אני מתקשרת לנייט וצועדת כדי להתרחק מגריפין, מהוריו ומאימא שלי, מבלי להתייחס אליהם, ואז נועלת את עצמי בחדר האמבטיה.
    "אלוהים אדירים, סווייזי! הכול בסדר?" עונה נייט.
    "אני כל כך מצטערת. אהיה שם בעוד חצי שעה. משהו קרה אתמול ואני... אני... אני מצטערת. אני בדרך." אני יושבת על מושב האסלה הקר, מעבירה את אצבעותיי בשערי ועוצמת את עיניי. אפילו החשיכה לא תוכל למחות את המראות המטרידים האלה.
    "אני חייב להיכנס בחזרה לשיעור. מורגן במשרד שלי. העמיתות שלי שומרות עליה בתורות. את בסדר? את לא נשמעת בסדר."
    דלת חדר האמבטיה נעה קלות. "סווייזי, תפתחי את הדלת."
    "אני בדרך." אני מסיימת את השיחה ופותחת את הדלת. "אסור לך לסמם אותי. יש לי עבודה. אחריות." אני הודפת את גריפין בכתפי ומחטטת בכל המגירות בשידה כדי למצוא את הבגדים שלי. אני עוד לא בדיוק זוכרת איפה נמצאים הדברים שלי בבית שלו — בבית שלנו.
    "את לא הולכת היום לעבודה. שכחת מה קרה אתמול?"
    אני מכניסה את הרגליים לג'ינס. "למרות המאמצים שלך לסמם אותי, לא, לא שכחתי מה קרה אתמול."
    "זה היה כדור אחד. חשבתי שזאת אפשרות יותר טובה מאשר לתת לך להתמוטט לפני כולם. לא דחפתי לך אותו לגרון. הגשתי לך אותו עם כוס מים. את בלעת אותו מרצונך."
    אני רוכסת את החזייה ולובשת טי־שירט. "אמרת לי מה זה?"
    "כן."
    אני עוצרת את תנועותיי הבהולות לפרק זמן שמספיק לי כדי לבחון אותו. הוא לא משקר. אני מרגישה. זה מעצבן אותי שאני לא זוכרת אותו מגיש לי כדור שינה. זה מעצבן אותי שאני לא מצליחה לזכור מה עשיתי שגרם לו לחשוב שהוא צריך לסמם אותי כמו שמסממים חיה משתוללת.
    אני משפשפת את עיניי בכריות כף היד ומנידה בראשי. "אני מצטערת... אני חייבת ללכת."
    גריפין רוכן לעברי, מביט בעיניי וחולק איתי את הבל פיו הספוג ריח מנטה. "אני לקחתי יום חופש כדי להיות כאן איתך. איך אני יכול להיות איתך אם את לא כאן?"
    "אני חייבת ללכת."
    "אז אני בא איתך."
    אני צוחקת. "אתה בא איתי היום לשמור על מורגן?"
    הוא מהנהן. "את לא נוהגת. ואם פרופסור האנט היה יודע מה קרה לך אתמול, הוא לא היה רוצה שתשגיחי היום על הבת שלו."
    "אני לעולם לא אפקיר את ביטחונה של מורגן." אני קופצת את כפות ידיי בהתגוננות.
    "היום אנחנו יחד, סווייזי. תתמודדי."
    אני נאנחת ולוקחת את גרביי ואת נעליי.
    "לאן אתם הולכים?" שואלת אימא שלי כשאנחנו חוזרים לסלון.
    "לעבודה."
    שרי וסקוט יורים בגריפין מבטים מודאגים.
    "אני הולך איתה."
    הם מהנהנים לעברו של גריפין בהבנה ומפנים את מבטיהם המודאגים לעברי.
    "אני בסדר, באמת. אבל תודה על הדאגה."
    "תתקשרי כשתחזרי הביתה." אימא מחבקת אותי. "יש לנו הרבה על מה לדבר."
    מי יודע מה גריפין סיפר להם. אני אתמודד עם זה אחר כך.
     
    "לאריקה יש משפחה בסביבה?" שואל גריפין בדרכנו למשרד של נייט.
    אני מביטה מהחלון, רואה הכול ולא מבחינה בשום דבר בו־בזמן. "כן."
    "אני אחפש מידע על ביקורים ועל הלוויה."
    אני מהנהנת. "תודה."
    הוא לא אומר עוד דבר ואני לא ממשיכה את השיחה. מתישהו עוד נדבר על דייזי. איך אפשר שלא? אבל לא כעת. אני צריכה להניח לתמונות האלה לדבר אליי לפני שאוכל לנסות לגרום למישהו אחר להבין.
    אני מובילה את הדרך למשרד של נייט, בין הסטודנטים שגודשים את המסדרונות. בפעם הקודמת שהייתי כאן הבניין היה ריק לגמרי.
    "אתה מושך הרבה תשומת לב," אני אומרת כשאנחנו עולים במדרגות לקומה השנייה. "הבחורות האלה תוהות באיזה חוג אתה לומד כדי שיוכלו להחליף חוג וללמוד איתך באותם הקורסים."
    גריפין מניד בראשו, אבל הוא לא מצליח להסתיר את החיוך. צביטה של קנאה זוחלת אל תוך תודעתי. האם הוא אוהב את זה שהבחורות האלה מביטות בו? או שאני מחפשת כל דבר שיסיח את דעתי מאריקה, גם אם בשביל זה אני צריכה להמציא סיבות מגוחכות כדי להאשים את גריפין בזה שהוא — גריפין.
    "לכאן, רוקסטאר." אני מחווה בראשי לעבר דלת משרדו של נייט.
    "אני רוצה להיות רק הרוקסטאר שלך." הוא תוחב שתי אצבעות לכיס האחורי שלי ומושך אותי בשעשוע כשאני פותחת את הדלת.
    "אני לא רוצה רוקסטאר. אני רוצה את הבחור שלי מהמכולת." ואת אריקה חוזרת לחיים. אם אני מכינה רשימה של דברים שאני רוצה, היא ניצבת בראש.
    "היי," דונה, הגברת שספגה את החיתול המופצץ, מקדמת את פנינו. "היא חוֹרֵפֶּת."
    אני מציצה לעבר מורגן הישנה במושב התינוקות שלה. "תודה שעזרת לנייט... אה, לפרופסור האנט. אני מרגישה נורא על כך שאיחרתי."
    היא נעמדת, סוגרת את מכסה המחשב הנייד שלה ומחבקת אותו אל חזה. "אין בעיה. הנה המפתחות למכונית של נתניאל. הוא אמר שתחליפו מכוניות כדי שיהיה לך לאן לחבר את המושב של מורגן. הוא חנה בצד המזרחי. בגוש סי, שורה ראשונה מימין." המבט שלה נודד אל מעבר לכתפי.
    "אה... דונה, זה גריפין. גריפין, דונה."
    "נעים להכיר."
    "גם לי."
    "מפתחות?" אני אומרת לגריפין.
    הוא שולף את מפתחות המכונית שלי. אני משליכה אותם על השולחן ולוקחת את הצרור של נייט.
    "טוב..." אני מושכת בכתפיי. "אני אמשיך מכאן."
    דונה מוחה את ההבעה החולמנית מפניה. ככה היא בוהה גם בנייט. "טוב. בסדר. נעים לפגוש אותך..." היא מחייכת אל גריפין חיוך פלרטטני. "להכיר אותך."
    אחרי שהדלת נטרקת אני פונה אל גריפין. "יש לך יום אגו מוצלח. עכשיו אתה יודע לאן לבוא אם האגו שלך יזדקק אי־פעם לליטוף."
    הוא מגחך. "קולג'. עבודה. חדר כושר. חנות מכולת. זה לא באמת משנה."
    אני מחייכת. זה קשה. עם כל צעד ההבנה של מה שראיתי אתמול שוקעת עמוק עוד יותר בתוכי, מכתימה לעד את זיכרונותיי ואת המודעות שלי. האדרנלין שדחף אותי להתלבש ולמהר לכאן מתחיל להתפוגג.
    דאג מאן הוא רוצח.
    החברה שלי נרצחה.
    דייזי נרצחה.
    נייט לא סיפר לי את זה. הוא מעולם לא סיפר לי איך היא מתה.
    "איפה את, סווייזי?" גריפין מושך אותי אל בין זרועותיו.
    "אריקה מתה," אני ממלמלת.
    הוא מנשק את ראשי. "אני יודע. אני כל כך מצטער."
    "הוא הרג אותה."
    "אם ככה, אני בטוח שהמשטרה תגלה את זה. אין ספק שאת הפכת אותו לחשוד אתמול."
    "אולי. בוא נלך." אני מתנתקת ממנו. "לפני שמורגן תתעורר."
    גריפין מרים את כיסא התינוקת. עיניי ממהרות אל עיניו.
    "אם את לא בוטחת בי שאקח אותה, אז יש לנו בעיה שצריך לדבר עליה."
    "אני בוטחת בך בחיי." אני מחייכת וכמעט אומרת לו שזה אומר שאני מוכנה להפקיד בידיו גם את חייה של מורגן, כי כך או כך, היא חלק מחיי.
    אני תולה את תיק החיתולים שלה על הכתף ופותחת את הדלת אל רחש פטפוטי הסטודנטים והמורים שחולפים בשני הכיוונים. גריפין, ובידיו התינוקת שלי, מושך אליו לא פחות עיניים נשיות רעבות, אם לא יותר, מגריפין ללא מורגן.
    "סווייזי?"
    אני מסתובבת. נייט מגיע אלינו בדיוק כשאנחנו מגיעים אל המדרגות. הוא מחייך אל גריפין חיוך מתוח. אני בטוחה שזאת תגובה רגילה למראה זר שמתרחק ובידיו התינוקת שלך.
    "היי, אני כל כך מצטערת על הבוקר."
    הוא מנענע את ראשו כאילו הוא מבטל את התנצלותי. המבט שלו נע מדי כמה שניות אל גריפין.
    "נייט, אה, נתניאל... כלומר פרופסור האנט." אין בזה שום דבר מוזר. אני מתחילה להזיע. "זה גריפין, גריף, זה..." אל תפשלי הפעם, "פרופסור נתניאל האנט."
    מאוחר מדי. כבר פישלתי וההבעה שעל פני שניהם מבהירה את זה.
    "נתניאל." נייט מושיט את ידו.
    גריפין לוחץ אותה. "נעים להכיר."
    "אז הכול בסדר?" שואל נייט וכעת הוא מביט בי.
    "כן."
    "לא. אתמול השכנה של סווייזי — חברתה — נמצאה מתה בדירה שמעליה."
    אני נועצת בגריפין מבט זועף.
    "אלוהים... אני כל כך מצטער, סווייזי, למה לא אמרת לי? את לא צריכה להשגיח היום על מורגן."
    על פניו של גריפין עולה הבעה של 'אמרתי לך'.
    "אני בסדר." אני הכי רחוקה שאפשר מבסדר. "גריפין לקח יום חופש כדי לעזור לי, למרות שהוא לא היה צריך לעשות את זה."
    ההבעה של גריפין לא משתנה. הוא חושב שהוא יודע מה טוב בשבילי. ואם לא הייתי כזאת עקשנית הייתי מודה שהוא צודק.
    "אז..." אני מושכת בכתפיי, "אנחנו בסדר. מורגן תקבל תשומת לב כפולה. טיפול כפול."
    "אלא אם תסיחו זה את דעתו של זה."
    אני מנסה לא לפרש לעצמי את ההערה של נייט, אבל יש משהו בטון שלו שמעיד על אי־אמון. האם הוא לא בוטח בי בגלל מה שקרה לאריקה? בגלל גריפין? האם הוא באמת חושב שאני ארשה שיקרה משהו למורגן?
    "אנחנו בסדר, פרופסור. אבל תודה על הבעת האמון."
    נייט בוחן אותי במשך כמה שניות לפני שהוא מביט שוב בגריפין. "אני חייב לחזור לכיתה. תודה שבאתם לאסוף אותה."
    "זה בסדר." אני מנידה בראשי כאילו זה לא עניין גדול. "להתראות."
     
    "אז זה הבית שאימא שלי התלהבה ממנו כל כך," אומר גריפין כשהוא נושא את מורגן בכיסא התינוקות שלה אל ביתו של נייט.
    "זה בסך הכול בית." אני שוטפת ידיים בכיור המטבח.
    "לא היית רוצה לגור בבית כזה?" הוא מניח את הכיסא על הרצפה ובוחן את החדר הגדול.
    לא. וגם נייט שאני זוכרת לא היה רוצה.
    "אני רוצה לחיות איתך." אני מוציאה את מורגן מהכיסא.
    היא משפשפת את העיניים ואת הפה באגרופים קפוצים ומקשיתה את גבה, כשאני מצמידה אותה לכתפי. משונה לראות את גריפין בבית של נייט, כאילו העולמות שלי מתנגשים.
    "ולהסתפק במועט?" הוא מביט מבעד לחלון אל החצר המרשימה, הירוקה והמטופחת להפליא. "כי כאלה יהיו החיים איתי — יהיה לנו בדיוק מה שצריך אבל לא יותר."
    אני מתיישבת בכיסא הנדנדה ומחייכת. "כן."
    "שני חדרי שינה קטנים ומטבח זעיר?" גריפין ניגש ובוחן את מדף האח. הגבר המקועקע שלי, הנראה כמו ילד רע, מחולל פלאות בג'ינס הדהויים האלה ובטי־שירט השחורה שהוא לובש, שנראית קטנה עליו במידה בזכות החזה התפוח והזרועות העבות.
    "כן." אני מצחקקת והרמזים לחוסר הביטחון שלו שנחשפים לעיניי נראים לי מקסימים.
    "מכוניות משומשות? בלי יציאה ישירה לחנייה? חיים של 'עשה זאת בעצמך'?"
    "אני באמת חייבת לענות?"
    הוא מביט לאחור כשידיו תחובות בכיסים. "לא." הוא שולח אליי חיוך ואז הוא שוב מסתובב. "מה הסיפור של המצלמה בפינה?"
    "מצלמת אומנת או מצלמת אבטחה... עדיין לא הבנתי."
    "הוא צופה בנו?"
    "הוא יכול."
    "וגם שומע?"
    אני צוחקת ישירות אל המצלמה. "כן. הפרופסור הוא קצת קריפי." אני תוחבת את אפי לצווארה של מורגן ומוצאת את הקול התינוקי שלי. "נכון שאבא שלך קצת קריפי? כן... נדמה לי שכן."
    היא מצחקקת.
    גריפין מסתובב ועל פניו חיוך. "היא חמודה."
    "כן... היא מקסימה."
    הוא מתיישב על הספה, אצבעותיו שלובות בין רגליו הפשוקות לרווחה. "את מוכנה לספר לי מי זאת, או מי הייתה, מורגן דייזי גאלאגר?"
    אני מביטה במצלמה בעצבנות. נייט אמור להיות בכיתה, אבל... "זה מסובך."
    "טוב, מזל שיש לנו את כל היום."
    אני שונאת את המצלמות המטופשות האלה.
    "סווייז, דברי כבר. את יצאת לגמרי מדעתך עם הבחור הזה אתמול בגלל הבחורה בתצלום שהראית לנו. אני בטוח שהמשטרה עוד תחזור אלייך כשיחקרו אותו. אני חייב לדעת מה קורה."
    הוא כבר אמר יותר מדי.
    "נדבר אחר כך." אני מחווה לעבר המצלמות ומחייכת אליו חיוך לחוץ. "טוב?"
    פיו נמתח בחוסר סבלנות, אבל הוא מרפה מזה. אני לא אוהבת את זה שהמחשבות בראשי מצליחות להידחק בינינו. זה מפחיד אותי. מלאך המוות, מחופש לזיכרונות קטנים, קורא לי באצבעו לבוא אליו ולהיכנע. מה אם יגיע היום שבו לא אוכל להפריד בין מי שאני יודעת שאני והקול של המתחזה שבתוך הראש שלי?
    אחרי ארוחת הצהריים גריפין מנדנד את מורגן ואני מתקשרת לאימא שלי. היא שלחה לי כמה סמסים רק כדי לבדוק מה שלומי, ולוודא שקבעתי פגישה אצל ד"ר גרייסון. אני מסכימה לקבוע איתו. רק כך אני מסוגלת להרגיע אותה.
    הלוואי שמישהו היה מרגיע אותי. זה בלתי־אפשרי לחשוב על דאג מאן וגם לנשום.
    "אווו..." אני מחייכת אל הבחור שלי כשאני רואה שהוא הרדים אותה.
    גריפין עם תינוקת ישנה על החזה... זה גורם לי לרצות תינוק משלי. אבל זה לא מפחית את התשוקה שלי להיות עם מורגן.
    כאן. עכשיו. זה מכה בי.
    נייט קרא לבתו בשמה של חברתו הטובה. הוא חושב שהוא קרא לה בשמי.
    איך אוכל אי־פעם להסביר את זה לגריפין?
    בהמשך היום אנחנו מקדישים את כל תשומת הלב למורגן, אבל החיוכים המאופקים של גריפין לא חומקים מעיניי. כמו דאגה שחונקת את האושר.
    מי אני?
    מה קורה לחיי?
    האם אני חיה ביקום מקביל?