חמוטל ומכשיר לא בידינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמוטל ומכשיר לא בידינו
הוספה למועדפים

חמוטל ומכשיר לא בידינו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    40 שנה ניקרה בו אותה שאלה. איך קרה שפלוגה של "פרים צעירים", ששה אלי קרב, עלתה דאיוש על יעד חי"ר רווי נ"ט, מבלי לדעת על מה היא עולה, מבלי שיש לה את ציוד הלחימה הבסיסי, מבלי לדעת שלפני פחות משעה עלו כוחות אחרים על אותו יעד ונדפקו. תוך דקות המ"פ נוטרל, הסמ"פ וצוותו חוסלו, והיתר ירדו עם זנב בין הרגליים.
     
    עודד מגידו, מחבר הספר, היה מפקדה של פלוגה מ', גדוד הטנקים 257, אוגדה 143, בפיקודו של אריאל שרון, הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. ב־8 באוקטובר 1973. קצת אחרי השעה 17:00, עם אור אחרון, פלוגה מ' עלתה על "חמוטל".
     
    במהלך המלחמה תקף צה"ל 9 פעמים את המערך המצרי שהתמקם על שתי הדיונות המסומנות במפת הקוד סיריוס כ"חמוטל- מכשיר". כל ההתקפות נהדפו. 61 חיילי צה"ל נפלו, קרוב ל־100 לוחמים נפצעו, 6 נפלו בשבי. אין תקדים בתולדות מלחמות ישראל למערך אויב שצה"ל תקף 9 פעמים ובכל הפעמים נהדף.
     
    מגידו מטפל בכאב שהותירה המלחמה באמצעות תחקיר מקיף: הוא חוזר לזירת הקרבות ומשחזר אותם לפרטיהם. הוא נעזר בספרות מחקר ובספרי זיכרונות, בתצלומי אוויר, בהקלטות רשתות הקשר, בדוחות ותחקירי יחידות, ובדוחות אית"ן – יחידת איתור הנעדרים. הוא מביא מעברה השני של הדיונה קטעים מספרי זיכרונות של קצינים מצרים שהשתתפו בקרבות.
     
    "התוצאה של החריש העמוק במקורות היא עבודה... מיוחדת במינה, לא רק בתכניה אלא גם בדרך הצגתה... החלק השלישי של הספר הוא שעושה אותו לחיבור היסטורי ייחודי. הוא עוסק בבניית כוחות היבשה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים... שהתאימו למלחמה שהיתה... בלי להבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה... אמונה יהירה בטנק הכול־יכול, תלות לא מבוססת בסיוע אווירי וזלזול באויב... גרמו לצה"ל להיות לא מוכן ולא כשיר למלחמה.
     
    ...התוצאה התבטאה באובדן עשתונות בפיקוד הבכיר והבינוני, שהביא להחלטות חפוזות ושגויות שעלו בדם... בהתקפות חוזרות ונשנות שאף אחת מהן לא השיגה את מטרתה, ורובן הסתיימו באובדן כלים, בחללים, בשבויים ובנעדרים".
     
    סא"ל (דימ') פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר
     
     
     
    עודד מגידו נולד בתל אביב ב־1949. לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיה מ"פ טנקים בקו התעלה עד לשחרורו מהצבא ב־1972. ב־6 באוקטובר 1973 נקרא לפקד על פלוגת טנקים במילואים בחזית התעלה, בחטיבה 421, אוגדת אריאל שרון. הוא נפצע בקרב ב"חמוטל" ב־8 באוקטובר, חזר ללחימה שלושה ימים אחר כך והשתתף בקרב השריון בשריון הגדול ב־14 באוקטובר, בגרירת גשר הגלילים במבצע הצליחה ובקרבות ממערב לתעלה. ב־1974 חתם קבע ושירת שנה בסיני כסמג"ד טנקים, וב־1983-1975 היה מג"ד טנקים במילואים.
     
    מגידו הוא ממייסדי היישוב נטף בהרי ירושלים וניהל חברות יזמיות העוסקות בבנייה למגורים ביישובים כפריים וחקלאיים. בוגר לימודי תואר שני בהיסטוריה כללית ובמנהל עסקים. בשנים האחרונות הוא עוסק במחקר הקרבות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

    פרק ראשון

    הקדמה

    שנים רבות שלטה בזירת הספרות על מלחמת יום הכיפורים כתיבה אפולוגטית, שבה תירצו קברניטי מלחמת יום הכיפורים וכמה ממפקדיו הבכירים של צה"ל במלחמה ההיא את החלטותיהם, מעשיהם ומחדליהם. אחריה בא גל של ספרות חווייתית, שבה תיארו מפקדים זוטרים יותר וחיילים את חוויותיהם מן המלחמה, שכמצופה היו על פי רוב חוויות טראומטיות. ניצני המחקר נשענו על הספרות הזאת, על עיתונות ועל תיעוד בעל פה, וסבלו מכל מגבלותיהם של המקורות האלה. רק בשנים האחרונות החלה להתפרסם ספרות מחקרית ממשית, שנסמכת על תיעוד בן הזמן מכל הסוגים במקום על הזיכרון המתעתע ו/או המגמתי. הובילו את ההתפתחות הזו ספרו המונומנטלי של שמעון גולן על הפיקוד העליון, מחקריו של עמירם אזוב, שעדיין לא התפרסמו, על חזית הדרום במלחמה וספרו של עמנואל סקל, הסדיר יבלום.
    עודד מגידו, שכמו קודמיו גם הוא מוותיקי המלחמה ההיא, מעביר אותנו מן הרמה האסטרטגית שבה עסק גולן, ומן הרמה האופרטיבית שבה עסק אזוב אל הרמה הטקטית — אל האוגדה, החטיבה, הגדוד והפלוגה — ולפעמים גם אל הרמה המיקרו־טקטית של המחלקה, ועד לטנק היחיד והבודד. הספר מנתח את סדרת הקרבות שהתנהלו בגזרה המרכזית של חזית התעלה על הדיונות הידועות במפת הקוד סיריוס כחמוטל ומכשיר. קרבות אלה התנהלו למן ה־8 באוקטובר אחר הצהריים, בעקבות הגעתן של אוגדות המילואים לחזית, ועד לסוף המלחמה. הם נדחקו במשך זמן רב לשוליים שבין התמקדותה של ועדת אגרנט בקרבות ה־8 באוקטובר של אוגדה 162 (אף כי הקדישה גם פרק מכובד לקרבות ה־9 באוקטובר של אוגדה 143) לבין העיסוק הנרחב המאוחר יותר במערכת הצליחה ונגזרותיה. הספר עוסק אמנם במיקרו־היסטוריה, אך מן הפן הכבד שלה: הוא מציג מקרה ייצוגי, ולאחר שהוא מנתח אותו לעומק, הספר פורשֹ תובנות ומסקנות מעניינות ומקוריות על המאקרו־היסטוריה של מלחמת יום הכיפורים.
    הספר בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון מתאר ומנתח את השטח ואת הכוחות משני הצדדים, הישראלי והמצרי. החלק השני מתאר בפירוט רב את מהלכי הלחימה בגזרה משעות אחר הצהריים של ה־8 באוקטובר ועד להפסקת האש. החלק השלישי מנתח את הגורמים לתוצאה העגומה של הקרבות, גורמים שראשיתם בבניין הכוח לפני המלחמה והמשכם במהלכה בתחום הפעלת הכוח, הפיקוד עליו והשליטה בו.
    היקף ומגוון המקורות שעליהם מתבסס הספר מרשים מאוד, ואפשר לומר שהמחבר לא השאיר בתחום זה אבן לא הפוכה. מלבד ספרות הזיכרונות ומעט ספרות המחקר הקיימת על המלחמה, היסטוריות רשמיות, ספרים וחוברות של יחידות עד לרמת הפלוגה וספרות תורתית, הוא ניצל היטב את המקורות הארכיוניים הזמינים, למן תצלומי אוויר של זירת הקרבות, הקלטות רשתות הקשר של האוגדות המעורבות בלחימה, דו"ח ועדת אגרנט ותחקירי אירועים ומפקדים אחרי המלחמה בפיקוד דרום ובאוגדה 143 ועד לדו"חות יחידת איתור הנעדרים (אית"ן) על נעדרי היחידות שהשתתפו באותם ימים בלחימה בגזרה. האינטרנט מאפשר היום גישה למקורות מן העבר השני של הגבעה והמחבר ניצל אותו לאיתור ספרי זיכרונות של קצינים מצרים, מן המ"מ ועד למח"ט, שהשתתפו בקרבות מן הצד השני של המתרס, וללימוד ניתוח השטח, התוכניות ותמונת המצב והאירועים כפי שהשתקפו במשקפות שלהם.
    אתרי חטיבות אוגדה 143 סיפקו חומר רב נוסף מתחום התחקירים, היומנים והזיכרונות. כל אלה הושלמו בראיונות שערך מגידו עם קצינים שנטלו חלק בקרבות, ממ"מים ועד סגן מפקד האוגדה, שנועדו להבהיר נקודות סתומות במקורות האחרים או מהלכים שלא תועדו, ובסדרת ראיונות שערך ההיסטוריון־המתעד של חטיבה 600, ד"ר מנחם בן שלום, שהוא אמנם חוקר תקופת בית שני, אבל כקצין בפלוגת הסיור החטיבתית נרתם למשימת תיעודה של החטיבה המקופחת הזאת במלחמה.
    התוצאה של החריש העמוק במקורות היא עבודה מיקרו־היסטורית מיוחדת במינה, לא רק בתכניה אלא גם בדרך הצגתה. אחד הקשיים בקריאת חיבורים מיקרו־היסטוריים הוא הרזולוציה הפרטנית שלהם, שמקשה על הקורא שאינו מכיר את השטח או את התחום ליצור תמונה משלל הפרטים, והקושי של הכותב להעביר את תובנותיו ומחשבותיו כאשר אין לקורא תמונה כזו. עודד מגידו התגבר, לפחות חלקית, על קשיים אלה על ידי שימוש רב בעזרים כגון מפות מוגדלות ותצלומי אוויר שעליהם שיחזר מן המקורות השונים מהלכים, מיקומים וגורלות עד לאחרון הטנקים שנפגעו וצוותיהם.
    השימוש במקורות המצריים מרחיב את הפרספקטיבה של העבודה. מלחמה היא תופעה דו־צדדית, לפחות, והמקורות המצריים מלמדים שכמעט ואין כאן נרטיבים מנוגדים. השוואת התיאורים משני הצדדים מעלה שמדובר באותם קרבות. אם יש הבדלים בין התיאורים משני הצדדים, הרי הם נובעים בעיקר מתפיסות שונות של כל צד את כוונות הצד השני ומניתוח שונה של השטח ומשמעויותיו על פי התפיסות האלו.
    החלק השלישי של הספר הוא שעושה אותו לחיבור היסטורי ייחודי. מתוך תיאור מיקרו־היסטורי של הקרבות הטקטיים מתרומם עודד מגידו לניתוח נרחב של מגמות מרכזיות בבניית כוחות היבשה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים כמו הפרת האיזון הפנימי בין השריון, הרגלים והתותחנים, או שינויי מבנה שהתאימו למלחמה שהיתה (היא מלחמת ששת הימים), בלי להבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה ממנה לאור הלקחים שהפיק הצד השני. הוא מראה היטב כיצד תלות לא מבוססת בסיוע אווירי, אמונה יהירה בהיותו של הטנק כול־יכול וזלזול באויב, בלימוד ובתורה; העדר תכנון ממשי להגנה על סיני; אימונים שלא תאמו את מתווה המלחמה הבאה וגורמים נוספים, כולם יחד, גרמו לצה"ל להיות לא מוכן ולא כשיר למלחמה שהכינו לו המצרים.
    אי־המוכנות היתה הפתעה גדולה לא פחות, ואולי יותר מן ההפתעה המודיעינית. מגידו מראה כיצד התוצאה התבטאה באובדן עשתונות בפיקוד הבכיר והבינוני שהביא להחלטות חפוזות ושגויות שעלו בדם, באובדן שטח ובהתקפות חוזרות ונשנות שאף אחת מהן לא השיגה את מטרתה, ורובן הסתיימו באובדן כלים, בחללים, בשבויים ובנעדרים. מערך המודיעין קרס, וההרגל לקבל מודיעין מהרמות הממונות הביא לכך שכמעט ולא נעשו ניסיונות להשיג מודיעין באמצעים עצמיים. באף לא אחת מן ההתקפות, כמעט, לא התקיים נוהל קרב כלשהו, ובמהלך כמה מהן התגלו כשלים במיקום מפקדים בדרגות שונות שהובילו לשליטה לקויה או אף לאובדן שליטה.
    הכשלים האלה היו אופייניים למלחמה כולה ולא רק לשלביה הראשונים. עודד מגידו מראה בעוצמה ובבהירות את השפעתן של המגמות שאפיינו את צה"ל לפני המלחמה על לחימת הדרג שנמצא במגע ישיר עם האויב, תוך שילוב נקודות המבט של ועדת אגרנט עם אלו של מפקדים כמו המ"פ והמג"ד שהתנסו בהם בלחימה.
    הספר מופיע בימים שבהם מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה. למעשה, הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה.
    סא"ל (דימ') פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר
     
     

    הכרת תודה

    תודתי נתונה לכל מי שסייעו ותרמו למחקר זה.
    בראש ובראשונה, לניצן שפירא, מקור בלתי נדלה ומדויק לתולדות מלחמת יום הכיפורים. ניצן היה אינסטרומנטלי בפענוח צילומי האוויר שהועמדו לרשותנו, באיתור המערכים המצריים והיחידות הצה"ליות שנחשפו לעינינו בצילומי האוויר שצולמו בזמן אמת. בנוסף, ניצן ערך את מפות ההיערכות ומרשמי הקרב הנכללים במחקר, ותרם רבות לתובנות שיוצגו במחקר זה.
    תודה מיוחדת לאל"מ (מיל') פסח מלובני, שתירגם במיוחד עבור מחקר זה את ספרו של מח"ט 112 המצרי, עאדל יוסרי. פסח סייע למחקר גם במציאת ותרגום מידע ממקורות מצריים נוספים.
    תודה למנחם בן שלום, היסטוריון חטיבה 600, השוקד בימים אלה על השלמה והוצאה לאור של ספר קורות חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. מנחם העמיד לרשותי את כל החומרים שאסף במשך שנים לכתיבת מחקרו, וכן הייתה בינינו הפריה הדדית של תובנות לגבי הקרבות שבהם השתתפו יחידות מחטיבה 600. מנחם גם היה האיש שיצר את קשר העבודה עם יחידת שט"ל בחיל האוויר.
    תודה לאנשי יחידת שט"ל, שאנשיה, ובראשם סא"ל אלדר זילבר ורס"ל מתן רחמן, השקיעו עשרות שעות כדי לאתר ולהעמיד לרשותנו את סרטי הצילום מאוקטובר 1973, לאפשר לנו לסמן את הקטעים הרלוונטיים למחקר שלנו, ולהעביר עבורנו את התצלומים ה"עתיקים" לפורמט דיגיטלי.
    תודה למשפחת דביר, שהעמידה לרשותי את כל חומר המחקר המרשים שערך עמוס דביר ז"ל במסגרת חיפושיו הנוגעים ללב אחר בנו הנעדר סרן נועם דביר ז"ל.
    תודה לאנשי ארכיון צה"ל — למנהלת הארכיון אילנה אלון, לאבי צדוק, לציון זלוף ושירלי ראובני, וליפעת ארנון.
    תודה לאנשי יח' אית"ן (איתור נעדרים), ובמיוחד ליואב סטולר.
    תודה לאבירם ברקאי, מחברם של כמה מהחיבורים החשובים יותר שראו אור על מלחמת יום הכיפורים, על שסייע בהוצאה לאור של ספר זה.
    תודה לחברי הרבים לנשק, מפקדים ביחידות שנלחמו על מערך "חמוטל־מכשיר", שסייעו לי רבות בהשלמת תמונת הקרב — כפי שהצטיירה בעיניהם ונצרבה בזיכרונם. רשימה מפורטת של המרואיינים והמכותבים שאיתם ביררתי נקודות שונות ורבות מובאת בסוף המחקר.
    תודה למיכל, שעודדה אותי להתחיל במחקר זה.
    תודה לרעייתי דליה, שבסבלנותה ובתמיכתה יכולתי להתמיד במחקר ולהביא מפעל זה לדפוס.
     
    עודד מגידו
     
     

    מבוא

     
    מתוך מייל פרטי, 12.6.13
     
    אצלי זה התחיל משאלה שאני כבר הולך איתה 40 שנה — איך קרה ומה גרם לכך שאנחנו, חבורת ״פרים צעירים״ שהחשש העיקרי והיחיד שלהם היה שיחמיצו את המלחמה, עלינו דאיוש על יעד חי"ר חמוש באמצעי נ"ט, מבלי לדעת על מה אנחנו עולים, מבלי שיש לנו את הכלים הבסיסיים הדרושים (מקלעים) כדי להילחם באויב שנמצא על היעד או אפילו לזהות אותו (משקפות), מבלי לדעת שלפני פחות משעה עלו כוחות שלנו על אותו יעד ונדפקו שם — והפכנו תוך דקות מפלוגה כשירה חלקית (8 טנקים, כאמור ללא מקלעים) לפלוגה שהמ"פ בה מנוטרל; הסמ"פ מחוסל, עם צוותו, עוד טנק נפגע, ויתרת הפלוגה יורדת מהיעד עם הזנב בין הרגליים.
      
    ב־8 באוקטובר 1973, קצת אחרי השעה 17:00, עם אור אחרון, עלתה פלוגת שריון על דיונה מוארכת שנקראה במפת הקוד הצה"לית "חמוטל". הפלוגה מנתה 8 טנקים. בתוך כמה דקות הפלוגה היתה מרוסקת: טנק הסמ"פ נפגע והושמד, ארבעת אנשי הצוות היו לנעדרים; טנק המ"פ נפגע, המ"פ ותותחן הטנק נפצעו, צריח הטנק הושבת. טנק נוסף חטף פגיעה במסננים וירד מן הגבעה.
    מפקד הפלוגה — פלוגה מ' בגדוד הטנקים 257, הייתי אני.
      
    אנו, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, חזרנו לעסוק במלחמה רק בשנים האחרונות. בשלושת העשורים הראשונים שלאחר המלחמה היינו שקועים בהקמת משפחה, בבניית קריירה, ובוודאי גם בהדחקת המלחמה ומוראותיה. ב־15-10 השנים האחרונות התפנינו, אולי גם מפני שיש לנו יותר זמן פנוי, אבל בעיקר משום שבגרנו וכיום יש לנו יכולת רגשית להתמודד עם מה שקרה באותה מלחמה. רק בשנים אלה החל הדור שלנו לעסוק במחקר ובכתיבה על המלחמה, בהקמת אתרי אינטרנט בנושא המלחמה, וגם בהקמת אנדרטאות כיד לנופלים. הקשר עם חברים לנשק חודש. אני עסקתי בהקמת אנדרטה ואתר אינטרנט לחטיבת המילואים 421 (חטיבת "הצליחה") שבה לחמתי במלחמה. במסגרת איסוף החומר וכתיבת ההיסטוריה של החטיבה עבור אתר האינטרנט החטיבתי, נחשפתי לעדויות ולתחקירים על הקרב ב"חמוטל". זאת לא היתה הפעם הראשונה שחזרתי לאירועי "חמוטל". אנו, בוגרי המלחמה ההיא, מכירים היטב את תסמונת "שבוע יום הכיפורים" ששבה ופוקדת אותנו כל שנה, כשסביב יום השנה לפרוץ המלחמה אנחנו חוזרים במחשבותינו וברגשותינו לאותם ימים. אולם כעת, תוך כדי העיסוק בחומרים ההיסטוריים, ביקשתי בפעם הראשונה להבין, קודם כול עבור עצמי, מה קרה לנו שם — כיצד קרה שפלוגה צעירה ורעננה, שמפקדיה וחייליה יצאו חדורי התלהבות לקרב, התרסקה בתוך פחות מחצי שעה על יעד שהיה עלום ולא מוכר. מה קרה שם, על "חמוטל", לפלוגה מ'?
    התחלתי מבירור התמונה הפלוגתית המצומצמת. ככל שהרחבתי את היריעה והעמקתי ב"חפירה", הלכה ונחשפה תמונת הכאוס שבו התנהלו הקרבות בחזית הדרום בימים הראשונים של המלחמה. מצאתי כי המערכה בגזרת "חמוטל־מכשיר" הכילה את כל המאפיינים והסימפטומים של התפקוד הצה"לי אל מול הצבא המצרי אשר הביאו לכישלון כל התקפות הנגד, לכל רוחב החזית, על המאחזים שהקים הצבא המצרי ממזרח לתעלה.
      
    במשך יממה וחצי מפרוץ מלחמת יום הכיפורים עמד הכוח הסדיר של צה"ל בסיני מול צליחה מצרית בחמש גזרות דיוויזיוניות. אוגדת סיני הסדירה נשחקה במהלך שתי היממות הראשונות למלחמה ואיבדה כשני־שלישים מכוחה. אולם, החל בצהרי ה־7.10 החלו להצטבר בגזרה הצפונית והמרכזית של חזית התעלה אוגדות המילואים, שהצטרפותן למערכה אמורה היתה להיות הגורם המכריע שייטול את היוזמה, יוביל התקפת־נגד ויביא למהפך ולביטול הישגים קרקעיים כלשהם של המצרים. אלא שהפעלתן של עוצבות המילואים לא יצרה את המפנה המיוחל. מול סדרה של התקפות נגד שנוהלו על ידי שתי אוגדות המילואים של פיקוד הדרום — אוגדה 162 בפיקודו של אברהם אדן ("ברן") ב־8.10, ואוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון ב־9.10 — הצליחו הכוחות המצריים להחזיק במאחזים הקרקעיים שתפסו ממזרח לתעלה. המערך שהקים הצבא המצרי בגזרת "חמוטל־מכשיר", בין ציר טסה־איסמעיליה (ציר "טליסמן") לבין ציר "עכביש" (הציר שחיבר את טסה לאגם המר הגדול והיה עורק החיים של מבצע צליחת התעלה של צה"ל), חסם את אפשרויות התמרון של צה"ל לעבר המערך שהקימו המצרים במתחם החווה הסינית ובמרחב שמצפון לו ("מיסורי"). זוהי הגזרה שבה השיגו המצרים את ההישג המשמעותי ביותר מבחינת עומק החדירה לשטח שממזרח לתעלה.
    הקרבות על מערך "חמוטל־מכשיר" החלו בשעות אחר הצהריים של ה־8.10 והתנהלו במשך שלושה ימים. לאחר כמה ימים של רגיעה יחסית, ב־14.10, התנהל בגזרה קרב שריון בשריון בין חטיבת שריון ישראלית לחטיבת שריון מצרית, בו הובסה החטיבה המצרית. בין ה־21.10-19.10 התחדשו ניסיונות התקיפה של צה"ל בגזרה.
    במהלך המלחמה תקפו יחידות של צה"ל 9 פעמים את המערך המצרי שהתמקם ב"חמוטל־מכשיר". היו גדודים שתקפו את המערך המצרי פעמיים או שלוש. כל ההתקפות נהדפו במחיר כבד לשני הצדדים. בתשע ההתקפות על המערך המצרי ובחילופי האש עם המערך נפלו 61 חיילי צה"ל, ש־45 מתוכם נחשבו נעדרים במשך חודשים ארוכים, נפצעו 100-70 חיילים, ו־6 נפלו בשבי. אין נתונים לגבי האבדות המצריות. במהלך הקרבות הושארו במתחם "חמוטל־מכשיר" 26 טנקים של צה"ל, שברובם נותרו בשטח אנשי צוות שהוגדרו בהמשך כנעדרים. עם תום המלחמה היו פזורים בשטח שנותר בשליטת המצרים לפחות 19 טנקים של צה"ל (חלק מהטנקים הוצאו מהשטח על ידי המצרים במהלך המלחמה), 6 נגמ"שים ו־2 זחל"מים.
    אין עוד מערך אויב שהותקף מספר רב כזה של פעמים במהלך מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה הדברים נכונים לגבי כל מלחמות ישראל.
      
    לספר זה קדם מחקר שנעשה בניסיון לברר באופן יסודי, כיצד התנהלו ההתקפות על "חמוטל" ו"מכשיר", ומה הסיבות לכישלון הסדרתי של עוצבות המילואים של צה"ל בניסיונות לעקור את המאחז המצרי בגזרת "חמוטל־מכשיר". המחקר מתבסס על תחקירי המלחמה שנערכו על ידי היחידות; דו"חות יחידתיים שהוגשו לאחר המלחמה; תחקירי פיקוד הדרום שנערכו בחודשים מרס־יולי 1974; דו"חות ועדת אגרנט (במיוחד פרקי הדו"חות העוסקים באוגדות 143 ו־162) והעדויות בפני החוקרים מטעם ועדת אגרנט; ספרות מחקר על מלחמת יום הכיפורים; ספרי יחידות; ספרי זיכרונות וספרים על המלחמה שכתבו מפקדי יחידות; וסדרת ראיונות שערכתי עם מפקדים ברמות שונות שהשתתפו בקרבות המתוארים.
    בנוסף, נאספו נתונים ממקור שכמעט ולא נעשה בו שימוש בחקר המלחמה: דו"חות אית"ן — הענף לאיתור נעדרים שהוקם לאחר המלחמה באגף כוח אדם של צה"ל — על הסריקות לאיתור נעדרי צה"ל שהתנהלו בחודשים ינואר־מרס 1974. אנשי יחידת אית"ן ביצעו תחקירים יסודיים על השתלשלות הקרבות על מנת ללמוד היכן לחפש את הנעדרים שנותרו בשטח, ותחקיריהם מהווים כלי עזר חשוב להבנת מהלכי הקרבות. תחקירי אית"ן איפשרו למקם במדויק היכן נפגעו טנקים שנשארו בשטח, וכפועל יוצא — היכן בדיוק תקפו אותן יחידות שאליהן השתייכו אותם טנקים.
    כמו כן נעשה שימוש בשני מקורות מצריים: ספרו של מפקד החטיבה המצרית אשר כבשה את מתחם פתחת "פוטון"־"חמוטל" וצפון "מכשיר" ב־8.10, נאחזה בו, והדפה את כל ההתקפות הצה"ליות על המתחם; וזיכרונותיו של מפקד מחלקה מצרי מאותה חטיבה. הספרים שופכים אור על הקרבות במתחם מזווית הראייה המצרית, ומוסיפים פרטים שלא היו ידועים עד כה. את הספרים תירגם אל"מ (מיל') פסח מלובני, שתרם רבות גם במידע נוסף ממקורות מצריים. תיאור הקרבות מנקודת הראות המצרית מלווה את כל פרקי הספר.
    מקור נוסף לניתוח המערכה היו תצלומי אוויר (תצ"א) של הגזרה שצולמו על ידי חיל האוויר, בדרך כלל פעמיים ביום, החל מתאריך ה־7.10.73. התצ"אות מאפשרים לשרטט את היערכות הכוחות היריבים בשלבי המערכה, וניתן לזהות בהם יחידות של צה"ל עד לרמת הגדוד, ולעתים רמת הפלוגה, תוך כדי הקרב. את התצלומים הללו פיענח ביסודיות ניצן שפירא, אשר תרם רבות גם לתובנות שיוצגו בהמשך.
    הצלבת פענוח תצלומי האוויר עם המידע מהמקורות המצריים איפשרה לשרטט מפות של היערכות משוערת של החטיבה המצרית שנאחזה במתחם פתחת "פוטון". מפות אלה נערכו על ידי ניצן שפירא.
    כלי נוסף ששימש את המחקר היו הקלטות רשתות הקשר האוגדתיות (הקלטה שיטתית של רשתות הקשר החטיבתיות החלה רק בשלב מאוחר במלחמה). בניגוד לעדויות המפקדים, שלעתים קרובות הן מוטות מסיבות שונות ומושפעות מתעתועי הזיכרון האנושי — גם אם נמסרו בתחקירים שהתקיימו במהלך החודשים שלאחר המלחמה, ובוודאי אם ניתנו מאוחר יותר — רשת הקשר מציגה את תמונת המצב בזמן אמת ללא כחל וסרק. יצוין כי בתמלולי רשתות הקשר שנעשו במחלקת היסטוריה באמצע שנות השבעים קיימים אי־דיוקים רבים, חלקם כתוצאה מפענוח לא נכון של הדברים שנאמרו ברשת, חלקם מאי־הכרה או מאי־הבנה של המתמללים את הגזרה, את הקרבות שהתנהלו בה, את המפקדים שנשמעו ברשת, ולעתים מחוסר כלים להבנת ניואנסים בדברי הדוברים, שיכלו להיות מובנים רק למי שהיתה לו היכרות בלתי אמצעית עם הזירה ועם המפקדים שפעלו בה. לכן קיבלתי החלטה שלא להסתמך (רק) על התמלולים, אלא להאזין ככל הניתן (והנמצא) לסרטי ההקלטה המקוריים, ולהסתמך עליהם ישירות.
      
    ספר זה מוקדש לרעי, הצעירים שנשארו צעירים לנצח, לוחמי יחידות השריון שלא חזרו מהקרבות על מערך "חמוטל־מכשיר".
    עודד מגידו
    יפו/נטף
    אפריל 2018
     
     
     

    עוד על הספר

    חמוטל ומכשיר לא בידינו עודד מגידו

    הקדמה

    שנים רבות שלטה בזירת הספרות על מלחמת יום הכיפורים כתיבה אפולוגטית, שבה תירצו קברניטי מלחמת יום הכיפורים וכמה ממפקדיו הבכירים של צה"ל במלחמה ההיא את החלטותיהם, מעשיהם ומחדליהם. אחריה בא גל של ספרות חווייתית, שבה תיארו מפקדים זוטרים יותר וחיילים את חוויותיהם מן המלחמה, שכמצופה היו על פי רוב חוויות טראומטיות. ניצני המחקר נשענו על הספרות הזאת, על עיתונות ועל תיעוד בעל פה, וסבלו מכל מגבלותיהם של המקורות האלה. רק בשנים האחרונות החלה להתפרסם ספרות מחקרית ממשית, שנסמכת על תיעוד בן הזמן מכל הסוגים במקום על הזיכרון המתעתע ו/או המגמתי. הובילו את ההתפתחות הזו ספרו המונומנטלי של שמעון גולן על הפיקוד העליון, מחקריו של עמירם אזוב, שעדיין לא התפרסמו, על חזית הדרום במלחמה וספרו של עמנואל סקל, הסדיר יבלום.
    עודד מגידו, שכמו קודמיו גם הוא מוותיקי המלחמה ההיא, מעביר אותנו מן הרמה האסטרטגית שבה עסק גולן, ומן הרמה האופרטיבית שבה עסק אזוב אל הרמה הטקטית — אל האוגדה, החטיבה, הגדוד והפלוגה — ולפעמים גם אל הרמה המיקרו־טקטית של המחלקה, ועד לטנק היחיד והבודד. הספר מנתח את סדרת הקרבות שהתנהלו בגזרה המרכזית של חזית התעלה על הדיונות הידועות במפת הקוד סיריוס כחמוטל ומכשיר. קרבות אלה התנהלו למן ה־8 באוקטובר אחר הצהריים, בעקבות הגעתן של אוגדות המילואים לחזית, ועד לסוף המלחמה. הם נדחקו במשך זמן רב לשוליים שבין התמקדותה של ועדת אגרנט בקרבות ה־8 באוקטובר של אוגדה 162 (אף כי הקדישה גם פרק מכובד לקרבות ה־9 באוקטובר של אוגדה 143) לבין העיסוק הנרחב המאוחר יותר במערכת הצליחה ונגזרותיה. הספר עוסק אמנם במיקרו־היסטוריה, אך מן הפן הכבד שלה: הוא מציג מקרה ייצוגי, ולאחר שהוא מנתח אותו לעומק, הספר פורשֹ תובנות ומסקנות מעניינות ומקוריות על המאקרו־היסטוריה של מלחמת יום הכיפורים.
    הספר בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון מתאר ומנתח את השטח ואת הכוחות משני הצדדים, הישראלי והמצרי. החלק השני מתאר בפירוט רב את מהלכי הלחימה בגזרה משעות אחר הצהריים של ה־8 באוקטובר ועד להפסקת האש. החלק השלישי מנתח את הגורמים לתוצאה העגומה של הקרבות, גורמים שראשיתם בבניין הכוח לפני המלחמה והמשכם במהלכה בתחום הפעלת הכוח, הפיקוד עליו והשליטה בו.
    היקף ומגוון המקורות שעליהם מתבסס הספר מרשים מאוד, ואפשר לומר שהמחבר לא השאיר בתחום זה אבן לא הפוכה. מלבד ספרות הזיכרונות ומעט ספרות המחקר הקיימת על המלחמה, היסטוריות רשמיות, ספרים וחוברות של יחידות עד לרמת הפלוגה וספרות תורתית, הוא ניצל היטב את המקורות הארכיוניים הזמינים, למן תצלומי אוויר של זירת הקרבות, הקלטות רשתות הקשר של האוגדות המעורבות בלחימה, דו"ח ועדת אגרנט ותחקירי אירועים ומפקדים אחרי המלחמה בפיקוד דרום ובאוגדה 143 ועד לדו"חות יחידת איתור הנעדרים (אית"ן) על נעדרי היחידות שהשתתפו באותם ימים בלחימה בגזרה. האינטרנט מאפשר היום גישה למקורות מן העבר השני של הגבעה והמחבר ניצל אותו לאיתור ספרי זיכרונות של קצינים מצרים, מן המ"מ ועד למח"ט, שהשתתפו בקרבות מן הצד השני של המתרס, וללימוד ניתוח השטח, התוכניות ותמונת המצב והאירועים כפי שהשתקפו במשקפות שלהם.
    אתרי חטיבות אוגדה 143 סיפקו חומר רב נוסף מתחום התחקירים, היומנים והזיכרונות. כל אלה הושלמו בראיונות שערך מגידו עם קצינים שנטלו חלק בקרבות, ממ"מים ועד סגן מפקד האוגדה, שנועדו להבהיר נקודות סתומות במקורות האחרים או מהלכים שלא תועדו, ובסדרת ראיונות שערך ההיסטוריון־המתעד של חטיבה 600, ד"ר מנחם בן שלום, שהוא אמנם חוקר תקופת בית שני, אבל כקצין בפלוגת הסיור החטיבתית נרתם למשימת תיעודה של החטיבה המקופחת הזאת במלחמה.
    התוצאה של החריש העמוק במקורות היא עבודה מיקרו־היסטורית מיוחדת במינה, לא רק בתכניה אלא גם בדרך הצגתה. אחד הקשיים בקריאת חיבורים מיקרו־היסטוריים הוא הרזולוציה הפרטנית שלהם, שמקשה על הקורא שאינו מכיר את השטח או את התחום ליצור תמונה משלל הפרטים, והקושי של הכותב להעביר את תובנותיו ומחשבותיו כאשר אין לקורא תמונה כזו. עודד מגידו התגבר, לפחות חלקית, על קשיים אלה על ידי שימוש רב בעזרים כגון מפות מוגדלות ותצלומי אוויר שעליהם שיחזר מן המקורות השונים מהלכים, מיקומים וגורלות עד לאחרון הטנקים שנפגעו וצוותיהם.
    השימוש במקורות המצריים מרחיב את הפרספקטיבה של העבודה. מלחמה היא תופעה דו־צדדית, לפחות, והמקורות המצריים מלמדים שכמעט ואין כאן נרטיבים מנוגדים. השוואת התיאורים משני הצדדים מעלה שמדובר באותם קרבות. אם יש הבדלים בין התיאורים משני הצדדים, הרי הם נובעים בעיקר מתפיסות שונות של כל צד את כוונות הצד השני ומניתוח שונה של השטח ומשמעויותיו על פי התפיסות האלו.
    החלק השלישי של הספר הוא שעושה אותו לחיבור היסטורי ייחודי. מתוך תיאור מיקרו־היסטורי של הקרבות הטקטיים מתרומם עודד מגידו לניתוח נרחב של מגמות מרכזיות בבניית כוחות היבשה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים כמו הפרת האיזון הפנימי בין השריון, הרגלים והתותחנים, או שינויי מבנה שהתאימו למלחמה שהיתה (היא מלחמת ששת הימים), בלי להבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה ממנה לאור הלקחים שהפיק הצד השני. הוא מראה היטב כיצד תלות לא מבוססת בסיוע אווירי, אמונה יהירה בהיותו של הטנק כול־יכול וזלזול באויב, בלימוד ובתורה; העדר תכנון ממשי להגנה על סיני; אימונים שלא תאמו את מתווה המלחמה הבאה וגורמים נוספים, כולם יחד, גרמו לצה"ל להיות לא מוכן ולא כשיר למלחמה שהכינו לו המצרים.
    אי־המוכנות היתה הפתעה גדולה לא פחות, ואולי יותר מן ההפתעה המודיעינית. מגידו מראה כיצד התוצאה התבטאה באובדן עשתונות בפיקוד הבכיר והבינוני שהביא להחלטות חפוזות ושגויות שעלו בדם, באובדן שטח ובהתקפות חוזרות ונשנות שאף אחת מהן לא השיגה את מטרתה, ורובן הסתיימו באובדן כלים, בחללים, בשבויים ובנעדרים. מערך המודיעין קרס, וההרגל לקבל מודיעין מהרמות הממונות הביא לכך שכמעט ולא נעשו ניסיונות להשיג מודיעין באמצעים עצמיים. באף לא אחת מן ההתקפות, כמעט, לא התקיים נוהל קרב כלשהו, ובמהלך כמה מהן התגלו כשלים במיקום מפקדים בדרגות שונות שהובילו לשליטה לקויה או אף לאובדן שליטה.
    הכשלים האלה היו אופייניים למלחמה כולה ולא רק לשלביה הראשונים. עודד מגידו מראה בעוצמה ובבהירות את השפעתן של המגמות שאפיינו את צה"ל לפני המלחמה על לחימת הדרג שנמצא במגע ישיר עם האויב, תוך שילוב נקודות המבט של ועדת אגרנט עם אלו של מפקדים כמו המ"פ והמג"ד שהתנסו בהם בלחימה.
    הספר מופיע בימים שבהם מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה. למעשה, הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה.
    סא"ל (דימ') פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר
     
     

    הכרת תודה

    תודתי נתונה לכל מי שסייעו ותרמו למחקר זה.
    בראש ובראשונה, לניצן שפירא, מקור בלתי נדלה ומדויק לתולדות מלחמת יום הכיפורים. ניצן היה אינסטרומנטלי בפענוח צילומי האוויר שהועמדו לרשותנו, באיתור המערכים המצריים והיחידות הצה"ליות שנחשפו לעינינו בצילומי האוויר שצולמו בזמן אמת. בנוסף, ניצן ערך את מפות ההיערכות ומרשמי הקרב הנכללים במחקר, ותרם רבות לתובנות שיוצגו במחקר זה.
    תודה מיוחדת לאל"מ (מיל') פסח מלובני, שתירגם במיוחד עבור מחקר זה את ספרו של מח"ט 112 המצרי, עאדל יוסרי. פסח סייע למחקר גם במציאת ותרגום מידע ממקורות מצריים נוספים.
    תודה למנחם בן שלום, היסטוריון חטיבה 600, השוקד בימים אלה על השלמה והוצאה לאור של ספר קורות חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. מנחם העמיד לרשותי את כל החומרים שאסף במשך שנים לכתיבת מחקרו, וכן הייתה בינינו הפריה הדדית של תובנות לגבי הקרבות שבהם השתתפו יחידות מחטיבה 600. מנחם גם היה האיש שיצר את קשר העבודה עם יחידת שט"ל בחיל האוויר.
    תודה לאנשי יחידת שט"ל, שאנשיה, ובראשם סא"ל אלדר זילבר ורס"ל מתן רחמן, השקיעו עשרות שעות כדי לאתר ולהעמיד לרשותנו את סרטי הצילום מאוקטובר 1973, לאפשר לנו לסמן את הקטעים הרלוונטיים למחקר שלנו, ולהעביר עבורנו את התצלומים ה"עתיקים" לפורמט דיגיטלי.
    תודה למשפחת דביר, שהעמידה לרשותי את כל חומר המחקר המרשים שערך עמוס דביר ז"ל במסגרת חיפושיו הנוגעים ללב אחר בנו הנעדר סרן נועם דביר ז"ל.
    תודה לאנשי ארכיון צה"ל — למנהלת הארכיון אילנה אלון, לאבי צדוק, לציון זלוף ושירלי ראובני, וליפעת ארנון.
    תודה לאנשי יח' אית"ן (איתור נעדרים), ובמיוחד ליואב סטולר.
    תודה לאבירם ברקאי, מחברם של כמה מהחיבורים החשובים יותר שראו אור על מלחמת יום הכיפורים, על שסייע בהוצאה לאור של ספר זה.
    תודה לחברי הרבים לנשק, מפקדים ביחידות שנלחמו על מערך "חמוטל־מכשיר", שסייעו לי רבות בהשלמת תמונת הקרב — כפי שהצטיירה בעיניהם ונצרבה בזיכרונם. רשימה מפורטת של המרואיינים והמכותבים שאיתם ביררתי נקודות שונות ורבות מובאת בסוף המחקר.
    תודה למיכל, שעודדה אותי להתחיל במחקר זה.
    תודה לרעייתי דליה, שבסבלנותה ובתמיכתה יכולתי להתמיד במחקר ולהביא מפעל זה לדפוס.
     
    עודד מגידו
     
     

    מבוא

     
    מתוך מייל פרטי, 12.6.13
     
    אצלי זה התחיל משאלה שאני כבר הולך איתה 40 שנה — איך קרה ומה גרם לכך שאנחנו, חבורת ״פרים צעירים״ שהחשש העיקרי והיחיד שלהם היה שיחמיצו את המלחמה, עלינו דאיוש על יעד חי"ר חמוש באמצעי נ"ט, מבלי לדעת על מה אנחנו עולים, מבלי שיש לנו את הכלים הבסיסיים הדרושים (מקלעים) כדי להילחם באויב שנמצא על היעד או אפילו לזהות אותו (משקפות), מבלי לדעת שלפני פחות משעה עלו כוחות שלנו על אותו יעד ונדפקו שם — והפכנו תוך דקות מפלוגה כשירה חלקית (8 טנקים, כאמור ללא מקלעים) לפלוגה שהמ"פ בה מנוטרל; הסמ"פ מחוסל, עם צוותו, עוד טנק נפגע, ויתרת הפלוגה יורדת מהיעד עם הזנב בין הרגליים.
      
    ב־8 באוקטובר 1973, קצת אחרי השעה 17:00, עם אור אחרון, עלתה פלוגת שריון על דיונה מוארכת שנקראה במפת הקוד הצה"לית "חמוטל". הפלוגה מנתה 8 טנקים. בתוך כמה דקות הפלוגה היתה מרוסקת: טנק הסמ"פ נפגע והושמד, ארבעת אנשי הצוות היו לנעדרים; טנק המ"פ נפגע, המ"פ ותותחן הטנק נפצעו, צריח הטנק הושבת. טנק נוסף חטף פגיעה במסננים וירד מן הגבעה.
    מפקד הפלוגה — פלוגה מ' בגדוד הטנקים 257, הייתי אני.
      
    אנו, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, חזרנו לעסוק במלחמה רק בשנים האחרונות. בשלושת העשורים הראשונים שלאחר המלחמה היינו שקועים בהקמת משפחה, בבניית קריירה, ובוודאי גם בהדחקת המלחמה ומוראותיה. ב־15-10 השנים האחרונות התפנינו, אולי גם מפני שיש לנו יותר זמן פנוי, אבל בעיקר משום שבגרנו וכיום יש לנו יכולת רגשית להתמודד עם מה שקרה באותה מלחמה. רק בשנים אלה החל הדור שלנו לעסוק במחקר ובכתיבה על המלחמה, בהקמת אתרי אינטרנט בנושא המלחמה, וגם בהקמת אנדרטאות כיד לנופלים. הקשר עם חברים לנשק חודש. אני עסקתי בהקמת אנדרטה ואתר אינטרנט לחטיבת המילואים 421 (חטיבת "הצליחה") שבה לחמתי במלחמה. במסגרת איסוף החומר וכתיבת ההיסטוריה של החטיבה עבור אתר האינטרנט החטיבתי, נחשפתי לעדויות ולתחקירים על הקרב ב"חמוטל". זאת לא היתה הפעם הראשונה שחזרתי לאירועי "חמוטל". אנו, בוגרי המלחמה ההיא, מכירים היטב את תסמונת "שבוע יום הכיפורים" ששבה ופוקדת אותנו כל שנה, כשסביב יום השנה לפרוץ המלחמה אנחנו חוזרים במחשבותינו וברגשותינו לאותם ימים. אולם כעת, תוך כדי העיסוק בחומרים ההיסטוריים, ביקשתי בפעם הראשונה להבין, קודם כול עבור עצמי, מה קרה לנו שם — כיצד קרה שפלוגה צעירה ורעננה, שמפקדיה וחייליה יצאו חדורי התלהבות לקרב, התרסקה בתוך פחות מחצי שעה על יעד שהיה עלום ולא מוכר. מה קרה שם, על "חמוטל", לפלוגה מ'?
    התחלתי מבירור התמונה הפלוגתית המצומצמת. ככל שהרחבתי את היריעה והעמקתי ב"חפירה", הלכה ונחשפה תמונת הכאוס שבו התנהלו הקרבות בחזית הדרום בימים הראשונים של המלחמה. מצאתי כי המערכה בגזרת "חמוטל־מכשיר" הכילה את כל המאפיינים והסימפטומים של התפקוד הצה"לי אל מול הצבא המצרי אשר הביאו לכישלון כל התקפות הנגד, לכל רוחב החזית, על המאחזים שהקים הצבא המצרי ממזרח לתעלה.
      
    במשך יממה וחצי מפרוץ מלחמת יום הכיפורים עמד הכוח הסדיר של צה"ל בסיני מול צליחה מצרית בחמש גזרות דיוויזיוניות. אוגדת סיני הסדירה נשחקה במהלך שתי היממות הראשונות למלחמה ואיבדה כשני־שלישים מכוחה. אולם, החל בצהרי ה־7.10 החלו להצטבר בגזרה הצפונית והמרכזית של חזית התעלה אוגדות המילואים, שהצטרפותן למערכה אמורה היתה להיות הגורם המכריע שייטול את היוזמה, יוביל התקפת־נגד ויביא למהפך ולביטול הישגים קרקעיים כלשהם של המצרים. אלא שהפעלתן של עוצבות המילואים לא יצרה את המפנה המיוחל. מול סדרה של התקפות נגד שנוהלו על ידי שתי אוגדות המילואים של פיקוד הדרום — אוגדה 162 בפיקודו של אברהם אדן ("ברן") ב־8.10, ואוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון ב־9.10 — הצליחו הכוחות המצריים להחזיק במאחזים הקרקעיים שתפסו ממזרח לתעלה. המערך שהקים הצבא המצרי בגזרת "חמוטל־מכשיר", בין ציר טסה־איסמעיליה (ציר "טליסמן") לבין ציר "עכביש" (הציר שחיבר את טסה לאגם המר הגדול והיה עורק החיים של מבצע צליחת התעלה של צה"ל), חסם את אפשרויות התמרון של צה"ל לעבר המערך שהקימו המצרים במתחם החווה הסינית ובמרחב שמצפון לו ("מיסורי"). זוהי הגזרה שבה השיגו המצרים את ההישג המשמעותי ביותר מבחינת עומק החדירה לשטח שממזרח לתעלה.
    הקרבות על מערך "חמוטל־מכשיר" החלו בשעות אחר הצהריים של ה־8.10 והתנהלו במשך שלושה ימים. לאחר כמה ימים של רגיעה יחסית, ב־14.10, התנהל בגזרה קרב שריון בשריון בין חטיבת שריון ישראלית לחטיבת שריון מצרית, בו הובסה החטיבה המצרית. בין ה־21.10-19.10 התחדשו ניסיונות התקיפה של צה"ל בגזרה.
    במהלך המלחמה תקפו יחידות של צה"ל 9 פעמים את המערך המצרי שהתמקם ב"חמוטל־מכשיר". היו גדודים שתקפו את המערך המצרי פעמיים או שלוש. כל ההתקפות נהדפו במחיר כבד לשני הצדדים. בתשע ההתקפות על המערך המצרי ובחילופי האש עם המערך נפלו 61 חיילי צה"ל, ש־45 מתוכם נחשבו נעדרים במשך חודשים ארוכים, נפצעו 100-70 חיילים, ו־6 נפלו בשבי. אין נתונים לגבי האבדות המצריות. במהלך הקרבות הושארו במתחם "חמוטל־מכשיר" 26 טנקים של צה"ל, שברובם נותרו בשטח אנשי צוות שהוגדרו בהמשך כנעדרים. עם תום המלחמה היו פזורים בשטח שנותר בשליטת המצרים לפחות 19 טנקים של צה"ל (חלק מהטנקים הוצאו מהשטח על ידי המצרים במהלך המלחמה), 6 נגמ"שים ו־2 זחל"מים.
    אין עוד מערך אויב שהותקף מספר רב כזה של פעמים במהלך מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה הדברים נכונים לגבי כל מלחמות ישראל.
      
    לספר זה קדם מחקר שנעשה בניסיון לברר באופן יסודי, כיצד התנהלו ההתקפות על "חמוטל" ו"מכשיר", ומה הסיבות לכישלון הסדרתי של עוצבות המילואים של צה"ל בניסיונות לעקור את המאחז המצרי בגזרת "חמוטל־מכשיר". המחקר מתבסס על תחקירי המלחמה שנערכו על ידי היחידות; דו"חות יחידתיים שהוגשו לאחר המלחמה; תחקירי פיקוד הדרום שנערכו בחודשים מרס־יולי 1974; דו"חות ועדת אגרנט (במיוחד פרקי הדו"חות העוסקים באוגדות 143 ו־162) והעדויות בפני החוקרים מטעם ועדת אגרנט; ספרות מחקר על מלחמת יום הכיפורים; ספרי יחידות; ספרי זיכרונות וספרים על המלחמה שכתבו מפקדי יחידות; וסדרת ראיונות שערכתי עם מפקדים ברמות שונות שהשתתפו בקרבות המתוארים.
    בנוסף, נאספו נתונים ממקור שכמעט ולא נעשה בו שימוש בחקר המלחמה: דו"חות אית"ן — הענף לאיתור נעדרים שהוקם לאחר המלחמה באגף כוח אדם של צה"ל — על הסריקות לאיתור נעדרי צה"ל שהתנהלו בחודשים ינואר־מרס 1974. אנשי יחידת אית"ן ביצעו תחקירים יסודיים על השתלשלות הקרבות על מנת ללמוד היכן לחפש את הנעדרים שנותרו בשטח, ותחקיריהם מהווים כלי עזר חשוב להבנת מהלכי הקרבות. תחקירי אית"ן איפשרו למקם במדויק היכן נפגעו טנקים שנשארו בשטח, וכפועל יוצא — היכן בדיוק תקפו אותן יחידות שאליהן השתייכו אותם טנקים.
    כמו כן נעשה שימוש בשני מקורות מצריים: ספרו של מפקד החטיבה המצרית אשר כבשה את מתחם פתחת "פוטון"־"חמוטל" וצפון "מכשיר" ב־8.10, נאחזה בו, והדפה את כל ההתקפות הצה"ליות על המתחם; וזיכרונותיו של מפקד מחלקה מצרי מאותה חטיבה. הספרים שופכים אור על הקרבות במתחם מזווית הראייה המצרית, ומוסיפים פרטים שלא היו ידועים עד כה. את הספרים תירגם אל"מ (מיל') פסח מלובני, שתרם רבות גם במידע נוסף ממקורות מצריים. תיאור הקרבות מנקודת הראות המצרית מלווה את כל פרקי הספר.
    מקור נוסף לניתוח המערכה היו תצלומי אוויר (תצ"א) של הגזרה שצולמו על ידי חיל האוויר, בדרך כלל פעמיים ביום, החל מתאריך ה־7.10.73. התצ"אות מאפשרים לשרטט את היערכות הכוחות היריבים בשלבי המערכה, וניתן לזהות בהם יחידות של צה"ל עד לרמת הגדוד, ולעתים רמת הפלוגה, תוך כדי הקרב. את התצלומים הללו פיענח ביסודיות ניצן שפירא, אשר תרם רבות גם לתובנות שיוצגו בהמשך.
    הצלבת פענוח תצלומי האוויר עם המידע מהמקורות המצריים איפשרה לשרטט מפות של היערכות משוערת של החטיבה המצרית שנאחזה במתחם פתחת "פוטון". מפות אלה נערכו על ידי ניצן שפירא.
    כלי נוסף ששימש את המחקר היו הקלטות רשתות הקשר האוגדתיות (הקלטה שיטתית של רשתות הקשר החטיבתיות החלה רק בשלב מאוחר במלחמה). בניגוד לעדויות המפקדים, שלעתים קרובות הן מוטות מסיבות שונות ומושפעות מתעתועי הזיכרון האנושי — גם אם נמסרו בתחקירים שהתקיימו במהלך החודשים שלאחר המלחמה, ובוודאי אם ניתנו מאוחר יותר — רשת הקשר מציגה את תמונת המצב בזמן אמת ללא כחל וסרק. יצוין כי בתמלולי רשתות הקשר שנעשו במחלקת היסטוריה באמצע שנות השבעים קיימים אי־דיוקים רבים, חלקם כתוצאה מפענוח לא נכון של הדברים שנאמרו ברשת, חלקם מאי־הכרה או מאי־הבנה של המתמללים את הגזרה, את הקרבות שהתנהלו בה, את המפקדים שנשמעו ברשת, ולעתים מחוסר כלים להבנת ניואנסים בדברי הדוברים, שיכלו להיות מובנים רק למי שהיתה לו היכרות בלתי אמצעית עם הזירה ועם המפקדים שפעלו בה. לכן קיבלתי החלטה שלא להסתמך (רק) על התמלולים, אלא להאזין ככל הניתן (והנמצא) לסרטי ההקלטה המקוריים, ולהסתמך עליהם ישירות.
      
    ספר זה מוקדש לרעי, הצעירים שנשארו צעירים לנצח, לוחמי יחידות השריון שלא חזרו מהקרבות על מערך "חמוטל־מכשיר".
    עודד מגידו
    יפו/נטף
    אפריל 2018