ארו שאה וסופו של הזמן

1 

שבו אַרוּ מתחרטת

שפתחה את הדלת

 

הבעיה עם לגדול ליד דברים מסוכנים מאוד, היא שבסופו של דבר אתה מתרגל אליהם.

למיטב זיכרונה של ארו, היא גרה כל חייה במוזיאון לאמנות הודו העתיקה ותרבותה, והיא ידעה טוב מאוד שאסור לגעת במנורה שבקצה "היכל האלים".

היא יכלה לדבר על "מנורת החורבן" באותו אופן שבו פיראט שאילף יצור מעמקים מפלצתי יכול היה לומר, כאילו בדרך אגב, "אה... אתם מתכוונים לרַלף הזקן?" אבל למרות שהיא הייתה רגילה למנורה, היא לא הדליקה אותה אפילו פעם אחת. מעשה כזה היה בניגוד לכללים. אותם כללים שחזרה עליהם בקול כשהדריכה את קבוצות המבקרים בכל יום שבת אחר הצהריים.

יש אנשים שחושבים שלעבוד בסוף השבוע זה לא רעיון כל כך טוב, אבל ארו אף פעם לא התייחסה אל הסיורים כמו אל עבודה.

היא חשבה עליהם כמו על סוג של טקס.

כמו על סוד.

היא הייתה לובשת את וֵסְט הארגמן שלה עם שלושת כפתורי הדבורה, מחקה את קול 'אוצרת־המוזיאון' של אימה, והאנשים — וזה החלק הכי טוב — היו מקשיבים. והם לא הורידו ממנה את העיניים, במיוחד כשדיברה על המנורה המקוללת.

לפעמים היא חשבה שהמנורה היא הדבר הכי מרתק שהיא דיברה עליו אי־פעם. מנורה מקוללת היא נושא הרבה יותר מעניין מאשר, נגיד, ביקור אצל רופא השיניים. למרות שאפשר להגיד ששניהם מקוללים.

מכיוון שגרה במוזיאון זמן רב כל כך — לא היה בו סוד שלא ידעה. מאז שהייתה קטנה קראה ועשתה את שיעורי הבית שלה לרגלי פיל האבן הגדול שבכניסה. לעיתים קרובות נרדמה באולם הגדול והתעוררה בדיוק לפני שמכשיר ההדרכה המרשרש של אחד המבקרים הכריז שהודו קיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1947. היא אפילו החביאה באופן קבוע סוכריות בתוך פיו של דרקון ים מפוסל בן ארבע מאות שנה באגף המערבי (היא קראה לו סטיב). ארו ידעה הכול על כל דבר במוזיאון. חוץ מדבר אחד...

המנורה.

אחרי הכול, היא עדיין הייתה בגדר תעלומה.

"זאת לא בדיוק מנורה," אמרה לה אימה, האוצרת והארכיאולוגית הידועה דוקטור ק. פ. שאה, בפעם הראשונה שהראתה את המנורה לארו. "אנחנו קוראים לזה דִיָה1."

ארו זוכרת שהצמידה את אפה אל הזכוכית ובהתה במנורת החימר. בתור חפץ מקולל היא נראתה די משעממת. הייתה לה צורה של דיסקית הוקי מעוכה וסימנים קטנים, כמו סימני נשיכה, חרצו את הקצוות שלה. ובכל זאת, למרות המראה הרגיל שלה, נדמה היה שאפילו הפסלים בהיכל האלים נטו הצידה כדי להתרחק ממנה.

"למה אנחנו לא יכולים להדליק אותה?" שאלה ארו.

אימה לא הביטה בפניה בזמן שענתה לה. "לפעמים האור מאיר דברים שעדיף שיישארו בחושך. וחוץ מזה, אף פעם אי אפשר לדעת מי מסתכל."

טוב, אז ארו הסתכלה. היא הסתכלה על המנורה במשך כל חייה.

כל יום אחרי בית הספר היא הייתה חוזרת הביתה, תולה את התיק שלה על החדק של פיל האבן ומתגנבת אל היכל האלים.

זאת הייתה התערוכה הפופולרית ביותר במוזיאון, עם פסלים של מאה אלים הינדים שונים. אימה תלתה מראות על כל הקירות מסביב, כדי שהמבקרים יוכלו לראות את המוצגים מכל זווית אפשרית. אלה היו מראות "וינטג'" (מילה שארו השתמשה בה כדי לשכנע את בֶּרטוֹן פּרֵייטֶר לתת לה שני דולרים שלמים וחצי חטיף טוויקס, והכול בתמורה למטבע של פֶּנִי, ישן וירקרק). שיחי ההדס הגבוהים והעצים שמחוץ לחלונות סיננו את קרני השמש, והאור שהצליח לחדור פנימה היה עמום, סמיך כמעט. כאילו הפסלים חובשים כתרים של אור.

ארו נהגה לעמוד בכניסה ולהסתכל על הפסלים האהובים עליה — אינְדרָה, מלך השמיים, שהחזיק ברק ביד; קרישְנָה, שניגן בחלילים שלו; בודהה, שהיה שקוע במדיטציה כשגבו ישר ורגליו משוכלות — עד שעיניה היו נמשכות באורח בלתי נמנע אל הדִיָה, מאחורי מחיצת הזכוכית שלה.

היא הייתה עומדת שם במשך דקות ארוכות, מחכה למשהו... לכל דבר שיוכל לעשות את יום הלימודים הבא שלה מעניין יותר, או שיגרום לאנשים לשים לב שהיא, ארו שאה, לא סתם עוד תלמידת כיתה ז' שמנסה לעבור בשלום את חטיבת הביניים, אלא מישהי... יוצאת דופן...

ארו חיכתה לקסם.

ויום אחר יום היא נחלה אכזבה.

 

"תעשו משהו," היא לחשה לפסלי האלים. זה היה יום שני בבוקר, והיא עדיין לבשה פיג'מה. "יש לכם ים של זמן לעשות משהו מגניב, יצאתי לחופשת הסתיו."

הפסלים לא עשו דבר.

ארו משכה בכתפיה והביטה אל מחוץ לחלון. העצים של העיר אטלנטה שבג'ורג'יה עדיין לא השתכנעו שחודש אוקטובר הגיע. רק החלקים העליונים שלהם לבשו גוון אדום־זהוב, כאילו מישהו הפך אותם כדי להטביל אותם בדלי של אש, הפסיק באמצע ואז הפך חזרה והשיב אותם אל המדשאה.

ארו הניחה שהיום שלה נמצא בדרך הבטוחה להיות עוד יום חסר עניין. אלא שזאת בדיוק הייתה צריכה להיות האזהרה הראשונה שלה. לעולם יש נטייה להוליך אנשים שולל. הוא אוהב לגרום ליום להיראות עצל ובהיר כמו דבש בשמש, שמטפטף לאט־לאט משפת הצנצנת, עד שהוא רואה שאתה לא חושד בכלום...

ואז הוא נותן את המכה.

 

דקות אחדות לפני שנשמעה אזעקת המבקרים ריחפה לה אימה של ארו בדירת שני החדרים הצפופה שלהם, הצמודה למוזיאון. היא נראתה כאילו היא קוראת שלושה ספרים בבת אחת ומדברת בטלפון בשפה שנשמעה כמו פעמונים קטנים. ארו, לעומת זאת, שכבה על הספה כשראשה למטה ורגליה מונפות אל־על, וזרקה על אימה פופקורן בניסיון למשוך את תשומת ליבה.

"אימא, אל תגידי כלום — אם את יכולה לקחת אותי לסרט."

אימה צחקה בחן אל הטלפון. ארו כיווצה את מצחה בכעס, למה היא לא יכולה לצחוק ככה? כשארו צחקה, היא נשמעה כאילו היא נחנקת.

"אימא, אל תגידי כלום — אם את מסכימה שיהיה לנו כלב. כלב פירנאי גדול. נקרא לו בֵּייווּף!"

עכשיו אימה הנהנה בעיניים עצומות, מה שאמר שהיא באמת שמה לב למה שאומרים לה. רק לא למה שארו אמרה.

"אימא, אל תגידי כלום — אם אני..."

גלינננג!

גלינננג!

גלינננג!

אימה הרימה בעדינות את גבותיה והביטה בארו במבט המוכר של 'את יודעת מה לעשות'. ארו באמת ידעה מה לעשות. היא רק לא רצתה לעשות את זה.

היא התגלגלה מהספה וזחלה בסגנון ספיידרמן על הרצפה בניסיון אחרון להשיג את תשומת הלב של אימה. זה היה די קשה, בהתחשב בכך שהרצפה הייתה מלאה בספרים וספלי צ'אי חצי ריקים. ארו הביטה לאחור וראתה את אימה משרבטת משהו בתוך מחברת.

בכתפיים שפופות היא פתחה את הדלת וירדה במדרגות.

ימי שני אחר הצהריים במוזיאון היו שקטים. אפילו שרילין, אחראית הביטחון במוזיאון והבייביסיטרית הסבלנית של ארו במהלך סופי השבוע, לא הגיעה לעבודה בימי שני. בכל יום אחר — חוץ מיום ראשון, כשהמוזיאון היה סגור — ארו הייתה עוזרת לחלק לנכנסים מדבקות מבקרים. היא הייתה מכוונת אנשים אל התערוכות השונות ואומרת להם איפה השירותים. פעם אפילו התמזל מזלה לצעוק על מישהו, שטפח בידו על פיל האבן למרות השילוט הברור להפליא שהכריז "נא לא לגעת" (בעיניה של ארו, השלט הזה היה מכוון לכל אחד אחר, חוץ ממנה).

ארו כבר למדה שבימי שני היא יכולה לצפות למבקרים מזדמנים שמחפשים מפלט ממזג אוויר לא נעים, או לאנשים שמבקשים להביע את דאגתם (באופן המנומס ביותר) על כך שהמוזיאון לאמנות הודו העתיקה ותרבותה הוא מקום פולחן לשטן, או לפעמים פשוט לאיש המשלוחים שצריך שיחתמו לו על החבילה.

אבל כשהיא פתחה את הדלת ועמדה לברך את המבקרים החדשים, היא הופתעה למצוא מולה שלושה תלמידים מבית הספר 'אוֹגוּסטוּס'. היה לה את אחד מאותם רגעי 'מעלית־שעוצרת מהר־מדי', ומכה עמומה של פחד הכתה בבטנה בזמן ששלושת התלמידים סקרו אותה, ואת פיג'מת הספיידרמן שלה, במבט איטי מלמעלה למטה.

הראשונה, פּוֹפִּי לוֹפֶּז, שילבה ידיים שזופות ומנומשות. שערה החום היה אסוף על ראשה בפקעת של בלרינות. השני, ברטון פרייטר, הושיט את כף ידו הפתוחה שבה היה מונח מטבע פֶּנִי מכוער. ברטון היה נמוך וחיוור, והפסים הצהובים והשחורים על החולצה שלו גרמו לו להיראות כמו דבורה לא מוצלחת במיוחד. השלישית, אריאל רֵדי — הילדה היפה ביותר בבית הספר, עם עור חום כהה ושיער שחור ומבריק — נעצה בה מבט נוקב.

"ידעתי!" אמרה פופי בנימת ניצחון. "את אמרת לכולם בשיעור מתמטיקה שאימא שלך לוקחת אותך לחופשה בצרפת."

זה מה שהיא הבטיחה, חשבה ארו.

בקיץ שעבר, אימה של ארו נשכבה על הספה, תשושה אחרי עוד נסיעה לחוץ לארץ, ובדיוק לפני שנרדמה, לחצה את כתפה של ארו ואמרה לה — "אולי אקח אותך בסתיו לפריז, ארו. יש בית קפה, על גדת נהר הסיין, שאפשר ממש לשמוע שם איך הכוכבים יוצאים לרקוד בשמיים. נלך לבּוּלַנזֵ'ריז ולמוזיאונים, נשתה קפה מכוסות קטנטנות. נבלה שעות בגנים."

באותו לילה ארו לא נרדמה וחלמה בהקיץ על רחובות קטנים ומתפתלים ועל גנים שאפילו הפרחים שבהם נראים מלאי חשיבות עצמית. ומכיוון שארו זכרה היטב את ההבטחה, היא ניקתה את החדר שלה ושטפה את הכלים בלי להתלונן. ובבית הספר ההבטחה הפכה לשריוֹן שלה. לכל שאר התלמידים בבית הספר 'אוגוסטוס' היו בתי נופש במקומות כמו האיים המלדיביים או פרובנס, והם התלוננו כשהיאכטות שלהם היו בתיקונים. ההבטחה לנסיעה לפריז קירבה את ארו עוד צעד אחד קטן להשתלבות בכיתה.

עכשיו ניסתה ארו לא להתכווץ תחת עיניה הכחולות של פופי. "לאימא שלי הייתה משימה סודית ביותר שקשורה למוזיאון. היא לא יכלה לקחת אותי."

זה היה נכון. בערך. אימא שלה אף פעם לא לקחה אותה איתה לנסיעות עבודה.

ברטון זרק את הפני הירוק על הרצפה. "את רימית אותי. אני נתתי לך שני דולר!"

"וקיבלת מטבע וינטג'..." התחילה ארו להתגונן.

אריאל קטעה אותה. "אנחנו יודעים שאת משקרת, ארו שאה. זה מה שאת: שקרנית. וכשנחזור לבית הספר, אנחנו נגיד לכולם..."

מעיה של ארו התהפכו. כשהתחילה ללמוד בבית הספר 'אוגוסטוס' בחודש שעבר, היא קיוותה שיהיה בסדר, אבל מהר מאוד התברר שטעתה.

שלא כמו התלמידים האחרים, אותה לא הסיעו לבית הספר במכונית שחורה ונוצצת. לא היה לה בית 'על הים'. לא היה לה חדר עבודה או חדר שיזוף, רק חדר, ואפילו היא ידעה שהחדר שלה דומה יותר לארון בגדים עם יומרות מוגזמות.

אבל היה לה דמיון. ארו חלמה בהקיץ כל חייה. בכל סוף שבוע, בזמן שחיכתה שאימה תחזור הביתה, היא הייתה ממציאה סיפור: אימא שלה היא מרגלת, נסיכה שנושלה מכיסאה, קוסמת.

אימה טענה בתוקף שהיא בכלל לא רוצה לנסוע לכל נסיעות העסקים האלו, אלא שהן הכרחיות כדי להחזיק את המוזיאון. וכשהיא באה הביתה ושכחה כל מיני דברים — כמו את חוג השחמט של ארו או את החזרה של המקהלה — זה לא היה בגלל שלא היה אכפת לה, אלא בגלל שהיא הייתה טרודה מדי בדאגה למצב המלחמה, השלום והאמנות בעולם.

כך קרה שבבית הספר, בכל פעם שהילדים שאלו אותה על עצמה, ארו הייתה ממציאה סיפורים. בדיוק כמו אלה שהייתה מספרת לעצמה. היא סיפרה על ערים שלא ביקרה בהן מעולם ועל ארוחות שלא אכלה. אם היא הגיעה לבית הספר עם נעליים מרופטות, זה היה כי הזוג הישן שלה נשלח לאיטליה לתיקון. היא תרגלה את הבעת הפנים המתנשאת הזו שהייתה לכולם ושיבשה בכוונה את שמות החנויות שבהן אמרה שקנתה את הבגדים, כמו ה'טאר־גֵ'יי' הצרפתית או ה'וָאל־מָארט' הגרמנית. ואם זה לא הצליח, היא רק הייתה נושפת קלות ואומרת "תאמינו לי, לא הייתם מכירים את המותג גם ככה."

וככה היא הצליחה להשתלב.

השקרים הצליחו, לפחות לזמן־מה. היא אפילו הוזמנה לסוף שבוע באגם עם פופי ואריאל, אבל הרסה לעצמה את הכול ביום שבו נתפסה מתגנבת ליד רכבי ההסעות הפרטיים. אריאל שאלה אותה איזו מכונית היא שלה. ארו הצביעה על אחת המכוניות, וחיוכה של אריאל התרחב. "זה מצחיק מאוד. מפני שזאת המכונית שלי."

אריאל נתנה לה עכשיו את אותו חיוך לעגני.

"אמרת לנו שיש לך פיל," אמרה פופי.

ארו הצביעה על פיל האבן מאחוריה. "יש לי!"

"אמרת לנו שהצלת אותו מהודו!"

"טוב, אימא אמרה שהוא הגיע אלינו מחפירות הצלה של מקדש, שזה אותו דבר..."

"ואמרת שיש לך מנורה מקוללת," אמרה אריאל.

ארו הבחינה באור האדום שהגיע מהטלפון של ברטון: אור יציב ובלתי משתנה. הוא צילם אותה! ארו נבהלה. מה אם הסרטון יעלה לאינטרנט? שתי אפשרויות הגיוניות עמדו בפניה: 1) היא יכלה לקוות שהיקום ירחם עליה וייתן לה להיעלם בלהבות לפני שתגיע בחזרה לכיתה. 2) היא יכלה לשנות את השם שלה, לגדל זקן, ולעבור לעיר אחרת.

או, להצליח לעקוף את כל המצב הזה...

היא יכלה להראות להם משהו בלתי אפשרי.

"המנורה המקוללת אמיתית!" היא אמרה. "אני יכולה להוכיח לכם."