זה היה בבית העתיק והיפה על שם ד"ר בנימין שווארצקופף בגבעת העמק, על הדרך המתפצלת משביל העפר המוביל מבית לחם הגלילית לאלונים, שם חי ועבד. כולם כינו אותו "יוחי", קיצור של יוחנן, השם העברי שנטל לעצמו כשעלה לישראל. היו פעמים שהוסיפו: "יוחי, זה עם הבלורית הצהובה־הצהובה על המצח", וכיוונו לזכר המורשת הבעייתית אשר בגללה מצא עצמו על ההר. השם הזה, יוחי, לא היה שונה מדי בצלילו משמו המקורי, יואכים פון קראוס, שניתן לו בעיר הולדתו, דיסלדורף שבגרמניה.

החלטתו לעבור לגור בארץ היהודים ולבנות בה את חייו, גמלה אחרי שנים ארוכות של לבטים וחשבון נפש. משחר ילדותו ספג, כדבר המובן מאליו, את אשמתו ההיסטורית. בדומה לילדים במערכת החינוך הגרמנית בדורות שלאחר התבוסה והחורבן של המלחמה, הוא ידע לדקלם עם כולם את כל המסקנות ההומניסטיות־הדמוקרטיות הנובעות מאירועי שנות האימה והחרפה. אלא שבחיק משפחתו, היחס לסוגיית החרפה לא היה חד־משמעי כמו במערכת החינוך הרשמית של "גרמניה האחרת".

 

הוריו השתדלו בעיקר לשמור על שתיקה, אם כי לא תמיד הצליחו. פעם כשהיה בן עשר, בעת ביקור עם אמו בחנות כולבו, ביקש ממנה לקנות לו כדורגל שחשק בו. היא הסבירה לו בכעס שאין לה כסף כי את כל החסכונות של אבא צריך להעביר ליהודים שחיים בישראל. כאשר שאל למה, היא אמרה לו שעדיף לשתוק, וסירבה להרחיב בהסברים. ואולם, פליטת פה זו, ואחרות כמוה שהופיעו מפעם לפעם, עוררו את סקרנותו לגבי אותם יהודים בני מזל שמקבלים את כל הכסף ומן הסתם יכולים לקנות לעצמם כמה כדורי־רגל שרק ירצו.

המחשבות לא נתנו לו מנוח. בשכונה שלו בדיסלדורף לא נשארו יהודים, אז הוא עוד פחות הצליח להבין מיד־ראשונה מיהם היהודים ולמה הכול מגיע להם? הוא חיפש וקרא כל מה שיכול היה להניח עליו את ידו על אותם אנשים ואותה תקופה, ראה סרטים בכל הזדמנות, ועקב אחרי דיווחי החדשות על ארצם המסתורית של היהודים — ישראל.

ההשתקה במשפחה, כמו ההשתקות הנפוצות בכל המשפחות, לא עבדה, כמובן. עם הזמן הוא קלט רמזים וקטעי סיפורים על סבא פריץ, שהיה בזמנו איש חשוב ונכבד, אבל לא היה נהוג להרחיב את הדיבור מעבר לכך. בתחקיר המשפחתי שלו התברר לו למה. לגודל הזוועה, אותו "סבא פריץ" לא היה אלא הגנרל פרידריך פון קראוס, עוזר בכיר להיינריך הימלר. וכך, ככל שלמד וחקר ובירר יותר על אודות הדברים שלא שמע מפי בני משפחתו, שחשבו ש"לא צריך לחטט בשטויות האלו", וגם "מה שהיה היה", ואפילו "רק עשינו את החובה שלנו כאזרחים שומרי חוק", כך גבר בו הצורך לחטט בהם עוד ועוד, עד שלבסוף הבשילה בו ההחלטה האפיקורסית לעשות את הלא־יעלה־על־הדעת ולעבור לצד השני.

איש במשפחתו לא ידע על התחביב היהודי הסודי שלו, עד שבגר והודיע להם שהוא מסתלק מהבית, ומגרמניה. לתדהמתם הכריז שבדעתו לנסוע לישראל כדי ללמוד שם כל מה שצריך לדעת על היהודים, ועל עצמו.

ביומו הראשון בישראל נסע לירושלים, ספג את אווירתה והשתאה ליופיה ולריבוי הפנים האנושי, האתני והדתי בסמטאותיה. בשוק, בעיר העתיקה, פגש נערה מוזרה עם עיניים לוהטות של צוענייה, שנהגה לפרקים לפזר את שערותיה ולהתאפר בכבדות ולשאת מליצות נרגשות שנשמעו כמו דברי נבואה לפני יושבי הקרנות, ואז דורשת מהם שיקנו לה מאכל ומשקה בדוכנים או בבתי הקפה.

זו הפעם הראשונה מימיו שנתקל במה שמכונה "סינדרום ירושלים" — סוג של שיגעון קדוש, שלפעמים אוחז באנשים בעלי נפש רגישה, המגיעים לעיר הקודש ומאמינים שמצאו את אלוהים ונבחרו להביא את בשורתו לכל באי תבל. הנערה עם העיניים הלוהטות לא היתה הראשונה בהיסטוריה שלקתה בתסמונת המסתורית, והיא לא הזיקה לאיש. בביקוריו הבאים בעיר כשהיה נתקל בה גם היה קונה לה מדי פעם עוגת כנאפה או כוס קפה וכריך.

אחרי הביקור בירושלים נהג לרדת לתל אביב ולהתענג על הצבעוניות התוססת ברחובותיה, על הרגשת השחרור הקרנבלית של חוף הים, ריבוי התיירים מכל העולם, הפתיחות ואהבת החיים של הישראלים והישראליות הצעירים. אחרי שהתחיל להתאקלם קצת בין היהודים ואפילו למד לשחק בספורט המוזר והבלתי תחרותי, מטקות, על חוף הים, החליט לחפש לעצמו תעסוקה שבה יוכל להביא תועלת, לבנות ולהיבנות בארצו החדשה שאותה אימץ אל לבו בחום.

בסיוריו ברחבי הארץ, הגיע לצד הדרומי של גבעת העמק ומצא שם בדיוק את סוג העבודה שחיפש. מה עוד שלמקום המרוחק הזה היה, להפתעתו, קשר גרמני־שורשי.

הבית היה ידוע בשם "בית שווארצקופף", על שם ד"ר בנימין שווארצקופף שעלה מגרמניה עם משפחתו לפני קצת למעלה ממאה שנה, התנחל ליד גבעת העמק ובנה לעצמו בית תלפיות בסגנון אירופאי, שכלל אגף קטן למגורי המשפחה ואגף יותר נרחב למרפאה שהכילה, בין השאר, עשר מיטות אשפוז. עם הזמן קלטה מרפאתו של ד"ר שווארצקופף הרבה חולים — פצועי הצבא הטורקי עוד בימי השלטון העות'מאני, קצינים וחיילים בריטים במלחמת העולם השנייה ובימי המנדט, וכמובן רבים מתושבי הגליל הערבים והמתיישבים היהודים בסביבה.

כאשר הדוקטור הטוב הלך לעולמו, אחרי שנים רבות של טיפול מסור בחוליו, נותרו ביתו ומרפאתו מיותמים באין דורש. במשך שנים ארוכות סבל הבית מעזובה, בחלקו נהרס, ואיש לא מצא בו עניין. גם לא היה ברור מיהו בכלל בעל הבית ומי בעל הרכוש והאדמות שמסביב. בני משפחת שווארצקופף נפוצו לכל עבר ואבד הקשר ביניהם. אבל אז נמצא לבית מושיע בדמותו של סגן אלוף (מיל.) יאיר סלע, שגילה, לאכזבתו, כי הדרך להמשך הקריירה נחסמה בפניו עקב ריבוי המועמדים לדרגת האלוף משנה שכה חשק בה.

יאיר היה מאותם קצינים בכירים למחצה שבטנם הלכה ותפחה בארוחות חדר אוכל צבאיות נוטפות שמן, עד שנהיו דומים לכדורי חוף ירקרקים במדים. היות שהבין שגם דרגת סגן האלוף ניתנה לו במתנה ואין לו מה לעשות בצבא יותר, החל לחפש לעצמו עיסוק לחיים אחרי פרישתו. כך נתקל בבית העזוב שבראש גבעת האלונים הכפרית, אשר עורר את סקרנותו. את השנה וחצי האחרונות שלו בתפקיד הקדיש לנבירה במסמכים ישנים שמצא בארכיונים ובאינטרנט, ובסופו של דבר הצליח לאתר את היורשת החוקית, אחת ד"ר דיאנה שלונסקי, שהתגוררה ועבדה כרופאת משפחה בעיר קטנה ושמה אלמיירה, באפסטייט ניו יורק.

סא"ל (מיל.) סלע שמח לגלות שהגן הרפואי עובר במשפחה, ועוד יותר שמח כאשר ד"ר שלונסקי הסכימה למכור לו את שרידי המבנה ההיסטורי הנידח במחיר מציאה, לאחר שסיפר לה שהמקום ימשיך לשאת, גם בעתיד, את השם "בית ד"ר בנימין שווארצקופף", על שם הסבא־רבא שלה. יאיר גם סיפר לה שלאחר שישופץ הבית ויתוקן הוא מתוכנן לשמש בית אבות לניצולי שואה קשישים. אחזקת הבית, אמר, תהיה מבוססת על מימון משותף של הסוכנות היהודית, משרד הבריאות, משרד הקליטה וקופת חולים הכללית.

ד"ר שלונסקי הסכימה אפילו לעמוד בהתנדבות בראש קרן אמריקנית על שם סבא שווארצקופף, "הרופא־המלאך מגבעת העמק". לפי חזונה תשמש הקרן האמריקנית אגודת ידידים למרפאה, ותבטיח שזו תמשיך להיקרא "בית שווארצקופף" ושמה לא יוחלף, חלילה, בשמו של תורם מזדמן אחר.

ד"ר שלונסקי חששה בצדק. כבר קרה לבתי חולים אחרים במדינת היהודים, ששמותיהם הפכו למטבע עובר לסוחר, והוחלפו לעתים מזומנות לפי מה שנכנס לקופת המוסד מכיסי הנדבן התורן. כך יצא שההיסטוריה שלהם מימי ראשית הציונות הפכה רק ללוחית ברזל קטנה בכניסה למרתף ולמעשה נשכחה ונמחתה מן העולם.

יאיר סלע עצמו השקיע במיזם "בית ד"ר בנימין שווארצקופף" את כל חסכונותיו, גייס משקיעים נוספים, נעשה שותף חלקי במקום וניהל אותו מאז השתחרר מהצבא. לרוע המזל, במשך השנים המנהלים הבכירים בסוכנות היהודית וקופת חולים הכללית התחלפו והחליטו להשקיע את כספיהם בצרכים יותר דוחקים, כמו בתי אבות שניהלו החברים שלהם מהצבא, ולא החברים של קודמיהם.

כך התעוררו בעיות כספיות ונוצר מצב שניהול המוסד נשען בעיקר על הכספים שהגיעו מד"ר דיאנה שלונסקי, וגם אלה הצטמקו בשיעור ניכר בעקבות המשבר הכלכלי בארצות הברית. למנכ"ל יאיר סלע היה קשה לדמיין מנין יבואו התקציבים להמשך הפעלת הבית. הייאוש החל לבלוט יותר על פניו, ששנים קודם נראו נועזים והצטלמו יוצא מן הכלל.

למרבה המזל, דניאלה, אשתו השנייה של יאיר, היתה בעלת תושייה כלכלית והיא הציעה לנצל את השטחים הנרחבים, הנוף היפה וטרנד החתונות הכפריות המשגשג בשנים האחרונות, ולהפוך את הבניין לדו־תכליתי. בחלק המערבי של המרפאה, אמרה, כדאי לפתוח בית שמחות, שההכנסות ממנו יעזרו לממן את החזקת המרפאה שבחלקה המזרחי של הגבעה.

לפי תוכניתה רבת ההשראה, הארכיטקטורה והצורה החיצונית של המבנה נשארו בטעם של פעם, החדרים המקוריים רחבי הידיים של המרפאה הישנה שופצו, ונוספו להם אמבטיות ג'קוזי גדולות הצופות על הנוף. החדרים המשופצים, שהפכו לסוויטות־כלולות יוקרתיות בבית הארחה מחודש, נוצץ ומקסים, עם כל אביזרי הנוחות המודרנית, נועדו, בין היתר, לרגש זוגות צעירים שחגגו את ליל כלולותיהם במקום, כחלק מעסקת החבילה. הנחה גדולה מהמחיר הרגיל הוצעה לכל מי מבני המשפחה והאורחים אשר יעדיף ללון במקום היפהפה, השקט והנידח בתום החתונה, אחרי שפע האלכוהול וליל ריקודים לצלילי מוזיקת די־ג'יי סוערת, ולצאת לדרך הארוכה חזרה הביתה רק למחרת, לאחר ארוחת בוקר גלילית מפנקת.

יאיר לא היה חכם גדול, אבל אם נתנו לו מטרה מסומנת וברורה לגמרי הוא ידע איך לפעול ביעילות להגשמת החזון. וכך, מוכוון בידי רעייתו החכמה דניאלה, יצא המיזם לדרך בלי לאבד זמן, ועד מהרה החל להכניס רווחים נאים על חשבון הזמנות לשמחות עתידיות.

העשייה היתה מוקפדת ולוח הזמנים נרשם בכל מקום גלוי לעין, הכול כדי לחדד ולקדם את המשימה; נבנה אולם שמחות מודרני צמוד למבנה הישן, ונקבעו בו מקום מוגבה לחופה, מקום נוסף — מוגבה עוד יותר — לדי־ג'יי, וכן בר מהודר ומטבח משוכלל. אומנם היו תקלות מרוב חיפזון, וכשהמקום נפתח התברר שבכמה חדרים הברז האדום הורכב בטעות על צינור המים הקרים במקום הברז הכחול ולהפך, ואת המרפסות ההיסטוריות שבצד האחורי של הסוויטות שהשקיפו דרומה לעבר עמק יזרעאל הקסום, שכחו לנקות משברי זכוכית שנראו כאילו הם שם מאז מלחמת השחרור. אבל התקלות טופלו בלי שהיות, והאורחים זכו לתלושי־שי שזיכו אותם בלילה אחד של לינה חינם בחתונה הבאה שלהם, כפיצוי על עוגמת הנפש.

מעבר להכנסות מתעשיית החתונות, נפתחו בחצר הגדולה שבמרכז הגבעה לונה פארק קטן ולידו בזאר של חפצי בית צבעוניים אותנטיים, פרי מלאכת ידם של תושבי הסביבה שייבאו אותם באופן אישי מסין. הפארק שמר על תזרים מזומנים שוטף גם בימים רגילים וזכה להצלחה רבה אצל המבקרים, שבאו בהמוניהם לשופינג ולבילוי משפחתי בסופי שבוע וגם בימות החול.

כל המיזם הזה נועד לשמור בעיקר על איכות חייהם של הדיירים הקשישים ושל גמלאי צה"ל. הללו הוסיפו להתגורר במתחם, בסמוך לאזורי השמחה, בחדריהם הצנועים שבבנייני המרפאה הישנים שנותרו מצוידים ברהיטים ובאביזרים של פעם.

אומנם התקציב, למרבה הצער, לא הספיק בינתיים לשיפוצים גם באגף בית האבות, אבל הוא לפחות שמר על הקיים. אלה מבין הקשישים שסקרנותם התעוררה, והיו מסוגלים לנוע בכוחות עצמם או בעזרת מטפליהם, הגיעו גם הם לסיורים במתחמים החדשים. אלה היו סיורים בלתי מאורגנים, בכל מיני שעות של היום והערב, שלא פעם התנגשו עם השמחות ואורחיהן שבאו לחגוג נישואים משפחתיים באגף המודרני של המוסד. כך יצא שכל מיני טיפוסים מוזרים הסתובבו בין האורחים האלגנטיים, מדדים באיטיות או נעים בכיסאות הגלגלים שלהם. ברוב המקרים הם התקבלו בחיוך או בברכה, הרי אף אחד באמת לא זוכר את כל מי שהוזמן לחתונה, ורבים הניחו שמדובר בדודה מבוגרת מהצד השני.

אבל בכל זאת קצת קשה היה להתעלם מהאורחים הלא קרואים. בחלקם הופיעו בחלוקים לבנים, כאלה שפתוחים מאחור, או בפיג'מות פסים עם סמלי המקום על גבם. לרובם היתה הליכה מאומצת, ועל פניהם לרוב הבעת תימהון כשהם מתקשים להבין מה גרם לפתע פתאום לאזרחים כה רבים וחביבים במלבושים מהודרים לבוא לבקר אצלם.

 

כולם זכרו, וחזרו וסיפרו, איך פעם ז'ניה פוקשטיין, בחלוק אמבטיה ורוד עם ארנבון חמוד רקום על דש שמאל, הלכה מכות עם אחת הדודות המוזמנות לחתונה של פינקלשטיין בגלל בלבול קטן באשר לצמיד אותו ענדה הדודה. ז'ניה חשבה שהצמיד היה שלה עוד אז, בגטו לודז', אבל רוב הזמן הערבוב בין האורחים לדיירים עבר ללא תקלות מיותרות.

 

 

כאשר יוחי פון קראוס הצעיר הגיע לגבעת העמק, היה זה לאחר ששמע גדולות ונצורות על התפקיד החשוב שמילא "בית ד"ר בנימין שווארצקופף" בשיקום נפגעי השואה וקשישים יהודים אחרים, מה שכמובן דיגדג את מצפונו הגרמני המפותח. הוא היה כמעט בטוח שזהו בדיוק המקום הנכון לו מכל מיני בחינות שהביאו אותו למולדת היהודים.

 

האחות הראשית, תרצה מועלם, סיירה איתו במתחם ודיברה מעט ומדוד. היא היתה גבוהה ודקה, פניה חיוורות ועיניה שקועות בחוריהן. מפעם לפעם ציינה כמה היא דואגת קודם כול לדיירים לפני שהיא דואגת לעצמה, ואיך היא אוהבת אותם, ותוך כדי כך הראתה לו את האגפים המותאמים לצרכים השונים של הקשישים.

 

יוחי היה מעוניין לדעת לְמה נועד האגף הגדול הנוסף, שאליו איכשהו לא התקרבו. היא השיבה לו ביובש שהוא נועד לחתונות. "גם זה, בין היתר, כדי לעודד את הדיירים הקבועים ולשמח את לבם."

 

כאשר הרימה האחות את זרועה של אחת המטופלות, כדי להדגים איך להלביש שרוול של חלוק על זרוע שנעוצה בה מחט עירוי, הוא ראה על אמת ידה של המטופלת את המספר הכחול, מזכרת מאושוויץ. עד כה ראה את המספרים המקוללים הללו רק בתמונות. מאז בואו לישראל התיירא מן הרגע בו יראה מספר כזה על ידו של יהודי שנשאר בחיים. הסיפור שסיפר המִספר — סיפורו של אדם ששרד את הגיהינום והגיע לארץ היהודים — היה בעיניו של יוחי, שנקרא אז עדיין יואכים, התגלמות כל רגשות האשמה שלו. והנה זה קרה, בלי שום הכנה, דווקא בנוף הפסטורלי הזה, על גבעה ירוקה מעל עמק יזרעאל.

האחות תרצה הבחינה במבטו הבוחן של יוחי אבל החליטה להתעלם ממנו ולהמשיך בנושא השיחה הקודם. היא הסבירה שאומנם היו מי שהביעו התנגדות לשכנות המוזרה, לכאורה, של אולם האירועים עם בית האבות, בטענה שזה קצת אבסורדי לשקם קשישים תשושים לצלילי חתונותיהם העליזות של זוגות צעירים. אבל העובדות הכלכליות והקשיים באחזקת בית האבות לא השאירו ברירה אחרת, ובסוף התברר שזה דווקא לא נורא, להפך, שני הצדדים מסתדרים ביניהם להפליא.

ליוחי לא היתה באמת בעיה עם השילוב הזה. למעשה הוא כלל לא חשב עליו, ממש כמו רוב הלקוחות של אולם האירועים והזקנים, שלדעתם ממילא אף אחד לא שאל. יוחי מעולם לא הצליח, וכנראה גם לא יצליח, להשתחרר מהיעילות הגרמנית שבו, ואם קיומם של שני ענפי הפעילות במקום ימנע את קריסתו של "בית ד"ר בנימין שווארצקופף" כבית אבות לקשישים הנזקקים, מה טוב. זאת נראתה בעיניו מטרה נעלה, והסידור החדש נשמע לו לא רק מוצדק אלא אפילו רעיון גאוני. גם מהצד הגזעני שבו הוא לא ממש הצליח להשתחרר, למרות שהשקיע בו מאמצים ניכרים. הוא כבר כמעט אמר שהרעיון הזה גאוני בדיוק כמו כל הרעיונות היהודיים בנושא כסף. אבל לפחות לסתום את הפה, כשעומד לצאת ממנו משפט כזה, הוא למד, והחליט לשמור מחשבה זו לעצמו.

כשתרצה ויוחי פגשו את יאיר סלע, לא לקח ליאיר יותר משנייה להבחין בפוטנציאל שיש ביוחי הצעיר. יוחי היה, אומנם, חסר הכשרה לחלוטין בכל הנוגע לטיפול מקצועי בקשישים, אבל כפיצוי על חוסר הידע שלו, ניכר לעין שהוא התברך בסבלנות ללא גבולות, והתמסרותו לכל מה שקשור ליהודים זקנים היתה ממש נוגעת ללב.

וכך, כמו שנהוג לעקוף כל בעיה אחרת בישראל ולאלתר לה תשובה מושלמת או חלקית, גם לנושא זה נמצא פתרון. יוחי נשלח לקורס מזורז לטיפול בקשישים במרכז רפואי יוקרתי במרכז הארץ. נכון שהוא הכין עצמו לשלוש או ארבע שנות לימודים אינטנסיביים, כמו שעושים בגרמניה, והופתע למצוא את עצמו עומד בטקס קבלת התואר שישה חודשים בלבד מאוחר יותר. עוד הוכחה לכמה שהיהודים חכמים, חשב יוחי.

מבחינתו של יאיר סלע, הוא פשוט בחר בקורס הכי מזורז שמצא. כך יתאפשר לו להפיק תועלת מקסימלית מהמציאה הגרמנית הצעירה שלו, חשב, בזמן הקצר ביותר ובמחיר הזול ביותר. אבל היה לו גם הסבר אידיאולוגי למהדרין: הקורס נערך במרכז הרפואי על שם רבין ומי הוא, הקטן, שלא ייתן כבוד ראוי לזכרו של ראש הממשלה שנבחר כחוק והרמטכ"ל האהוב והנערץ של מלחמת ששת הימים, שנרצח בידי בן עוולה מתועב.

במרכז הרפואי פשטה השמועה שהגיע אליהם להשתלמות בחור גרמני שהחליט לכפר על הרקע המשפחתי הנאצי שלו. כולם רצו להכירו, והאחיות הצעירות התעניינו בו במיוחד. אחד הרופאים המבוגרים, שזכה להכיר את פרצופיו השונים של העולם, כולל הטובים והרעים וגם הרעים מאוד, הציע לו לעברת את יואכים ליוחנן, וההצעה נראתה לבחור הגרמני מבריקה כמו כל ההברקות היהודיות. מהקורס חזר בשמו החדש, יוחנן, שם ישראלי טוב מכמה וכמה בחינות, וגם מפני שהזכיר את שמו המקורי, ולכן לא היה קשה כלל להתרגל אליו.

לאחר שחזר לגבעת העמק היה, עד מהרה, ל"יוחי" בפי כולם, ונעשה לדמות נערצת במחלקת השיקום. הכול אהבו את הצעיר הבלונדיני שמגע ידו העדין היה "מגע זהב", כפי שהכריזה סבתא גניה, שלא הסתירה את חיבתה למטפל החדש. סבתא גניה מיהרה למנות אותו למטפל האישי שלה ולא הסכימה שאף אחד אחר יטפל בה. יוחי התפוצץ מצחוק כאשר סבתא גניה קראה לו "השייגץ שלי" והרגיש שמצא את ייעודו הראוי בחיים.

יאיר סלע העריך את האידיאליזם של יוחי. במיוחד את העובדה שהבחור הצנוע והנאיבי עד בלי די ראה בעבודתו שליחות קודש, ועל כן התעקש לעשות אותה כמעט בחינם. הוא הסתפק במגורים, מזון ודמי כיס לא גבוהים. אפילו כשתשלום דמי הכיס נדחה מחודש לחודש לרגל המצב, הוא מעולם לא התלונן, כאילו בכך יכפר על עוונותיהם של סבו ויתר בני משפחתו.

יוחי בילה את מעט הזמן הפנוי שלו בספרייה, שם שמע וקרא על חיי הצניעות של החלוצים מהעלייה השנייה והשלישית שבנו את הארץ הזו. הוא החליט להידמות להם, ובכך להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של התמסרות לרעיון. כל זמן שהיה לו מספיק כסף לכסות את דמי הנסיעה לירושלים ביום השואה ולאירועי זיכרון וכיוצא בזה, הוא היה מרוצה.

לצורך העלייה לירושלים מדי שנה היה יוחי לוקח חופשה בערב יום השואה ויוצא השכם בבוקר באוטובוסים כדי להספיק להיות נוכח בטקס המרכזי ב"יד ושם". מבחינתו זה היה טקס התקדשות, שבו חזר ואמר לעצמו שהוא מותיר את יואכים מאחור ונעשה עוד יותר יוחנן.

יום אחד זימן יאיר סלע את יוחי למשרדו. לאחר ששיבח אותו על עבודתו הסביר לו שמהיום ואילך תחולקנה המטלות שלו לשני תפקידים. הוא ימשיך בשירותי הטיפול בזקנים כפי שהורגל לבצעם עד כה, אבל יקבל משימות באגף החתונות. עבור העבודות הללו שיבצע באגף החדש הוא יקבל משכורת שתאפשר לו, כמו שאמר יאיר, "לחיות כמו בן אדם."

יוחי היסס. "אני מוצא את ייעודי בשירות לניצולי השואה," אמר.

אבל יאיר לא נרתע.

"אל תהיה ילד," אמר ליוחי, והבהיר לו איך העניינים עובדים בישראל.

"לפני שפניתי לעסקים," סיפר לו, "הייתי מג"ד בגדוד מילואים. מה שחשוב אצלנו זו הדבקות במשימה, לא ההיצמדות להוראות. אתה יודע איך כמעט קיבלתי פעם ציון לשבח? זה היה כשפעלתי בניגוד לפקודות. ריתקתי עם המחלקה שלי בפעולת איגוף כוח אויב, ובכך איפשרתי לשארית כוחותינו להתגבר על המארב שאליו הם נקלעו."

הוא לא סיפר לבחור הצעיר והתמים את המשך הסיפור. איך, בעקבות התחקיר לציון לשבח שכמעט קיבל, התגלה שבעצם המארב קרה בגלל שהוא סיפר בטלפון לאשתו על הפעולה הצפויה, וגם לא סיפר על כך שהכוח אותו ריתק היה פלוגת תובלה, ולא בדיוק פוג' קומנדו סורי. כך, למרות שציפה להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לתפקיד מח"ט ומעלה, התוכנית לא צלחה והמשך המסלול נחסם בפניו.

התקלות השונות שהצטברו במשך תקופת שירותו בצבא של יאיר, גם בחי"ר וגם לאחר שהועבר לחיל האספקה, לימדו אותו דבר חשוב. כך הפנים את חוכמת החיים שלמד בצבא: האדם בנוי יצרים־יצרים, ואם הבוס יודע היכן ללחוץ הוא יכול להשיג כמעט הכול אצל הנלחץ, בעיקר אם מדובר בכסף.

"אתה לא צריך לתת לי תשובה עכשיו, גם לא מחר," אמר לו יאיר סלע בנדיבות. "קח לך כמה ימים לחשוב, ותגיד לי אם יש לך עניין בשילוב הזה שהצעתי לך."

עבור יוחי היה זה רגע חשוב. הוא הועמד בפני הפיתויים של הקומבינה הישראלית, שבהם לא הורגל בעבר. יאיר הסביר ליוחי שישראל עברה תהפוכות משמעותיות מאז היווסדה, ושיש ביכולתו של יוחי לתרום תרומה ניכרת לשינויים המתחוללים עתה במדינה. הוא הסביר לו גם שבישראל, שפעם היתה קיבוץ אחד גדול שבו כולם השתמשו באותו כובע טמבל — מלבד הייקים של נהריה ותל אביבים שתמיד היו בורגנים — כמעט כולם היו סוציאליסטים, שרו שירים רוסיים וחלמו על חזון אחוות העמים. זה היה כל כך בולט, עד שהאמריקנים כמעט נמנעו מהכרה במדינת ישראל עם כינונה, מחשש שמא צומחת לנגד עיניהם גרורה סטליניסטית במזרח התיכון, שהיה אז כולו נאמן למערב. אבל הרבה מים זרמו מאז בקישון, ובעשורים האחרונים הפכה מדינת ישראל למועדון משחקים קפיטליסטי, כמו יתר ארצות המערב.

יוחי לא בדיוק הבין את המשל והנמשל בתיאורו של יאיר. מתוך הניסיון שהספיק לצבור עם יאיר סלע והנאומים שנשא, לרוב לעצמו, הוא ידע שאין מקום לחקור ולא לשאול לפשרם של דברים. אולי במשך הזמן הוא יבין את הדברים לאשורם.

כמובן שאורחות החיים של מקבלי השירותים בשני האגפים של "בית ד"ר בנימין שווארצקופף" היו שונים בתכלית אלו מאלו. יוחי קיבל באהבה את הקשיים הפיזיים והנפשיים שהיו כרוכים בעבודה עם הקשישים באגף הישן. לעומת זאת, העבודה באגף החדש נעמה לו פחות. הוא אהב את ברהמס ומוצרט ולא סבל את מוזיקת החתונות הרועשת, שהופקה בטכנולוגיה מתקדמת, אכזרית ורעשנית שאינה מתחשבת בעורות התוף של שומעיה המעודנים, והסבה לו עינויי תופת. אלא שיוחי נאלץ לסבול את המוזיקה הזו, שבלעדיה לא תיתכן שמחה בימינו. אורחים שבאים להשתתף בשמחות מבינים שבערב השמחה לא מדברים ולא משוחחים כי ממילא אין מי שיכול לשמוע, אפילו אם הוא מקשיב.

עוד פחות מצאה חן בעיני יוחי התגלית המפתיעה שיאיר סלע מנסה לעקוץ את לקוחותיו בכל עניין אפשרי. הוא ידע שהזוגות הצעירים מצויים במצב רגשי בלתי נשלט, שבגללו הם מתקשים לעקוב ביסודיות אחרי טבלת המחירים שהוא מציג לפניהם. הם גם אינם מתמקדים בסעיפי החוזה עליהם הם אמורים לחתום. וכאשר הם מגלים טעות, במקום שזו תקפיץ אותם ממקומם, לרוב לוחשת הכלה לבעלה הטרי: "עזוב אותו. אתה רוצה לקלקל לנו את השמחה בגלל זה?" ויאיר סלע יצא תמיד מרוויח מהמצבים האלה.

אבל יוחי הקשיב להסבריו של יאיר על מעשיו, ואיכשהו, הוא הצליח לשכנע אותו. יאיר מצדו הקפיד להזהיר את יוחי מפני מה שצפוי לו בעולם המתנכר הזה, עולם שמלא באנשים שלא יהססו לנצל את תמימותו. האזהרות הללו הזכירו ליוחי את אזהרותיה של אמו בילדותו, מפני פיתויים שאנשים זרים עלולים להציע לו, והוא היה אסיר תודה לבוס הישראלי טוב הלב שלו, שמלמד אותו איך לא להיות תמים או גרוע מזה.