פתח דבר
כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ
תמר ישבה על אם הדרך, במקום שהועידה למעשה שלא היה כמוהו, וכמוהו לא יהיה. היה זה באביב, אך חום הקיץ הקדים את הקיץ עצמו. האוויר היה צלול. אוושת רוח קלה, חמימה, הניעה את צמרות העצים, וענפיהם נעו בעצלתיים. היה זה הרחש היחיד שנשמע. גם הציפורים שממעל, שהיו בדרכן מארצות הדרום החמות אל ארצות הצפון הקרות, עפו לאִטן, כאילו לא אצה להן הדרך להגיע ליעדן. השלווה שמסביב רק הגבירה את הסערה שבנפש הנערה.
קודם לכן הוגד לה כי חָמִיהָ יהודה יבוא תִּמְנָתָה, כדי להשגיח שם על גוזזי צאנו בעונת הגז. והיא ישבה עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, במקום הנקרא פֶּתַח עֵינַיִם, וכשמו — היה פתוח לעיני כול. בקרבתו היו עצים מעטים בלבד ורק במרחק־מה ממנו השתרעה חורשת עצי אלה ואלון.
שם גם נפגשו הדרכים; כך שתהיה אשר תהיה הדרך שבה יבחר כדי להגיע אל גוזזי צאנו, הוא ייתקל בה. היא בחרה בפֶתַח עֵינַיִם גם כאות לכך שנפקחו עיניה לראות כי עליה להיחלץ מבור התחתיות המלא מים עכורים שהייתה שרויה בו, הבור שבו הגיעו מים עד נפש. שם ישבה זמן רב כל כך, עד כי המחר הפך להיום, והיום לאתמול, הימים לשבועות, והשבועות — לחודשים ולשנים.
את בואה למקום זה הקדים מסע אל נבכי נפשה, מאמץ לגבור על הספקות שטלטלו אותה, להתעלם מן הקול העולה ממורך לבה — שלחש לה להימנע ממה שיטיל עליה קלון ואסון — ולהקשיב לקול העולה מאומץ לבה, המודיע כי עת לה לקחת את גורלה בידה.
קול האומץ גבר, ועמו ההכרה כי כוחה טמון ברצונה. תוכניתה קרמה עור וגידים, ובבוקר אותו יום יצאה מביתה למקום שבו ישבה כעת. היה זה מסע קצר, אך כזה שסופו מי ישורנו.
***
השכם באותו בוקר, לאחר שאכלה את פת הבוקר עם בני משפחתה, שבה תמר לחדרה. בהיותה אלמנה, נהגה ללבוש בגדים קודרים. עתה הסירה את בִּגְדֵי אַלְמְנוּתהּ מֵעָלֶיהָ ולבשה שמלה שתפרה לעצמה בעוד מועד — שמלה הדוקה בצבע השָני, שמחשוף גדול בחזיתה — ומיד עטפה את גופה בצעיף.
אחר ישבה מול מראת הנחושת אשר לה, שממנה השתקפו שערה השחור שגלש לכתפיה, פניה יפות המראה ועיניה הירוקות כבָּרֶקֶת; ובפעם הראשונה שמה את עיניה בפוך, עד כי נראו גדולות וירוקות אף יותר מכפי שהיו.
היא חבשה את אתונה, עלתה עליה ויצאה מחצר ביתה בחופזה, בטרם יהיה סיפק בידי אביה ואמה לשאול לאן מועדות פניה.
בַּמקום שאותו ייעדה תמר לַמעשה היו שני מעיינות קטנים מפכים, ובהם הרוו היא והאתון את צימאונן. השנה הייתה שחונה, אבל מימי המעיינות חדרו אל מתחת לפני האדמה, ובקרבתם היו דשא סמיך, שיחים עבותים וכמה עצי אורן ירוקי ענפים. ביניהם נטתה תמר את האוהל הקטן שהביאה עמה על גב האתון.
את האתון עצמה קשרה לאחד העצים בחבל ארוך, כך שתוכל ללחך את הדשא כאוות נפשה.
בהיותה באוהל, התבשמה תמר במור ובלבונה, על זרועותיה ועל קרסוליה ענדה צמידים, ועליהם פעמוני נחושת קטנים, נוצצים, שהשמיעו צליל עם כל תנועה שעשתה. הייתה זאת דרכן של הקדֵשות שראתה במקדש האֵלָה עשתורת, למשוך גברים שיבואו לשחֵר אחריהן. ותמר קיוותה כי פעמוניה לא יצלצלו לשווא.
אחר יצאה וישבה בצד הדרך וחיכתה.
***
הזמן חלף, ולא קרה מאומה. תמר נתקפה חרדה חדשה. אולי בכל זאת שגתה במקום שבחרה לשבת בו? אולי שינה יהודה את דעתו ולא יעלה אל גוזזי צאנו?
כאשר העצים שבמרחק החלו להיבלע בדמדומי הערב, נפל דבר. צללית של גבר רכוב על חמור נראתה באופק. זה הוא, אמר לה לבה והחל להלום בחוזקה, לא במקומו הרגיל, כי אם בדופנות צווארה.
היא מיהרה למשוך מעלה את הצעיף שעטף את גופה וכיסתה בו את פניה, כדרכן של זונות שלא רצו כי יכירו אותן. מבעד לחריץ שהותירה בצעיפה, היא התבוננה באיש. הוא היה עדיין רחוק אך התקדם לעברה.
והנה, שוד ושבר. מאחוריו, על השביל הצר והמתפתל, התגלתה דמותו של גבר שני. יהודה, כך נראה, הביא עמו את רעהו חִירָה. לכך לא ציפתה, בסכלותה. ועתה נראה שחמיה יֵבוֹש לגשת לזונה בפני רעהו, וכל מאמציה לקראת הרגע הזה יהיו לשווא. ייקחהו אופל, קיללה תמר בלבה את הידיד החף מפשע, על כי מבלי דעת עומד הוא לסכל את תוכניתה.
אולם מיד ראתה כי שני הגברים עוצרים ופונים זה לזה. כיסויי הראש שעל ראשיהם התעופפו קלות ברוח, והם נראו כמתווכחים ביניהם. אחר נפרדו זה מזה בהנפת יד ימינם. אחד מהם פנה לאחור והחל לשוב על עקבותיו, והאחר המשיך בדרכו אליה. ממרחק לא יכלה להבחין מי מהם הוא זה שפנה לאחור ומי הוא זה שהמשיך בדרכו. כאשר האיש שרכב לעברה קרב אליה, ראתה כי זה יהודה.
היא נשמה נשימה עמוקה, הידקה את הצעיף אל ראשה והסירה אותו מעל גופה. בזאת הציגה לראווה את שמלת השני ההדוקה ועמוקת המחשוף. כך נגלה התלם שבין שדיה המלאים, והיא ראתה את יהודה לוטש בהם את עיניו.
הנה הגיע הרגע — הרגע שבו איש לא יכניע אותה, הרגע שבו תשים נפשה בכפה ותפעל כפי שמצווה עליה אומץ לבה.
***
באותו רגע הבזיק בתמר זיכרון על אותו גבר שעומד לפניה עכשיו, יהודה. היא נזכרה ביום שבו ראתה אותו לראשונה, לפני כשלוש שנים. היום שבו החלו התלאות בחייה.
1
תמר התגוררה עם משפחתה ליד העיר תמנה. תמנה שכנה בשפלה המוגבהת מעט מסביבתה, קרוב לגבעות נמוכות שפסגותיהן מעוגלות. בצדה זרם לו נחל קטן, וממנו שאבו התושבים מים לשתייה ולרחצה.
העיר עצמה הייתה רבועה ומוקפת מעין חומת אבני בזלת, אך לאחרונה רבו התושבים שהתגוררו מחוצה לה. מהם שישבו באוהלים ומהם שישבו בבתי לבנים, ומאחורי אלה וגם אלה היו כרים למרעה הצאן והבקר ושדות של חיטה ושעורה. באותו יום הופיע יהודה על אחת מאותן הגבעות.
הייתה זאת שנה של גשמי ברכה. חורשת עצי האלון והאלה שמתוכה הגיח, כמו גם השיחים הפזורים פה ושם, רוו מהם ונצבעו בגוונים של ירוק. הרחלות היו כבדות מן הטלאים שנשאו בקרבן. הכול היה ספוג בניחוח החציר שנערם מסביב, ודשא ודגן מוריקים כיסו את עין האדמה.
יהודה, הרכוב על חמור, ירד מפסגת הגבעה בשביל אדמה שבין כרי המרעה. לא הייתה זאת תמר שראתה אותו ראשונה, כי אם אחיה הקטן ממנה. האח עמד לפני שני אוהלי המשפחה המרופטים והדהויים, העשויים עור אילים חום־אדום. הוא האהיל על עיניו מפני אור היום המסנוור והביט למרחק. "הוא מגיע," קרא. "והוא לא לבד. את מי הביא איתו?"
האם הביטה בבנה, וכמו ראתה לראשונה את בלויי הסחבות שבהם היה לבוש. "ברח לך לתוך אוהל הנשים," ציוותה. "והישאר שם. וסגור את יריעות האוהל מאחוריך."
גם הוא כמו ראה את בגדיו הנקובים בעיניים חדשות, ומיד נכנס בבושת פנים לאוהל הנשים וסגר את יריעותיו.
שם, באפלולית החדשה שנוצרה, ישבה תמר והציצה מן החרכים שבין יריעות האוהל. היא ראתה את האיש הקרב. מאחוריו נראתה דמות אחרת רכובה על חמור: עוד איש. לא. הייתה זאת אישה. גם לא אישה. נערה. אחריה נראתה עוד נערה על גבי חמור. אחרי הנערה השנייה השתרך חמור רביעי, שעליו לא רכב איש, והיא משכה אותו אחריה בחבל.
קודם לכן כבר הוגד לתמר כי הגבר הקרב בא בגללה. אך היא הבינה רק את אפס קצהָ של המטרה שלשמה בא. היא התבוננה בו ובאלֶּה שעמו ובחמור בעל האוכף הריק, ומאה תהיות עלו בלבה.
***
עד אז התנהלו חייה של תמר על מי מנוחות. בידי המשפחה לא היו שדות, והיה לה רק מעט צאן. מעט כל כך, שלא היה צורך להוציאו אל כרי הדשא שבמרחק, והאחו הקטן שמאחורי האוהלים הספיק לו למרעה. העדר הזעיר מיאן בתוקף להתרבות: תחת כל גדי או טלה שנולד, היה אחר שמת בטרם עת, ואיש לא ידע למה.
לכן נאלץ אביה לעבוד כשכיר יום בשדותיהם של אחרים. גבו היה כפוף מעט מרוב עמל. שכרו הזעום ניתן לו בחיטה ובשעורה ובעדשים מן השדות שבהם עבד. בני המשפחה לא סבלו חרפת רעב. אמה של תמר טחנה את החיטה ואת השעורה לקמח ואפתה לחם שטוח בתנור. היא ליקטה ירק ועשבי תבלין והוסיפה אותם לעדשים, והשכילה לבשל מרקים ונזידים טעימים על אבני הבישול.
אבל האם חילקה את הלחם שאפתה ואת שאר המאכלים לבני המשפחה, וחלקה של תמר לא היה בו די כדי להעניק לה תחושה של שובע. תמיד קמה מן הארוחות בהרגשה שהייתה רוצה לאכול עוד חתיכת לחם, עוד פרוסת גבינה, עוד קערית של נזיד — ואַיִן.
תמר הייתה עזר כנגד אמה. כבר בגיל צעיר למדה לחלוב את העזים, להחמיץ את החלב ולהכין ממנו גבינה. היא גם עמלה קשות בכיבוס בגדיהם של בני המשפחה ובניקיון האוהלים.
כל עוד היה אבי־אביה בין החיים, נדרשה גם לסעוד אותו ככל יכולתה. לפני כחודשיים, שבוע בלבד לאחר שהלך בדרך כל הארץ, נולד אחיה השני, התינוק. לאחר שרחם אמה עמד בשיממונו במשך שנים, הגיח לעולם ילד הזקונים של הוריה, ותמר נדרשה לטפל בו בכל עת שאמה הייתה עסוקה בעבודותיה האחרות.
בערבים הייתה נופלת על משכבה, כולה תשושה. אביה ואחיה ישנו באוהל משלהם, שלו קראו אוהל הגברים. כדי שבכי התינוק לא יפריע את שנתו של האב, אמה והתינוק ישנו באוהל השני, עם תמר, ולו קראו אוהל הנשים.
ריח חיתולים של תינוק עלה בו תמיד, ויצועה, העשוי עורות עזים המוערמים אלה על גבי אלה, היה כולו גבשושיות ושקערוריות. על אלה נוספה ההרגשה שבטנה איננה מלאה.
למרות זאת, הייתה נופלת עליה תרדמה עמוקה. העולל הִרבה לבכות אך היא לא שמעה אותו. האב היה קורא לאם לאוהלו, ואחר הייתה שבה משם, אך תמר לא שמעה בצאתה ובבואה. בחורף הכה הגשם על יריעות האוהל, וטיפותיו חדרו אל בין היריעות וטפטפו עליה, והיא לא חשה בהירטבה. היא לא משה ממקומה עד אור הבוקר, ואז שוב קמה למלאכות היום.
לכל זה הסכינה. במקום שבו חייתה, רבים מן האנשים היו דלים וכלכלו את עצמם במסכנות, ולא היה בעוני משפחתה דבר יוצא דופן. על כן לא ריחמה תמר על עצמה ועשתה את העבודה הקשה שנדרשה לעשות ללא תלונות ותואנות.
עד כה לא היה דבר בחייה שהכין אותה לקראת מה שעומד לפניה כעת.
