היסטוריה של מהירות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היסטוריה של מהירות
מכר
אלפי
עותקים
היסטוריה של מהירות
מכר
אלפי
עותקים

היסטוריה של מהירות

4.6 כוכבים (33 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

עמית נויפלד

עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. 
 
לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. 
 
מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

*מהדורה חדשה* - קוראים שרכשו את הספר הדיגיטלי מוזמנים למחוק מקומית את הספר באפליקציה, ולהוריד מחדש כדי ליהנות מהגרסה המעודכנת.

בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו ‘המדע העליז’: “בימינו האדם כבר מתבייש במנוחה; הרהור ממושך כמעט מעורר בו נקיפות מצפון. האדם חושב כשידו אוחזת בשעון, כשם שהוא מסב לארוחה כשעיניו מופנות אל עיתון הבורסה – הוא חי כמי שעלול בכל רגע ‘להחמיץ הזדמנות’”. ב־140 השנים שחלפו מאז, המצב רק החמיר. 

בשנת 1991 דיווח ‘טיים מגזין’ על כמיהה הולכת וגוברת לשוב אל “החיים הפשוטים”. 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר, ושיעור מדהים של 89% דיווחו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם. בשנת 2014 נערך סקר דומה, ובו נמצא כי למעלה ממחצית הנשאלים רוצים להאט את קצב חייהם. 

עמית נויפלד לוקח את הקוראים למסע אל שחר ההיסטוריה המודרנית ואל נקודות המפתח שעיצבו את תרבות המהירות המאפיינת את ימינו. בשפה בהירה, קולחת ועשירה בדוגמאות הוא מציג תופעות, מגמות ותהליכים הדוחקים בנו לעבוד, לצרוך ולחיות בהילוך גבוה. 

היסטוריה של מהירות מעורר דיון בהשלכות הכלכליות, הרגשיות והחברתיות שיש לקצב החיים המהיר. זהו מדריך מעשי להאטת החיים, שמסייע להוריד הילוך, מציע דרכים ליהנות יותר מהמזון, מהעבודה ומשעות הפנאי, ומקדם יצירה של קשרים משמעותיים עם המשפחה, עם החברים, עם הסביבה ועם הקהילה שבה אנו חיים. 

הספר, הקורא תיגר על מאפייני עידן המהירות ועל הרציונליות התועלתנית, הוא חלק ממהפכה עולמית שיוצרת תנועת ההאטה. הוא מזכיר לנו שלא פעם, השינויים הגדולים ביותר מתחילים בהחלטה לעשות פחות, או אפילו לא לעשות כלום. אולי זה נשמע מוזר, אבל היי, גם רוזה פּארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא. מוזמנים להצטרף.

עמית נויפלד, יליד 1975, הוא מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה, slow.org.il כותב על פשטות מרצון, על מינימליזם ועל המנגנונים המניעים את תרבות המהירות. מפרסם טורי דעה בעיתונים (‘הארץ’, ‘כלכליסט’) ומרצה בפורומים שונים. בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה אשתו ועם גור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

פרק ראשון

פסק זמן
 

 

פסק זמן | לעצור ברגע האחרון | הפרטת הפנאי | מפּסק זמן להפסקת זמן | כמה מִספרים לטובת הממהרים | קצת על עצמי | קצת על הספר

זכרון ילדות: שנת 1982, אני בן שבע, תלמיד כיתה ב'. במהלך ההפסקה הגדולה נקלעתי לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, או כמה זמן נמשכה. הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסה שלמה של פסק זמן". עד היום עורי סומר כשאני נזכר בתחושת התמיהה והבלבול שאחזה בי - "קופסה שלמה של פסק זמן". ניסיתי לדמיין אותה, מכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. כיוון שהתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בביטחון שכזה, העברתי עוד יומיים בתהיות, עד שגיליתי שמדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע. האכזבה שלי היתה מרה. התקוות שתליתי באותה קופסת פלאים, שברצותי תפסיק את הזמן (ולו לכמה רגעים), התנפצו באחת. רק טעמו של החטיף הצליח, במידה מסוימת, להקהות את עוקצה.

זה לקח שלושה עשורים, אבל מצאתי את הדבר הכי קרוב לה.

לעצור ברגע האחרון
חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון פסק הזמן. מי שצופה במשחקי כדורסל יודע שפסקי זמן נלקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, ככלות כל הקיצין. כמו מילותיה של תהִלה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים ביד קמוצה מתוך חשש לעתיד.

גם בחיי היומיום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים. אנו זקוקים לו כמוצא אחרון ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה או ממשרה מלחיצה. "הנשמה רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה", כתב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן". הוא השתמש במילה אחת בלבד כדי לשפוך אור על כל מה ששגוי באופן שבו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו - "בשביל". פסק הזמן הופך לאביזר רציונלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקִדמה והקפיטליזם המתועש. הוא מאפשר לנו להרים לרגע את הראש, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול בחזרה לתוך עשייה פעלתנית ותועלתנית ששכר בצידה.

קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה או חופשה.

הפרטת הפנאי
גם באנגלית המצב לא יותר טוב. Time Out הוא כבר מזמן מגזין פנאי נפוץ, וכל מטרופולין שמכבד את עצמו מתהדר במהדורה משלו. למעשה, המגזין מנחיל תפיסה שגויה לגבי פסק הזמן. הוא מאפשר לנו להתעדכן במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות והשווקים, שבהם נוכל למלא את פסקי הזמן הנכפים עלינו בשגרת העבודה־לימודים־משפחה. בכך הוא מציל אותנו מן הרִיק האינסופי והמאיים של הפנאי. סתם לנוח זה לא רק משעמם, זה מסוכן.

בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו 'המדע העליז': "בימינו האדם כבר מתבייש במנוחה; הרהור ממושך כמעט מעורר בו נקיפות מצפון. האדם חושב כשידו אוחזת בשעון, כשם שהוא מסב לארוחה כשעיניו מופנות אל עיתון הבורסה. […] הצורך האנושי בעונג זוכה היום לכינוי 'חובת הינפשוּת', ומעורר באדם תחושת בושה. 'ההינפשות חשובה לבריאות', מתרץ מי שנתפס בעודו מבלה בחיק הטבע".1 במאה וארבעים השנים שחלפו מאז, המצב רק החמיר.

בשנת 2004 הגישה חברת הכנסת לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. אגף המחקר והמידע של הכנסת הכין מסמך רקע שבו צוין, בין השאר, כי אם חוק כזה יעבור, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה". זו המשוואה של העת החדשה. באגף אחד "תרבות הפנאי" ובשני "תרבות הצריכה". אמת, מרביתנו התרגלנו לרכוש את הפנאי שלנו: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים; אולם יש לשים לכך שני סייגים חשובים:

הראשון - חשוב להבין שהצורך הבלתי פוסק ב"פעילויות פנאי" למילוי הזמן הפנוי הוא חלק מתהליך העובר על החברה המערבית. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכשלונו של "פרויקט האדם" (שיפור מתמיד). כך, אלמוני שיענה לשאלתו של פלוני "מה עשית בסוף השבוע?" בתשובה "כלום", יזכה, במקרה הטוב, להרמת גבה. חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), לחגוג במסיבה של מגזין נחשב, לצאת לסיור מפלים בצפון, לקחת חלק בשתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה קילומטרים בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

הסייג השני - נדמה כי התרבות זנחה מסורות עתיקות של בטלה גמורה, שבעבר העידו על מעמדם החברתי הגבוה של מי שיכלו להרשות לעצמם לעשות לא־כלום. The Idler, הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנדה עם מקטרת ביד, Le f lâneur, המשוטט הצרפתי בעל הפנאי, החוקר את עירו ללא מטרה, המשתתפים בסלונים הספרותיים, המשַׂחקים בַּגַּנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים - עבורם, פנאי אמיתי הוא זה הקיים לשמו ובמינימום אמצעים.

כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר שינוי שהפשיט אותו מתועלת אמיתית לאדם. כיום הוא מזכיר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול - שיכוך רגעי של כאב מתמשך שיש לו שורשים חזקים. עם זאת, עדיין לא מאוחר להצילו. כל שנדרש לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות שכובלות אותו לאמצעים ולמטרות. אין להמעיט בקושי הכרוך בצעד כזה, הוא בהחלט דורש אימון. הנה תרגיל אחד מני רבים: בטלו את כל התוכניות לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה ולבטלה גמורה. משימה זו עלולה להתגלות כקשה מהצפוי. אבל אל תאבדו תקווה, אנחנו רק בהתחלה.

מפּסק זמן להפסקת זמן
שיקום מעמדו של פסק הזמן הוא צעד ראשון בתהליך הנדרש לריפוי המחלה, שלה אקרא שִׁגְרון זמן. מחלה זו באה לידי ביטוי בכאבים ובנוקשות במִפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו. אבחון מדויק של המחלה נרמז בדבריו של אחד האחיינים שלי, במהלך ארוחת החג האחרונה: ״למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

שאלה פשוטה זו אוצרת את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקלי כמובן. התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן. חלקם ביולוגיים, כמו ילדוּת, נערוּת, בגרות וזיקנה, ואחרים תרבותיים, כמו עבודה, פנאי, לימודים, משפחה. כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד והוראות הפעלה: שובבות ומשחק מתאימים לילדים, אך לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בין ידידים, אך בעולם העסקים הן עלולות לגרום לקשיים.

ניתן להסביר חלק מהפערים האלה בדרכים טבעיות. החיים כבוגרים מאלצים אותנו להיות ״יותר רציניים". גם בעלי חיים נוטים לוותר על ״משחקיוּת" ככל שהם מתבגרים. עם זאת, דומה כי בחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת בעיקרו על תפיסות תרבותיות, שאותן ניתן לעקור על ידי טשטוש החלוקה למקטעים שונים והֶחָלה של תפיסה הוליסטית על זמן החיים. משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר יכולים לחבור לכלל מערך חיים, שאינו מבקש להתקיים למען דבר מה אחר (קריירה, הצלחה כלכלית, כבוד) כי אם למען היותו עצמו - שלם, מסופק, מאושר, ומאוחד עם הזולת בחוויה אנושית שהיא גדולה מכל פרט בודד.

אדם המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה קיומית אחת, זקוק לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי, שיאפשר לו ״לשכוח" את ההבניה החברתית. בישראל, צעירים נוהגים לצאת ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורם מהצבא, ובכך הם מקיימים את חלוקת הזמן התרבותית שאליה הורגלו מילדותם. רגע לפני שהם חוזרים ומתחילים החיים הבוגרים - לימודים, קריירה, נישואין, ילדים - זה הזמן להתרחק ולהתנסות בחופש מוחלט. זהו מעבר בין שלבים, פרוזדור בין חדרים. תקופה של חופש, אבל רק לכאורה. למעשה, היא מובנית ומעוצבת על ידי דפוסים חברתיים ותרבותיים המאיצים צבירה של חוויות חזקות, משמעותיות ומגבשות (בטרם יהיה מאוחר מדי), ובשל כך היא מתגלה כשבלונה קיומית אחידה, שמתקשה להותיר חותם. אלה שבוחרים לדלג על המוסכמה התרבותית ויוצאים לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, מגלים שהשפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית ומתקשים לחזור לחלוקת הזמן שאליה הורגלו. במקום זאת הם מבקשים להביא את מכלול חייהם לכדי אחדות ומלאות. הם מבקשים את הפסקת הזמן.

״הפסקת זמן" ממושכת, לבד או עם חברים ומשפחה, היא, ככל הנראה, הנוגדן היעיל ביותר לרעלנים המתעקשים לחלק את חיינו למקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן ארוך ומשמעותי בעתיד הקרוב, אל ייאוש. ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לרמה המתבקשת, המאפשרת את האחדות הנשגבת של המקטעים.

כמה מִספרים לטובת הממהרים
בכתבת שער מאפריל 1991 דיווח 'טיים מגזין' על כמיהה הולכת וגוברת בקרב אנשי מקצוע מצליחים לשוב אל "החיים הפשוטים". בסקר שנערך בשיתוף עם CNN, 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים ״להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר", ושיעור מדהים של 89% דיווחו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם בני משפחתם. קצת יותר משני עשורים אחר כך, בשנת 2014, ערך מכון איפּסוֹס מוֹרי סקר בקרב 16,000 נשאלים בעשרים מדינות מפותחות, ובו נמצא כי למעלה ממחציתם רוצים להאט את קצב חייהם.

זוהי, בדיוק, מטרתו של הספר הזה - ללמוד כיצד להאט את החיים.

קצת על עצמי
נולדתי בשנת 1975 למשפחה מהמעמד הבינוני. הורי עסקו במקצועות חופשיים, ורוב הזמן היו טרודים בעבודה, נאבקים לבסס מעמד, קהל לקוחות וקריירה מצליחה. אחותי ואני קיבלנו כל מה שרצינו (גם אם בתום מאבקים): אופניים חדשים, שיעורים פרטיים, חוגים, חופשות בחו"ל פעם בשנה. אלה עלו כסף שלהשגתו הקדישו הורי את מרבית שעות היממה.

בגיל צעיר נרשמתי לחוג לאסטרונומיה, מה שלא הועיל לחיַי החברתיים. באותה עת האמנתי בקיומן של כמיליון ציוויליזציות מפותחות ביקום, נתון שהתקבל מהמשוואה הפשוטה שפיתח פרנק דרֵייק מאוניברסיטת קורנל בשנת 1961: N=R x fp x ne x fl x fi x fc x L. יותר מכך, האמנתי שאם נמצא אותן, הן יסבירו לנו הכול. זה עדיין לא קרה.

גיל ההתבגרות שלי לא היה שונה בהרבה. לצד נסיונות ללגום טקילה בלי להקיא, לעשן סיגריות בלי להיחנק ולדבר עם בחורות בלי לגמגם, מצאתי את עצמי רוב הזמן בוהה ומחפש תשובות לשאלות קיומיות. קראתי ספרי היסטוריה, מדע, פילוסופיה ולא מעט קומיקס (יש להודות). לפרק זמן קצר, בתקופת השירות הצבאי, נרשמה התמכרות קשה, אך ביקורתית, לספרות ניו אייג': 'הנבואה השמימית', 'התובנה העשירית', 'האל הרוכב על הארלי', 'כוכב הבחירה היחיד', 'שיחות עם אלוהים'. במבט לאחור נראה שלא היה ספר אחד בז'אנר הזה שלא נפל לידי. אחרי השחרור נרשמתי ללימודים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וסיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות. חשוב מזה, מצאתי תשובות לכמה שאלות חשובות.

המפץ הגדול אירע לפני כעשור, עת נתקלתי בספרו של קרל אוֹנוֹרה 'בשבח האיטיות' והתוודעתי לקיומה של תנועת ההאטה. אז הבנתי שמצאתי את מקומי, אבל לא לגמרי, רק כמעט. תנועת ההאטה נותנת, אמנם, מענה לסימפטומים של עולם שהתמכר למהירות, אך טיפול בשורש הבעיה מחייב בחינה של התהליכים ההיסטוריים שגרמו להיווצרותה. וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן.

קצת על הספר
בחלק הראשון של ספר זה, "הבעיה עם מהירות", אבחן את השלכותיו של קצב החיים המהיר בכמה תחומים: מזון, עבודה, צריכה, עיצוב, רפואה ופנאי. אין בהצגה הביקורתית של הדברים כדי להכריז מלחמה כוללת על התקופה שבה אנחנו חיים, ובשום שלב אין בכוונתי לשלול את הישגי הקִדמה, לטעון כי בעבר מצבנו היה טוב יותר או לצאת נגד הטכנולוגיה. כמו רוב תושבי העולם המערבי, גם אני נהנה מהתנאים ומהמִתקנים שהמודרנה מעניקה. אני רק מבקש לשכנע שההתפתחות המואצת של מאה השנים האחרונות גובה מחיר יקר בכל תחומי החיים.

בחלק השני, "היסטוריה של מהירות", אחתור להבנה של שורש הבעיה. לשם כך אחזור אל המאה השש־עשרה, לסיפורה של הרפורמציה הפרוטסטנטית. למהפכה הדתית הזאת, הגם שלא לה בלבד, היתה השפעה משמעותית על האופן שבו התפתח העולם המערבי, הליברלי, הקפיטליסטי והחילוני שבו אנו חיים, ומכאן גם על האופן שבו עוצבו חיינו באשר לתפיסת הזמן, דיקטטורת המהירות והמחשבה על אודות הייעוד האנושי.

החלק השלישי, "תנועת ההאטה", מציג מסע אישי. במשך כעשור חקרתי, קראתי, התבוננתי באחרים והתנסיתי על בשרי במגוון דרכים שאותן מציעה תנועת ההאטה בדרך לחיים שלווים ורגועים. זה עבד. החלק הזה מהווה מדריך מעשי להאטת החיים, ומציע פתרונות פרקטיים לשלל הבעיות שנסקרו בחלק הראשון. קחו ממנו רק מה שתמצאו לנכון.

החלק הרביעי, "בחזרה לבראשית", חותר לעקור את הבעיה מן השורש. לשם כך אני בוחן את הרעיון המרכזי שהוביל למהפכה הדתית שהאיצה את חיינו - החטא הקדמון. מוזר ככל שזה עלול להישמע, לרעיון התיאולוגי הזה יש השפעה מהותית על חייו של כל אדם בעולם המערבי. עם זאת, קריאה ביקורתית של מיתוס גן עדן וסיפור החטא מעלה ממצאים מפתיעים ומערערת את הדוקטרינה הדתית. השאלה כיצד היה יכול להתעצב העולם שלא בהשפעת רעיונות החטא והאשמה תיוותר עניין להשערות בלבד. את העבר לא נוכל לשנות, אך העתיד פתוח לפרשנויות חדשות.

 

 

עמית נויפלד

עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. 
 
לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. 
 
מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

סקירות וביקורות

בשבחי הנמנום גם אם הוא חלקי ואופטימי מדי, 'היסטוריה של מהירות' מאת עמית נויפלד מציע חשיבה עדכנית, ביקורתית אך לא מתלהמת, על תחלואי החיים המודרניים (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") התמכרות לעבודה, ובכלל, ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; אכילת מזון מעובד, שלא מתוצרים מקומיים, וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כמטלה שיש לבצע; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות - 'היסטוריה של מהירות', ספרו של עמית נויפלד, נציג תנועת ההאטה בישראל, מסמן הפרזות וקלקולים בעולם המודרני, בהתאם לגישתו שניתן לכנותה אריסטוטלית, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים.

עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת תרבות, קומון-סנסית למדי, וספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות, בסגנון חינני, לא מתלהם, ולא מתוך עמדה רדיקלית, על השגיאות שאנחנו עושים, ומציע הצעות פרקטיות לתיקון (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) - כמה מספריו של אלן דה בוטון, למשל - ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי עזרה עצמית, אותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור עצמי הכרחי.

הכותרת, 'היסטוריה של מהירות', מרפררת כמובן לז'אנר נוסף, זה של יובל נח הררי ('ההיסטוריה של המחר') - ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק התיאורטי של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר, שבעקבותיו פוסע נויפלד, להתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית שלפיה שגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרות על ידי האל. גם האינדיבידואליזם, לפי נויפלד, מקורו במהפכה הפרוטסטנטית, וכך גם תפיסת העבודה כ"ייעוד".

כבודו של ובר במקומו מונח, אבל אי-אפשר לתלות הכל במהפכה בת המאה ה-‭.16‬ לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית החילון ותפישת העולם המדעית (שקשורים אך אינם נבלעים ברפורמציה של לותר) - יש תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

הביקורת של נויפלד ראויה להישמע, וראוי ליישם כמה מעצותיו (נמנום מאורגן בשעות העבודה!) אבל איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, למשל, תופעה שנויפלד מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקולע ומקיף יותר לדבר על "הפחתה". כשנויפלד מתאר יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנחנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים צנועים - הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כפי שמציג זאת פסקל ב'הגיגים', יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים מאוד לרעש ולהסחות דעת, ל"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (וגם עליי). במילים אחרות, אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד התמכרותנו לשערוריות ציבוריות שמסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב מורגשת עם היוודע אסון גדול; הקלה שאינה נובעת מרשעות, אלא מכך שאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים ה"אלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרות שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים האקטיביים.

אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. ובכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית, עדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך שבה אנחנו חיים.

עוד 3 ספרים על הזכות להאט:
בשבח הבטלה > ברטראנד ראסל
הזכות לעצלות > פול לפארג
שלום לך עצלות > קורין מאייר
אריק גלסנר 7 לילות 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
הספרים החדשים והמומלצים של ינואר 2019 ציפי גוריון Mako 31/12/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
לא חייבים לאמץ השקפה קיצונית זועפת כדי להאט בועז יזרעאלי הארץ 19/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

בשבחי הנמנום גם אם הוא חלקי ואופטימי מדי, 'היסטוריה של מהירות' מאת עמית נויפלד מציע חשיבה עדכנית, ביקורתית אך לא מתלהמת, על תחלואי החיים המודרניים (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") התמכרות לעבודה, ובכלל, ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; אכילת מזון מעובד, שלא מתוצרים מקומיים, וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כמטלה שיש לבצע; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות - 'היסטוריה של מהירות', ספרו של עמית נויפלד, נציג תנועת ההאטה בישראל, מסמן הפרזות וקלקולים בעולם המודרני, בהתאם לגישתו שניתן לכנותה אריסטוטלית, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים.

עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת תרבות, קומון-סנסית למדי, וספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות, בסגנון חינני, לא מתלהם, ולא מתוך עמדה רדיקלית, על השגיאות שאנחנו עושים, ומציע הצעות פרקטיות לתיקון (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) - כמה מספריו של אלן דה בוטון, למשל - ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי עזרה עצמית, אותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור עצמי הכרחי.

הכותרת, 'היסטוריה של מהירות', מרפררת כמובן לז'אנר נוסף, זה של יובל נח הררי ('ההיסטוריה של המחר') - ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק התיאורטי של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר, שבעקבותיו פוסע נויפלד, להתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית שלפיה שגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרות על ידי האל. גם האינדיבידואליזם, לפי נויפלד, מקורו במהפכה הפרוטסטנטית, וכך גם תפיסת העבודה כ"ייעוד".

כבודו של ובר במקומו מונח, אבל אי-אפשר לתלות הכל במהפכה בת המאה ה-‭.16‬ לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית החילון ותפישת העולם המדעית (שקשורים אך אינם נבלעים ברפורמציה של לותר) - יש תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

הביקורת של נויפלד ראויה להישמע, וראוי ליישם כמה מעצותיו (נמנום מאורגן בשעות העבודה!) אבל איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, למשל, תופעה שנויפלד מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקולע ומקיף יותר לדבר על "הפחתה". כשנויפלד מתאר יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנחנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים צנועים - הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כפי שמציג זאת פסקל ב'הגיגים', יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים מאוד לרעש ולהסחות דעת, ל"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (וגם עליי). במילים אחרות, אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד התמכרותנו לשערוריות ציבוריות שמסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב מורגשת עם היוודע אסון גדול; הקלה שאינה נובעת מרשעות, אלא מכך שאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים ה"אלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרות שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים האקטיביים.

אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. ובכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית, עדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך שבה אנחנו חיים.

עוד 3 ספרים על הזכות להאט:
בשבח הבטלה > ברטראנד ראסל
הזכות לעצלות > פול לפארג
שלום לך עצלות > קורין מאייר
אריק גלסנר 7 לילות 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
הספרים החדשים והמומלצים של ינואר 2019 ציפי גוריון Mako 31/12/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
לא חייבים לאמץ השקפה קיצונית זועפת כדי להאט בועז יזרעאלי הארץ 19/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
היסטוריה של מהירות עמית נויפלד

פסק זמן
 

 

פסק זמן | לעצור ברגע האחרון | הפרטת הפנאי | מפּסק זמן להפסקת זמן | כמה מִספרים לטובת הממהרים | קצת על עצמי | קצת על הספר

זכרון ילדות: שנת 1982, אני בן שבע, תלמיד כיתה ב'. במהלך ההפסקה הגדולה נקלעתי לשיחה בין שני חברים. אינני יודע כיצד היא התחילה, או כמה זמן נמשכה. הצלחתי לשמוע רק את המשפט שחתם אותה: "ברור, אבא שלי הביא לנו קופסה שלמה של פסק זמן". עד היום עורי סומר כשאני נזכר בתחושת התמיהה והבלבול שאחזה בי - "קופסה שלמה של פסק זמן". ניסיתי לדמיין אותה, מכילה יחידות מסודרות של חורים בזמן, של הפסקות, של כלום, אך ללא הצלחה. כיוון שהתביישתי לשאול על מה שוחחו השניים בביטחון שכזה, העברתי עוד יומיים בתהיות, עד שגיליתי שמדובר בחטיף שוקולד חדש מבית "עלית" שהושק באותו שבוע. האכזבה שלי היתה מרה. התקוות שתליתי באותה קופסת פלאים, שברצותי תפסיק את הזמן (ולו לכמה רגעים), התנפצו באחת. רק טעמו של החטיף הצליח, במידה מסוימת, להקהות את עוקצה.

זה לקח שלושה עשורים, אבל מצאתי את הדבר הכי קרוב לה.

לעצור ברגע האחרון
חטיף שוקולד עתיר סוכר ורווי שומן הוא לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרעיון פסק הזמן. מי שצופה במשחקי כדורסל יודע שפסקי זמן נלקחים רק בלית ברירה, במצבים קשים במיוחד, ככלות כל הקיצין. כמו מילותיה של תהִלה בסיפורו של עגנון, גם הם נמסרים ביד קמוצה מתוך חשש לעתיד.

גם בחיי היומיום דומה שרעיון פסק הזמן סובל מיחסי ציבור לקויים. אנו זקוקים לו כמוצא אחרון ממערכות יחסים כושלות, מסדר יום עמוס לעייפה או ממשרה מלחיצה. "הנשמה רוצה קצת מנוחה, לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה", כתב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן". הוא השתמש במילה אחת בלבד כדי לשפוך אור על כל מה ששגוי באופן שבו אנו תופסים את מקומו של פסק הזמן בחיינו - "בשביל". פסק הזמן הופך לאביזר רציונלי ותועלתני מבית היוצר של הנאורות, הקִדמה והקפיטליזם המתועש. הוא מאפשר לנו להרים לרגע את הראש, לקחת נשימה עמוקה, ולצלול בחזרה לתוך עשייה פעלתנית ותועלתנית ששכר בצידה.

קצת כמו כוס קפה, סיגריה, ארוחה או חופשה.

הפרטת הפנאי
גם באנגלית המצב לא יותר טוב. Time Out הוא כבר מזמן מגזין פנאי נפוץ, וכל מטרופולין שמכבד את עצמו מתהדר במהדורה משלו. למעשה, המגזין מנחיל תפיסה שגויה לגבי פסק הזמן. הוא מאפשר לנו להתעדכן במכלול הפעילויות, התערוכות, ההצגות, הפתיחות, המופעים, המסעדות, ההקרנות והשווקים, שבהם נוכל למלא את פסקי הזמן הנכפים עלינו בשגרת העבודה־לימודים־משפחה. בכך הוא מציל אותנו מן הרִיק האינסופי והמאיים של הפנאי. סתם לנוח זה לא רק משעמם, זה מסוכן.

בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו 'המדע העליז': "בימינו האדם כבר מתבייש במנוחה; הרהור ממושך כמעט מעורר בו נקיפות מצפון. האדם חושב כשידו אוחזת בשעון, כשם שהוא מסב לארוחה כשעיניו מופנות אל עיתון הבורסה. […] הצורך האנושי בעונג זוכה היום לכינוי 'חובת הינפשוּת', ומעורר באדם תחושת בושה. 'ההינפשות חשובה לבריאות', מתרץ מי שנתפס בעודו מבלה בחיק הטבע".1 במאה וארבעים השנים שחלפו מאז, המצב רק החמיר.

בשנת 2004 הגישה חברת הכנסת לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. אגף המחקר והמידע של הכנסת הכין מסמך רקע שבו צוין, בין השאר, כי אם חוק כזה יעבור, "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה". זו המשוואה של העת החדשה. באגף אחד "תרבות הפנאי" ובשני "תרבות הצריכה". אמת, מרביתנו התרגלנו לרכוש את הפנאי שלנו: חופשות, מסעדות, בתי קפה, מופעים, סרטים, סופי שבוע בצימרים קסומים; אולם יש לשים לכך שני סייגים חשובים:

הראשון - חשוב להבין שהצורך הבלתי פוסק ב"פעילויות פנאי" למילוי הזמן הפנוי הוא חלק מתהליך העובר על החברה המערבית. הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכשלונו של "פרויקט האדם" (שיפור מתמיד). כך, אלמוני שיענה לשאלתו של פלוני "מה עשית בסוף השבוע?" בתשובה "כלום", יזכה, במקרה הטוב, להרמת גבה. חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), לחגוג במסיבה של מגזין נחשב, לצאת לסיור מפלים בצפון, לקחת חלק בשתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה קילומטרים בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.

הסייג השני - נדמה כי התרבות זנחה מסורות עתיקות של בטלה גמורה, שבעבר העידו על מעמדם החברתי הגבוה של מי שיכלו להרשות לעצמם לעשות לא־כלום. The Idler, הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנדה עם מקטרת ביד, Le f lâneur, המשוטט הצרפתי בעל הפנאי, החוקר את עירו ללא מטרה, המשתתפים בסלונים הספרותיים, המשַׂחקים בַּגַּנים, הסועדים בביתם בחברת ידידים, המנמנמים, הבוהים בחלל האוויר, השוחים בים, הרוכבים בשבילים - עבורם, פנאי אמיתי הוא זה הקיים לשמו ובמינימום אמצעים.

כמו הפנאי, גם רעיון פסק הזמן עבר שינוי שהפשיט אותו מתועלת אמיתית לאדם. כיום הוא מזכיר ניסיון לטפל במחלה כרונית באמצעות אקמול - שיכוך רגעי של כאב מתמשך שיש לו שורשים חזקים. עם זאת, עדיין לא מאוחר להצילו. כל שנדרש לעשות הוא לשחרר את הרעיון, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות שכובלות אותו לאמצעים ולמטרות. אין להמעיט בקושי הכרוך בצעד כזה, הוא בהחלט דורש אימון. הנה תרגיל אחד מני רבים: בטלו את כל התוכניות לסוף השבוע הקרוב ונצלו אותו למנוחה ולבטלה גמורה. משימה זו עלולה להתגלות כקשה מהצפוי. אבל אל תאבדו תקווה, אנחנו רק בהתחלה.

מפּסק זמן להפסקת זמן
שיקום מעמדו של פסק הזמן הוא צעד ראשון בתהליך הנדרש לריפוי המחלה, שלה אקרא שִׁגְרון זמן. מחלה זו באה לידי ביטוי בכאבים ובנוקשות במִפרקי הזמן כפי שהתרגלנו לחוות אותו. אבחון מדויק של המחלה נרמז בדבריו של אחד האחיינים שלי, במהלך ארוחת החג האחרונה: ״למה מבוגרים אוהבים לדבר וילדים אוהבים לשחק?"

שאלה פשוטה זו אוצרת את קיצור תולדות הזמן, במובנו החווייתי ולא הפיזיקלי כמובן. התרגלנו לחלק את חיינו למקטעי זמן. חלקם ביולוגיים, כמו ילדוּת, נערוּת, בגרות וזיקנה, ואחרים תרבותיים, כמו עבודה, פנאי, לימודים, משפחה. כל אחד ממקטעי הזמן מגיע עם קידוד והוראות הפעלה: שובבות ומשחק מתאימים לילדים, אך לא למבוגרים מיושבים בדעתם. דאגה, חמלה ונתינה הן תכונות ראויות בין ידידים, אך בעולם העסקים הן עלולות לגרום לקשיים.

ניתן להסביר חלק מהפערים האלה בדרכים טבעיות. החיים כבוגרים מאלצים אותנו להיות ״יותר רציניים". גם בעלי חיים נוטים לוותר על ״משחקיוּת" ככל שהם מתבגרים. עם זאת, דומה כי בחיי האדם המצב חורג ממגבלות הטבע, ומושתת בעיקרו על תפיסות תרבותיות, שאותן ניתן לעקור על ידי טשטוש החלוקה למקטעים שונים והֶחָלה של תפיסה הוליסטית על זמן החיים. משחק, עבודה, הגשמה, נתינה, חמלה ומוסר יכולים לחבור לכלל מערך חיים, שאינו מבקש להתקיים למען דבר מה אחר (קריירה, הצלחה כלכלית, כבוד) כי אם למען היותו עצמו - שלם, מסופק, מאושר, ומאוחד עם הזולת בחוויה אנושית שהיא גדולה מכל פרט בודד.

אדם המבקש לאחד את זמני החיים השונים לכלל חוויה קיומית אחת, זקוק לפסק זמן ארוך, מתמשך ומשמעותי, שיאפשר לו ״לשכוח" את ההבניה החברתית. בישראל, צעירים נוהגים לצאת ל"טיול הגדול" מיד לאחר שחרורם מהצבא, ובכך הם מקיימים את חלוקת הזמן התרבותית שאליה הורגלו מילדותם. רגע לפני שהם חוזרים ומתחילים החיים הבוגרים - לימודים, קריירה, נישואין, ילדים - זה הזמן להתרחק ולהתנסות בחופש מוחלט. זהו מעבר בין שלבים, פרוזדור בין חדרים. תקופה של חופש, אבל רק לכאורה. למעשה, היא מובנית ומעוצבת על ידי דפוסים חברתיים ותרבותיים המאיצים צבירה של חוויות חזקות, משמעותיות ומגבשות (בטרם יהיה מאוחר מדי), ובשל כך היא מתגלה כשבלונה קיומית אחידה, שמתקשה להותיר חותם. אלה שבוחרים לדלג על המוסכמה התרבותית ויוצאים לטיול הגדול רק לאחר עשור של חיים במסלול הרשמי, מגלים שהשפעתו חורגת מרעיון החוויה הנקודתית ומתקשים לחזור לחלוקת הזמן שאליה הורגלו. במקום זאת הם מבקשים להביא את מכלול חייהם לכדי אחדות ומלאות. הם מבקשים את הפסקת הזמן.

״הפסקת זמן" ממושכת, לבד או עם חברים ומשפחה, היא, ככל הנראה, הנוגדן היעיל ביותר לרעלנים המתעקשים לחלק את חיינו למקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן ארוך ומשמעותי בעתיד הקרוב, אל ייאוש. ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לרמה המתבקשת, המאפשרת את האחדות הנשגבת של המקטעים.

כמה מִספרים לטובת הממהרים
בכתבת שער מאפריל 1991 דיווח 'טיים מגזין' על כמיהה הולכת וגוברת בקרב אנשי מקצוע מצליחים לשוב אל "החיים הפשוטים". בסקר שנערך בשיתוף עם CNN, 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים ״להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר", ושיעור מדהים של 89% דיווחו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם בני משפחתם. קצת יותר משני עשורים אחר כך, בשנת 2014, ערך מכון איפּסוֹס מוֹרי סקר בקרב 16,000 נשאלים בעשרים מדינות מפותחות, ובו נמצא כי למעלה ממחציתם רוצים להאט את קצב חייהם.

זוהי, בדיוק, מטרתו של הספר הזה - ללמוד כיצד להאט את החיים.

קצת על עצמי
נולדתי בשנת 1975 למשפחה מהמעמד הבינוני. הורי עסקו במקצועות חופשיים, ורוב הזמן היו טרודים בעבודה, נאבקים לבסס מעמד, קהל לקוחות וקריירה מצליחה. אחותי ואני קיבלנו כל מה שרצינו (גם אם בתום מאבקים): אופניים חדשים, שיעורים פרטיים, חוגים, חופשות בחו"ל פעם בשנה. אלה עלו כסף שלהשגתו הקדישו הורי את מרבית שעות היממה.

בגיל צעיר נרשמתי לחוג לאסטרונומיה, מה שלא הועיל לחיַי החברתיים. באותה עת האמנתי בקיומן של כמיליון ציוויליזציות מפותחות ביקום, נתון שהתקבל מהמשוואה הפשוטה שפיתח פרנק דרֵייק מאוניברסיטת קורנל בשנת 1961: N=R x fp x ne x fl x fi x fc x L. יותר מכך, האמנתי שאם נמצא אותן, הן יסבירו לנו הכול. זה עדיין לא קרה.

גיל ההתבגרות שלי לא היה שונה בהרבה. לצד נסיונות ללגום טקילה בלי להקיא, לעשן סיגריות בלי להיחנק ולדבר עם בחורות בלי לגמגם, מצאתי את עצמי רוב הזמן בוהה ומחפש תשובות לשאלות קיומיות. קראתי ספרי היסטוריה, מדע, פילוסופיה ולא מעט קומיקס (יש להודות). לפרק זמן קצר, בתקופת השירות הצבאי, נרשמה התמכרות קשה, אך ביקורתית, לספרות ניו אייג': 'הנבואה השמימית', 'התובנה העשירית', 'האל הרוכב על הארלי', 'כוכב הבחירה היחיד', 'שיחות עם אלוהים'. במבט לאחור נראה שלא היה ספר אחד בז'אנר הזה שלא נפל לידי. אחרי השחרור נרשמתי ללימודים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וסיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות. חשוב מזה, מצאתי תשובות לכמה שאלות חשובות.

המפץ הגדול אירע לפני כעשור, עת נתקלתי בספרו של קרל אוֹנוֹרה 'בשבח האיטיות' והתוודעתי לקיומה של תנועת ההאטה. אז הבנתי שמצאתי את מקומי, אבל לא לגמרי, רק כמעט. תנועת ההאטה נותנת, אמנם, מענה לסימפטומים של עולם שהתמכר למהירות, אך טיפול בשורש הבעיה מחייב בחינה של התהליכים ההיסטוריים שגרמו להיווצרותה. וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות כאן.

קצת על הספר
בחלק הראשון של ספר זה, "הבעיה עם מהירות", אבחן את השלכותיו של קצב החיים המהיר בכמה תחומים: מזון, עבודה, צריכה, עיצוב, רפואה ופנאי. אין בהצגה הביקורתית של הדברים כדי להכריז מלחמה כוללת על התקופה שבה אנחנו חיים, ובשום שלב אין בכוונתי לשלול את הישגי הקִדמה, לטעון כי בעבר מצבנו היה טוב יותר או לצאת נגד הטכנולוגיה. כמו רוב תושבי העולם המערבי, גם אני נהנה מהתנאים ומהמִתקנים שהמודרנה מעניקה. אני רק מבקש לשכנע שההתפתחות המואצת של מאה השנים האחרונות גובה מחיר יקר בכל תחומי החיים.

בחלק השני, "היסטוריה של מהירות", אחתור להבנה של שורש הבעיה. לשם כך אחזור אל המאה השש־עשרה, לסיפורה של הרפורמציה הפרוטסטנטית. למהפכה הדתית הזאת, הגם שלא לה בלבד, היתה השפעה משמעותית על האופן שבו התפתח העולם המערבי, הליברלי, הקפיטליסטי והחילוני שבו אנו חיים, ומכאן גם על האופן שבו עוצבו חיינו באשר לתפיסת הזמן, דיקטטורת המהירות והמחשבה על אודות הייעוד האנושי.

החלק השלישי, "תנועת ההאטה", מציג מסע אישי. במשך כעשור חקרתי, קראתי, התבוננתי באחרים והתנסיתי על בשרי במגוון דרכים שאותן מציעה תנועת ההאטה בדרך לחיים שלווים ורגועים. זה עבד. החלק הזה מהווה מדריך מעשי להאטת החיים, ומציע פתרונות פרקטיים לשלל הבעיות שנסקרו בחלק הראשון. קחו ממנו רק מה שתמצאו לנכון.

החלק הרביעי, "בחזרה לבראשית", חותר לעקור את הבעיה מן השורש. לשם כך אני בוחן את הרעיון המרכזי שהוביל למהפכה הדתית שהאיצה את חיינו - החטא הקדמון. מוזר ככל שזה עלול להישמע, לרעיון התיאולוגי הזה יש השפעה מהותית על חייו של כל אדם בעולם המערבי. עם זאת, קריאה ביקורתית של מיתוס גן עדן וסיפור החטא מעלה ממצאים מפתיעים ומערערת את הדוקטרינה הדתית. השאלה כיצד היה יכול להתעצב העולם שלא בהשפעת רעיונות החטא והאשמה תיוותר עניין להשערות בלבד. את העבר לא נוכל לשנות, אך העתיד פתוח לפרשנויות חדשות.