קורי עכביש

ברחנו, ניצחנו

"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה... ישראל תקבע רף גבוה מאוד לתגובה, בכל עומק לבנון, כיוון שכל מי שינסה לפגוע בנו אחרי שיצאנו - אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ"
(ראש הממשלה, אהוד ברק, עם השלמת נסיגת צה"ל מדרום לבנון, 24 במאי 2000)

ארז גרשטיין היה סֶמֶל. רק בן 39 במותו, לא היה בצה"ל בתקופתו מפקד מוכר יותר, או אהוד ממנו על הלוחמים. גבה קומה, כריזמטי ודעתן, בלט תת-אלוף גרשטיין באומץ לבו, אך גם בכישרון בלתי מבוטל לחולל שערוריות ולהוציא את מפקדיו משלוותם. הוא היה פרא אדם, שהכול נסלח לו עקב כישוריו כמפקד ולוחם. בעינינו, אומר קצין ששירת אתו בצפון, ארז היה בן אלמוות. הדמות האחרונה שבאמת נראתה גדולה מהחיים. ביוני 1982, ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, הצטיין גרשטיין, אז מפקד צוות בסיירת גולני, בקרב הבופור.* מאז, עשה את רוב שירותו באזור הביטחון בדרום לבנון. מינויו, בתחילת 1998, למפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), נחשב צעד טבעי. מי עוד היה בקיא כמוהו בלחימה בלבנון?
[*. מפקד הסיירת, משה קפלינסקי, נפצע בקרב. המפקד הקודם, רב-סרן גוני הרניק, שהגיע כדי להחליפו, נהרג יחד עם עוד חמישה לוחמים נוספים.]
בעוד שבטרור הפלסטיני נרשמה רגיעה יחסית וזמנית, נחשבה לבנון לבעיה הביטחונית הבוערת שבפניה עמדה ישראל בשלהי שנות התשעים. ואף שיישובי הצפון נהנו בדרך כלל משקט, לבנון הוסיפה להקיז את דמו של צה"ל. במחצית השנייה של העשור נפלו שם בממוצע, כעשרים חיילים כל שנה. בהדרגה, איבד הציבור את אמונו כי הממשלה, או הצבא, יודעים מה הם מחפשים באזור הביטחון. התמיכה בתנועות מחאה חוץ-פרלמנטריות שדרשו נסיגה חד-צדדית, מיידית, מלבנון הלכה וגברה. הבולטת שבהן, "ארבע אמהות", צברה תנופה בעקבות אסון המסוקים בפברואר 1997, שבו נהרגו 73 חיילים בהתנגשות שני מסוקי יסעור בעת שהיו בדרכם למוצבי הבופור ודלעת באזור הביטחון.
כצפוי, היתה כניסתו של גרשטיין לתפקיד החדש כרוכה בשערוריות. חודשים אחדים לאחר מינויו ניצֵל מפקד יק"ל סיור של כתבים צבאיים באזור הביטחון כדי לצאת למתקפה על ארגוני המחאה. על גג מוצב ריחן של צד"ל, מול המיקרופונים והמצלמות, טען כי "ההפגנות בעד יציאה חד-צדדית יוצרות איום על חיי וחיי חיילי". רב-סרן עופר לפלר, נציג יחידת דובר צה"ל ומכר ותיק של גרשטיין, ניסה לשכנע את המפקד לנסח מחדש את הדברים, באופן שיצמצם את הסערה הצפויה. גרשטיין סירב בתוקף. "יצעידו את שנינו, בשמאל-ימין, לתת הסברים בלשכת הרמטכ"ל", הזהיר לפלר. גרשטיין מיאן להתרשם. "אחי. אל תדאג. בסוף אתה עוד תהיה סגן-אלוף ואני אלוף". שני הקצינים אכן נקראו לבירור אצל הרמטכ"ל וגרשטיין אפילו השמיע מעין התנצלות בראיון לידידו, כתב קול ישראל אילן רועה. אבל את דעתו לא שינה. "ארבע אמהות" ושכמותן, שב ואמר לפקודיו, מעודדות את חיזבאללה, הן גורמות לו לחשוב שצה"ל הוא צבא חלש ובקרוב יברח מלבנון.
שמונה חודשים לאחר שערוריית ריחן כבר לא היה גרשטיין בין החיים. מותו היה החוליה האחרונה בשרשרת אירועים שהובילה לסיום הכיבוש הישראלי בדרום לבנון, אחרי כמעט 18 שנה.

מטען קלע בדרך מחצבאיה
ב-28 בפברואר 1999, ימים אחדים לאחר תקרית שבה נהרגו שלושה קצינים בהיתקלות של סיירת הצנחנים עם חוליית חיזבאללה, הצטרף רועה לגרשטיין לסיור בדרום לבנון. צה"ל היה בעיצומו של אחד מאותם התקפי חרדה מהתקשורת, שאחזו בו לפרקים ואשר במהלכם נהג לסגור את אזור הביטחון לכניסת עיתונאים. לאישור ביקורו החריג יחסית של רועה ובחירת מסלול הנסיעה נדרשו שיחות רבות, חלקן בטלפונים סלולריים. בדיעבד, מניחים בצבא בסבירות גבוהה כי אחת מאותן שיחות יורטה בידי אנשי המודיעין של חיזבאללה. מפקדי יחידת הקישור היו יעד מועדף להתנקשות מבחינתו של הארגון השיעי וקודמו של גרשטיין, תא"ל אלי אמיתי, ניצָל כמה פעמים מניסיונות לפגוע בשיירתו. באמצע פברואר אף הזהיר הרמטכ"ל שאול מופז את גרשטיין במפורש: "אתה על הכוונת שלהם. התנהג בהתאם". גרשטיין לא התרגש. ב-25 בפברואר יצא לכפר ארנון, חרף התרעה מודיעינית על מטען שהונח באזור. את קצין המודיעין של יק"ל לא טרח לעדכן מראש. בדרך, לעג לו ברשת הקשר: "נו, מה עם המטען שלך?"
המטען חיכה לגרשטיין שלושה ימים מאוחר יותר, בגזרה אחרת. לא היה זה מטען בודד, אלא זירה שלמה של מטענים. לאחר ביקור במפקדת הגדוד הדרוזי של צד"ל בעיירה חצבאיה בגזרה המזרחית, יצאו גרשטיין ורועה בנסיעה מערבה, אל מפקדת יק"ל במארג'-עיון. סמוך ל"צומת המים", מעט לפני השעה 12 בצהריים, אירע פיצוץ. מטען קלע, מהסוג המועף לעבר המטרה, פגע במכונית המרצדס הממוגנת של מפקד יק"ל. לנוסעי המרצדס, שנסעה ראשונה בשיירה בת ארבע המכוניות, לא היה סיכוי. גרשטיין, רועה, הנהג רב-סמל עימאד אבו-ריש והקשר, סמל-ראשון עומר אלקבץ, נהרגו במקום. בסריקות סביב הצומת נתגלו שרידיהם של חמישה מטעני חבלה, שאחד מהם הוסתר בגדר אבן הצמודה לכביש ואחרים הוסוו בין סלעים. חיזבאללה הניח לגרשטיין מארב מתוכנן היטב.
אל"מ שמואל זכאי, מפקד חטיבה מרחבית בגבול הצפון וחבר קרוב של גרשטיין, היה בעיצומו של דיון בלשכתו במחנה "גיבור", ליד קריית-שמונה, כשקיבל דיווח של תצפיתן באחד ממוצבי הר דב שזיהה פטריית עשן באזור "צומת המים".
"ביקשתי שיבדקו עם האו"מניקים, אבל אז קלטתי: ארז היה אמור לעבור שם". זכאי דהר לשם, לבדו בג'יפ, מתעלם כליל מההנחיות המחייבות נסיעה מאובטחת. כשהגיע לצומת, פגש את סגנו של גרשטיין, המום בעליל. "שאלתי: איפה ארז? והוא רק עשה תנועה כזו עם היד: ארז הלך. אמרתי שאני רוצה לראות אותו. אמרו לי שאין מה לראות והצביעו למטה, לצד הכביש". זכאי ירד לבחון את שרידי המכונית יחד עם מח"ט נוסף, אל"מ אביב כוכבי. מהמרצדס לא נותר כמעט דבר. מותו של גרשטיין חולל זעזוע קשה אצל עמיתיו ופקודיו. זכאי לא הצליח להבין מדוע ישראל אינה מגיבה בחריפות על התקרית. "אני מודה שאחרי שארז נהרג, כמה ברגים השתחררו לי - ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה". עופר לפלר שמר את ההודעה על מות גרשטיין במכשיר הביפר הצבאי במשך שנה תמימה. "עד היום אני זוכר מה היה כתוב שם: 11:55 - קודקוד נסיך עלה על מתנה (מטען). ארבעה הרדופים (הרוגים)".
אבל צה"ל לא נקם את מותו של מפקד היק"ל. ההתנקשות רק החריפה את הפחד המשתק שאחז בצבא ובממשלה, מפני אבידות נוספות בדרום לבנון. יומיים לאחר התקרית, במפגש שקיים הרמטכ"ל במטולה עם מפקדי צה"ל בלבנון, התלונן אחד המח"טים על הגבלת הפעילות ההתקפית. מופז השיב לו בסיסמאות. קביעת המדיניות כבר היתה הרבה מעבר לתחום השפעתו של הרמטכ"ל. האיפוק בלבנון נגזר מההתפתחויות בזירה הפוליטית - ואלו הוכתבו על-ידי הצהרתו של שחקן חדש-ישן בזירה, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, רב-אלוף (מיל') אהוד ברק.

ברק מתחייב
בשלהי כהונתו, היה בנימין נתניהו ראש ממשלה מאוד לא פופולרי. העיתונות ירדה לחייו, שריו הסתכסכו עמו, הממשל האמריקני מאס בו, השמאל תיאר את נתניהו כאסון. אבל גם חודשיים וחצי לפני הבחירות, שנקבעו ל-17 במאי בעקבות התמוטטות הקואליציה, ברק, המועמד שמנגד, עדיין לא הצליח להמריא. מפלגת המרכז בראשותו של יצחק מרדכי המשיכה לכרסם בתמיכה בברק, בזמן שהליכוד ניצל במיומנות פרשות מביכות מעברו של ברק ובהן התנהגותו, כרמטכ"ל, בעקבות אסון "צאלים ב'" ב-1992. הכותרת "אהוד ברח", כינוי שהדביק לו צחי הנגבי בהתבסס על תחקיר "ידיעות אחרונות" על האסון, עדיין רדפה אותו. הסקרים, חרף הביקורת הציבורית החריפה והנרחבת על תפקוד נתניהו, הצביעו על שוויון בינו לבין ברק. ברק נזקק לקלף חדש שיבדיל בינו לבין מתחריו ויוכיח כי יש באמתחתו רעיונות מעשיים לשינוי במדינה, לא מילים ריקות. הדיון הציבורי המחודש בפצע הפתוח בלבנון, בעקבות מותו של גרשטיין, סיפק לו הזדמנות.
שאלת הנסיגה החד-צדדית מלבנון נדונה לא פעם בחוג יועציו של המועמד לראשות הממשלה. הסקרים שערך המטה של ברק הצביעו על תמיכה גוברת של דעת הקהל ביציאה מלבנון, אפילו בלי הסכם. ב-1 במארס, יום לאחר הפיצוץ ב"צומת המים", הופיע ברק בתוכנית ראיונות בערוץ 2. בתשובה לשאלת המראיין, דן מרגלית, אמר ברק כי אם ינצח בבחירות יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה מיום הקמת ממשלתו. אני מתכוון לחדש את המשא ומתן עם סוריה, הוסיף, אך הנסיגה מלבנון אינה תלויה בחתימת הסכם ישראלי-סורי. אפשר לסגת מלבנון תוך שנה, תוך כדי המגעים עם דמשק ובגיבוי של הקהילה הבינלאומית. צריך להחזיר את הבנים הביתה.*
[*. בחדר האיפור, לפני הראיון, פגש ברק פוליטיקאי נוסף ממפלגתו, ח"כ אפרים סנה. "מה דעתך שאתחייב לנסיגה חד-צדדית מלבנון תוך שנה?", שאל ברק. "אהוד. אל תתחייב לכלום", השיב סנה. "אם תבטיח לצאת, אתה תהיה בידיים של חאפז אסד". ברק שמע - וכדרכו, בחר לעשות את מה שתכנן מראש, חרף אזהרת סנה.]
הקלף הלבנוני של ברק התגלה כקלף מנצח. נתניהו אמנם מיהר לגנות את מה שתיאר כגימיק של יריבו, אבל עד מהרה יישר עמו קו וכמוהו מרדכי. שלושת המתמודדים החלו להתחרות זה בזה בהצהרות, מנסים לשכנע את הציבור שבאמתחתם מצוי הפתרון האמיתי לבעיה הלבנונית. ראש הממשלה אף ניסה לדחוף תוכנית לנסיגה חלקית מאזור הביטחון, במטרה לבצעה לפני הבחירות. ההסתייגות של שר הביטחון משה ארנס ובכירי צה"ל טרפדה את הרעיון של נתניהו. נסיגת צד"ל, תחת מתקפות חיזבאללה, ממובלעת ג'זין שמצפון לאזור הביטחון (הדבר היה כשבועיים לאחר הבחירות), כבר לא יכולה היתה לשמש מבחינתו של נתניהו כנכס אלקטורלי מול תוכנית ברק.
ב-17 במאי 1999 זכה ברק בניצחון גורף על נתניהו. מכל ההבטחות שהשמיע המתמודד ברק במהלך מערכת הבחירות ומיד לאחריה, הנסיגה מלבנון היתה ההתחייבות המשמעותית היחידה שעמד בה. ברק לא הצליח להשיג הסכמי שלום עם שכנותיה של ישראל בתוך 15 חודשים, כפי שחזה. גם הזקנה במסדרון בית החולים בנהריה, שעליה הרבה ברק לדבר במסע הבחירות שלו, עדיין מחכה לגואל. אבל ב-24 במאי 2000, עשרה וחצי חודשים לאחר הקמת הממשלה החדשה, עזב החייל הישראלי האחרון את אדמת דרום לבנון. צה"ל בקושי הבין איך זה קרה לו.

נפילת האסימון
ההכרה, כי הדברים בדרום לבנון אינם מתנהלים כמצופה, חלחלה לתוך צה"ל רק בהדרגה. גם לקראת הנסיגה, מנו המפקדים שתמכו ביציאה חד-צדדית מיעוט קטן בקרב הקצונה הבכירה. אצל תת-אלוף גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון באמצע שנות התשעים, נפל האסימון בשלב מוקדם יחסית. זה קרה ביום העצמאות בשנת 1995. סיירת הצנחנים יצאה למבצע שנחשב מורכב - מארב בן יותר משבוע בשטח הררי ליד מוצב סוג'וד בגבול אזור הביטחון. הפעולה, שהיתה כרוכה בסיכונים לא מבוטלים, עלתה יפה. לוחמי הסיירת הצליחו להפתיע חוליה של חיזבאללה, להרוג כחמישה מאנשי הארגון ולשוב מהמשימה בלא נפגעים. ענבר היה נפעם. הליך האישור של המבצע לווה בחששות בדרגים שמעליו, אבל הסיירת ביצעה אותו בלא שגיאות. הוא נשאר במפקדה במארג'-עיון ונמנע מלחזור לארץ לטקסי יום הזיכרון, משום שרצה לוודא שהכוח יוצא מהשטח בשלום. למחרת בערב נסע הביתה, רק כדי לגלות, ביום העצמאות, שחיזבאללה הגיב על הרג אנשיו במטחי קטיושות כבדים על הגליל. יחד עם בכירי הפיקוד זומן ענבר להתייעצות דחופה עם ראש הממשלה. משם, המשיך לקריית-שמונה, בה נדרש לנחם את ראש העירייה, פרוספר אזרן, על הרס חגיגות יום העצמאות בקריה. "ואז הבנתי ששולט כאן חוסר פרופורציה מוחלט, שהצלחה טקטית מזהירה לא רק שאינה מביאה לתוצאות חיוביות של ממש, לעתים היא מובילה בלבנון להתרסקות מערכתית. התחלתי לנתח את כל הפעולות שלנו לאחור. גדוד של גולני יוצא לאיזה מבצע שחשיבותו זניחה, נגמ"ש עולה על מטען בגלל טעות בצד שלנו ויש לנו שמונה הרוגים. אחר כך אנחנו מרגישים שצריך להפציץ בחזרה, בתגובה. חיזבאללה מגיב בקטיושות ואזרח נהרג בגליל. הישיבה בתוך אזור הביטחון לא הוסיפה לנו דבר".
כשארז גרשטיין נהרג, כבר היה ענבר בחופשת שחרור מצה"ל. פחות מחודשיים לאחר מכן, בראיון פרישה לעיתונאי אביחי בקר ב"הארץ", טען: "ברמה הלאומית, השהייה באזור הביטחון היא טעות. מבצע שלום הגליל, שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון, נועד לטפל בפלסטינים וביאסר ערפאת. 17 שנה חלפו. מה קרה מאז? הם כבר ישות, כמעט מדינה ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם".
כמו גרשטיין, עשה ענבר חלק ניכר משירותו במדי חטיבת גולני. בנטל העיקרי של הלחימה בחיזבאללה, לאורך השנים, נשאה קבוצה מצומצמת של קצינים, רבים מהם אנשי גולני וחטיבת הצנחנים. הרקע והשירות המשותף יצרו היכרות מעמיקה, בתוך החבורה ועם תנאי העימות בצפון, אך גם תחושות ניכור כלפי "צה"ל הגדול", שמיעט להשתתף בנטל. מפקד אוגדה 91 תא"ל אפי איתם נהג, בשובו מכנסי מפקדים במרכז, לדבר עם קציניו על שני צבאות. "ישנו הצבא שלנו, של לבנון, והצבא השני, שמורכב ממטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן". ככל שהדברים היו תלויים בנו, אומר קצין ששירת תחת איתם, לא מצאנו סיבה לתת לאנשים הללו שום דריסת רגל באזור הביטחון. אבל הניסיון המשותף לא הוליד מסקנות אחידות באשר למצב בדרום לבנון. בעוד ענבר תמך בנסיגה, גרשטיין, למשל, ראה באנשי חיזבאללה "מחבלים סוג ז'", שצה"ל יוכל להביס ללא קושי אם רק ישקיע בלחימה בהם די מאמץ ומשאבים.
השהייה באזור הביטחון היתה מלחמת התשה, בלא הכרעה ובלי ניצחונות הרואיים. בעיני רוב הישראלים תיזכר, כנראה, בעיקר בשל השרשרת האינסופית של תמונות החללים הצעירים שעיטרו את כותרות העיתונים לאורך רוב שנות התשעים. ועדיין, לבנון היתה החוויה המעצבת עבור דור שלם של מפקדים וחיילים וצעירים שהתבגרו בה. כשנתיים לאחר מות גרשטיין השתתף חברו, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר בטקס קריאת דרך על שמו במטולה. בטקס נכחו בעיקר אנשי "הגוורדיה של לבנון", כלשונו. בדרכו חזרה ממטולה, חשב תמיר לעצמו כי "לבד מן המשפחות השכולות והלוחמים ששירתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים. חשבתי שאי-הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש". הדאגה הניעה את תמיר לכתוב ספר, "מלחמה ללא אות", המתעד את ניסיונו כמפקד בלבנון, מהקמת אזור הביטחון ב-1985 ועד הנסיגה בשנת 2000. בהעדר מחקר מעמיק מטעם צה"ל, ואף שתמיר מגביל עצמו מראש לנקודת מבט צרה (הוא כותב כמעט אך ורק על תקריות ומבצעים שבהם השתתף בעצמו או היה חלק משרשרת הפיקוד), נותר הספר עד היום אחד המסמכים המשמעותיים הבודדים על ימי הלחימה בדרום לבנון.
החיילים והקצינים הזוטרים שלחמו בלבנון באותן שנים מצטיירים מספרו של תמיר כחבורה נמרצת, חושבת, מסורה. הצבא שבשורותיו לחמו, הרבה פחות. צה"ל של לבנון, על-פי תמיר, היה לעתים קרובות צבא כבד, אטי, שפיגר בהבנת המתרחש במלחמה ובחר פעם אחר פעם בטקטיקות הרסניות ומוטעות בהתמודדות עם חיזבאללה. החשש מנפגעים שיתק אותו. "הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחלחל עד לדרגות הנמוכות ביותר. והתופעה של ויתור על ערכים (במובן של דרישות מהיחידות הלוחמות) העמיקה", כתב תמיר. "התופעה הזאת היתה בעיני הרת אסון. כאשר נבחן כל אירוע לגופו, קשה לזהות את גודל הבעיה. הפסקה של משימה בשל חשש מהסתבכות שבה יהיו נפגעים נראית לעתים כדבר הנכון לעשות. לאורך זמן, חוסר נחישות והתמוטטות ערכים נקלטים על-ידי האויב". זו אבחנה שתוסיף לרדוף את צה"ל שנים אחר כך, במלחמת לבנון השנייה.
בספר מתאר תמיר כמה שנים שבהן נרתעה הצמרת הצבאית מכל יוזמה התקפית, אפילו בדרג הטקטי, מחשש לאבידות ולתגובה בעורף. הדברים השתפרו, במידת מה, עם כניסתו של עמירם לוין לתפקיד אלוף פיקוד הצפון במקומו של יצחק מרדכי בשנת 1995. אבל גם היוזמה שהכניס לוין, אומן של מבצעי לוחמה זעירה, לא הצליחה, בטווח הארוך, להפוך את הקערה על-פיה. עד הגעתו, סורס לחלוטין דרג המפקדים הזוטר. לאחר תקלות, התמקדו התחקירים בבדיקה נוקדנית של מידת הציות של מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה לאינספור נהלים, במקום בהסקת מסקנות מהטעויות המערכתיות.* לכך, נוסף הכסת"ח (כיסוי תחת) במלוא חומרתו, במיוחד במקרים של תאונות מבצעיות. לא פעם מצאו עצמם מפקדי שדה לבדם בזירה, גם מול חוקרי מצ"ח ואנשי התביעה הצבאית. המפקדים הבינו בהדרגה כי סיכוייהם להדחה במקרה של פעולה התקפית, שתלווה בנפגעים, גדולים בהרבה מאשר בעקבות תקרית שבה נהרג חייל בעת פעילות הגנתית. הרוג בהפגזת מרגמות ייחשב לרוב כגזירת גורל, שהמפקד אינו אשם בה. צה"ל של לבנון לא העניש בדרך כלל מפקדים על חוסר יוזמה והתקפיות. אף שהמשמעות של צמצום הפעילות ההתקפית היתה לרוב השארת השטח לחיזבאללה (ומכאן, הותרת פתח להתקפות נוספות שלו), רבים מהקצינים עברו להתנהג בהתאם.
[*. בלבנון, נהג לוין לומר, נושא עליו כל לוחם עשרה קילוגרמים מיותרים לכל מארב - לקחי היתקלויות קודמות. בכל פעם שהתברר בתחקיר תקרית כי ללוחמים חסר ציוד כלשהו, זניח ככל שיהיה, היתה התוצאה המיידית הוצאת נוהל המחייב יציאה לפעולה עם אותו ציוד בעתיד.]
צה"ל סבל ממחסור חמור במודיעין על חיזבאללה. כתחליף, נפרסו מאות מארבים באזור הביטחון, בתקווה לחסום את דרכן של חוליות היורדות דרומה. אבל המאמץ היה סטטיסטי: הוא הסתמך על ניתוח השטח וההיסטוריה של אירועים קודמים בגזרה, לא על מודיעין מדויק. "כשאני חושב כמה אנרגיה בזבזנו על המארבים הללו בלילות, אני מצטמרר", אומר קצין בכיר בצה"ל ששירת כמח"ט בלבנון. "התוצאות היו אפסיות. רק לעתים רחוקות נתקלנו באנשי חיזבאללה". כניסת לוין והחלטת הרמטכ"ל באותה תקופה, אמנון ליפקין-שחק, להתחיל להתייחס לחיזבאללה כאל ארגון גרילה המחייב לימוד והתמודדות מורכבים (במקום כאל חבורת מחבלים, בנוסח שבו רואה צה"ל עד היום את הארגונים הפלסטיניים), הניבו שינוי חיובי יחסית. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. "הקושי הגדול מכול בא מבית. האווירה הקשה, חוסר התמיכה והביקורת הנוקבת, שהלכו והקצינו ככל שנמשכה המערכה, העמידו את מפקדי השדה בפני התמודדות כמעט בלתי אפשרית", כתב תמיר. לכך תרמה מדיניות האיפול התקשורתית השגויה שהכתיב צה"ל בדרום לבנון. "העדר מידע מהימן בתקשורת ובציבור היה לחרב פיפיות. המידע החלקי ולעתים לא אמין שהועבר לציבור פגע ביכולת להעמיד את הצבא במבחן של ביקורת עניינית. כתוצאה מכך, אבדה לצה"ל הביקורת שלה הוא זקוק כמנוף לתיקון והשתפרות". גם העובדה שהצבא נמנע מלשלוח חיילי מילואים לדרום לבנון, מנעה הגעת מידע מהותי לעורף.
בסופו של דבר, כתב תמיר, המלחמה היתה "כישלון מערכתי, שהביא את צה"ל לנסיגה חד-צדדית חפוזה וללא כל הסדר ביטחוני או מדיני עם לבנון". צה"ל ניהל מלחמת התשה נטולת הכרעה ונדרש להגן על גבול הצפון בלי שניתן לו חופש פעולה. ככל שהתעצמה הלחימה הישראלית בחיזבאללה, רק עלה כוחו של הארגון השיעי. האם המסקנה של תמיר היא שהעורף, המדינאים והאזרחים, "לא נתנו לצה"ל לנצח", כמאמר הסיסמה הימנית? התשובה שלו שלילית בתכלית. "לא הסכמתי עם גרשטיין בעניין ארבע אמהות. צבא צריך לעשות את משימתו והאזרחים צריכים להביע את דעתם".

מאבק האמהות
לצד מספרן המצטבר של האבידות, דרבנו שלוש תקריות את הציבור לתמיכה בנסיגה מדרום לבנון ודחקו את צה"ל ליציאה משם: אסון המסוקים, אסון השייטת בספטמבר 1997 (שבו נהרגו 12 לוחמים בהתפוצצות מטען בעת פשיטה באנסרייה, ליד צור) ומותו של גרשטיין. באופן אירוני, רק האירוע האחרון התרחש בתחומי אזור הביטחון. פשיטות כמו זו של הקומנדו הימי נעשו בכל שטח לבנון עוד לפני הקמת אזור הביטחון, ואילו המסוקים התרסקו מעל אצבע הגליל, בתאונה שלכאורה יכולה היתה לקרות גם בדרך לתרגיל חטיבתי (בימים שצה"ל עדיין ערך תרגילים כאלה). אבל הניואנסים הללו לא עניינו במיוחד את דעת הקהל. זמן קצר אחרי אסון המסוקים העלו סקרים כי 79% מהציבור מתנגד ליציאה חד-צדדית. קצת יותר משלוש שנים מאוחר יותר, מיד לאחר הנסיגה במאי 2000, ענו יותר מ-70% מהנשאלים בסקרים כי היציאה היתה מהלך נכון. בשינוי התהומי הזה היה ל"ארבע אמהות" חלק משמעותי. הארגון הוקם זמן קצר לאחר אסון המסוקים, במטבח ביתה של רחל בן-דור, תושבת ראש-פינה שבנה, אור, שירת באותה עת כחייל בלבנון. העובדה שארבע המייסדות היו כולן תושבות הצפון, אמהות לחיילים ששירתו ביחידות קרביות בלבנון, סייעה ללכוד את תשומת הלב התקשורתית. ארגונים אחרים ועמם פוליטיקאים שתמכו בנסיגה, כמו ח"כ יוסי ביילין, הבינו שלא יוכלו להתחרות באמהות והותירו בידיהן את הובלת המאבק. הדאגה האמהית לבנים, המסכנים את חייהם במלחמה שנתפסה כחסרת תוחלת, עוררה הזדהות בתקשורת, מה עוד שרבים מבעלי הטורים המשפיעים בעיתונים תמכו בנסיגה. הרעיון שלפיו החיילים, חיים כמתים, הם קורבנות ואף קורבנות שווא במערכה בצפון, הלך ותפס לו תאוצה. הוא השתלב במגמה רחבה יותר, שתחילתה בהפגנות המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, המשכה במלחמת לבנון הראשונה ושיאה בראשית תהליך אוסלו עם הפלסטינים: המחשבה כאילו דם החיילים אדום יותר מדמם של האזרחים, שהצבא מופקד על הגנתם.
לתחושה זו תרם הסיקור האינטנסיבי של השכול ופולחני האבל שבעקבותיו. העיתונים הרבו לשבץ, בעמודיהם הראשונים, תצלומי תקריב של חיילים בוכים בהלוויות חבריהם שנפלו בלבנון. ערוץ 2, שהחל לשדר בסוף 1993, שבר טאבו נוסף, כשלראשונה שיגר צוותי צילום לראיין הורים שכולים בבתיהם, מיד לאחר נפילת הבנים. מערכת החדשות השמרנית יותר של ערוץ 1 נמנעה בעבר מנקיטת גישה דומה. לדיווח החודשי על נפילת חיילים בלבנון נוסף כעת, כמעט בקביעות, גם הראיון עם האב והאם השכולים, שלא פעם הביעו את דעתם בבוטות נגד המשך השהות בשטחה של השכנה המדממת מצפון.
ישראלים המבקרים בארצות הברית עומדים לעתים קרובות על יחסם השונה של האמריקנים לאבידותיהם במלחמה בעיראק, שמספרן עולה בהרבה על מספר ההרוגים של צה"ל בשנותיו בלבנון. מבחינתה של התקשורת האמריקנית, לרוב הרוגי צבא ארצות הברית אין פנים, שמות, הורים או סיפורים אישיים. בחלקה, עובדה זו נובעת מהעובדה שהשירות בצבא ארצות הברית כיום אינו שירות חובה והחיילים האמריקנים הם אנשי צבא מקצועיים, שמרביתם בחרו בשירות מתוך שיקולי פרנסה. אולם, נראה שגם הבדלי המזג בין שתי החברות, הישראלית והאמריקנית, ממלאים כאן תפקיד. בישראל, החיילים הם לעולם "ילדינו", גם אם מדובר בלוחמים בני עשרים שעברו הכשרה מקצועית הולמת (ובהתאמה, היריב בן גילם, לבנוני או פלסטיני, הוא תמיד "מחבל").*
[*. היו אף פעילות, בשולי "ארבע אמהות", שהטיפו לשיגור חיילי מילואים ללבנון (ומאוחר יותר, בראשית האינתיפאדה השנייה לשטחים) במקום הכוחות הסדירים, בנימוק שהלוחמים הצעירים כבר "סבלו מספיק". אם אחת הגדילה לעשות ושיגרה פקסים ללשכת הרמטכ"ל בדרישה לנסיגה מיידית של צה"ל באזור הביטחון, לקראת יום עליית היחידה של בנה לשרת שם. ואילו סגן הרמטכ"ל, האלוף עוזי דיין, הבחין בשינוי שחוללה לבנון בחברה הישראלית כשגילה כי הורים ללוחמים התעניינו בהוצאת פוליסות ביטוח אישיות לבניהם המשרתים באזור הביטחון.]
"ארבע אמהות" קמו בעת הפוגה יחסית בטרור הפלסטיני. למרות פיגועי האוטובוסים הקשים שביצע החמאס בחורף 1996, היו עדיין ישראלים רבים שסברו כי הסכסוך עם הפלסטינים עומד בפני פתרון, בדמות הסדר קבע. לבנון נראתה להם כחזית אחרונה, מיותרת, המפרידה בינם לבין מציאות נורמלית, משל היתה ישראל עוד מדינה במערב אירופה. אסון המסוקים, שחלליו הרבים ושידורי הלוויותיהם יצרו אווירה של אבל לאומי, הוציא מהאיזון את המשוואה הצבאית הישנה, זו שגרסה כי הציבור מסוגל לעכל כעשרים אבידות בלבנון לשנה ("משהו כמו שני סופי שבוע בלי מצילים בחופים", בניסוחו הבוטה של אחד המח"טים). ואילו מות גרשטיין, חמישה ימים לאחר התקרית שבה נהרגו שלושת הקצינים בהיתקלות של סיירת הצנחנים, לימד שסף הסיבולת הישראלי אינו עומד בתדירות גבוהה של אבידות, או בהימצאות קצינים בכירים בין ההרוגים. דבריו של חבר הקבינט, גיבור מלחמת יום הכיפורים השר אביגדור קהלני, שתיאר את חיילי צה"ל בלבנון כ"ברווזים במטווח", נפלו על אוזניים קשובות.
במערכה שניהל מול חיזבאללה בלבנון, צה"ל לא עמד באף אחד מהעקרונות הבסיסיים הנדרשים בלחימה נגד גרילה: לא הוצבה בפניו מטרה מדינית ברורה (לשם מה? עד מתי?), לא היתה בידיו תוכנית ארוכת טווח ומקיפה, הוא לא השקיע מאמץ ממשי במלחמה על "הלבבות והמוחות" של האוכלוסייה האזרחית באזור הביטחון והצבא לא ניסה אפילו לקיים עליונות מודיעינית מול היריב. במשך שנים ארוכות, לא תפס צה"ל את הלחימה בדרום לבנון כמשימה ששווה להסתכן בשבילה. במידה מסוימת, אנשי הגרילה של חיזבאללה נדמו בעיניו כיריב לא ראוי (בהשוואה ללחימה מול צבא). מעל כל אלה ריחפה המחלוקת הפנימית בישראל. הקצנתה הקרינה לעתים על תפקוד החיילים בשטח ואילו תקלות שהתגלו בלחימה בלבנון פרנסו את הדיון הציבורי ותרמו לביסוס ההנחה כי הצבא מנהל שם מאבק שאינו יכול לנצח בו. הכישלונות בלחימה זכו להבלטה, לעתים קרובות מוגזמת, שחיזבאללה היטיב לנצל לצרכיו. במקרה אחד, תיעד חיזבאללה את לוחמיו מצליחים לתקוע דגל של הארגון על סוללת הגנה חיצונית במוצב דלעת, בעת התקפה שבה נהרג חייל גבעתי. בכמה מקרים אחרים, נהרגו חיילים בתאונות מבצעיות שאירעו כתוצאה מרשלנות קשה: צנחן ואחריו שני חיילי גולני התחשמלו למוות מפגיעת קו מתח גבוה, שלא טופל חרף לקחי חקירת התאונה הראשונה. ארבעה צנחנים נהרגו מירי בשוגג של חבריהם במארב שהשתבש.*
[*. כל התקריות שהוזכרו אירעו במחצית הראשונה של שנות התשעים.]
חודשיים לאחר הצהרתו של גרשטיין, על גג המוצב בריחן, אירעה תקרית מביכה במוצב השכן, סוג'וד. איש חיזבאללה חדר למוצב, ואף שנכשל במה שנראה כניסיון לחטוף חייל, הצליח להימלט מבלי שמחלקת הצנחנים ששהתה במקום ניסתה לרדוף אחריו. הרמטכ"ל החדש מופז, שנכנס לתפקידו חודש קודם לכן, ניצל את התקלה כדי לערוך לצבא סדרת חינוך על חשיבות החתירה למגע עם האויב. שני לוחמים הודחו וקצינים אחדים זכו להערות ונזיפות. סמליות רבה יותר נודעה לאירוע בשולי ההיתקלות של סיירת הצנחנים. אחד מלוחמי הסיירת, סמ"ר עופר שרון מקיבוץ אשדות-יעקב איחוד, סיפר בראיון לאביחי בקר ב"הארץ" כיצד נמנע מלהסתער ולחלץ את מפקדיו שנפגעו. מפקד הסיירת, רב-סרן איתן בלחסן, נפגע ממכת אש של אנשי חיזבאללה בלכתו בראש אנשיו, בתוך נקיק צר. יחד עמו נפגע קצין ההנדסה סגן לירז טיטו. מפקד הצוות של שרון, סגן דוד גרנית מההתנחלות עפרה, הסתער לתוך הנקיק כדי לסייע אבל כשקרא לפקודו לבוא לעזור, שרון היסס. שלושת הקצינים נהרגו בתקרית. "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית", אמר שרון לבקר. "לא העזתי לרדת. ידעתי שמי שיורד למטה לא חוזר... הסיפור של 'אני לא מאמין שצריך להיות בלבנון' השתלט עלי". אמו של שרון, ברוריה, היתה פעילה בולטת ב"ארבע אמהות". הקיבוצניק, שנחשב לוחם מצטיין והיה אהוב במיוחד על מפקדו המתנחל, לא הסתיר מחבריו ליחידה את התנגדותו להישארות צה"ל בלבנון.
קצין חינוך ראשי, תא"ל אלעזר שטרן, הפיץ דף הסברה למפקדים שבו גינה את התנהגותו של עופר שרון. "למה הוא לא קם להסתער?", שאל שטרן וכתב למפקדים כי צבא שהופך בררני במילוי משימות, מנימוקים פוליטיים, הוא צבא של מיליציות. בראיון רדיו טען הקח"ר: "היו לנו די פחדנים בעבר, אבל פחדנות מעורבת באידיאולוגיה היא בעיה אמיתית". כמו שטרן, קצינים רבים בצבא ראו בסיפורו של עופר שרון הוכחה ניצחת כי פעילותן של "ארבע אמהות" מרפה את ידי החיילים. אחרים חשבו שהוא משקף את עומק המשבר שבו נתון צה"ל, במלחמה שאותה איש מעולם לא דרש ממנו להכריע ולנצח.
בשנה וחודשיים שחלפו בין התחייבותו של אהוד ברק ליציאה מלבנון לבין הנסיגה עצמה הובלטה התנגדות המטה הכללי של צה"ל לנסיגה חד-צדדית. זו אכן היתה גישתם של מופז ומרבית הקצינים הבכירים, ביניהם אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי ואלוף פיקוד המרכז, משה (בוגי) יעלון. אבל קצינים אחדים החלו, בהדרגה, לתמוך ביציאה ללא הסכם. בין הראשונים היו האלוף עמירם לוין, ששירת לפני אשכנזי בפיקוד הצפון (אשתו של לוין, רחל, אף שלחה צ'ק כתרומה ל"ארבע אמהות" והדבר פורסם בעיתונות), ראש מטה הפיקוד תא"ל שי אביטל וסגן הרמטכ"ל, האלוף עוזי דיין. גם ראש השב"כ, האלוף (מיל') עמי איילון, תמך ביציאה. אולי לא היה זה מקרה שכל הארבעה שירתו בעבר, כמו ברק, כמפקדי יחידות מיוחדות - סיירת מטכ"ל והשייטת. גם בדרגים שמתחתיהם נשמעו קולות בזכות יציאה.
אצל אחדים מהקצינים חיזק הזעזוע ממות גרשטיין את ההכרה כי מוטב לסגת בהקדם, כפי שהמליץ ברק. ישראל, אמרו, לא תוכל לשבור את התקדים ההיסטורי הקובע כי דמוקרטיות יתקשו לאורך זמן להחזיק תחת כיבוש אוכלוסייה אזרחית שבקרבה פועל ארגון גרילה, הנשען על תמיכה רחבה בקרב התושבים. יציאת צרפת מווייטנאם ומאלג'יריה ויציאת כוחות ארצות הברית מווייטנאם הובאו לעתים תכופות כדוגמאות למדינות שידעו לצמצם את הפסדיהן, גם אם הדבר נעשה באיחור רב ולאחר שספגו אבידות קשות. צה"ל נראה לקצינים הללו כמי שמתנהל תמיד צעד אחד אחרי חיזבאללה, בפער קריטי ממנו. אחרי שורה של הפגזות מרגמות והתקפות של ירי טילי נ"ט על המוצבים ב-1998, פתח הצבא במבצע ענק למיגון מוצביו, "חומות של תקווה" שמו. האבידות אמנם פחתו, אך המוצבים הפכו בתוך כך למצודות אדירות ויקרות, שיושביהן חששו לצאת מהן.
לאט לאט, אמר אחד הקצינים בפיקוד הצפון באותה תקופה, אנחנו הופכים לצלבנים, השומרים בעיקר על עצמנו. הצלחותינו מתבטאות בחשיפת מטענים, פעילות הגנתית מעיקרה שאינה גורמת נזק לאויב. גם הפעילות היזומה, שצומצמה מאוד מאז סיים עמירם לוין את כהונתו, הסתכמה בעיקר במארבים ברצועה צרה בגבול אזור הביטחון, כלומר בניסיון להקדים מעט את חיזבאללה ולהפתיעו זמן קצר בטרם יפתיע אותנו. היעד של צה"ל בלבנון הפך הישרדות: מינימום נפגעים, בקרב תושבי הצפון ובקרב החיילים האמורים לשמור עליהם. בשבוע שבו נהרג גרשטיין, הקצינים בפיקוד שמו לב להתפתחות מטרידה אחרת: הפגנות סטודנטים שירדו מביירות לאזור הכפר ארנון, בגבול אזור הביטחון סמוך למוצב הבופור והוציאו את צה"ל משיווי משקלו. הצבא לא ידע כיצד להגיב למחאה. אין לנו מושג מה לעשות מול האזרחים, הודו בפיקוד. "תאר לך שהיו באים עשרת אלפים אזרחים וצועדים למעלה עד לבופור", אמרו הקצינים. "הרי אי אפשר לירות עליהם. איך נגיב אם תפרוץ לה אינתיפאדה דרום לבנונית?"

הבזק מהעבר
בחורף 2006, כשתקופת דרום לבנון נראתה כמו סיוט רחוק והחברה הישראלית עדיין ליקקה את פצעי ההתנתקות מרצועת עזה, זכה ספר חדש לפופולריות מפתיעה, בעיקר בקרב צעירים וחיילים בשירות סדיר. "אם יש גן-עדן", רומן שחיבר העיתונאי רון לשם, עסק בשנים האחרונות של צה"ל באזור הביטחון. אף שמימיו לא שירת בלבנון בעצמו, הצליח לשם לשחזר בדיוק רב את חוויית הלחימה שם. הוא מיקם את עלילת הספר במוצב הבופור, בשנתיים שקדמו לנסיגה, והסתמך על שיחות רבות עם חיילים מחטיבות גבעתי והנח"ל ששירתו במוצב. תחושת הקלסטרופוביה בתוך המבצר הצלבני העתיק וכנגדה החשש הגדול לצאת ממנו החוצה אל השטח, שם ארבו לוחמי חיזבאללה; פולחני המוות (חיילים נהגו להצטלם לתמונות קבוצתיות ברווחים גדולים יחסית לפני העלייה ללבנון, לדבריהם כדי להקל על העורכים הגרפיים בעיתונים לסמן עיגולים סביב ראשיהם של מי מהם שייהרגו בקרב); הניכור הגובר כלפי העורף - כולם מתוארים באמינות. חיזבאללה על-פי לשם הוא הרואה ואינו נראה, מעין "הנוסע השמיני" מסרט המדע הבדיוני שבכל פעם מגיח מהערפל ו"מעלים" את אחד החיילים. השאלה העיקרית המעסיקה את הלוחמים היא: מי הבא בתור?
את המקור האמיתי של אחדות מן הדמויות בספר לא היה קשה לזהות במציאות. כך, במקרה של נועם ברנע, איש היחידה לסילוק פצצות שנהרג בפיצוץ מטען ליד הבופור בערב יום השואה 1999, בעודו עונד על דש בגדו סיכת "לצאת בשלום מלבנון" שנתנה לו אמו. מהספר לא נעדרת מידה של צדקנות. החיילים הם תמיד בחזקת קורבנות, לרוב חסרי אונים. האזרחים הלבנונים שנפגעו בפעולות צה"ל, בכפרים בתוך אזור הביטחון ומצפון לו, בקושי זוכים לאזכור.
ספרו של לשם זכה בפרסים והפך לרב-מכר. כשעובד לסרט, "בופור" של הבמאי יוסף סידר, הפך לפתע אקטואלי בהרבה: מלחמת לבנון השנייה פרצה תוך כדי הצילומים. הסרט נעזר במסע מיומן של שיווק ויחסי ציבור. להקרנות הפתיחה החגיגיות בחורף 2007 הוזמנו קצינים בכירים רבים, ביניהם כאלה ששירתו בדרום לבנון לפני הנסיגה. זה היה מחזה משונה, ועם זאת ישראלי מאוד: קצינים במדים חוגגים ומצטלמים בהקרנת סרט אנטי-מלחמתי, שהפיקוד הבכיר מתואר בו ברובו כחבורה של שוטים. ההקרנה החגיגית אירעה חודשים אחדים לאחר שהצבא, בחלקו מובל על-ידי אותם קצינים, נכשל באופן כה מביך בסיבוב האחרון של המלחמה עם חיזבאללה. המוצב, אגב, שוחזר באופן מופתי. במבצר העתיק קלעת נמרוד ברמת הגולן נבנה העתק מרהיב של הבופור, שחלקים נרחבים ממנו פוצצו בידי חיילי הנח"ל ביום הנסיגה במאי 2000. צה"ל סייע בנדיבות לצילומים והשכיר למפיקים אמצעי לחימה.
תא"ל (מיל') אפי איתם מיאן להתרשם. איתם, מהמפקדים הבולטים של תקופת לבנון, כבר היה פוליטיקאי ב-2007, חבר כנסת באיחוד הלאומי. בשיחה עמו, למחרת הקרנת הבכורה, טען איתם בתוקף כי הסרט הוא "סילוף". לדבריו, "בופור" משחזר היטב את האווירה בקרב החיילים לקראת הנסיגה, "אבל יש כאן הטעיה. הסרט מתמקד בעיקר בחודש האחרון מתוך 18 שנה בלבנון, שרובן לא נראו כמוהו. לא אומרים שם שבגלל הבריחה מלבנון חטפנו את פיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו ועוד עשרות פיגועים מהפלסטינים. לא מזכירים שיישובי הצפון היו בטוחים מפני חדירות מחבלים עד שיצאנו מאזור הביטחון. מדינת ישראל ברחה מלבנון בגלל עשרים הרוגים בשנה וחטפה הרבה יותר מכך מהפלסטינים, שפעלו בהשראת הניצחון של חיזבאללה. יש קשר ישיר בין הבריחה מלבנון לאינתיפאדה ולהתנתקות. המוטיבציה והמקצועיות של הבנים הלוחמים בוזבזו על הגחמות של 'מרי ביטחון', מיצחק רבין דרך אהוד ברק ועד אריאל שרון. היה כאן סחף נפשי. כולם ידעו שהבריחה מלבנון תיצור סיכונים קשים ושדווקא השהות שם היא הצלחה מבצעית, אבל אנחנו נסוגונו בגלל הבטחה שקרית לעתיד טוב יותר, לקץ המלחמות, לבנים ששבים הביתה לאמא. התקשורת והשמאל ליבו את התקוות. זו גישה מובנת מבחינה אנושית, מחשבה בנוסח: אולי ננסה פתרון אחר? היה כאן תהליך כולל של התקרנפות. מעטים אמרו, כמוני: אתם שיכורים. אתם ממירים בעיה שניתן להתמודד איתה בבעיה קשה יותר. במקום להודות בקשיים, פותחה תפיסה של ברחנו - ניצחנו".
האלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, אומר שישראל, עוד בטרם התקבלה ההחלטה על נסיגה, מעולם לא הגדירה לעצמה מטרה של הכרעת חיזבאללה. "יוסי פלד, שהיה אלוף פיקוד הצפון בסוף שנות השמונים, המציא את הסיסמה 'המשימה: הגנה על יישובי הצפון', שהיתה תלויה בכל חדר מבצעים לאורך הגבול. אנחנו שאלנו את עצמנו איך מייצרים שקט, לא איך מכניעים את חיזבאללה. זו אסטרטגיה עם מחיר גבוה מאוד. אתה הופך לבן ערובה של הצד השני, משום שמטרתך היא למנוע מהם להפסיק את השקט בצפון. מנגד, הם זכו ליותר לגיטימציה בלבנון משום שנלחמו נגד נוכחותנו באזור הביטחון. חיזבאללה המשיך לבנות עצמו ולהשתפר. אנחנו נאבקנו רק בקצה הקדמי שלו, זה שהתעמת אתנו בדרום. לא מנענו את התעצמות הארגון וכמעט שלא פעלנו בתוך השטח שבשליטתו". בדרום לבנון, חיזבאללה היה בדרך כלל הצד התוקף. פרט לתקופות קצרות, צה"ל לא הצליח להכניס את הארגון השיעי למצב של מגננה, שבו הוא מתמקד בבלימת התקפות היריב עליו.
זמן קצר לאחר הקמת ממשלתו, בא אהוד ברק לסיור בפיקוד הצפון ובאוגדה 91. איתם, מפקד האוגדה, אמר לברק כי עשרים הרוגים בשנה הם מחיר סביר תמורת יכולתנו להוסיף ולהחזיק בגרונו של חיזבאללה. "הם תוקעים לנו פה ושם, אבל אנחנו עוד נוציא להם את האוויר מהריאות. אנחנו יותר חזקים. כל מה שדרוש לנו זה עוד שנתיים". ברק נותר איתן בדעתו. הספירה לאחור לקראת הנסיגה כבר החלה ואת זאת הבינו גם הלוחמים בלבנון והוריהם. במשך שנים, כשמפקדים בלבנון רצו להפיח רוח לחימה באנשיהם, נהגו להצביע בפניהם על האורות של מנרה ומשגב-עם שמאחור. "אנחנו כאן, בריחן, בעיישיה ובבופור, כדי ששם, מאחורינו בארץ, יישנו בשקט".* מעתה, כבר לא היה די בטיעונים כאלה. במקום החתירה למגע, להיתקלות עם האויב, רווחה בקרב החיילים שאיפה אחרת. איש מהם לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון.
[*. הטיעון הזה כשלעצמו שיקף הרבה יותר פנייה לרגשות מאשר בסיס מציאותי. האלוף גדי אייזנקוט, שבשנים האחרונות של אזור הביטחון שימש כמח"ט גולני ואחר כמזכירו הצבאי של ברק, טוען שבניגוד גמור להצהרות התכופות של אלופי פיקוד הצפון לדורותיהם, חיזבאללה כלל לא חתר באותה תקופה להגיע ליישובי הצפון. הפיגועים שיזם הארגון כוונו כנגד כוחות צה"ל וצד"ל בתוך אזור הביטחון.]

נימוקי ברק
אם שואלים את אהוד ברק, תמיכתו ביציאה חד-צדדית מלבנון התגבשה הרבה לפני הקמת "ארבע אמהות", המפנה בסקרי דעת הקהל או מותו של ארז גרשטיין. לדבריו כבר ב-1985, כשנדונה הקמתו מחדש של אזור הביטחון עם נסיגת צה"ל לקו נהר האוואלי, התנגד למהלך. כראש אמ"ן, טען אז שהאזור צר מכדי למנוע ירי קטיושות לגליל וכי הקמת שטח חסות נוצרי בדרום רק תפגע באינטרס הישראלי. הוא הציע להסתפק בהקמת כמה "צד"לונים", מובלעות קטנות על-פי מפתח עדתי באזור חצבאיה (הדרוזי), מארג'-עיון (הנוצרי) ובינת-ג'בייל (השיעי). ישראל, המליץ, תעביר למובלעות הללו סיוע אזרחי ותספק עזרה צבאית מוגבלת, בפרופיל נמוך. עמדת ראש אמ"ן נותרה דעת מיעוט ושר הביטחון אז, יצחק רבין, הכריע בזכות המלצת המטכ"ל שבסיומה התגבש אזור הביטחון. ברק, לפי עדותו, חזה כבר אז את היווצרותו של מעגל קסמים מרושע: צה"ל יקים מוצבים, ארגוני המחבלים (אז דובר בעיקר באלה מהפלסטינים שלא עזבו את ביירות עם יאסר ערפאת בדרכו לתוניס) יגיבו בירי. צה"ל ימגן את המוצבים, הצד השני יפגע בשיירות האספקה.* התוצאה, צפה, תהיה שצה"ל יישב לבסוף בדרום לבנון בעיקר כדי להגן על עצמו, סוריה תנצל זאת כדי ללחוץ על ישראל - וכל העת לא תצליח הרצועה הדרומית למנוע קטיושות בגליל. למעגל הקסמים יהיה מימד נוסף: בתקופות של לחץ צבאי, ישראל תאמר שאינה נסוגה משום שלא תתכופף בפניו. כשלא יהיה לחץ, לא תהיה סיבה לדון בפינוי והנוכחות הישראלית תימשך.
[*. לאחר בחירתו של ברק לראשות הממשלה נהג ראש לשכתו, חיים מנדל-שקד (ששימש כרל"ש שלו גם בצבא) להציג תיק מסמכים עב כרס ובו גם חוות הדעת של ברק משנות השמונים, בזכות נסיגה מלאה.]
את הפלסטינים החליף בינתיים החיזבאללה כיריב המרכזי בדרום לבנון. במקום יחפנים פלסטינים חסרי הכשרה וציוד, שהטנקים של צה"ל היו מפילים בהמוניהם בלילות באמצעות מארבים בעזרת אמצעי תצפית תרמי שכונה "ארטישוק", צץ אויב מתוחכם לאין שיעור. מומחים ישראלים נשלחו להתרוצץ ברחבי העולם כדי לאתר אמצעי לוחמה אלקטרונית שיחסמו את זירות המטענים שהרכיבו מומחי חיזבאללה, בהדרכה איראנית.
ב-1991 התמנה ברק לרמטכ"ל. מדוע לא פעל אז להוצאת צה"ל מלבנון? הוא מנמק זאת במשא ומתן לשלום עם סוריה, שנפתח כעבור יותר משנה בתקופת ממשלת רבין. הטרדות חיזבאללה היו אמצעי הלחץ הסורי העיקרי להחזרת הגולן ושאלת הנסיגה הישראלית מדרום לבנון הפכה לסעיף אחד מני רבים על סדר היום בתהליך בין שתי המדינות. פעמיים (מבצע "דין וחשבון" ב-1993 ומבצע "ענבי זעם" ב-1996) הובילה הסלמת ההתנגשות בין צה"ל לחיזבאללה באזור הביטחון לעימות רחב יותר. בשני המקרים, צה"ל פעל לאחר שחיזבאללה ניצל פאתי כפרים לבנונים כנקודת מוצא לפיגועים נגד מוצביו באזור הביטחון. בשניהם, נקטה ישראל שיטת פעולה דומה למדי: סדרת הפצצות אוויריות כבדות ברצועה שמצפון לאזור הביטחון (לעתים בסיוע של כוחות קומנדו קטנים, שפעלו על הקרקע באופן חשאי) והברחת מאות אלפי כפריים צפונה, במטרה ליצור לחץ על ממשלת הבובות שפעלה בחסות דמשק בביירות. כשהגיעו מים עד נפש, ארצות הברית והקהילה הבינלאומית התערבו והצדדים הגיעו ל"הבנות" חדשות, שניסו לכפות עליהם כללים מוסכמים לניהול העימות, לפחות לזמן מוגבל. אולם בחלוף הזמן, חזר חיזבאללה לסורו ואצל ברק התגבשה התובנה: ישראל נשארת בדרום לבנון כדי להגן על החלטה שנויה במחלוקת שקיבלה יותר מעשר שנים קודם לכן וכדי להצדיק את הדם ששפכה שם מאז. בכך, סיפקה לחיזבאללה לגיטימציה לפעול נגדה, כמי שמגן על אדמת לבנון, ובעת ובעונה אחת גם סיפקה לו זירה לאימון ושכלול יכולתו המבצעית. ישראל הפכה הסיבה העיקרית לשגשוגו של חיזבאללה.
כאלוף בצה"ל באמצע שנות השמונים, נהג ברק לומר לאנשיו לאחר בחירתו לראשות הממשלה, "לא העליתי על הדעת שנהיה תקועים בלבנון על סף שנת אלפיים". הוא זכר במיוחד ביקור שערך בחטיבת הצנחנים במילואים בפיקודו של נחמיה תמרי, בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון ב-1982. לנו, אמרו לו החיילים אז, אין בעיה להיות כאן, אבל מה על הנשים והתינוקות שממתינים בבית? התינוקות הללו, אמר ברק, כבר עומדים להתגייס ואנחנו עדיין בלבנון. בהתקרב יום הבחירות, גמלה בלבו החלטה. אחרי 17 שנה, טען, הסיפור הלבנוני לא יסתיים עד שלא תקום הנהגה ישראלית שתנתק את הקשר הגורדי. אם סבר כך עוד לפני הצהרתו בטלוויזיה, למחרת מות גרשטיין, אין לדברים עדות פומבית. להיפך, שנתיים קודם לכן הביע ברק התנגדות לנסיגה חד-צדדית. הוא טען אז כי הרעיון מסוכן לביטחון ישראל ומבטא "חוסר אחריות ציבורי".

דווקא עכשיו, כשמנצחים?
ספרי המלחמות גדושים בתיאורים של המחלוקת הקבועה בין המדינאים לגנרלים, ככל שהדברים נוגעים למלחמות הכרוכות בכיבוש ושהייה בשטח עוין, מחוץ לגבולות המדינה. תמיד כשהפוליטיקאים סבורים שהגיעה העת לחתוך ולסגת, יהיו קצינים שיסבירו, כמו אפי איתם, כי כל מה שדרוש להם הוא עוד קצת - קצת תמיכה מהחברה האזרחית בעורף, קצת משאבים, כוחות או זמן - להשלמת המשימה ולהשגת הניצחון המובטח. אילו רק שמעו בקולנו במועד, יקוננו הגנרלים בפנסיה באוזני ההיסטוריון הצעיר שיבוא לדובב אותם בבית האבות, אילו רק קיבלנו מה שדרשנו, הכול היה נראה כיום אחרת. זו הגרסה הצבאית לציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי שטען: לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.
גם הנסיגה מלבנון לוותה בוויכוח דומה. בשנים 1999-1998 ירד מספר הרוגי צה"ל באזור הביטחון ונרשם שיפור מתמיד ביכולתו של הצבא מול חיזבאללה. זו היתה תוצאה של הבשלה במקביל של כמה תהליכים: שיפור בהכשרת הכוחות ללחימה מול גרילה (ובראשם יחידת אגוז של גולני שהוקמה בימי הרמטכ"ל ליפקין-שחק, במיוחד למטרה זו), שדרוג משמעותי של אמצעי התצפית שכיסו בצורה טובה יותר את אזור הביטחון ואִפשרו זיהוי מהיר של תנועת חוליות חיזבאללה והורדת מחסומים בזרימת מידע מודיעיני, מיחידות האיסוף של אמ"ן למפקדות האוגדה. בעיני רוב חברי המטכ"ל היתה זו הוכחה ניצחת שהשהות בדרום לבנון נותנת פירות, במחיר נמוך יותר מבעבר, בעודה מספקת רוב הזמן את הסחורה - ביטחון ליישובי הצפון. החקלאים במטולה, אמר אלוף הפיקוד גבי אשכנזי, יורדים לעבד את שדותיהם ליד הגבול בלא חשש. הצימרים מלאים וכך גם הפאבים של הקיבוצים בימי שישי. גם ילדי אביבים נוסעים באוטובוס לבית הספר בלא צורך בליווי צבאי. אם ניסוג, גרסו מרבית האלופים, יעמדו כל האנשים הללו תחת סכנה של אש שטוחת מסלול, שיירו אנשי חיזבאללה מהכפרים השיעיים הצמודים לגבול. קציני אמ"ן הזהירו כי חיזבאללה ירדוף את ישראל גם לאחר הנסיגה. מטרתו האמיתית של הארגון, אמרו, היא ירושלים - לא רק גירוש צה"ל מדרום לבנון. כל הנימוקים הללו לא שינו כהוא זה את עמדתו של ראש הממשלה ושר הביטחון (בהקמת ממשלתו, נטל לעצמו ברק את התפקיד הכפול, כפי שעשו דוד בן-גוריון ורבין בעבר; התקדימים לא נעלמו מעיניו).
ההצהרות התכופות של ברק כי בכוונתו להביא את הטרגדיה הלבנונית לסיומה הדאיגו במיוחד גורם אחד בדרום לבנון, צד"ל. אנשי המיליציה הדרומית, שגלגולה הראשון היה צבא פרטי למחצה של המייג'ור סעד חדאד במחצית שנות השבעים, התרגלו לראות בישראל בעלת ברית לטווח ארוך.* בלבנון, גורסת המוסכמה, הכול זמני ולבנוני פיקח ייטיב לעשות אם יבסס לעצמו קשרים מועילים בכל אחד מהצדדים היריבים, הבוחשים בענייניה של ארצו. ועדיין, מבחינת רבים מתושבי דרום לבנון - בעיקר הנוצרים שביניהם - היחסים עם ישראל היו מעין תעודת ביטוח. משפחות שבניהן שירתו בצד"ל לא רק נהנו ממשכורותיהם הגבוהות יחסית, אלא הורשו לשלוח קרובים נוספים להתפרנס מעבודה בישראל. מלבד אנשי מנגנון הביטחון הידוע לשמצה של צד"ל וממלאי תפקידים בכירים במיליציה, רוב תושבי הדרום גם נסעו בלי קושי לביקורים בביירות. מלחמות לחוד ועסקים לחוד. אבל ככל שיולי 2000, מועד הנסיגה שקבע ברק, התקרב, גבר המתח באזור הביטחון והאחיזה הישראלית בו הלכה והתערערה. הגנרל אנטואן לחד, שירש את חדאד כמפקד צד"ל, ביקש לשווא הבהרות משותפיו הישראלים. חלקם פטרו אותו בהבטחות ריקות על נסיגה שתיעשה רק בהסכם. אחרים הודו, בלשון רפה, כי פשוט אינם יודעים. ראש הממשלה ממדר גם אותם מתוכניותיו. עם התגברות חוסר הוודאות, ביקשו יותר תושבים בדרום לסדר לעצמם תעודות ביטוח נגדיות בצפון, לקראת נסיגה אפשרית של ישראל. משפחות שיעיות לא מעטות נהגו לשלוח אח אחד לשרת בצד"ל, שכם אל שכם עם צה"ל, ואת האח השני לחיזבאללה או לתנועה השיעית המתחרה, אמל. בהתקרב הנסיגה, היו שביקשו ללכת צעד אחד רחוק יותר ולהעביר מידע מודיעיני לחיזבאללה. בשנים שלאחר מכן, כשאחדים מקציני צד"ל לשעבר הפכו למושלים בדרום לבנון באישור חיזבאללה, ניתן אישוש בדיעבד לחשדות הישראלים בעניין זה.
[*. קצינים בכירים ששירתו בלבנון רואים בעצם תהליך מיסודו של צד"ל שגיאה מרכזית. הרעיון הבסיסי בעת הקמת אזור הביטחון, הם טוענים, היה להפעיל בדרום לבנון כוח צה"לי קטן התומך בצד"ל, שיעשה את העבודה בשבילנו. אבל במקום לאפשר לצד"ל לתפקד במתכונת "לבנונית", כמיליציה הפועלת בכוחות קטנים בתוך כפריה ויוצאת לפשיטות על כפרי היריב, ניסה צה"ל להפוך את השותף לצבא: סגר את אנשי צד"ל במוצבים והפך אותם למטרות אידיאליות עבור חיזבאללה. כבר מ-1987 ואילך, חייבה חולשת צד"ל יותר תמיכה ישראלית והעמיקה את מעורבות צה"ל באזור הביטחון. במקום פלוגה בעיישיה הוצב שם גדוד וכך גם ברכס הבופור-דלעת.]
פעילות צה"ל באזור הביטחון היתה ממילא שקופה כמעט לגמרי לתושבי האזור ובעיקר לאנשי צד"ל. במקרים רבים שירתו חיילים משני הצבאות במוצבים משותפים או שכנים. ומשום שהנסיעה בשיירות הפכה מסוכנת יותר, עקב מארבי המטענים וירי המרגמות, העדיף צה"ל להעביר חלק ניכר מהפעילות הלוגיסטית שלו לידי צד"ל או לקבלנים אזרחיים לבנונים שעבדו עמו. גם משימות קרביות יותר הואצלו לקבלני משנה. חרף הדיבורים הגבוהים על ברית הדמים וקשרי הידידות האמיתיים שנרקמו בין כמה מהקצינים, היה ברור למפקדי צה"ל כי תקריות שבהן נהרגים חיילי צד"ל לא יעלו להם בביקורת ציבורית בישראל. מבצעים מסובכים לפירוק מטענים הופקדו בידי היחידה לסילוק פצצות של צד"ל, שאנשיה ניגשו למשימה תחת הנחיות בטיחות רופפות בהרבה מאלה של היחידה האחות בצה"ל. בזמן שצה"ל בלבנון הפך חדיר יותר לניסיונות איסוף מידע של המודיעין הלבנוני וחיזבאללה, לנוכח המתיחות שנוצרה ביחסים עם צד"ל, נותרה תמונת המודיעין באשר ליריב עלובה למדי. קהילת המודיעין הישראלית התקשתה במשך שנים לגייס מקורות מידע אנושיים ("יומינט") ראויים לשמם בחיזבאללה. הארגון היה קטן יחסית, נשען על מחויבות אידיאולוגית ודתית גבוהה ואנשיו הקפידו על מידור גבוה, לקח שאותו שיננו להם בוודאי מדריכי המודיעין של משמרות המהפכה האיראניים. השב"כ ראה בלבנון זירה משנית, טרטור מיותר שהפריע לו במאמץ העיקרי מול הטרור הפלסטיני. במשך תקופה ארוכה אפילו אסר הארגון על אנשיו לחצות את הגבול לתוך שטח דרום לבנון. אמ"ן לא התנדב להיכנס לתוך החלל שיצר השב"כ, לא הגדיל את יחידת הפעלת הסוכנים שלו ולא אסף מודיעין משמעותי על חגורת הכפרים מצפון לאזור הביטחון, שממנה יצאו אנשי חיזבאללה להתקפותיהם.
מודיעין ראוי - תנאי הכרחי במלחמה נגד טרור וגרילה - לא עמד לרשות צה"ל במשך רוב התקופה. בהעדרו ולנוכח הברית המתערערת עם השותף הדרום לבנוני, ניסה צה"ל לאכוף על כוחותיו בלבנון כללי משמעת מבצעית ומודיעינית נוקשים יותר. בשב"כ נהגו לאמוד את המצב באמצעות שקלול היחס בין מספר הסוכנים שגויסו למספר המקורות שבגדו והחלו לעבוד עם הצד השני. הנתונים, מסוף 1999 ואילך, לימדו שהקריסה קרובה. חקירות שנעשו לאחר פיגועים גדולים חשפו כמעט בכל המקרים שחיזבאללה נהנה מ"מידע פנים" מודיעיני בטרם הלם בצה"ל. גיורא ענבר מספר שכמפקד יק"ל נהג להפיץ בין המפקדות לוח זמנים שבועי שגוי של סיוריו, במטרה להטעות את האויב. "הייתי מודיע שאני נוסע לחצבאיה ולוקח את השיירה לבינת-ג'בייל במקום". אבל לשקיפות המודיעינית תרמה גם התנהגות צה"ל. הצבא נהג לנוע בלבנון בשיירות של מכוניות מרצדס ממוגנות, אזרחיות, מתוך תקווה קלושה להתערות באוכלוסייה האזרחית ולהקשות על זיהוין. ועם זאת, לא היה כנראה תושב דרום לבנוני אחד שלא ידע לזהות את המרצדסים הישנות שבהן השתמש צה"ל, מה עוד שאנטנות הקשר הארוכות שלהן בלטו למרחוק.
החשדות כי חיזבאללה נמצא צעד אחד לפני ישראל בדו-קרב המודיעיני התחדדו לאחר אסון השייטת בספטמבר 1997. הפרשה עדיין נתונה במחלוקת חריפה בין גורמי המודיעין. שלוש ועדות חקירה שמונו בצה"ל לא הצליחו להגיע למסקנה מוסכמת באשר למה שאירע באותו לילה באנסרייה. האם הפשיטה של השייטת נחשפה מראש על-ידי חיזבאללה, בגלל דליפה מודיעינית, או שמא הלוחמים עלו על מטען מקרי, חלק ממערך הגנה אזורי שפרש הארגון הלבנוני במקום? עמירם לוין מאמין שנוכחות גבוהה של מזל"טים בשמי האזור, במבצעי איסוף שקדמו לפעולה, הדליקה נורה אדומה אצל האויב. אמנון ליפקין-שחק משוכנע עד היום שמדובר בביש מזל. כמעט כל אנשי הכוח נפגעו בפיצוץ המטען, שהפעיל כנראה מטען נוסף שנשא על גבו אחד החיילים. רק לוחם אחד היה מסוגל להמשיך ולתפקד, חרף פציעתו. אילו היה זה מארב מתוכנן, הוא סבור, חיזבאללה היה מספיק להזעיק לאזור כוחות תגבור, להרוג את הלוחמים הנותרים ולפגוע במסוק החילוץ, ששהה זמן רב יחסית על הקרקע.

מנסיגה בהסכם לנסיגה חד-צדדית
תוכניתו המקורית של ברק דיברה על נסיגה מלבנון בהסכם, כחלק מהסדר שלום ישראלי-סורי. ישראל ציפתה מנשיא סוריה, חאפז אסד, לתמורה מלאה עבור נסיגתה המתוכננת מרמת הגולן: שלום מלא בין שתי המדינות ולצדו התחייבות להפסקה מוחלטת של פעולות האיבה מצד חיזבאללה, עם השלמת יציאת כוחות צה"ל מאזור הביטחון. ברק הניח שסוריה מסוגלת לדאוג להרחקת חיזבאללה מדרום לבנון ובהמשך גם להסכם שלום בין ישראל ללבנון (במקום ההסכם שנחתם עם ממשלתו של אמין ג'מאייל ב-1983 ומעולם לא יושם). המחשבה כי הסכסוך עם סוריה טריטוריאלי מעיקרו (ואינו עימות לאומי-קהילתי כמו זה שבין הישראלים לפלסטינים), כמו ההערכה שהנשיא אסד הוא בן שיח רציני ויציב יותר מיו"ר הרשות, יאסר ערפאת, הביאו את ברק לשים דגש על הערוץ הסורי, במעין גישה של "סוריה תחילה". גם דמשק הגיבה תחילה באהדה יחסית לעליית ברק לשלטון בישראל ולהצהרת כוונותיו. אולם, כשלון השיחות עם סוריה, בחורף 2000, אילץ את ברק להחליף תוכנית בזירה הצפונית ולחזור לאפשרות הפחות מועדפת מבחינתו - יציאה חד-צדדית מדרום לבנון, בלי פרטנר בצד השני שיבטיח את המשך השקט לאחר הנסיגה.
בשיחות שהתנהלו בוושינגטון בשנים 1995-1994 בין שגריר ישראל בארה"ב איתמר רבינוביץ ועמיתו הסורי ואליד מועלם (שר החוץ הסורי בימי מלחמת לבנון השנייה), שאל רבינוביץ את מועלם מה בכוונת סוריה לעשות לנוכח פעילות הטרור המתנהלת מלבנון, אם יסתיים המו"מ עם ישראל בהצלחה. מועלם הסביר כי "מרגע שחתמנו על הסכם שלום, ארגון שיפעל בדרכי טרור, יעשה זאת בניגוד להנחייתנו. ואז אתה יודע מה הדרכים שלנו לטפל בכך". כשהבטחה כזו באה מפי נציגו המוסמך של הנשיא אסד, המנהיג שהורה לרצוח יותר מ-10,000 איש כדי לדכא את מרידת האחים המוסלמים בעיר חאמה בסוריה ב-1982, אפשר היה להאמין לה. בשנות התשעים, היתה השליטה הסורית במתרחש בלבנון כמעט מוחלטת. בשני המשברים הגדולים, "דין וחשבון" ב-1993 ו"ענבי זעם" ב-1996, הפתרון הזמני הושג באמצעות מגעים עקיפים עם דמשק. בשני המקרים, הסבירו אנשיו של הנשיא אסד לשליחי הממשל האמריקני כי דמשק אינה מחלקת פקודות לחיזבאללה. אולם, בסופו של דבר בשניהם נקבעו ההבנות שהבטיחו הפסקת אש (גם אם זו לא כובדה מעולם באופן מלא) במו"מ ישראלי-סורי בתיווכה של ארצות הברית.
פרופ' אייל זיסר מאוניברסיטת תל-אביב אומר כי להסכם הפסקת האש שהושג בעקבות "ענבי זעם" היתה השפעה שלילית על יכולת ההתנהלות של ישראל בלבנון בשנים שלאחר מכן. לדבריו, הבנות "ענבי זעם" נתנו לחיזבאללה לגיטימציה להמשיך להתעצם ולהתחמש, וכפו על ישראל השלמה עם כך.* ההבנות אמנם הבטיחו שקט יחסי, בדרך כלל, ביישובי הגליל, אולם בחסותן המשיך חיזבאללה לבנות בלא הפרעה תשתית מסועפת, צבאית ופוליטית, בכפרים השיעיים שמצפון לאזור הביטחון. "הארגון בנה מערך צבאי משופר בשקט יחסי, בעיקר לאחר אסון השייטת ב-1997, בעוד שטווח הפעולה של ישראל הוגבל לאזור הביטחון בלבד", מסביר זיסר. במילים אחרות: צה"ל נתקל בחיזבאללה, ברוב המקרים, רק כשאנשי הארגון כבר היו בדרכם לתקוף את המוצבים והכוחות בתוך אזור הביטחון.
[*. ההבנות אסרו על התקפות המכוונות לתוך שטח ישראל ובמקביל אסרו על צה"ל וצד"ל לפגוע באזרחים בשטח לבנון. עוד נקבע, כי אין לתקוף ריכוזי אוכלוסייה ותשתית ואין לעשות בהם שימוש כבסיס להתקפות. לכל הצדדים נשמרה זכות להגנה עצמית, בתנאי שלא תחרוג מהאיסור על פגיעה באזרחים ופגיעה בשטח ישראל. נוסח ההסכם לא אסר על חיזבאללה להמשיך בהתקפות כנגד חיילי צה"ל וצד"ל בתחומי אזור הביטחון. כמו כן הוקמה ועדת מעקב, ובה נציגים מארה"ב, צרפת, ישראל, סוריה ולבנון, שתפקידה היה לדון בתלונות על הפרת ההבנות.]
ממשלת ישראל מיעטה במתן אישורים לצה"ל לתקוף מחוץ לאזור, משום שמהלכים כאלה היו מסלימים את תגובות חיזבאללה ומביאים להידרדרות מיידית, שהיתה שבה ומכניסה את תושבי הצפון ללב הלחימה. בכיר ישראלי שהיה מעורב בשיחות אומר כי ההסכם הפך את חיילי צה"ל באזור הביטחון למטרה לגיטימית להתקפות חיזבאללה. אולם, כושר התמרון הישראלי במגעים על סיום מבצע "ענבי זעם" נפגע קשות לאחר פרשת הטבח בכנא, כש-102 פליטים לבנונים נהרגו מירי בשוגג של פגזי ארטילריה ישראליים על מחנה של כוח האו"ם. כשסוריה הציעה חזרה, פחות או יותר, אל הבנות "דין וחשבון", ישראל חשה שהיא נאלצת להסכים. העולם איבד את סבלנותו המוגבלת כלפי פעולת צה"ל, לאחר ההרג בכנא.
תנאי הסכם השלום האפשרי בין ישראל לסוריה היו מונחים על השולחן לאורך תקופות כהונתן של ממשלות רבין, פרס ונתניהו. אולם, נראה שרק בתקופת ברק התגבשה בשלות מסוימת לחתימת הסכם בין הצדדים.* "לברק היתה אובססיה לסגירת תיקים פתוחים: לבנון, סוריה, הפלסטינים", מספר אחד מיועציו של ראש הממשלה באותה תקופה. "הוא נהג לומר לנו: בן-גוריון הקים את המדינה, אני אבסס את קיומה. על-פי ראייתו, צריך היה לנטרל את הבעיות ארוכות הטווח עם סוריה. סגירת התיק הלבנוני היתה מנוף טוב למו"מ עם דמשק - ולהיפך". יועץ אחר טוען כי הסכם שלום עם סוריה היה בהישג יד בעת הוועידה בשפרדסטאון, מערב וירג'יניה, בינואר 2000. לדבריו, גם כעבור חודשיים, בפגישת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון עם חאפז אסד בז'נבה, נותרה הזדמנות לפריצת דרך, גם אם במידה קטנה יותר. "מבחינתה של מדינת ישראל, מדובר בהחמצה אסטרטגית", הוא אומר. "אם היינו מצליחים להגיע לעסקה, ההשלכות היו יוצאות דופן: שלום עם סוריה ולבנון וניתוק הציר הסורי האיראני. לצערי, פספסנו".
[*. מקורביו של בנימין נתניהו אומרים כי במהלך השיחות שניהל שליחו רון לאודר בדמשק, הסכים אסד להותיר את בסיסי צה"ל בחרמון "בידיים אמריקניות ובהפעלה ישראלית". לעומתם, אנשי ברק טוענים כי לאודר הציג בדמשק נכונות של נתניהו לסגת מרמת הגולן. המגעים בין נתניהו לאסד הופסקו לאחר שנתניהו סירב לדרישת אסד להציג לו, באמצעות מפה שיעביר לאודר, את קו הנסיגה שעליו תסכים ישראל להיערך.]
לוועידת שפרדסטאון קדמו שיחות בבית ההארחה "בלייר האוס" בוושינגטון. בשני סבבי המגעים עמד ברק בראש הצוות הישראלי, בעוד ששר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, ייצג את ארצו. הנשיא אסד העדיף להישאר בבית. א-שרע יצא כה מעודד מהמפגש הראשון עד שפנה לשגריר הסעודי בוושינגטון, הנסיך בנדאר בן-סולטן שנחשב לנציג הערבי החשוב והמשפיע ביותר בבירה האמריקנית. הוא ביקש מבנדאר לזמן בדחיפות את כל השגרירים הערבים בארצות הברית למפגש, על אף שהדבר היה בעיצומו של חודש הרמדאן. א-שרע דיווח על השיחות והודיע לשגרירים הערבים כי הושגו הסכמות שיאפשרו לסורים לחתום בתוך זמן קצר על הסכם שלום עם ישראל. "ברק רציני. אני נוסע לדווח לאסד ואחזור לכאן בעוד שבועיים, כדי להיפגש עם ברק ולחתום", אמר שר החוץ הסורי לשגרירים, לטענת גורם ישראלי בכיר בצוות המו"מ שקיבל דיווח על המפגש. אולם, בשפרדסטאון, משהו השתבש. "א-שרע נשא נאום סיכום בארוחת ערב", מספר ישראלי שהיה שם. "זה היה נאום ספונטני, מהבטן ולא מהכתב, שנאמר בשצף קצף. ראו שא-שרע טעון ונרגש. הוא שפך את כל מררתו. א-שרע אמר: 'אהוד, אתה הטעית אותי. הייתי בטוח אחרי הבלייר האוס שהסכמנו על הכול. באתי הנה והתחלת אתי מאל"ף. גרמת לי להטעות את הנשיא הסורי, אחרי שקיבלתי ממנו מנדט להגיע להסכם. אולי היית גיבור גדול בצבא, אבל בעינינו אתה לא גיבור'. אינני יודע מה נאמר בבלייר האוס, אבל א-שרע בלי ספק יצא משם בתחושה שהכול מוסכם. ייתכן שלא הבין את אהוד כמו שצריך. מה שברור הוא שבשפרדסטאון התהליך בכלל לא התחיל. התנהל דו-שיח עקר מהרגע הראשון. הם אפילו לא לחצו ידיים אתנו. האמריקנים ניסו עוד כמה ימים של הנשמה מלאכותית, אבל המו"מ נפח את נשמתו".
פקידים אמריקנים בכירים שהיו מעורבים בשיחות שפרדסטאון, כמו מרטין אינדיק, טוענים כי המגעים נכשלו באשמת ברק. לדעתם, ברק קיבל "רגליים קרות" לנוכח מצבו הפוליטי הקשה בישראל וסקר שפורסם ערב יציאתו לוועידה והעיד על שחיקת התמיכה בו. גם דניס רוס רומז לכך וקלינטון עצמו מספר בזיכרונותיו עד כמה כעס על ראש הממשלה הישראלי (ברק עצמו מכחיש. לטענתו, הסקרים הראו כי הציבור יקבל לבסוף באהדה כל הסכם שאליו תגיע הממשלה). אינדיק מספר שברק הודה בפניו כי אינו יכול להתקדם במו"מ הסורי. כמה מיועציו של ברק תומכים בגרסה זו. אולם, הסוגיה עודנה שנויה במחלוקת חריפה בקרב הישראלים שהיו מעורבים במגעים. חלקם טוענים כי חאפז אסד לא היה בשל לחתום על הסכם שלום. "הנשיא הסורי לא רצה לסייע לברק לשכנע את דעת הקהל בישראל בערכו של הסכם שלום אפשרי. זה לא עניין אותו. הוא סירב לעשות מחוות כמו החזרת עצמותיו של המרגל אלי כהן", הם מסבירים.
בהבנות שהתגבשו בשיחות שקדמו לוועידה, באו על פתרונן סוגיות רבות. בין היתר לא נדרש עוד מישראל לוותר כליל על נוכחות בחרמון. אולם, שאלת קו הגבול העתידי נותרה אבן הנגף העיקרית. האם יעבור בקו הגבול הבינלאומי, או מאות מטרים מערבה משם, בקווי ה-4 ביוני 1967? הגבול בין ישראל לסוריה מעולם לא הוגדר במדויק. שורטט אמנם קו מפריד בין סוריה וארץ ישראל המנדטוריות ב-1923, אולם קווי שביתת הנשק ב-1949, לאחר מלחמת העצמאות של ישראל, השאירו את הסוגיה מעורפלת. ההסכם הותיר שטח של 62 קמ"ר בצד המערבי של הגבול הבינלאומי כאזור מפורז נטול ריבונות. בין השנים 1967-1949 קבעו שני הצדדים עובדות בשטח. ישראל השתלטה על 44 קמ"ר. ואילו סוריה ניצלה את יתרונה הטופוגרפי, כמי שיושבת בשטח הגבוה יותר, ותפסה 18 קמ"ר. סוריה השתלטה בפועל על מובלעת אל-חמה בדרום הגולן וכן נאחזה בגדה המזרחית של הכינרת, לרבות ברצועה ברוחב 10 המטרים שאמורה היתה להישאר בריבונות ישראלית בהתאם להסכם שביתת הנשק.* אולם, בשל העדר הריבונות על השטח המפורז, ישראל מעולם לא הציעה בוררות משפטית בשאלת הגבול.
[*. להסבר מפורט יותר ראו: איתמר רבינוביץ, חבלי שלום, עמודים 63-61, 119-118.]
כעת, דרש אסד לחזור לגבול בין המדינות ערב מלחמת ששת הימים. אך גם "קווי ה-4 ביוני" נותרו מושג אמורפי, כיוון שהקו לא סומן מעולם במפה. הטיעון הסורי נשען על החלטה 242 של מועצת הביטחון - וגרס בעצם: "תחזירו מה שלקחתם ב-1967". קשה להתווכח אתו (החלטה 242 מתעלמת מהגבולות הקודמים וישראל ביטלה באופן חד-צדדי את הסכם שביתת הנשק בשנות ה-70). ברק קיווה שאסד מעוניין בכותרת של "חזרה ל-4 ביוני" וכי בשרטוט הקו בשטח יגלה גמישות, שתתחשב ברתיעה הישראלית מפני אחיזה סורית בכינרת. נראה כי ראש הממשלה נכון היה להתפשר עם הסורים בשאלת אל-חמה, אך היה לו גם קו אדום: בכמה הזדמנויות, התבטאו ברק ואנשיו כי ההסכם לא יאפשר לסורים "לשכשך את רגליהם במימי הכינרת". ברק רצה בהשארת ריבונות ישראלית מלאה על הכינרת וחשש מתביעות סוריות עתידיות בסוגיית המים.
אחד החברים במשלחת הישראלית לשיחות שפרדסטאון טוען, כי "האמריקנים והסורים רצו שבוועידה ברק יכריז על נכונותו לסגת לקווי ה-4 ביוני. ברק השיב כי ידבר על הגבולות לאחר שייפתרו שאר הסוגיות. במקביל, האמריקנים שקדו על הכנת טיוטה להסכם. כשעקיבא אלדר פרסם ב'הארץ' את תוכנה, הדיווח שבר את האמון בין הצדדים. נוצר נתק והוועידה נכשלה". בפועל, נראה כי המו"מ נכשל בראש ובראשונה בגלל הסמליות של האחיזה בכינרת. הסקרים הראו שברק לא יזכה בתמיכת דעת הקהל להסכם שבו תיגע הנוכחות הסורית בכינרת ואילו אסד התעקש "לעשות מנגל" בחוף שבו ביקר לפני מלחמת ששת הימים. בשני הצדדים לא נבנה די רצון פוליטי לפשרה. האשמת ההדלפה לאלדר בטרפוד ההסכם נראית כתירוץ של פקידים אמריקנים שכשלו במשימתם.
על אף המשבר במגעים, המשיכו האמריקנים לנסות לקדם הסכם. ראש צוות המו"מ הישראלי, האלוף (מיל') אורי שגיא, ניהל שיחות עם היועץ המשפטי של משרד החוץ הסורי, ריאד דאודי, ואילו השגריר האמריקני בישראל, מרטין אינדיק, נפגש עם האלוף (מיל') דני יתום, ראש המטה המדיני-ביטחוני של ברק. יתום ואינדיק הכינו מפה שעליה הצעת ישראל לקו הגבול עם סוריה לאחר חתימת הסכם שלום. הקו, ששורטט על דעתו של אהוד ברק, עבר בפינה הצפון מזרחית של הכנרת כ-300-150 מטרים מקו המים. הישראלים טענו כי מדובר בקו הגבול של 4 ביוני 1967, אולם בגלל נסיגת הכינרת, הגבול כבר לא נשק לקו המים. בנוסף, הציעה ישראל שטחים, כפיצוי לסוריה באזור הרכס שמעל קיבוץ האון ובאזור אל-חמה. הוצעה גם גישה לדייגים סורים לכינרת והיתר לשאיבת מים מהאגם, תוך הכרזה על השטח שבריבונות ישראלית ממזרח לכינרת כשמורת טבע, כדי למנוע הקמת יישובים ישראליים שם בעתיד.
לדברי בכירים ישראלים, ההצעה החדשה הוצגה בפני א-שרע, שהסכים לה. האמריקנים החליטו להזמין את הנשיא אסד, שכבר היה חולה מאוד (הוא מת לבסוף ב-10 ביוני, שבועיים וחצי לאחר נסיגת צה"ל מלבנון) לפגישת פסגה בז'נבה ב-26 במארס עם הנשיא קלינטון. "יש לי משהו שיפתיע אותך", אמר קלינטון לנשיא הסורי בשיחת הטלפון ביניהם, ערב הפגישה. אסד, שידע כי קלינטון החליט לנחות במיוחד בשווייץ בדרכו חזרה מהודו, האמין שהוזמן כדי לחתום על הסכם שלום. "אסד הגיע במטוס מלא יועצים, לקראת חתימה אפשרית. הוא שכר 135 חדרים במלון בעיר", מספר בכיר ישראלי. "הטעות שעשה קלינטון היא שבפגישה הוא אמר לאסד: 'יש הצעה שבמסגרתה תקבל כמעט את כל רמת הגולן'. אסד תהה: 'מה זאת אומרת כמעט?'. כשהסבירו לו, שאל אסד את א-שרע: 'אתה הסכמת לכך?'. השר הסורי השיב: 'ודאי שלא, אדוני הנשיא'. הפסגה הסתיימה עשר דקות לאחר מכן".
כשלון הפגישה בז'נבה סתם את הגולל על שיחות שלום בין ישראל לסוריה והוביל את ברק להחלטה לסגת חד-צדדית מלבנון. בצד הישראלי טוענים היום כי חאפז אסד כבר היה חולה וטרוד בהורשת השלטון לבנו בשאר, מכדי לחתום על הסכם שלום. איתמר רבינוביץ מעריך כי "הסיבה העיקרית (לכישלון) נעוצה בדעיכתו הפיזית והמנטאלית של אסד. בחודשים האחרונים של חייו מיקד אסד את כוחותיו שאזלו והלכו במשימה להבטיח את הירושה לבנו". ואילו אנשים בסביבת ברק מאמינים כי הצוות האמריקני לא עשה עבודת הכנה ראויה לפסגה בשווייץ. ברק עצמו סבור כי סוריה דרשה מישראל התחייבות מוצקה לקבלת התנאים הסורים להסכם, כתנאי סף לפתיחת מו"מ מהותי וכי לכך לא יכול היה להסכים. הסיכוי היחיד בעיניו, לפריצת דרך, היה תלוי בבידוד מוחלט של השיחות בשפרדסטאון מהעולם החיצון. אולם, מרגע שלא הובטח בידוד כזה ופרטים קריטיים דלפו - המו"מ נועד לכישלון.
משפטי הסיכום של בכיר ישראלי מיטיבים להסביר את הכישלון, בשפרדסטאון ואחר כך בז'נבה: "את הבעיה הישראלית-סורית פותרים בעזרת שני מנהיגים נחושים ומתווך אמריקני יעיל. נוסחאות של בית מרקחת לא יסיימו את הסכסוך כל כך מהר".

אחורה, למרות הכול
לכשלון פסגת ז'נבה היו שתי תוצאות מרכזיות. במישור המדיני, העביר ברק את מוקד העניין שלו לערוץ הפלסטיני, שם התנהל משא ומתן שסופו בהתרסקות בוועידת קמפ-דייויד ביולי והתלקחות האינתיפאדה השנייה חודשיים מאוחר יותר. בזירה הלבנונית, הוחלפו הדיבורים על נסיגה בהסכם בהכנות מעשיות לנסיגה חד-צדדית. בעיניו של ברק, ההגיון שבהחלטה לסגת לא נסדק כהוא זה עקב סירובו של חאפז אסד להתייצב במשבצת שהועידה לו תוכניתו הגדולה של ראש הממשלה. בעיני אחרים, היה כאן בראש ובראשונה שיקול פוליטי. פחות משנה לאחר נצחונו בבחירות, הפופולריות של ברק כבר היתה במגמת ירידה תלולה בסקרים. אילו חזר בו מהבטחתו לסגת, שסייעה במידה רבה לבחירתו, עלול היה ברק לאבד את שאריות האמון הציבורי שעדיין עמד לזכותו. זו היתה שאלה של אמינות - ואמינות הטרידה את ברק מיומו הראשון כראש ממשלה. כבר במשבר הפוליטי הראשון שלו, סביב התעקשותו על העברת משחן ענק של חברת החשמל בשבת למרות מחאת השותפה הקואליציונית יהדות התורה, הסביר ברק את סירובו למצמץ בהקשר מדיני רחב. "מה יחשוב עלי אסד אם לא אעמוד במילה שלי עכשיו?", שאל את אנשיו.
בסדרת דיונים חשאית עם צמרת המטכ"ל, הנחה ברק את הקצינים להמשיך בהכנות לנסיגה. "הוא היה ברור מאוד, חד כתער", אומר קצין שהשתתף בישיבות. "הסיכויים ליציאה בהסכם קלושים - וצה"ל צריך להיערך לנסיגה תחת דם, אש ותמרות עשן". מופז, אשכנזי וקציני אמ"ן אחרים שבו והזהירו אותו מפני השלכותיה של יציאה בלא הסכם, אולם ראש הממשלה השיב כי נסיגה תיצור "קיר בלתי נראה של העדר לגיטימיות" שימנע מחיזבאללה להמשיך ולתקוף את ישראל. בלא תמיכה של העם הלבנוני ובלא הבנה של הקהילה הבינלאומית, לא יוכל חיזבאללה להמשיך בפיגועים, טען. נסיגת צה"ל מדרום לבנון, צפה ברק, תחולל שינוי משמעותי נוסף. היא תסיר את הצידוק העיקרי להמשך פריסת כוחות צבא סוריה בלבנון ותחל את הספירה לאחור לקראת יציאתם מהמדינה (הנימוק הראשון של ברק התאמת רק באופן חלקי; בשני הוא צדק לחלוטין, אף שהדבר ארך כחמש שנים). כדי להבטיח חותמת כשרות של האו"ם למהלך הישראלי, באמצעות הכרזה כי ישראל מילאה עד תום את החלטה 425 של מועצת הביטחון מ-1978 (שבין היתר קראה לנסיגה ישראלית מלאה מדרום לבנון לאחר מבצע ליטני), התעקש ברק כי הצבא ייסוג עד למילימטר האחרון. ישראל הוציאה עשרות מיליוני שקלים על הזזת מוצבים וגדרות לקווים המדויקים שקבעו מומחי המיפוי של האו"ם. במקרים מסוימים נדרשה להכפיל את הוצאותיה לאחר שאנשי האו"ם איתרו ניסיונות להטעותם. הדברים הגיעו לאבסורד כשהגדר ליד מתחם קבר הרב אשי, סמוך לקיבוץ מנרה, הוזזה דרומה משום שחרגה בכמה עשרות סנטימטרים לתוך שטח לבנון.*
[*. בתוך צה"ל היתה מחלוקת באשר לאופי ההיערכות על הגבול, לאחר הנסיגה. חטיבת המבצעים במטכ"ל הציעה להוריד לאפס את מספר המוצבים הסמוכים לגדר, להסתמך על אמצעי תצפית סמויים וכוחות ניידים ולהציב שדות מוקשים מצדו הלבנוני של הגבול. החשש, טענו קציני החטיבה, צריך להיות מניסיונות חדירה וחטיפה של חיזבאללה, לא ממאמץ של הארגון לכבוש מוצב. מופז ואשכנזי דחו את התוכנית. "צה"ל נערך לאחר הנסיגה כאילו ניצב מולו אויב סורי ובזבז כספי ציבור על מוצבים עתירי בטון", אומר קצין בכיר הנמצא עדיין בשירות פעיל. "במקום להשקיע כסף באיסוף מודיעין, שפכנו אותו על בטון. כל תפיסת ההגנה היתה שגויה מיסודה".]
בדיונים עם ברק, וגם בישיבות הקבינט והממשלה, הציג מופז את תחזית צה"ל. בלא נסיגה בהסכם, צבא לבנון לא יירד דרומה. במקומו, ישלוט חיזבאללה בדרום לבנון ויתייצב לאורך הגבול עם ישראל. סוריה ואיראן יסייעו לארגון בבניית היכולת האסטרטגית שלו, שכבר לפני הנסיגה אִפשרה לו לאיים על חלק גדול משטחה הצפוני של ישראל (אמ"ן העריך ערב הנסיגה שברשות חיזבאללה כ-7,000 רקטות, מהן יותר ממאה לטווח בינוני, שביכולתן להגיע עד זכרון-יעקב ואף לתחנת הכוח בחדרה). הפעילות החבלנית לאורך הגבול, צפה, תימשך, בין השאר באמצעות ארגונים פלסטיניים (בעניין זה היו ניואנסים בתוך אמ"ן. חלק מההערכות דיברו על ירי בלתי פוסק של קטיושות ונשק קל; אחרות דיברו על שימוש לפרקים בטרור. כשהתברר שהגבול, בשנים הראשונות, שקט מכפי שצפה הצבא, היו קצינים שניסו לעדכן לאחור את הערכותיהם). בישיבת הקבינט ב-27 באפריל הזהיר מופז כי לאחר הנסיגה, "במצב הסלמתי צריך לקחת בחשבון את יכולתו של חיזבאללה להפעיל נשק ארוך טווח. ואם נידרש לפעול נגד סוריה, יש אפשרות שתיפתח גם חזית בלבנון". ברק הגיב כי הממשלה כבר החליטה "והצבא צריך להציג לשרים כיצד הוא נערך לבצע את החלטת הממשלה. אינני יכול לקבל את הקביעה שצה"ל אינו יכול להגן על מדינת ישראל מתוך גבולותיה. זה אבסורד. צה"ל צריך להיערך והממשלה לא צריכה להתבלבל לגבי תפקידה ההיסטורי - להוביל לסיום הסכסוך ולא להנצחתו". ברק טען מאוחר יותר שלא כעס על הקצינים. "הבנתי אותם. הרי בעבר ישבתי במקום שלהם. הם אחראים לבטחון תושבי הצפון ואותם יאשימו אם משהו יקרה". לזכותו של מופז, הוא דבק בביצוע התוכנית אף שהתנגד לה. הצבא לא גרר רגליים בנסיגה ומילא את הנחיות ברק בקפדנות.
בינתיים, הורגשה השפעת הנסיגה המתקרבת על התנהגותם של כל הצדדים בדרום לבנון - צה"ל, צד"ל וחיזבאללה. לאחר תקופה ארוכה של דשדוש, פתח חיזבאללה בסוף ינואר 2000 בסדרת התקפות על אזור הביטחון. בגזרה המערבית התנקשו אנשי הארגון בחייו של הקולונל עאקל האשם, מפקד החטיבה המרחבית של צד"ל באזור ומי שנחשב לאיש החזק בדרום אחרי הגנרל לחד. האשם חוסל ביריות בפתח ביתו. בתוך שבועיים וחצי נהרגו בלבנון שבעה חיילי צה"ל, שישה מהם כתוצאה מירי מדויק של טילים נגד טנקים, ששוגרו אל עמדות שמירה ותצפית במוצבים. בפיקוד הצפון רווחו הערכות על "צייד הנ"ט", מומחה של חיזבאללה שאומן באיראן ופיתח רמת דיוק מרשימה בירי טילים. הצבא הניח שהצייד מועבר מגזרה לגזרה, במטרה להפיל את אימתו על החיילים במוצבים. הדכדוך היה כה גדול עד שמח"טים עלו לשמור בעמדות שנחשבו מסוכנות, במטרה להפיח רוח לחימה באנשיהם.
בעוד תאריך היעד לנסיגה מתקרב והולך, האווירה הציבורית שהכתיבה התקשורת גבלה בפאניקה. כל תקרית עם הרוג תוארה כאסון נוסף בשרשרת בלתי נגמרת. כתבים וצלמים עטו על חיילים, שתהו בקול מה הטעם להישאר בלבנון תחת סיכון כה גבוה, אם בלאו הכי נגזר כבר שאזור הביטחון יפונה. החיילים חשפו את מה שהצבא ניסה להסתיר: זה חודשים אינם יוצאים למארבים מחוץ למוצבים, גם משום שהמפקדים חוששים מאבידות נוספות. ממילא, סיפרו, רוב התגובות הצבאיות נעשות באמצעות חיל האוויר. הפגיעה במוטיבציה של הלוחמים כבר היתה ניכרת, חרף מאמצי צה"ל לטשטשה. במקרה אחד תיעדו צוותי טלוויזיה כוח של גבעתי שעלה על מטען, הופגז במרגמות וספג הרוג ופצועים ליד גדר הגבול באזור זרעית. הדקות הארוכות תחת אש, זעקות הפצועים, הפינוי המבולבל של הנפגעים - התמונות הללו הגיעו לכל בית וחיזקו את הרושם כי ישראל מתנהלת בלבנון בחוסר אונים. גם הניסיונות לגמול לחיזבאללה לא עלו יפה. ניסיון התנקשות באיברהים עאקיל, מראשי הזרוע הצבאית של הארגון השתבש, לאחר שעאקיל גילה שילוב מפתיע של אתלטיות וחוש שישי לסכנה והצליח לחמוק בשלום משני טילים ששיגר לעברו מסוק חיל האוויר. בעיסוק הצבאי תופסות אמונות תפלות מקום לא מבוטל. אחרי פרשת עאקיל, קציני פיקוד הצפון לא נדרשו להוכחות נוספות כדי להשתכנע שהמזל עבר, באופן סופי, לצדו של חיזבאללה.
אבל צה"ל התעשת, בסופו של דבר. צחי איטח, לוחם גבעתי שנהרג ב-11 בפברואר מירי טיל נ"ט למוצב הבופור, היה להרוג הישראלי האחרון בלבנון, יותר משלושה חודשים לפני הנסיגה. צ'יקו תמיר, שאחד מטילי הנ"ט הרג שלושה מאנשיו ובהם קשרו האישי במוצב גלגלית, מספר שהאלוף אשכנזי ומפקד אוגדה 91, תא"ל משה קפלינסקי, הנהיגו מאמץ אפקטיבי להתגבר על איום הטילים. במוצבים הותקנו במהירות אמצעי מיגון ושיבוש נוספים, חרף הזמן הקצר שנותר עד לפינוי. ובכל זאת, הוא מודה בספרו, "לראשונה הרגשתי שהלחץ הציבורי (ליציאה מלבנון) משפיע עלי באופן אישי. חשתי שהקושי שלנו לעצור את גל הנפגעים הביא לתחושה של ייאוש". במקביל, בעקבות ההתנקשות במח"ט האשם ועוד בטרם קרס סופית המו"מ הישראלי-סורי בפסגת ז'נבה, החריפו סימני השבירה בצד"ל. תמיר כותב שבמפגש מצומצם של מפקדים הזהיר את אהוד ברק כי צד"ל עלול להתמוטט בפתאומיות ולהביא לאובדן שליטה ישראלי על אזור הביטחון, עוד לפני השלמת הנסיגה. "ראש הממשלה האזין לי בקשב וענה בפשטות: אני צריך את הזמן הזה כדי לנסות ולהשיג הסכם ואתם תעשו ככל יכולתכם למנוע נסיגה לא מבוקרת".

די, נגמר לבנון
כשהתברר כי לא יושג הסכם עם הסורים, הכתיב ברק לצה"ל תנאי נוסף: הנסיגה, נקבע, צריכה להיעשות באופן שיפתיע את חיזבאללה ויקשה עליו לזנב בכוחות. חלק גדול מההכנות לפינוי נעשו, לפיכך, באופן שנסתר, לפחות חלקית, מעיני חיזבאללה וגם מעיני צד"ל. מידורו של צד"ל נעשה משתי סיבות: הידיעה כי התקרבות הנסיגה תרופף את שיתוף הפעולה עם המיליציה והחשש כי חלק מאנשיה כבר מדווחים בקביעות לחיזבאללה. בתהליך שארך כמה חודשים פונה רוב הציוד הצבאי מהמוצבים באזור הביטחון. לשיירות האספקה שעלו למוצבים צורפו משאיות, שבדרכן חזרה לישראל העמיסו עליהן החיילים ציוד רב. בתחילת מאי כבר היו הכוחות ערוכים במוצבים ב"שהייה קרבית". לרשות החיילים עמדו בעיקר אמצעי לחימה קלים, את הציוד המועט שנותר במוצבים ניתן היה לפנות תוך יום או יומיים (בצה"ל הוחלט מראש לא לנטוש ציוד בלבנון, מחשש שחיזבאללה יציג אותו כשלל שנאסף תוך כדי בריחה ישראלית).
אולם את המועד הסופי של הנסיגה מאזור הביטחון הכתיבו לא ברק ולא צה"ל, אלא חיזבאללה וצד"ל. בחודשי האביב גבר מעט זרם העריקים משורות המיליציה. גם הניסיונות של קציני צה"ל לשגר את עמיתיהם מצד"ל למשימות נתקלו בקשיים הולכים וגדלים. כל ביקור של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל בני גנץ, במוצבי צד"ל הפך משימה דיפלומטית מורכבת: איך לעטוף, באמצעות די מילים רכות, את העובדה שברק מתכנן לנטוש את אזור הביטחון ולהשאיר את בעלי הברית הוותיקים לנפשם? "התושבים אומרים לחיילים שלנו: חמורים, למה אתם ממשיכים לעלות למוצבים", סיפר מ"פ בצד"ל בזעם לגנץ. חמישה קצינים בכירים בצד"ל לקו באותה תקופה באירועי לב ובכירים אחרים נשלחו לבדיקות רפואיות בבתי חולים בארץ, על חשבונו של צה"ל. החיילים שלהם ראו בטלוויזיה את מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, מבטיח כי כל איש צד"ל שיביא עמו נדוניה בדמות גופת קצין ישראלי בכיר יזכה במירוק חטאיו.
אנשי צד"ל נטשו בבהלה את מוצב סוג'וד, תחת אש חיזבאללה. בצה"ל הוחלט "לקפל" מוצבים קדמיים נוספים של צד"ל, שסבלו מהתקפות נ"ט ומרגמות, לתוך מוצבים גדולים יותר. בד בבד, פינה צה"ל כמה מוצבים שהועברו לידי צד"ל. ההנחה היתה שכך יהיה קל יותר להגן על אזור הביטחון בשבועות האחרונים לפני הנסיגה.* אולם העברת מוצב טייבה בגזרה המרכזית, מצה"ל לידי הגדוד השיעי של צד"ל, התגלתה כטעות. שבוע ימים בלבד הצליח צד"ל להחזיק במוצב, שמיקומו בנקודת מפתח בחלק הצר של אזור הביטחון הפך אותו לבעל חשיבות קריטית להמשך האחיזה באזור הביטחון. ביום ראשון, ה-21 במאי, יצאה תהלוכה של מאות אזרחים שיעים מהכפרים שמצפון לאזור הביטחון בדרכה לכפר טייבה, הסמוך למוצב. חיילי צד"ל, שהופתעו מכניסת האזרחים לאזור, פשוט נמלטו מהמקום - ומפקד הפלוגה שלהם, שיעי במוצאו, הצטרף לתהלוכה. חיזבאללה השתלט על מוצב ראשון באזור הביטחון מבלי שנדרש לירות לשם כך כדור אחד.
[*. הצטרפות לתא"ל גנץ בביקור במוצב קדמי של צד"ל ליד בית-יהון בגזרה המערבית, במארס 2000, היתה חוויה מטרידה. עשרת החיילים שאיישו את המוצב נראו מרושלים ואדישים, חלקם בלבוש אזרחי - וזאת במקום שעמד תחת הפגזה מתמדת. כשכינס גנץ את אנשי צד"ל במוצב לשיחה, ניכר היה בעליל ששניים מהם מתקשים לעקוב אחר חילופי הדברים (אלה התנהלו בערבית, באמצעות מתורגמן). "ראית את השניים הללו?", הפטיר מפקד היק"ל בצאתו. "הם היו מסטולים לגמרי". מפקדים נוספים דיווחו על ביקורים במוצבים קדמיים שבהם מצאו חיילי צד"ל מצועפי עיניים, תחת השפעת מריחואנה.]
הקריסה היתה מהירה להחריד: נפילת טייבה יצרה אפקט דומינו, שהביא להתמוטטות אזור הביטחון בשלושת הימים הבאים. הרמטכ"ל, שצפה בצילומי מזל"ט של התהלוכה לטייבה בעת ביקור בלשכתו של האלוף אשכנזי בצפת, לחץ על ראש הממשלה להורות על נסיגה מיידית מכל האזור. ברק הסתייג, אבל קיבל בהמשך את ההמלצה, בעיקר לאחר שמופז אמר כי יצטרך להכניס ללבנון עוד אלפי חיילי צה"ל, אם יוטל עליו להחזיק באזורים שמהם ברחו אנשי צד"ל. ברק עלה למחרת לגבול הצפון ואישר שם את התוכניות. מפקדת החטיבה המערבית של צה"ל וצד"ל, בעיירה בינת-ג'בייל, פונתה ראשונה. הקצינים הישראלים הודיעו לבני בריתם הלבנונים: "מעכשיו, גורלכם בידכם" ועזבו את המקום.* בלילה הבא פונתה גם הגזרה המזרחית. במהומה הושאר מאחור ציוד, חלקו מסווג, בעיקר במוצבים קטנים ומרוחקים. גם דגלים נעזבו. מפקד רכס הבופור, סגן-אלוף אורן אבמן, פיקד על פיצוץ מוצבי הבופור ודלעת, בטרם ננטשו. בנסיעה דרומה נורו על כוחותיו של אבמן טילי נ"ט, אולם איש לא נפגע. צה"ל שאב בימים הבאים הרבה סיפוק מהעובדה שאף חייל לא נשרט במהלך מבצע הפינוי של אזור הביטחון.
[*. המח"ט המערבי של צה"ל באזור הביטחון, אל"מ נועם בן-צבי לא הספיק לפקד על הפינוי. בן-צבי יצא לביקור קצר בהולנד, לקראת מינויו לנספח צבאי שם. בכספת במשרדו של המח"ט בבינת-ג'בייל נשמרו 18 אלף דולר, כספי משכורות לאנשי צד"ל. עקב כמה גניבות שאירעו בשנים הקודמות, החליט בן-צבי שהוא היחיד שיהיה מוסמך להחזיק במפתח לכספת. אלא שהנסיגה המוקדמת תפסה את בן-צבי, ועמו המפתח, בהולנד. הקצינים שפינו את המפקדה פוצצו את הכספת, ובתוכה הדולרים, בטרם נטשו את המחנה.]
פחות נחת וגאווה עוררו המראות המביכים סביב שער פאטמה, הכניסה הראשית לאזור הביטחון ליד מטולה. על-פי רוב התחזיות המוקדמות, היה מספר הפליטים מבין אנשי צד"ל ובני משפחותיהם, שיבקשו לעבור לשטח ישראל, צפוי לעמוד על אלפיים לכל היותר. סגן שר הביטחון, ח"כ אפרים סנה, שהזהיר (בין השאר על סמך ניסיונו כמפקד אזור הביטחון בעבר) כי המספר יהיה גדול יותר, תואר בלשכת ברק כ"רואה שחורות סדרתי". בפועל, הגיעו יותר מ-6,000 פליטים. הקריסה המהירה של אזור הביטחון עוררה אצלם בהלה קשה ואלפים מהם הצטופפו ליד מה שכונה פעם "הגדר הטובה", מבקשים סיוע והצלה מישראל. מינהלת לשיקום הפליטים, שהוקמה בשב"כ, עמלה בשנים הבאות על מציאת פתרונות דיור ותעסוקה לפליטים. בהדרגה, חזרו רבים מהם ללבנון לאחר שהתברר כי השלטונות שם אינם מעוניינים לחסל חשבונות עמם על ימי תמיכתם בישראל. הגנרל לחד לא נמנה על החוזרים. הוא המשיך לחלק את זמנו בין פריז לתל-אביב, שם פתח מסעדה "בסגנון לבנוני". המרירות בקרב אנשי צד"ל נותרה רבה - ונסיגת צה"ל, לצד הטיפול הבעייתי בבני הברית הערבים, שידרה מסר בעייתי למזרח התיכון כולו: כך נוהגת ישראל במי שעמדו במשך שנים כה רבות לצדה.
נטישת צד"ל לא העיבה על תחושת ההקלה שרווחה בחלקים ניכרים מהציבור הישראלי עם השלמת הנסיגה מלבנון. האיום של התחדשות הטרור הפלסטיני עדיין לא נראה כה מוחשי בסוף מאי. בבוקר ה-24 במאי, כשצה"ל נערך מחדש על הגבול הבינלאומי תוך ציות קפדני לקו שקבעו מומחי האו"ם,* חגגו כלי התקשורת את הנסיגה כאילו היתה בעצם ניצחון מזהיר. ב"משטח הלבן", סמוך למטולה, ירדו חיילי גדוד 13 של גולני מהנגמ"שים שהובילו אותם כל הדרך מהמוצבים ריחן ועיישיה, בקצה הצפוני של אזור הביטחון. החייל גלעד חדד התקשר הביתה, לאבא בצפת. "די. נגמר לבנון", אמר - והעיתונאים תיעדו כל מילה. אחר כך סיפר: "כל הדרך בכיתי. נשבע לך שבכיתי. בסוף נשארנו פחות מ-15 איש במוצב. צד"ל נעלמו, ברחו. חשבנו על החברים בבית חולים. כל אחד מאתנו ראה את המוות בעיניים. בטח שבכיתי, מהתרגשות".
[*. מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, הודיע ביוני כי ישראל עמדה בכל התחייבויותיה בהתאם להחלטה 425 של מועצת הביטחון.]
בישיבת הממשלה באותו יום אמר ברק כי "מהרגע הזה, שבו אנחנו ניצבים על הגבול הבינלאומי, אנו רואים את ממשלות לבנון וסוריה כשני הגורמים האחראים על השקט בלבנון". הרמטכ"ל מופז הסביר כי צה"ל נדרש "לעשות שינוי דיסקט מסוים בהבנת המציאות. היום כשחייל רואה איש חיזבאללה חמוש (ליד הגבול) הוא לא יכול לפתוח אליו ישר באש. זו מציאות מאוד מורכבת". חיזבאללה אכן החל בהפגנת נוכחות כמעט מיידית לאורך הגבול. שיירות מכוניות של תומכיו, עטורות בדגלים הצהובים של הארגון, נעו בכביש הדרום לבנוני ונראו היטב משטח ישראל. מי שהצטייד במשקפת יכול היה להבחין בין הנוסעים גם באנשים חמושים. באותו בוקר, במחנה מצפה-עדי ליד הגבול, קיבל מופז את פניהם של חיילי גדוד 12 מגולני, שהשתתפו בנסיגה. איכשהו הסתננו למפגש הצבאי גם כמה פעילות של "ארבע אמהות". כשהאמהות הרעיפו עליו מחמאות, הרמטכ"ל - שבמשך כל החודשים הקודמים התנגד בתוקף לנסיגה בלא הסכם - שמע אותן בלא להניד עפעף.

גבול חדש
אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון כמעט בכוחות עצמו. ראש הממשלה כפה את דעתו על ממסד צבאי עיקש, שהתנגד למהלך ושיבש במשך שנים גישושים דומים מצד קודמיו בתפקיד. ייתכן שלמשימה נדרש אדם שכיהן בראש המערכת הצבאית רק חמש שנים קודם לכן והכיר מקרוב את כל התרגילים הקטנים שהגנרלים יודעים לעשות, בקבלם מטלה שאינה לרוחם. ברק הפריך בתוך כך מיתוס ישראלי שגור, בדבר מעמדו של הצבא כשליט כל-יכול במערכת קבלת ההחלטות, שהפוליטיקאים עושים תמיד את רצונו. אם ברק היסס או מצמץ במגעיו בערוץ הסורי ובערוץ הפלסטיני, לא כך נהג בשאלה הלבנונית, במידה רבה משום שבלבנון לא היה תלוי ברצונו הטוב של פרטנר ערבי (כך קרה גם לשרון, חמש שנים אחריו, באשר להתנתקות מעזה, אף שצעדו של שרון היה שנוי במחלוקת ציבורית לוהטת בזמן שבפני ברק לא עמדה התנגדות פנימית של ממש למהלך). כאן גילה נחישות והתמדה, תוך התעלמות גורפת מהאזהרות שהשמיעו חלק מהכפופים לו. יש עדיין רבים הרואים בהשלמת הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון את הישגו הגדול, אם לא היחיד, של ראש הממשלה שהספיק לכהן רק שנה ושמונה חודשים בתפקידו.
האם המהלך של ברק הוביל לפרוץ האינתיפאדה, ארבעה חודשים מאוחר יותר? זו תיאוריה לגיטימית, שקסמה בראייה חובקת-הכול שלה. אנשים רציניים כמו הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון וסגנו של ברק במשרד הביטחון, אפרים סנה, מאמינים בה עד היום. אבל התיאוריה אינה מתיישבת בהכרח עם הפרטים הקטנים. היו אמנם מנהיגים פלסטינים (ובהם ערפאת) שהזהירו את ישראל מפני שחזורה בשטחים של המכה שספג צה"ל מידי חיזבאללה. מנגד, מי שטוענים גם כיום כי האינתיפאדה היתה מהלך מתוכנן פחות או יותר, מבית מדרשו של ערפאת, לא הביאו די הוכחות להצדקת השערותיהם. ואילו את הפלסטינים מהשורה, שנטלו חלק בהתפרצות הגדולה בשלהי ספטמבר 2000, הטרידו בעיות גדולות יותר מאשר מה שהתרחש בלבנון: מהמשך הכיבוש הישראלי במרבית שטח הגדה ועד התרחקות החלום על מדינה עצמאית.
גם כיום, יותר משנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אפשר למצוא מידה רבה של היגיון במהלך שנקט ברק. התקלה הגדולה יותר נוגעת להתחייבות שראש הממשלה לא פרע בהמשך - האיום להגיב בצורה קשה בלבנון, אם יחדש חיזבאללה את התקפותיו לשטח ישראל.
אפי איתם עדיין רואה בנסיגה טעות הרת אסון. "אוגדה 91, ערב ההחלטה על הבריחה, היתה מערכת מבצעית לוחמת, מקצועית ויעילה לתפארת, עם הישגים ניתנים למדידה. כששהינו בתוך אזור הביטחון, מנענו מחיזבאללה לשפר משמעותית את יכולתו. ברגע שיצאנו, נתנו להם לצמוח".
עבור אורי לוברני, ששימש כמתאם פעולות הממשלה בלבנון, עצם השיחה על ימיו האחרונים של אזור הביטחון כרוכה באי-נעימות. "כל הסיפור הלבנוני השליט בארץ אווירת נכאים. ברגע שהתחילו פיגועים ואבידות במקבצים, החזית הפנימית לא יכלה לעמוד בכך. אני חשתי בעצמותי שיש כאן דבר שיהיו לו השלכות ארוכות טווח. האיראנים היו מאחורי זה. הם ציפו שחיזבאללה יוכל לגרש את היהודים מלבנון ואז להפוך את דרום המדינה לבסיס כוח, בדרך להפיכתה של לבנון לרפובליקה איסלאמית. אני לא אשכח את השדרים של הטלוויזיה האיראנית, שחגגו את האסון הישראלי, כשחמישה חיילי צה"ל נשרפו למוות בשריפה בנחל הסלוקי, ב-1997. מבחינה מסוימת, אני רוצה לשכוח את התקופה הזו. היא היתה מתסכלת. האיראנים רואים תמיד שלושה מהלכים קדימה. הם עם סבלני של אורגי שטיחים, שיודע שלעתים חולפות שנים עד שהמאמצים נושאים פרי. נדרשת לכך הרבה סבלנות, אבל הם בשלהם".
שמואל זכאי, שהיה מח"ט גולני בנסיגה, אומר שבשנים האחרונות של אזור הביטחון "התוצאות של צה"ל מול חיזבאללה השתפרו. בכל שנה הרגנו יותר אנשי חיזבאללה ונהרגו לנו פחות חיילים. פיתחנו חשיבה חריפה מבחינה טקטית והיו הישגים יפים. אבל צבא לא נלחם בשביל עצמו, הוא פועל בתוך מדינה, שנשבר לה לאבד עשרים בנים בשנה בארץ אחרת. זה מה שאפי איתם ואני לא הבנו אז. לא הבנתי את הארבע אמהות האלה. מה הן רוצות בכלל? מבחינתנו, זה היה אנחנו נגד חיזבאללה. לא עיכלנו את השינוי בחברה, את השינוי בזירה הפוליטית. כשהשערים נסגרו, מאחורי החיילים האחרונים של גולני שיצאו מלבנון, לא האמנתי. שאלתי את עצמי אם לא גרמתי לחיילים שלי להאמין לשווא במה שהם עושים. האם לא הולכתי אותם קדימה בלי לחשוב? אולי לא היינו בכלל צריכים להישאר שם בשנה האחרונה, אחרי שכבר נפלה החלטה לסגת".
אהוד ברק ניתק, לכאורה, את הקשר הגורדי. אבל השנים הבאות לימדו שהסיפור הלבנוני מסובך מכפי שחשבו הישראלים, שלבנון מוסיפה לשלוח זרועות ארוכות לתוך החברה הישראלית. ב"הארץ" למחרת הנסיגה, התפרסמה קריקטורה של עמוס בידרמן: קצין צה"ל נועל את השער, לאחר יציאת החייל האחרון מדרום לבנון, אבל את המפתח הוא מניח מתחת לסלע לצד השער. ליתר ביטחון.