מישל פוקו

פרק 1

במרכז נַנְטֶר (Nanterre) יש רחוב בשם ד"ר פוּקוֹ. הוא קרוי על שמו של פּוֹל פוּקוֹ, רופא בן המאה ה-19 שהקדיש את חייו לעניי נַנְטֶר, שהיה אז כפר חקלאי וכיום הוא פרבר של פריז. כמעט דבר אינו ידוע עליו פרט לעובדה שנפטר בחוסר-כל, כיאה לרופא שטיפל בפּציינטים שלו בחינם, או כמעט בחינם. הדבר היחיד שהוריש למשפחתו הוא עט מוכסף שהעניקה לו משלחת של מטופלים אסירי-תודה. העט נשאר במשפחה במשך שלושה דורות עד שנגנב במהלך פריצה ומעולם לא הוחזר. קורבן הפריצה היה דֶנִי (Denys) פוּקוֹ, אחיו הצעיר של פּוֹל-מישֶל פוּקוֹ.

מישֶל פוּקוֹ ואחיו לא גדלו בפריז או בפרבריה. הם נולדו למשפחה כפרית עשירה שמושבה בפּוּאַטְיֶיה (Poitiers), כ-300 ק"מ מדרום-מערב לבירה. אמו של פוּקוֹ, אַן מַלַפֶּר (Malapert), היתה בתו של מנתח ומומחה לאנטוֹמיה שלימד בבית-הספר לרפואה בפּוּאַטְיֶיה. משפחתה היתה עשירה ומקושרת. בן-דודה ז'אן פְּלַטַאר (Plattard) לימד באוניברסיטה בפּוּאַטְיֶיה ואחר כך זכה במישרה בסוֹרבּוֹן בפריז, שם ביסס לעצמו מוניטין בזכות המהדורות האקדמיות שערך לכתבי רַבְּלֶה, מוֹנְטֵין ומחברים אחרים מתקופת הרנסאנס. אחיה פּוֹלֶן (Paulin) לימד פילוסופיה בבית-ספר תיכון בפריז. הוא היה דוקטור לפילוסופיה ומחברו של ספר לימוד מוערך בפילוסופיה שראה אור ב-1907. אחיה רוזֶ'ה (Roger) בחר בקריירה צבאית, הגיע לדרגת קולונל ולחם בהצטיינות יתרה במלחמת העולם הראשונה.

מבט על פּוּאַטְיֶיה, מחוז ילדותו הפּרוֹבינציאלית של פוּקוֹ.

למשפחתה של אַן היו אדמה ובית גדול שהיה ידוע בשם לֶה פּירוּאַר בכפר וַנְדֶוְור-דו-פּוּאַטוּ (Vendeuvre-du-Poitou), 18 ק"מ מפּוּאַטְיֶיה. הבית עדיין עומד על כנו בקצהו של כביש פרטי ארוך שלאורכו נטועים עצי תירזה. הבית, הנראה מרשים גם אם אינו תואם את מוסכמות היופי, בנוי מאבן גיר מקומית המלאה נקבוביות, והיתה בו בעיה מתמדת של רטיבות. כשנולדה אַן כבר צברה המשפחה הון מספיק כדי לבנות בית לבן גדול ברחוב ארתור רַאנְק מס' 10, במרכז פּוּאַטְיֶיה. כאן נולד פּוֹל-מישֶל פוּקוֹ ב-15 באוקטובר 1926, השני מבין שלושה ילדים.

ב-1924 נישאה אן מַלַפֶּר לפּוֹל-אַנְדְרֶה פוּקוֹ, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. הוא נולד בפוֹנְטֵנְבְּלוֹ (Fontaineblaeau) והיה רופא, כאביו וכסבו לפניו. הוא שירת בצבא במלחמת העולם הראשונה והוענק לו צלב המלחמה. כשעבר לפּוּאַטְיֶיה הוא עבד בבית-החולים הוֹטֶל-דְיֶיה (Hôtel Dieu), שם רכש לעצמו מוניטין כמומחה לאנטוֹמיה ופתח מרפאת ניתוחים פרטית. בשלב מסוים, המרפאות של משפחת פוּקוֹ ושל משפחת מַלַפֶּר התמזגו למרפאה מצליחה אחת. פעולתה של הקליניקה המאוחדת חרגה מגבולות פּוּאַטְיֶיה והקיפה שטח כפרי נרחב סביבה. לד"ר פוּקוֹ ולאישתו היו קשרים מקצועיים ואישיים עם הקהילה הבֶּנֶדיקטינית במנזר סֶן-מַרְטֶן בעיירה ליגוּזֶ'ה (Ligugé) הקרובה לפּוּאַטְיֶיה. בשל השטח הגדול שבאחריותו עבד ד"ר פוּקוֹ שעות רבות ונעדר תכופות מביתו; התקדמות הטכנולוגיה הרפואית אילצה אותו לקחת שולחן ניתוחים מתקפל בתא המטען של אחת משתי המכוניות שעמדו לרשותו. נהגו שימש גם כמרדים בשעת הצורך.

משפחת פוּקוֹ לא השתייכה כלל וכלל לאריסטוקרטיה, אבל גם אביו וגם אמו נחשבו לאצולה מקומית ולאזרחים מכובדים. עושרם נבע מן השילוב המסורתי בין הכנסה ממקצוע חופשי ומבעלות על קרקעות. כל מה שנדרש כדי להשלים את תמונת השׂגשׂוג הפּרוֹבינציאלי הזאת היה עורך-דין במשפחה. בשנות ה-1930 הם כבר יכלו להרשות לעצמם לקנות בית קיט בלָה בּוֹל (La Baule) שעל גדות האוקיינוס האטלנטי. עיירה זו, על חופיה החוליים ועצי הדקל שלה, היא כיום אתר נופש יוקרתי ויקר למדי, אך כשמשפחת פוּקוֹ רכשה שם בית היא עדיין לא היתה מאוד מפותחת, אם כי כבר היה בה קזינו, והנופשים בה היו בעיקר משפחות מן המעמד הבינוני של נאנְט וסן-נַאזֵר.

אמו של פוּקוֹ רצתה להיות רופאה, אבל המוסכמות מנעו זאת ממנה: נשים במעמדה ומן הרקע שלה לא יצאו לעבוד. היא השקיעה אפוא את מרצה הרב בניהול המשפחה. היא חלשה לבדה על משק הבית ועל המשרתים, ובעזרת מזכירה ניהלה את המרפאה ביעילות. זה היה תפקיד חשוב: כדי להיות רופא צריך היה להיות גם איש עסקים. אַן היתה גם האחראית הבלעדית לחינוכם של הילדים. גם לה וגם לבעלה היו שאיפות מרחיקות-לכת ביחס אליהם, והם לא היססו לנצל לטובתם את קשריהם המשפחתיים והמקצועיים הרבים.

פּוֹל-מישֶל פוּקוֹ היה בן למשפחה שנהנתה מיוקרה ומהשפעה חברתית כאחת. הבית ברחוב ארתור ראנק היה רחב-ידיים ולכל אחד משלושת הילדים היה חדר שינה משלו. מסביב לבית היתה גינה, והתרוצצו בה תמיד חתולים וכלבים. משפחת פוּקוֹ היתה משפחה מכובדת, שמרנית מבחינה פוליטית, שנהגה לפקוד את הכנסייה באופן שיגרתי למדי, אם כי על-פי-רוב סבתם של הילדים היא זו שלקחה אותם למיסה של יום ראשון בכנסיית סן-פּוֹרשֵר (St. Porchaire) שבמרכז העיר. פּוֹל-מישֶל היה גם בן למשפחה שחלקה כבוד רב למסורת. הבן הראשון במשפחה תמיד נקרא "פּוֹל", בדרך כלל עם שם פרטי נוסף מחובר במקף – השם "מישֶל" היה רעיון של אמו – והמקצוע שיועד לו היה רופא ומנתח.

פּוּאַטְיֶיה, בירתו של מחוז וְיֶין (Vienne) שבמרכז-מערב צרפת, ניצבת על צוק סלעי במקום מיפגשם של הנהרות קְלֵן (Clain) ובּוּאַוְור (Boivre). בהיסטוריה של צרפת היא ידועה בתור המקום שבו, בשנת 732 לספירה, כוחות נוצריים בהנהגת שרל מַרְטֶל בלמו את פלישתם של המוסלמים מצפון אפריקה אל תוככי היבשת האירופית. באמצע שנות ה-1820 התגוררה בה אוכלוסיה של קצת יותר מ-40,000 איש, לא היתה בה כמעט תעשייה, ושׂגשׂוגה התבסס על עורף חקלאי עשיר. בעיני רבים היא נראתה מכונסת בעצמה, ואדישה או אף עוינת לזרים. היו מי שסברו כי דבר לא התרחש בה במשך מאות שנים. מורשתה העשירה, ובמיוחד החזיתות של כנסיותיה הרומנֶסקיות הרבות, העידו על עברה המפואר, אבל עכשיו היא לא היתה יותר מאשר עיירה פרובינציאלית מנותקת וישנונית. רחובותיה וסימטאותיה האופייניים לימי הביניים עדיין לא הפכו למוקד משיכה תיירותי. בבית-הספר לרפואה שבעיר אפשר היה ללמוד רק את שלוש השנים הראשונות של התואר המסורתי, וכדי להשלים את לימודיהם נאלצו הסטודנטים לעבור למוסד אחר.

סֶן-פּוֹרְשֵר, פּוּאַטְיֶיה: אל המיסה בימי ראשון.

למרות האווירה הישנונית, קרו דברים בפּוּאַטְיֶיה. רחוב ארתור ראנק נקרא בעבר רחוב לָה ויזיטַסְיוֹן. כשפּוֹל-מישֶל ואחיו דֶני, שהיה קטן ממנו בשבע שנים, היו עוברים על פני בית מס' 21, הם נהגו ללחוש זה לזה "כאן זה קרה" – ו"זה" קרה ב-23 במאי 1901, כשהמשטרה פרצה אל הבית בעקבות הודעה אנונימית. בחדר בקומה השנייה, שחלונותיו היו חסומים בקורות, מצאו השוטרים אישה כחושה עם שיער עד הברכיים מתבוססת בהפרשותיה. זו היתה בְּלַאנְש מוֹנְיֶיה (Monnier) בת ה-50. מייד החלו להתפשט שמועות, והן היו שערורייתיות במיוחד כיוון שמשפחת מוֹנְיֶיה היתה מאוד מכובדת: אביה היה דיקן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה. על-פי השמועות, בְּלַאנְש ניהלה רומן חשאי עם עורך-דין מקומי וילדה תינוק מחוץ לנישואין.

כשאחיה ואמה הועמדו למשפט על כליאה בלתי-חוקית, האספסוף מחוץ לבית המשפט רצה לראות דם. גלויות עם תמונת הבית הופצו בהיקף נרחב, ועיתונים כמו ל'אילוּסְטְרַסְיוֹן ולָה וִי אילוּסְטְרֶה פירסמו תמונות והדפסים מזעזעים של גילויה של מוֹנְיֶיה. קינות רגשניות הודפסו על גליונות נייר גדולים ונמכרו ברחוב. ב-1930 פירסם הסופר אַנְדְרֶה ז'יד את התיעוד האולטימטיבי של הפרשה, תחת הכותרת הפשוטה "המנוּדָה מפּוּאַטְיֶיה". אמה של בְּלַאנְש מוֹנְיֶיה נפטרה לפני שהספיקה להופיע במשפט, אבל אחיה של בְּלַאנְש זוּכּה בערעור. מסתבר שלא התרחשה שום כליאה בלתי-חוקית: מוֹנְיֶיה היתה אַנוֹרֶקְטית וחוותה סוג מוזר של חוויה מיסטית שגרמה לה דיכאון חמור והביאה אותה לפרושׁ מן העולם. עם אישפוזה השתפר מצבה הגופני, אבל היא כבר לא שבה לשפיותה, והלכה לעולמה ב-1913. קשה לתאר שבמשפחת פוּקוֹ לא הכירו את הסיפור, אבל אפשר גם אפשר לשער שלא דיברו עליו.

בית-הספר התיכון, פּוּאַטְיֶיה: ילדי משפחת פוּקוֹ נולדו ללמוד.

פוּקוֹ כמעט אף פעם לא דיבר על ילדותו, אבל ב-1970 הוא סיפר למראיין ברדיו כי לפעמים נדמה היה לו שהוא גדל בסביבה שבה סוד הקיום טמון ביֶדַע. זו היתה סביבה תחרותית שבה הדבר היחיד שנחשב היה לדעת יותר מכולם, להצליח יותר מכולם. אָחיו דֶני מאשר את הדבר: ילדי פוּקוֹ "נולדו ללמוד" וציפו מהם להצליח. אין זו הגזמה. פוּקוֹ הלך לבית-הספר מגיל ארבע. כשפְרַנְסין נכנסה לכיתה א' בבית-הספר על שם אַנְרי הרביעי, הוא פשוט סירב להיפרד מאחותו האהובה, שהיתה גדולה ממנו בשנתיים. הוא קיבל היתר מיוחד לשבת בשורה האחרונה בכיתה. אף אחד כמעט לא התייחס לילדון הבודד-למראה, אבל הוא למד לקרוא. במהלך ילדותו ונעוריו, בית-הספר היה כל חייו. לא היו לו כמעט תחביבים. פּוֹל-מישֶל דווקא אהב טניס, אך ראייתו הלקויה ומשקפיו הקשו עליו את התנועה במגרש. הוא גם נהנה מרכיבה על אופניים, ותכופות רכב אל לֶה פּירוּאַר לבקר את סבתו. מרכז פּוּאַטְיֶיה היה בנוי בצפיפות, ומרחב היה דבר יקר המציאוּת. בלֶה פּירוּאַר היה מקום לשחק ולרוץ, ואפשר גם היה לרכב על החמור סיראנוֹ – מוקד משיכה של ממש.

חינוך הילדים נמשך גם בבית: שיעורי פסנתר פרטיים היו חלק מן השיגרה. ב-1936 הצטרפה למשק הבית אומנת אנגלייה שנתנה לילדים שיעורי דיבור באנגלית. נראה שנוכחותה לא הועילה במיוחד לפוּקוֹ, ורק בשנות ה-1970, כשהחל לבקר בקביעות בארצות-הברית, הוא הצליח לשפר את האנגלית שלו. לא היו הרבה שעשועים פרט למשחקי קלפים, ספרים, והאזנה לרדיו בערב. אותה פעם שהלכו לקולנוע לראות את שלגיה ושבעת הגמדים (1937) היתה אירוע מיוחד, שעתיד להיזכר זמן רב.

מעמדו החברתי של ד"ר פוּקוֹ גרם לו לארח אנשים בביתו, אבל דֶני פוּקוֹ זוכר שהאורחים היו תמיד אותם אורחים והשיחות אותן שיחות. הילדים לא נהנו ממעמדי האירוח האלה. לפעמים הם היו צריכים לשמור על שקט; לפעמים היה עליהם לנהל שיחות מנומסות עם מבוגרים שאותם הם בקושי הכירו. הם העדיפו אירועים רשמיים יותר, שבהם הילדים סעדו בנפרד ובאווירה נינוחה הרבה יותר. הדיבור על נושאים אישיים לא התקבל בעין יפה, והשיחות התמקדו בהישגיהם הלימודיים של הילדים. בהרצאה שנתן בקוֹלֶז' דה פראנס במרץ 1982, הזכיר פוּקוֹ לקהל – שרובו היה צעיר בהרבה מכדי לדעת זאת מניסיונו האישי – כי בימיו החינוך היה בראש ובראשונה תהליך של אימון בשמירה על השקט: הרעיון שילד יוכל לבטא את עצמו בחופשיות בבית-הספר לא היה לו מקום במערכת החינוך.

התקדמותו של פּוֹל-מישֶל בבית-הספר היתה בתחילה יציבה ומעודדת. ב-1936 הוא החל ללמוד רשמית בבית-הספר התיכון על שם אַנְרי הרביעי. הוא היה תלמיד מוכשר ואהוד, ובאופן קבוע הראשון או בין הראשונים בכיתתו. העולם נראה בטוח וצפוי. אבל כבר בילדותו, פוּקוֹ הרגיש שהעולם החיצוני חודר אל חייו בצורה מאיימת. בראיון גלוי-לב להפתיע שנתן ב-1983, הוא סיפר כי הוא זוכר את רצח הקאנצלר האוסטרי אֶנְגֶלְבֶּרְט דוֹלפוּס ב-1934, ואת בואם לפּוּאַטְיֶיה של פליטים ממלחמת האזרחים בספרד. איוּם המלחמה הפך יותר ויותר למסגרת הקיום שלו. כל הצעירים דאגו, הוא נזכר, ועולם המבוגרים הוכיח להם ש"אין להם מקום מיפלט". הוא היה מודע היטב לאפשרות שייהרג בהפגזה אווירית. הוא לא היה בטוח אם יגדל להיות צרפתי או גרמני.

ב-1940 התממש איום המלחמה. הצבא הגרמני התקדם במהירות דרך בלגיה וצפון צרפת, והדרכים הוצפו באזרחים נמלטים שלא ממש ידעו לאן מועדות פניהם, וביחידות צבא נואשות ולא-מאורגנות, רבות מהן ללא מפקד. ב-17 ביוני ביקש המרשל פֶּטֶן הפסקת אש והסביר לשרידי הצבא כי הגיע הזמן להרים ידיים. צרפת החליטה לשתף פעולה עם גרמניה. אזורים רחבים בצפון ובמזרח סופחו בידי הגרמנים, והשארית חולקה לאזור כבוש ולאזור חופשי שבירתו עיירת המרחצאות וישי (Vichy). פּוּאַטְיֶיה נמצאה באזור הכבוש, ממש על הגבול עם האזור החופשי, וחיילים גרמנים סיירו ברחובותיה.

קרובים מהענף הפריזאי של המשפחה החלו לזרום לפּוּאַטְיֶיה בתחילת קיץ 1940 ושוכנו בלֶה פּירוּאַר. בין הפליטים היתה גם רופאה שזה עתה הוסמכה בשם ז'קלין וֶרְדוֹ (Verdeaux). היא כבר הכירה את משפחת פוּקוֹ מתוך קשרים משפחתיים, וכילדה קטנה אף ישבה על ברכיו של הקולונל מַלַפֶּר. אף-על-פי שלא היה לה כמעט ניסיון ברפואה, היא הוכנסה מייד לעבודה בבית-חולים-שדה מאולתר, שד"ר פוּקוֹ הקים בבית-ספר שהופקע למטרה זו. שהותה בפּוּאַטְיֶיה היתה קצרה, כי מהר מאוד היא המשיכה דרומה, אבל היא בכל זאת הספיקה להבחין בפּוֹל-מישֶל במסיבת יום ההולדת של אחותו: ילד נבוך המרכיב תמיד משקפיים, עדיין לבוש מכנסיים קצרים.

אף-על-פי שבני המשפחה התנגדו בסתר לַמימשל משתף-הפעולה של וישי, הם התאימו את עצמם לדרישות הזמן. הם לא הביעו בפומבי את תמיכתם בבעלות-הברית. הם לא יכלו לעשות זאת: קצינים גרמנים שוּכּנוּ בלֶה פּירוּאַר לפני שליחתם לחזית המזרחית. דֶני פוּקוֹ זוכר שהם קיבלו פקודות מפורשות להתנהג יפה וצייתו להן בקפדנות. בכיתות בבית-הספר על שם אַנְרי הרביעי נתלו תמונות של פֶּטֶן, וימי הלימודים של פּוֹל-מישֶל נפתחו עכשיו בשירה טקסית של הימנון מתרפס המהלל את מנהיג "צרפת החופשית": Maréchal, nous voilà ("המרשל, הננו כאן").

הישגיו של פוּקוֹ בבית-הספר, שבדרך כלל היו טובים, התדרדרו לפתע, ובקיץ 1940 הוא נכשל בבחינות סוף השנה. להפתעתו ולמורת-רוחו נאמר לו שיהיה עליו להיבחן בהן שוב. לדעת אָחיו, מורה חדש שהגיע לבית-הספר פיתח איבה אישית כלפי פּוֹל-מישֶל ואפילו נתן לו ציונים לא-הוגנים. הועלתה גם ההשערה שבואם של תלמידים מתוחכמים הרבה יותר מתיכון זַ'נְסוֹן-דֶה-סַאיִי, שפּוּנוּ מפריז, הטיל אימה על הילד והוא לא הצליח לעמוד בתחרות איתם. מדאם פוּקוֹ, נזעמת ממה שחשבה להתייחסות לא-הוגנת אל בנה, הוציאה אותו מבית-הספר ורשמה אותו בקוֹלֶז' סֶן-סְטַניסְלַס (שנודע בכינוי "סֶן-סְטַן"). זה היה מוסד דתי בניהולם של "נזירי בתי-הספר הנוצריים", שהיו ידועים גם בשם "הנזירים הנוצריים" (או, בכינוי פחות מחמיא, "הנזירים הבּוּרים").

בית-הספר לא נהנה מאותו מעמד כמו בית-הספר התיכון הישועי המקומי, אבל היה לו מוניטין סביר בהחלט. מדאם פוּקוֹ האמינה שהוא יוכל לספק לבנה סביבה יציבה יותר מבית-ספר ממלכתי, כי הכמרים ושאר המורים בבתי-הספר הדתיים הפרטיים לא היו חייבים בגיוס לצבא. היא טעתה. כשפּוֹל-מישֶל נכנס לכיתת הטֶרְמינָל (המקבילה ל"שמינית") ב-1942, הוא גילה כי קאנון דוּרֶה (Duret), שהיה אמור להיות מורהו לפילוסופיה, נאסר וגורש לגרמניה בגלל מעורבותו במחתרת המקומית. בימים שלפני מעצרו, דוּרֶה הביע את עוינותו למישטר החדש בכך שהתעקש, תוך הסתכנות רבה, כי דיוקנו של פֶּטֶן המוצג בכיתה ייתלה מתחת לצלב, ולא מעליו, כפי שדרשו התקנות.

המחליף שמוּנה לו בבית-הספר היה מומחה לספרות. מדאם פוּקוֹ סברה כי פילוסופיה יש ללמוד מפילוסופים, ומחתה בקול גדול שהפיתרון אינו מוצלח. מצאו מורה חדש בליגוּזֶ'ה. הנזיר הבֶּנֶדיקטיני דוֹם פֶּרוֹ (Perrot) תואר כחסיד מלומד אך דוֹגמטי של תומס אַקְווינַס (Aquinas), הפילוסוף-תיאולוג איש המאה ה-13, והוא התנגד לפילוסופיה המודרנית מדֶקארט והלאה.

זמן קצר לפני שנכנס פֶּרוֹ לתפקיד, פנתה מדאם פוּקוֹ אל הפיתרון הקלאסי וחיפשה לבנה מורה פרטי, תוך היעזרות בעצתו של דיקן הפקולטה לאמנויות של האוניברסיטה. בעקבות שיחתם, לואי ז'יראר (Girard) בן העשרים התחיל לבוא לבית ברחוב ארתור ראנק כל יום חמישי ללמד את פּוֹל-מישֶל פילוסופיה. ז'יראר עצמו עדיין לא השלים את התואר בפילוסופיה, ולכן כל מה שידע לעשות היה למחזר את הגירסה הדלילה של קאנט שאותה למד. למרות זאת הוא האמין שה"תלמיד" שלו דווקא לומד משהו, וכמו רבים אחרים, התרשם מאוד מיכולת העבודה שלו. הסידור נמשך קצת יותר משנה. באוגוסט 1943 גויס ז'יראר לעבודה בגרמניה.

מטרתם של שיעורי הפילוסופיה שפוּקוֹ השתתף בהם בבית-הספר היתה לספק לתלמידים ידיעה כללית רחבה בנושא, ולאו דווקא להכניס אותם אל תוך נבכי מורכבויותיו הטכניות. התחום חולק לשלוש תת-קטגוריות: פסיכולוגיה, לוֹגיקה ואֶתיקה. הלימודים התבססו על רשימת טקסטים שאישר משרד החינוך, רשימה שכמעט לא השתנתה משנה לשנה. הפילוסופיה התחילה עם היוונים, אבל הגאווה המקומית מיקדה את הדגש על המאות ה-17 וה-18, שייצגו אותן דֶקארט, פּסקל, לייבּניץ, קאנט, שפּינוֹזה, רוּסוֹ וקוֹנְדִיאק (Condillac). ובכל מה שנוגע לפיזיולוג הגדול קלוֹד בֶּרְנאר (Bernard) ולפילוסוף-המדע הפוזיטיביסט אוֹגוּסט קוֹנְט (Comte), הם אומנם הופיעו בתוכנית הלימודים, אבל רק מורים מעטים הגיעו אפילו עד המאה ה-19, ומבחינה פילוסופית המאה ה-20 עדיין לא היתה קיימת.

לאחר שעבר את בחינות הבגרות (ה-bac) ביוני 1943, פוּקוֹ היה רשאי באופן אוטומטי ללמוד באוניברסיטה, אבל תוכניותיו ושאיפותיו כבר השתנו. הוא רצה כעת להמשיך וללמוד פילוסופיה, והיה נחוש להתקבל לבית-הספר היוקרתי "אֶקוֹל נוֹרְמָל סוּפֶּרְיֶיר" (École Normale Supérieur, הידוע בקיצור ENS) בבירה פריז. פירוש הדבר היה להתכונן לבחינת הכניסה התחרותית והקשה, ה"קונקוּר" (concours). ב"סֶן-סְטַן" לא היו הצוות או המשאבים כדי להכין אותו לבחינה, ופוּקוֹ חזר לבית-הספר התיכון הישן שלו. הוא קבע לו למטרה דבר בלתי-אפשרי. אף-על-פי שרמת הלימוד באנרי הרביעי היתה טובה, היה ידוע שלתלמיד בתיכון פּרוֹבינציאלי קשה מאוד להתקבל ל-ENS, שרוב תלמידיו הגיעו מקומץ בתי-ספר יוקרתיים בפריז. באופן כמעט צפוי, אך להפתעתם הרבה של חבריו, פוּקוֹ נכשל על חוט השערה במבחן שבעל-פה באביב 1945, ולכן לא היה באפשרותו לגשת למבחן שבכתב.

כידוע, פריז שוחררה מן הכיבוש הגרמני כבר באוגוסט 1944. המלחמה התקרבה אל קיצה, ואירועים חדשים טלטלו את חייו של פּוֹל-מישֶל. המשפחה עזבה את ביתה באופן זמני. רחוב ארתור ראנק נמצא קרוב לתחנת הרכבת – מטרה מתבקשת למפציצי בעלות-הברית. ד"ר פוּקוֹ ואישתו עברו לבית שׂכוּר בעיר, ואילו הילדים נשלחו ללֶה פּירוּאַר. זו היתה, כך התברר, החלטה נבונה, שכן המוסך הצמוד לבית נחרב בהפגזה אווירית ב-13 ביוני 1944.

כשהגיע השלום, פוּקוֹ יכול היה לשפר את סיכוייו להתקבל ל-ENS בכך שילך ללמוד בפריז. במובנים מסוימים זו היתה אסטרטגיה מובנת מאליה, אך היא לא היתה חסרת קשיים. באופן עקרוני, בתי-ספר תיכוניים בפריז מקבלים תלמידים מאזורי רישום גיאוגרפיים מוגדרים. בפועל, תמיד היו דרכים לעקוף את המגבלה הזאת. מספר מפתיע של משפחות הלהוטות לשלוח את ילדיהן לבתי-ספר מסוימים מגלות לפתע קרובי משפחה המתגוררים באזור הרישום המתאים וממהרות להשתמש בכתובות שלהם. לא ברור איך בדיוק הצליח פּוֹל-מישֶל פוּקוֹ להתקבל לבית-הספר אַנְרי הרביעי, אבל כמעט בטוח שלאמו היה יד בדבר. זה עשוי להסביר את סידורי המגורים המוזרים שנעשו בשבילו. באַנְרי הרביעי היתה פנימייה, אבל פוּקוֹ לא התגורר בה; הוא גר במשך שנה בחדר בבית-ספר פרטי שניהל ידיד של אמו.

זה לא היה הזמן האידיאלי לעבור לגור בפריז. קיצוב המזון עדיין היה בתוקף. היתה מצוקת דיור חמורה. אי-השקט התעשייתי הלך וגבר, בעיקר באזורי מיכרות הפחם שבצפון. במערכת התחבורה עדיין שרר תוהו-ובוהו והתנועה התנהלה בכבדות. החורפים הראשונים שלאחר המלחמה היו קשים באופן יוצא-דופן ומלאי הדלק לסוגיו היה מוגבל. שנתו הראשונה של פוּקוֹ בפריז ודאי לא היתה קלה. לראשונה בחייו הוא היה לבדו, ואף-על-פי שהוא התלונן תכופות, לא בלי הצדקה, על כך

שגדל בסביבה קרתנית ומדכאת, עד אותה עת הוא חי חיים שלווים מאוד במשפחה בטוחה ומגוננת. פוּקוֹ מיעט מאוד לדבר על התקופה הזאת בחייו, אבל שנת המכינה לבחינת הכניסה כמעט אף פעם אינה חוויה נעימה. זהו מחזור אינסופי של שיעורים, שיעורי חזרה ובחינות לדוגמה, שמטרתם אחת ויחידה: לעבור את הבחינה. העובדה שפוּקוֹ שרד את שנת הבידוד הזאת היא עדות ליכולתו הכמעט-סטוֹאית לסבול בדידות ולספק לעצמו את צרכיו הנפשיים.

הכניסה לבית-הספר התיכון אַנרי הרביעי, פריז.

תיכון אנרי הרביעי שוכן ברחוב קְלוֹביס, ממש מאחורי הפּנתיאוֹן. זהו בניין בעל חזות מאיימת במקצת. קירותיו החיצוניים חשופים כמעט לגמרי, מלבד שורות של חלונות צרים. הכניסה היחידה מוליכה לחצר משחקים פנימית הנטועה שורות קודרות של עצים גזומים. הבניין עצמו הוא מבוך של מסדרונות ארוכים ומדרגות אבן. הכיתות היו אומנם מאוכלסות בצפיפות – עד 50 תלמידים – אך רמת ההוראה היתה גבוהה מאוד. פוּקוֹ למד היסטוריה מפיו של אַנְדְרֶה אַלְבָּה (Alba), אדם שנודע הן בזכות בקיאותו והן בזכות הרפּוּבּליקניזם האנטי-דתי שלו, ופילוסופיה למד מפיו של ז'אן איפּוֹליט (Hyppolite). המיפגש הראשון שלו עם איפּוֹליט נמשך רק חודשיים, שכן הפילוסוף עזב עד מהרה את בית-הספר לטובת מישרה באוניברסיטת סְטְרַסְבּוּר, אבל הוא טבע חותם מתמשך על חייו. איפּוֹליט היה אולי החשוב מבין ההֵגֶליאנים ששינו לחלוטין בצרפת את פני הפילוסופיה של אחרי-המלחמה. הוא היה גם מרצה ונואם מוכשר. להקשיב לו בכיתה, כתב פוּקוֹ מאוחר יותר, היה כמו להקשיב להֵגֶל עצמו, או אפילו לקולה של הפילוסופיה. לאמיתו של דבר, פוּקוֹ האזין בכיתה לגירסה בעל-פה, מוקדמת מאוד, של מחקר גדול על הפֶנוֹמֶנוֹלוֹגיה של הרוח של הֵגֶל (חיבור שאיפּוֹליט כבר הספיק לתרגם), מחקר שעתיד להופיע בדפוס בשנת 1959.

שנת הלימודים באנרי הרביעי פעלה את פעולתה. כשפוּקוֹ ניגש שוב לבחינה, הוא דורג במקום הרביעי במדינה. זה היה סמלי, כמעט סמלי מדי, אבל הבחינה שבעל-פה היתה המיפגש הראשון שלו עם אדם שיהפוך אחר-כך לחברו הטוב וישפיע רבות על עבודתו ועל הקריירה שלו: ז'ורז' קַנְגילֶם (Canguilhem), מפקח על בתי-ספר בתחום הפילוסופיה ופרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת סְטְרַסְבּוּר. קַנְגילֶם לא זכר שום דבר מאותה פגישה ראשונה. פוּקוֹ היה בסך-הכל עוד מועמד אחד שנבחן אצלו.

פוּקוֹ הגיע בדיוק מאותו רקע שנגדו צעירים רבים התקוממו. המרד האישי שלו התבטא בשתי דרכים. הוא שנא שקראו לו "פּוֹל-מישֶל" ותמיד קרא לעצמו פשוט "מישֶל", אם כי לא שינה את שמו באופן רשמי ומינהלי. ייתכן שהיה זה מרד נגד אב שרבים מתארים אותו כנוקשה וסמכותני, אבל אחיו ואחותו מציעים פרשנות אחרת. במגרש המשחקים, "פּוֹל-מישֶל" הפך בקלות ל"פוֹלישינֶל" (polichinelle), הגירסה הצרפתית של פּוּלְצ'ינֶלָה,¹ מה שהיה עלול לגרור בדיחות על "סודו של פוֹלישינֶל" (שמשמעותו סוד גלוי). כאדם בוגר, פוּקוֹ היה רגיש ונוטה להיעלב, וגם כילד לא אהב שמקניטים אותו.

צורת המרד השנייה היתה רצינית יותר. כבר בגיל עשר הכריז פוּקוֹ שאין בכוונתו ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהיות רופא: הוא רצה להיות מורה להיסטוריה. היחסים עם משפחתו, ובעיקר עם אביו, הידרדרו מאוד. אך סירובו להיות רופא לא היה אמור להפתיע איש, כי בהיותו ילד לא הראה אף פעם שום כישרון או התעניינות במדעי הטבע.

ישנה שמועה עיקשת, שכיום כבר אי-אפשר לאשר או להפריך אותה, ולפיה אביו של פוּקוֹ הוא שעורר בו את הרתיעה מפני הרפואה כאשר התעקש כי בנו יהיה נוכח בניתוח של כריתת איבר, "כדי להפוך אותו לגבר". החוויה עוררה בו בחילה. האַנֶקְדוֹטה אינה בלתי-סבירה, כי דומה שפוּקוֹ האב אכן נמשך במידת-מה למַקַבְּרי. בהזדמנות מסוימת הוא לקח את הצייר הסוריאליסטי אַנְדְרֶה מאסוֹן (Masson), שאליו התוודע באמצעות מכר משותף ושהפך למטופל שלו, לראות גופה של ילד עם פציעה מוזרה שחשפה חלקים מריקמת המוח. בהשראת החוויה צייר מאסון רישום עקלתוני מצמרר והעניק אותו לרופא שלו. במשך שנים רבות היה הרישום תלוי בחדר העבודה של מישֶל פוּקוֹ וכעת הוא נמצא ברשותו של אחיו.

גם לפוּקוֹ הצעיר היתה חיבה מסוימת לצדדים המחרידים של הרפואה. לפחות בהזדמנות אחת הוא רכב למכון לַרְנֶה (Institut de Larnay) שבפאתי פּוּאַטְיֶיה. המכון, שנוסד באמצע המאה ה-19 ופועל כיום במתכונת שונה לחלוטין, נוהל על-ידי נזירות ושׂם לו למטרה לטפל בנשים חירשות-אילמות שתוארו כ"נשמות כלואות". הדיירת הכי מפורסמת שלו היתה מארְת אֶרְטֶן (Heurtin), שנוסף להיותה חירשת-אילמת היתה גם עיוורת. היא הובאה למכון ב-1910 לאחר ילדוּת קשה במיוחד, והנזירות לימדו אותה לקיים לפחות קשר מוגבל עם אנשים אחרים. אף-על-פי שהמכון היה, יחסית לַתקופה, מוסד מתקדם ואפילו פורץ-דרך, הוא עדיין נצמד לכמה מן המנהגים הדוחים ביותר של המאה ה-19, ואֶרְטֶן היתה מוצגת מעת לעת לפני הציבור. לדברי אחיו, היא ריתקה את פוּקוֹ.

בין אם יש אמת באנקדוטת הכריתה ובין אם לאו, ידוע שבבגרותו היה קשה מאוד לשכנע את פוּקוֹ להיוועץ ברופא. אף-על-פי שהיחסים עם אביו היו מתוחים, לא נוצר ביניהם נתק של ממש. הוריו של פוּקוֹ ציפו מילדיהם שיצליחו, ותיגמלו אותם על הצלחה. כשנשאל איזה פרס היה רוצה לקבל על ההצלחה בבחינות הכניסה, פּוֹל-מישֶל ביקש מייד שיעורים בגרמנית. בבית-הספר הוא למד יוונית, לטינית ואנגלית, אבל לא גרמנית. בבחינה שבעל-פה הוא ספג ביקורת על כך שהגה בצורה לא נכונה מילה בְּשפה שלא ידע, והוא היה נחוש בדעתו שדבר כזה לא יקרה שוב. הוריו מצאו לו מורה פרטי לגרמנית.

פוּקוֹ עזב את בית משפחתו ב-1946 כדי ללמוד בבית-ספר תיכון בפריז, וכמעט לא חזר לפּוּאַטְיֶיה עד מותו של אביו ב-1959, בין השאר משום שחלק ניכר מן הזמן חי ועבד בחו"ל. לאחר מכן הוא בילה את חודשי אוגוסט עם אמו. לאחר מות בעלה פרשה גברת פוּקוֹ אל לֶה פּירוּאַר, להתגורר עם סבתו של פוּקוֹ (עד שזו הלכה לעולמה ביולי 1961), והתקינה שם מערכת חימום מרכזית כדי להתמודד עם בעיית הרטיבות. למישֶל הוקצו חדר עבודה וחדר שינה כמעט נזירי באגף של הבית שבעבר שימש למגורי המשרתים. חדר העבודה היה מרוהט בצמצום, אבל היה מקום טוב כדי לעבור בו על כתבי-יד ולעשות הגהות.

ביקוריו של פוּקוֹ נערכו תמיד בעונת כבישת המלפפונים, ואחת המטלות שלקח על עצמו היתה לקרצף את הירקות הקטנטנים לפני שהושרו בחומץ ובתבלינים כדי להפוך למלאי השנתי של מלפפונים חמוצים. השקיית הגינה היתה אחד מן הטקסים היומיומיים שלו, ונשיאת דליי ההשקיה הכבדים היתה מעין הרמת-משקולות לעניים. פוּקוֹ דיבר תכופות במרירות על ילדותו ועל הבורגנות הפּרוֹבינציאלית שבחיקה גדל, אבל תמיד שמר בליבו חיבה מסוימת לאזור. ב-1984, בעודו גוסס ממחלות הקשורות באֵיידס, הוא עדיין תיכנן לרכוש בית-כומר ישן ומט לנפּוֹל בכפר הקטן לָה וֶרוּ (La Verrue) השוכן בקירבת מקום.

למרות חילוקי הדעות הניכרים ביניהם, במובנים מסוימים פוּקוֹ הזדהה בכל זאת עם אביו. הוא תיאר את עצמו תכופות כ"מאבחן" ואת עבודתו כ"דיאגנוֹזה של ההוֹוה", וראה את עצמו לאו דווקא כמבשׂר של אמיתות נצחיות. הוא אומנם הודה כי שאל את דימוי ה"דיאגנוֹזה" מניטשה, אבל ציין גם שכאשר הוא כותב, הוא משאיר על הנייר את אותם סימונים אגרסיביים שאביו השאיר בזמנו על הגוף בזמן הניתוח: "הפכתי את איזמל המנתחים למחזיק עטים". דימוי איזמל המנתחים בהחלט מצייר תמונה מדויקת של צורת עבודתו של פוּקוֹ. יותר מכפי שקרא ספרים, הוא ביתר וניתח אותם, כרת מהם ציטוטים כפי שכורתים איברים להשתלה, והרכיב אותם אל תוך הטקסטים שלו עצמו.

פוּקוֹ היה בדרך כלל חשאי מאוד לגבי ילדותו וכמעט לא התייחס אליה בעבודותיו. כמו ניטשה, הוא נטה לגישה האומרת "אני דבר אחד, והכתיבה שלי היא דבר אחר", וכמעט מעולם לא דיבר על חייו האישיים. עם זאת, בראיון שנערך עימו ב-1967 הוא גילה שרודף אותו סיוט חוזר שבו הוא מתבונן בטקסט ולא מצליח לקרוא אותו. הוא מסוגל לפענח רק חלק קטנטן ממנו, אבל ממשיך ומעמיד פנים שהוא קורא אותו למרות שהוא יודע שהוא ממציא. לפתע הטקסט כולו נעשה מטושטש והוא לא מצליח לקרוא יותר בכלל. בנקודה זו הוא מרגיש מחנק בגרון ומתעורר. פוּקוֹ מעולם לא הציע פירוש לסיוט.

אם מעט מאוד ידוע על חייו האישיים של פוּקוֹ הצעיר, הרי שעל מיניותו ידוע עוד פחות. ב-1981 הוא הצהיר שמאז ומעולם נמשך לבנים ותמיד רצה לקיים יחסי מין עם נערים, והוסיף שהיה לו "חבר" ראשון רק בגיל עשרים. שמו של החבר מעולם לא נודע, אך המיפגש ביניהם התרחש בוודאי בפריז. השאלה אם היה לפוּקוֹ ניסיון מיני קודם או לא היא עניין לספּקוּלציה בלבד, אבל פּוּאַטְיֶיה של לפני המלחמה לא היתה כל-כך מקום להתנסויות מסוג זה, ובחייו של פוּקוֹ לא היה כמעט מרחב פרטי. בשיחותיו עם לואי ז'יראר לא היתה הזדמנות לווידויים אישיים, ולמורה שלו לא היה מושג במה שנוגע לנטייתו המינית של התלמיד. השניים שמרו על קשר לאחר המלחמה, וכאשר ז'יראר התכונן לנישואיו ב-1947, הוא התלוצץ – "אתה הבא בתור". פוּקוֹ הסמיק, וז'יראר לפתע "הבין".

מלבד זאת, בצרפת הכבושה גם היה מסוכן להיות הומוסקסואל. באוגוסט 1942 הוכנס לדיני העונשין תיקון 334: גיל ההסכמה הועלה ל-21, והעונש על קיום יחסי מין עם קטין בן אותו המין היה מאסר של שישה חודשים עד שלוש שנים, וקנסות של 2,000 עד 6,000 פרנק. קטינים שקיימו ביניהם יחסי מין בהסכמה היו עלולים לעמוד לדין על "תקיפה הדדית בנסיבות מחמירות". זו היתה החקיקה ההוֹמוֹפוֹבּית הראשונה שהונהגה בצרפת מאז שהמהפכה הוציאה מתוך ספר החוקים את העבירה של משכב זכר. סעיף 334 תאם את ההדגשה של ממשלת וישי על "ערכי משפחה", אבל הוא גם שיקף את האמונה שהרפובליקה השלישית הפסידה במלחמה משום שעורערה מבפנים על-ידי תרבות של נשיות, של ניווּן, ולפחות כפועל-יוצא – של הומוסקסואליות.

זמן קצר לפני שעבר לפריז, היה לפוּקוֹ מיפגש משמעותי. ז'אן פְּיֶיל (Piel) היה אדם שבשבילו אפשר היה להמציא את המונח "הִתְרַשְתוּת" – אדם שהתקיים בנקודת המיפגש בין עולמות שונים זה מזה. הוא נולד ב-1901 או ב-1902 (תמיד סירב לומר מתי בדיוק), למד פילוסופיה וכלכלה פוליטית, אך מעולם לא פיתח קריירה אקדמית. הוא חש בנוח במסדרונות הממשלה בדיוק כמו בסלונים ספרותיים. הוא היה נשוי לסימון מַקְלֶס (Maklès), אחת משלוש אחיות; אחת משתי אחיותיה, רוז מַקְלֶס, התחתנה עם הצייר הסוריאליסטי שאותו כבר הזכרנו, אַנְדְרֶה מאסוֹן, והשנייה, סילביה, נישאה בתחילה לסופר האוונגארדי ז'ורז' בַּטַאי (Bataille) ואחר-כך לפסיכואנליטיקן החדשן ז'אק לַקאן (Lacan). פְּיֶיל היה אפוא מקורב למרכז של מה שיהפוך להיות האוונגארד הצרפתי החדש של אחרי-המלחמה. הוא היה מעין מגַשר, כמעט לא מוכר לציבור הרחב, אבל בעל השפעה עצומה מאחורי הקלעים של הסצנה האינטלקטואלית.

פְּיֶיל נפל בשבי ב-1940, אבל לאחר המלחמה מונה ב-1946 למזכיר כללי לענייני כלכלה ונשלח לפּוּאַטְיֶיה, שם הוטל עליו להקים מחדש את מערכות התחבורה והטלקומוניקציה ולהחיות את החקלאות. העובדה שפְּיֶיל כבר הכיר במעורפל את משפחת פוּקוֹ מראה עד להיכן הגיעו קשריהם. בזמן שהותו בפּוּאַטְיֶיה, פְּיֶיל נפגע בתאונת דרכים וד"ר פוּקוֹ האב ניתח אותו. הניתוח לא הצליח במלואו והשאיר אותו צולע באופן שהגביל מאוד את ניידותו. לפְּיֶיל לא היה כמעט קשר ישיר עם מישל עצמו באותו זמן, אבל הוא בהחלט הבחין בו, ולאחר מכן עקב מרחוק אחר התקדמותו.

אף-על-פי שפוּקוֹ מעולם לא שב להתגורר בקביעות בפּוּאַטְיֶיה ולרוב דיבר בזלזול על מוצאו הבורגני, הן מקום הולדתו והן ערכי המשפחה הטביעו בו חותם. השנים שעשה בבית-הספר התיכון היוקרתי העניקו לו את הנכס היקר של היכרות רהוטה עם התרבות הצרפתית הקלאסית, תרבות שיש לה חשיבות כל-כך גדולה במונחים חברתיים. התלמיד הרציני והחרוץ גדל והיה לאדם שעבורו עבודה אינטלקטואלית חשובה יותר מכל: כשפוּקוֹ היה אומר: ça, c'est du travail ("זה באמת עבודה") – זו היתה מחמאה יוצאת מן הכלל. משפחתו נטעה בו כישורים חברתיים מסוימים, ואף-על-פי שסבל מהתקפים של דיכאון ושל ביישנות, כמעט מעולם לא חש מבוכה בחברה, ותמיד ידע להתרועע עם מיגוון רחב מאוד של אנשים. הוא היה מארח מיומן וקשוב. הוא הגיע מרקע מיוחס שאותו קיבל כדבר מובן מאליו, וזה העניק לו כישורים חברתיים שימושיים רבים וכן ביטחון עצמי. שבחים וזכויות-יתר הוא קיבל בקלילות וכמעט כאילו הגיעו לו בזכות.

בעולם הבורגנות הפּרוֹבינציאלית, העושר היה בהחלט חשוב, אבל נפנוף בו נחשב לטעם רע. בתי הבורגנות היו, יחסית לתקופה, מרוהטים ומקושטים בהפרזה, אבל מוֹתרוֹת מנקרי-עיניים וצריכה ראוותנית לא התקבלו בעין יפה. פוּקוֹ אף פעם לא היה עני, והשכר הגבוה שהרוויח, התמלוגים על ספריו, והתשלומים על סיבובי ההרצאות שלו הפכו אותו לאדם עשיר. עם זאת, מעולם לא ניסה להפגין את עושרו. לרוב התלבש בפשטות, אפילו ברישול. הוא היה מאוד משועשע כשמראיין קנדי הביע את הפתעתו למראה פרופסור כל-כך נכבד המסתובב בקמפוס של אוניברסיטת טוֹרוֹנטוֹ לבוש ג'ינס, חולצת-טי לבנה וז'קט עור שחור. המראיין כנראה לא ידע שהבגדים האלה היו אז, לפחות בפריז, תלבושת טיפוסית של גברים הומוסקסואלים.

הדירות השונות שפוּקוֹ גר בהן היו בהחלט נוחות ומרוהטות בקפידה, אבל גם חשופות וכמעט נזיריות, כאילו נהג תמיד על-פי העיקרון הבורגני של acheter peu, mais acheter cher ("לקנות מעט אבל לקנות יקר"). הדירה ברחוב ווֹז'יראר (Vaugirard), שבה התגורר מ-1970 עד מותו ב-1984, עוצבה בסגנון מודרניסטי חשוף, עם מעט מאוד קישוטים. הוא עבד על שולחן של פלדה וזכוכית. במהלך רוב חייו הבוגרים, פוּקוֹ חי ועבד בסביבה ביתית שהיה בה כמעט רק צבע אחד, ויש כנראה משמעות לעובדה שכאשר כתב מדי פעם על אמנות הציור (תחום שהתעניין בו ברצינות), הוא כמעט לא התייחס לצבע. עבור הבורגני הפּרוֹבינציאלי, כסף היה משהו שצוברים, לא משהו שמדברים עליו. פוּקוֹ היה נדיב ותרם סכומי כסף גדולים למטרות פוליטיות ואחרות, אבל התרומות נעשו בדיסקרטיות כזאת שכמעט היו אנונימיות. משהו מ"סוד הקסם של הבורגנות" בהחלט דבק בו, במישֶל פוּקוֹ.

הערות

1. דמות ידועה ממסורת הקומדיה דֶל אַרְטֶה - משרת ממוצא כפרי, המתנהג בדרך כלל כאיש ערמומי, זללן וגס־רוח, הנושא מסיכת־אף על פניו, חטוטרת על גבו, וכרס נאה מלפניו.