מוזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוזה
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1995
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
 

תקציר

חיילת תמהונית בעלת נפש רומנטית מתאהבת במשורר נודע. קצינה בבה"ד 12 שלוקחת את החיילת חולת האהבה תחת חסותה משקיפה בחוסר אונים על רומן מסחרר וטראגי שלתוכו נסחפת החיילת. היא נקרעת בין הזדהות לבין חריצת דין. כמה שנים לאחר מכן שוב תפגוש הקצינה במשורר, והוא עדיין ממכר, עדין נערץ על ידי נשים. הפעם, נגועה בתחושת אשמה, היא יוצאת לעימות אתו, בניסיון להציל מפניו קורבן נוסף. בתוך כך היא נחשפת לקסם המלים של הדקנס הרומנטי ומתוודעת לכוחות שביכולתה להציב מולו. גיל הראבן היא ילידת 1959. הספרים פרי עטה שראו אור: "אגדה חדשה"- ספר ילדים; "תקוה אם נתעקש" – ספר תיעודי על העלייה הרוסית החדשה; "ארוחת צהריים עם אמא" – קובץ סיפורים; ו"הסיפור האמיתי" – רומן.

פרק ראשון

״האם תיאותי, גבירתי, לעשות חסד עם זר, ותיתני לי את מקומך ליד החלון?״ ראיתי כרס קטנה, שורת כפתורים לבנים על חולצה שחורה, חריץ עמוק בסנטר ועיני תכלת בהירות עד להטריד. הוא התנשא מעלי כמו כרזה ענקית, בחלל שאיבד פתאום את עומקו.
״אני משורר,״ הוסיף, כאילו היה זה הסבר.
התרוממתי מן הכורסה ונעמדתי מולו, כפות ידי מרוחקות רק מעט מירכי. ״אתה שרץ מזוהם, והפה שלך מסריח,״ יריתי.
לא יריתי. מלים כאלה אף פעם לא באות בזמן, ואני נתפסתי בהפתעה, אך גם אלמלא נתפסתי כך, גם אילו הייתי דרוכה, לא הייתי אומרת דבר. יש אנשים שמתירים לעצמם להשתגע. אינני נמנית עמם, ואין לי עניין להימנות. ימים ספורים קודם לכן קיבלתי את העבודה במלון, עדיין הייתי בתקופת חפיפה, ולא אני אחרוג מגדרי בגלל אוריאל הגר. אינני אדם אימפולסיבי. התייצבתי על רגליים רופפות, והתרחקתי מעט אל בין אבזרי ריהוט שבהרף עין הפכו תפאורה.
״אני אסיר תודה לך,״ שמעתי אותו אומר, ״הרבה זמן מנעתי מעצמי את מראה הים.״ וחיווה בידו תנועה רחבה מול הנוף המשחיר.
היינו קרובים אז לשיא העונה. כל השולחנות שבלובי היו תפוסים, וכמוהם השרפרפים שלאורך הבר. קבוצות קטנות של ישראלים התגודדו בין עגלות הקפה והעוגות. ליד הכניסה נערמו בנפרד תלים של תרמילים ותלים של מזוודות. היה לי לאן ללכת. יכולתי לגשת למשרדי המיועד, למרות שגם עבודת ניירת אני מעדיפה לעשות מחוץ למשרד, יכולתי לעלות לחדרי, אבל מצאתי עצמי תקועה במקומי, אוחזת צרור ניירות מול החזה, עוד רגע מיותר, ועוד אחד, ממתינה למישהו שישליך לי חכה וימשוך אותי החוצה. יבקש שאבהיר לו משימה, יטיל עלי משימה. בכל המון, בכל שעה בלובי, אפשר לאתר אדם או שניים שעומדים בדיוק כך, צווארם קצת זקוף מדי, קצת חשוף מדי, ועל פניהם הבעה של ציפייה לא ממוקדת. לא טוב לעמוד כך.
שוב הזזתי את הרגליים, והלכתי והצבתי את עצמי ליד עירית קדוש, שישבה מול הפסנתר והדביקה את שרשרת השירים שלה לרצף מתקתק. היא שלחה אלי חיוך קטן, ומיד חזרו עיניה אל שורת כלבי הים העליזים שעל גבול התקרה מעל לאיש שבכורסתי, משלימות את מסכת ההעוויות שהיו אצלה חלק בלתי נפרד מתנועת הנגינה. שמחתי לפגוש בה כשבאתי למלון, למרות שהיכרות של ממש לא היתה בינינו. היא התקבלה לפנימייה שלי שנתיים אחרי, ותיכף ומיד הסתפחה לכנופיה רועשת־דוהרת שהתרברבה בשם המטופש ״חבורת הפראים״. ייתכן שהשתנתה מאז. בכל מקרה, בינינו, הבוגרים, יש תמיד איזו תחושה של אחווה, ואפשר שעוד נתיידד.
למטה, על החוף, נותרו רק אחרוני המתרחצים, אורזים שקיות, מקפלים מלבן לבן של מגבת. ילד קטן שוטט לבדו לעבר המים, הרים בקבוק ריק שנשכח, מילא אותו במי הים, ואז נענה לקריאה שלא יכולתי לשמוע, פנה פתאום ורץ לעברי עד שנעלם מתחת למרפסת המלון. גוש דו־ראשי של אוהבים נפרד לשני גופים שעלו לאט, צמודי ידיים, מן המים. הרחק ממני, מעבר לזגוגית העבה, נדמה היה שהם נעים לקצב המרוח של ״חופים״, כלצלילי פסקול של סרט מוסיקלי. קדוש לא נדרשה לשיר בלובי, אבל היא היתה קודם כול זמרת, ודומה היה שהיא פורטת מלים ולא מנגינה.
היו זמנים שבהם רקמתי סביבו הזיות. אותם ימים התגוררתי באילת הרחוקה מכול, והסיכוי לעימות מציאותי היה אפסי. ובכל זאת, לעתים דימיתי לראות את צל דמותו בדמות חולפת. עם השנים ירדה תדירות ההזיה, וגם עוצמתה שככה, עד שלא היתה יותר ממחשבה טורדנית. הרגש שהוליד אותה כבר נשכח, ואני אפילו לא הרהרתי במשורר בעת ששבתי לתל אביב.
והנה הוא כאן, בא לתחומי, אל המקום ששום איש המכיר את אורחותיו לא היה מצפה לפגוש בו, ואני סברתי שאני מכירה את אורחותיו, למרות שמעולם לא פגשתיו.

״אשרת? השם הוא אשרת, אני זוכרת נכון?״ דורית מהאקדמאים עמדה לצדי. ״ראיתי שפינית את מקומך למרצה שלנו.״ על הלוח שבכניסה היה רשום רק: ״ברוכים הבאים, אקדמאים״ ו״כנס האקדמאים - באולם הדייגים״.
״הוא אליכם?״
היא הושיטה לי את התכנית. ״קח שירים!״ קראה הכותרת בראש העמוד. הכרתי סוג זה של אירועים. בעצם היה צריך להיות כתוב שם: ״בואו לחפש אהבה!״ נשים היו תמיד רוב בקהל, ותמיד הופתעו מחדש לגלות זאת. העזתי להעיף מבט לעבר המשורר שישב בכורסתי, ונעלם בתוכה.
״אז את יודעת מי זה.״ היא נשמעה מאוכזבת, כאילו נגזלה ממנה האפשרות ליידע אותי בדבר נוכחותו בקרבנו. ״אוריאל הגר,״ אמרה בכל זאת. הידקתי את אוגדן הניירות אל בטני, שחלל שחור נפער בה, מערבב חוץ ופנים. שש שנים עברו מאז שמעתי את שמו נהגה בקול.
״חשבתי שהוא נמנע מהופעות בציבור.״
״נכון. את צודקת, ואני לא יודעת איך זכינו למזל שכזה. אני מתכוונת... כבר שנים שהוא לא נחשף, טוב, חוץ מהריאיון הזה שהוא נתן ל׳ידיעות׳, אבל בעיקרון, מאז הטרגדיה שלו הוא לא מופיע, ואני בכל זאת אמרתי לעצמי שמוכרחים לנסות, אז כתבתי לו מכתב, כי מה כבר יכול להיות, והנה, הוא ענה לי כן. פשוט כן. ובשבילנו מה יותר טוב מלסיים אתו את הכנס.״
״ואת יכולה לסמוך על דורית שתדע מה לכתוב.״ עמוס צימר, סגן מנהל, לשעבר מנהל האירועים, האיש שאת תפקידו עמדתי לרשת, הצטרף אלינו, מניח יד על כתפה של דורית, רוכן אליה וכאילו מרחרח באף שועלי. כשהשמיט את ידו אחזה בשרוולו, ומכאן והלאה, בהיסח דעת, מוללה אותו בין אצבעותיה. היה לו לעמוס פה מוצצני קטן, כמו ציור פה של ילד, מפתיע מתחת לאף ארוך. לא אהבתי את מראהו, ובכל זאת הקפדתי לקבע את מבטי בשניהם ולהרחיק את תפאורת הלובי לרקע.
״לדורית היה רעיון בעניין התאורה.״
״עד עכשיו בעיקר ניתחנו שירים,״ היא הסבירה, ״אבל לקראת סיום חשוב לנו לתת גם חוויה, כי מה זה שיר אם לא חוויה? אוריאל הגר עומד לקרוא לנו שירים שלו, וחשבתי שאולי לכבוד זה נוכל לעמעם קצת את האור.״
לא שמתי לב מתי עירית הפסיקה לנגן, אבל הפסנתר היה סגור, וראשה של עירית צץ בינינו כמו חיה קטנה מדובללת. גופה היה שרוע על הכלי באופן לגמרי לא מכובד.
״אתם מדברים על אוריאל הגר? הוא יושב שמה. אני ראיתי אותו.״ שלא מרצוננו עקבנו אחר הציפורן המושטת. ראינו רגל מתנודדת על רגל, ואצבעות חולפות לרגע, אוחזות בסיגריה. הוא אחז בה בכל האצבעות, לא בין שתיים.
״הוא היה פעם בטלוויזיה, ב׳מבט פנימה׳ איזה מתוק. חשבתי שבמציאות הוא בטח נראה הרבה יותר זקן.״
״מה פתאום זקן?״
״טוב, איך שהוא מדבר, אף אחד לא מדבר ככה. העברית שלו כזאת מקסימה,״ ליהגה עירית, וסידרה את המסרק בין תלתליה. דורית, בשינוי זווית קל של הגוף, הרחיקה אותה מעליה.
״אוריאל הגר ביקש שנניח אותו לבדו עד הקריאה, אבל אנחנו תיכף מוכרחים להתחיל, לפני שאנשים יתחילו לטפטף הביתה.״
״אני לרשותך. בואי, נסדר לנו אפקט טוב של תאורה,״ אמר עמוס. הוא היה מה שמכנים בחור רגיש. כבר עבר את גיל ארבעים, ועדיין התקרא ״בחור״ בפי המרכלים. הוא היה מאלה שמרבים לדבר בהם בענף, גם אנשים שמעולם לא פגשו בו. ביום שבו התקבלתי לעבודה הזמין אותי לסעוד אתו צהריים. הוא התעניין אם כבר מצאתי לי דירה בעיר - אני עדיין לא מצאתי - ואז אמר את הדברים הבאים:
״את יודעת, אפילו בביזנס שלנו יש עדיין הרבה גברים שלא אוהבים לעבוד עם מנהלות, כמה שלא יהיו מוכשרות. אני יודע את זה, ואני חושב שאולי בגלל זה אשה עלולה להרגיש שמעמידים אותה כל הזמן במבחן. אז בגלל שאני נשאר כאן, ויהיו הרבה אירועים שבהם נצטרך לשתף פעולה, חשוב לי שתדעי שמבחינתי זה יופי שאת מחליפה אותי, ושאין שום מבחן. גם ביחס לאחרים, אני לא אומר שאין כאן כמה חארות, אבל בסך הכול את תגלי שהרכבנו כאן צוות נהדר.״ שתקתי. הוא מצמץ בעיניו והציע לי סוכרייה ירוקה.
״אני מרגיש צורך להגיד לך כבר עכשיו שאני מאוד מודע לקושי הזה שלך, ושלי אין שום בעיה עם נשים.״ הוא לא השתמש בסוכריות כדי להסוות את ריח פיו, אני חושבת, אלא את העובדה המשונה שלא היה לו ריח בכלל. ריח המנטה נספג בעורו ובבגדיו. ימים ספורים אחרי קבלתי למלון כבר ידעתי לזהות, על־פי הניחוח הזה, שהשתמש במעלית לפני.
״יש לך הרבה רגשות,״ אמרתי. זה לא היה הוגן, אבל עמוס צימר היה זה שהתנצל.
״אני מצטער,״ אמר, ״איך שגבר לא יגיד את זה, זה יישמע רע.״
הוא גרם לי להרגיש כמו מופרעת.
עמוס טעה. שלוש שנים עבדתי באילת, ולא היה לי קשה לעבוד עם גברים, עד שהתחלף המנהל ב״קוראל״. נכון, מפעם לפעם היה עלי ללבוש את דמות הגננת האימתנית, לשלב ידיים ולהגות בצמצום שפתיים: ״אתה תסלח לי מאוד,״ או, ״אני מאוד מצטערת...״ (דגש על ״מאוד״) ובמקרים קיצוניים גם, ״יש לך מזל שלא שמעתי מה אמרת.״ אבל זה לא קרה לעתים קרובות, ובדרך כלל די היה בכך. עד שבא המנהל החדש. ״את יודעת שאת מותק?״ שאל אותי כשנכנסתי למשרדו להציג בפניו את הצעת התכנית שלי לאירועי הקיץ. ״תודה לך,״ מלמלתי בצינה.
״אז מה דעתך?״ שאלתי עם סיום הישיבה.
״כבר סיכמנו שאת מותק.״ הוא סיכם לי.
הבנתי שהגיעה השעה לעלות צפונה. מדוע לא ניסיתי להירשם אז ללימודי משפטים? חשבתי שדרוש לי עוד זמן, עוד שנה אחת אחרונה שבה אוכל להגדיל את חסכונותי, עוד שנה, שאחריה אעזוב סוף־סוף את חיי המלון.
״לא, אתה צריך לסלוח לי,״ אמרתי בכל זאת לעמוס, מחקה את שפתו הכמו אישית. ״זה לא היה הוגן. כמו שכל־כך יפה ניחשת, באמת עברו עלי כמה התנסויות קשות, אבל אני משוכנעת כמוך שהצוות פה מקסים.״ לא רק בעיניו בהירות הריסים הוא הרבה למצמץ, אלא גם בשפתיו.
מסניף הרגשות הזה השתוקק לשמוע הכול על ההתנסויות הקשות שלי, אבל לא היתה לי שום כוונה לספר. בעניין הצוות דווקא לא כיזבתי. כשאדם בא למקום חדש עליו להחליט בלבו שרק טוב צפוי לו שם, הרי כל אחד אחראי למורל שלו, ובתחום המורל, אדם בר דעת בשום אופן לא ייתלה בנסיבות מקריות. לא צריך לצפות שהלב יתרונן מכוח עצמו. אבל אולי אני מתחילה להישמע כמו אמא שלי המחומצנת, מימי פלד, מימי פלד־פדאל, נכון לעכשיו, עם רשימות ה״קודם כול״ שלה: ״קודם כול את צריכה להגיד תודה בלב על ההזדמנויות שיש לך, ושאין לילדים אחרים,״ היתה מרצה באוזני כל פעם שהתחלנו שוב לארוז, ״קודם כול את צריכה לזכור שאת מייצגת את מדינת ישראל,״ ״קודם כול את צריכה למצוא לך חברים.״
״קודם כול אני רעיה ואמא,״ נרשם מפיה במשך השנים בשלוש כתבות שונות בעיתוני נשים.
אך הנה, אני מניחה למחשבותי לסטות לפה ולשם, ורק לא להיכנס עם עמוס לאולם הדייגים, לעמעם את האורות, ולראות את המשורר אוריאל הגר עולה על הפודיום.
ואמנם את האורות לא אני עמעמתי. עמוס ועירית התלוו לדורית, ואני חזרתי לשבת בלובי, שהתחיל להתרוקן בעת שבאי הסמינר התכנסו לשמוע שירה ורוב האורחים עלו לחדריהם להתכונן לארוחת הערב. עוד מעט אעלה לחדרי, עוד לפני שייגמר הכינוס וכולם ינהרו החוצה אהיה במקלחת. עוד מעט.
מכיוון שאת תפקידי כמנהלת אירועים נחלתי בפתאומיות, אפשרה לי ההנהלה להתגורר באחד מחדרי האורחים שבקומה הראשונה, עד שתימצא לי דירה בעיר.
רוב הדירות שבדקתי היו חורבות מטויחות, והמעט שאיכשהו נראו סבירות היו יקרות מאוד, ואני הרי התכוונתי לחסוך לקראת אותו עתיד ששמר על מרחק קבוע ממני. כך או כך, בשום דירה שראיתי לא יכולתי לדמות את עצמי מתגוררת.
קושי נוסף נגע לאזור. שש שנות עבודה בענף עשו משהו לתחושת המרחב שלי. זאת הדרך הפחות מדאיגה לתאר את העובדה שיותר ויותר נמנעתי מלצאת לרחובות. חלפו הזמנים שבהם יכולתי להירדם בשק שינה תחת שמים פתוחים. אינני יכולה לסמן את הרגע שבו זה התחיל, אבל יום אחד שמתי לב שחודש חלף בלי שעברתי בדלת המסתובבת. זה היה קצת מוזר, אבל בסוכות, בשיא העונה, דבר כזה - חשבתי - עלול לקרות, מה גם שבאילת אנשים יוצאים אל המלונות, ואני הרי הייתי במקום שאליו כולם יוצאים. לא היה עלי לנסוע לעבודה, לא הזדקקתי לערוך קניות, את המכתבים המעטים שלי הייתי משאירה בדלפק הקבלה, לשם מה היה עלי לצאת? רק שככל שהזמן עבר שוב לא יכולתי לנשום ברגיעה אלא את האוויר הממותן, הממוזג, של ה״קוראל״. כשפסעתי על מדרכה, קול צעדי טרד אותי, והרעש הלא מובלע של העיר מרט את עצבי. ארגנתי טיולים שאליהם לא הצטרפתי. ארגנתי שמחות שהותירו אותי חלולה ומרוטה. אנשים באו והלכו, אך נדמה היה לי שאותן דמויות נשארות תמיד מסביב; תמיד יש גבר שועל ואשה סוסית, נער תן מניע מותניים, איש לטאה רובץ בשמש, ילדה עכברית בבגד ים לא הולם נצמדת לשולי הבריכה. כמו בעולם החי, למדתי לזהות את הזנים, ומספר הזנים מוגבל. ואז הופיעה המודעה של ״כלב הים״, וידעתי שזאת ההזדמנות שלי לשנות לפחות את הסביבה, אם לא את מכלול חיי, ומתוך שינוי המקום אפשר שיבואו גם שינויים נוספים. הם חיפשו מנהל אירועים ש״יודע לתרגם חלומות למציאות״. אם את החלומות ימציאו הקליינטים, אני כבר אדע לטפל במציאות.
הנסיעה למרכז הארץ היתה נסבלת. עלה בידי לראות באוטובוס הקומתיים מעין שלוחת מלון מתנייעת, אך הדימוי לא פעל בהתמדה, ולאורך הדרך כמה פעמים הרחקתי מעלי את תמונת האוטובוס התקוע, ואת תמונת עצמי נפלטת אל משטחי החולות הלוהטים שבחוץ. תל אביב עצמה היתה סיוט של טינופת אלימה. שכרתי חדר במלון זול נקי, מרחק נסיעה קצרה מ״כלב הים״, ושם, לאחר הריאיון שלי, המתנתי ארבעה ימים לתשובת ההנהלה. המגבות היו קטנות ודקות, השטיחים בלויים, ותבליטי הנחושת והאריגים שקישטו את חדר האוכל נראו כמוצר של חוג במרכז הקהילתי. את ארוחותי, בטעם אבקת מרק עוף, אכלתי עם כל אלה שהיו אומללים מכדי לצאת לאחת המסעדות שבאזור, או שהיו מאושרים עד כדי אדישות. את הדכדוך דחיתי מעלי, אבל תחושה מסוימת של מתח היתה בלתי נמנעת, אף שלרגע לא היה לי ספק שיבחרו בי. מכיוון שהמלון היה חדש, עדיין שהה בו נציג של ההנהלה האמריקאית, וכשדיברתי על הטעם הישראלי המיוחד בנופש פעיל ועל הצורך המשוער להתאים אותו לקו של הרשת, ידעתי שאני מוצאת חן בעיניו. הוא שייך זאת לנתונים מוצקים, כמו שליטתי בארבע שפות, ולניסיוני ב״קוראל״, אבל חשתי שמה שהכריע באמת הוא עברי הקרוב - עדיין בצבא. את האפקט שיש לו על תיירים, יהודים מבוגרים במיוחד, גיליתי עוד קודם. ״בסיס טירוניות״ מריץ במוחותיהם סרט כחול, ובו אהבות בין נשים, נשק שממזמזים בין הרגליים, רימוזים לסדיזם נשי ומדים שמחביאים את הגוף עד שאופס, פתאום הם נעלמים במקלחת. סוג מסוים מאוד של סקרנות רוסן בפניו כשבכוונה הארכתי בתיאור הזמנים ההם של הווי בנות בצבא. הייתי זקוקה לעבודה. איש מהמועמדים לא היה זקוק לה יותר ממני.
כשבישרו לי שזכיתי במשרה הם עשו זאת בחמימות המיומנת של מקומות גדולים באמת, שאף פעם לא יאלצו אותך להתמקח על תנאים.
הוזמנתי להעביר את חפצי למלון ולשהות שם עד שאתארגן. חדרי היה בקומה הראשונה, פונה אל הכביש הבין עירוני, ולא אל הים, אך קטנותו התאימה לי, כמו רשרוש הסדינים הטריים, כמו התכלת העדינה של הקיר, כמו ברק האריחים באמבטיה. אם עלי לשכור דירה, זו תצטרך להיות סמוכה למלון.
״כנראה אין לי די ניסיון בשכירות,״ אמרתי לעמוס. האמת היא שמעולם לא היתה לי דירה שלי ממש.
את הפסנתר החליפה מוסיקת רקע מוקלטת, שנועדה להבליע את קולות הקהל, רק שרוב הקהל כבר פרש, והאולם עתיד היה להתמלא שוב רק לאחר שעת ארוחת הערב. מלצרית התירה את הווילונות, על מנת שאלה יסתירו את המרובעים הגדולים של אפילת הים. רוח קלה נשבה מבעד לסדק שהותירה בדלת ההזזה, והתפיחה את הווילון, שנתפס והרפה ושוב נלפת ברגלי. למטה, במועדון, ערכו את הבר לקראת הלילה. בארבע־עשרה הקומות שלמעלה גלגלו החדרניות את כיסויי המיטה הכחולים, הניחו ממתק על הכר, החליפו מגבות למי שצריך. אי שם בבניין הגדול הסיר עובד תחזוקה תורן נורה שנשרפה. שניים מפקידי הקבלה נעלמו בתוך החדרון שלהם. בשעה זאת, שעת טרחה במטבח ורגיעה בטרקלין, היו רוב המפתחות מופקדים בתאים.
ובאולם הדייגים קרא המשורר אוריאל הגר משיריו. ״לדעת״, ״באה בענן״, ״בכל מאודי״, ״עולה בסערה״. או אפשר שהיו לו שירים חדשים. ומה עשיתי אני? התפרצתי לאולם. פתחתי בבעיטה את הדלת, ושם, בראש המדרגות, נשאתי נאום באוזני הנשים המתבזות, הנקבות לחות העין, שהתכנסו להקשיב לו.
מובן שלא. במקומי בלובי, קרוב לאולם, אבל לא בתוכו, לא, בפנים ודאי שלא, הטיתי ראשי לאחור, ועם מגע הווילון המונשם ברוח, למשך זמן קצוב, התמסרתי לזיכרונות רעים כמו להתקף בלתי נמנע של כאב.

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1995
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים
מוזה גיל הראבן

״האם תיאותי, גבירתי, לעשות חסד עם זר, ותיתני לי את מקומך ליד החלון?״ ראיתי כרס קטנה, שורת כפתורים לבנים על חולצה שחורה, חריץ עמוק בסנטר ועיני תכלת בהירות עד להטריד. הוא התנשא מעלי כמו כרזה ענקית, בחלל שאיבד פתאום את עומקו.
״אני משורר,״ הוסיף, כאילו היה זה הסבר.
התרוממתי מן הכורסה ונעמדתי מולו, כפות ידי מרוחקות רק מעט מירכי. ״אתה שרץ מזוהם, והפה שלך מסריח,״ יריתי.
לא יריתי. מלים כאלה אף פעם לא באות בזמן, ואני נתפסתי בהפתעה, אך גם אלמלא נתפסתי כך, גם אילו הייתי דרוכה, לא הייתי אומרת דבר. יש אנשים שמתירים לעצמם להשתגע. אינני נמנית עמם, ואין לי עניין להימנות. ימים ספורים קודם לכן קיבלתי את העבודה במלון, עדיין הייתי בתקופת חפיפה, ולא אני אחרוג מגדרי בגלל אוריאל הגר. אינני אדם אימפולסיבי. התייצבתי על רגליים רופפות, והתרחקתי מעט אל בין אבזרי ריהוט שבהרף עין הפכו תפאורה.
״אני אסיר תודה לך,״ שמעתי אותו אומר, ״הרבה זמן מנעתי מעצמי את מראה הים.״ וחיווה בידו תנועה רחבה מול הנוף המשחיר.
היינו קרובים אז לשיא העונה. כל השולחנות שבלובי היו תפוסים, וכמוהם השרפרפים שלאורך הבר. קבוצות קטנות של ישראלים התגודדו בין עגלות הקפה והעוגות. ליד הכניסה נערמו בנפרד תלים של תרמילים ותלים של מזוודות. היה לי לאן ללכת. יכולתי לגשת למשרדי המיועד, למרות שגם עבודת ניירת אני מעדיפה לעשות מחוץ למשרד, יכולתי לעלות לחדרי, אבל מצאתי עצמי תקועה במקומי, אוחזת צרור ניירות מול החזה, עוד רגע מיותר, ועוד אחד, ממתינה למישהו שישליך לי חכה וימשוך אותי החוצה. יבקש שאבהיר לו משימה, יטיל עלי משימה. בכל המון, בכל שעה בלובי, אפשר לאתר אדם או שניים שעומדים בדיוק כך, צווארם קצת זקוף מדי, קצת חשוף מדי, ועל פניהם הבעה של ציפייה לא ממוקדת. לא טוב לעמוד כך.
שוב הזזתי את הרגליים, והלכתי והצבתי את עצמי ליד עירית קדוש, שישבה מול הפסנתר והדביקה את שרשרת השירים שלה לרצף מתקתק. היא שלחה אלי חיוך קטן, ומיד חזרו עיניה אל שורת כלבי הים העליזים שעל גבול התקרה מעל לאיש שבכורסתי, משלימות את מסכת ההעוויות שהיו אצלה חלק בלתי נפרד מתנועת הנגינה. שמחתי לפגוש בה כשבאתי למלון, למרות שהיכרות של ממש לא היתה בינינו. היא התקבלה לפנימייה שלי שנתיים אחרי, ותיכף ומיד הסתפחה לכנופיה רועשת־דוהרת שהתרברבה בשם המטופש ״חבורת הפראים״. ייתכן שהשתנתה מאז. בכל מקרה, בינינו, הבוגרים, יש תמיד איזו תחושה של אחווה, ואפשר שעוד נתיידד.
למטה, על החוף, נותרו רק אחרוני המתרחצים, אורזים שקיות, מקפלים מלבן לבן של מגבת. ילד קטן שוטט לבדו לעבר המים, הרים בקבוק ריק שנשכח, מילא אותו במי הים, ואז נענה לקריאה שלא יכולתי לשמוע, פנה פתאום ורץ לעברי עד שנעלם מתחת למרפסת המלון. גוש דו־ראשי של אוהבים נפרד לשני גופים שעלו לאט, צמודי ידיים, מן המים. הרחק ממני, מעבר לזגוגית העבה, נדמה היה שהם נעים לקצב המרוח של ״חופים״, כלצלילי פסקול של סרט מוסיקלי. קדוש לא נדרשה לשיר בלובי, אבל היא היתה קודם כול זמרת, ודומה היה שהיא פורטת מלים ולא מנגינה.
היו זמנים שבהם רקמתי סביבו הזיות. אותם ימים התגוררתי באילת הרחוקה מכול, והסיכוי לעימות מציאותי היה אפסי. ובכל זאת, לעתים דימיתי לראות את צל דמותו בדמות חולפת. עם השנים ירדה תדירות ההזיה, וגם עוצמתה שככה, עד שלא היתה יותר ממחשבה טורדנית. הרגש שהוליד אותה כבר נשכח, ואני אפילו לא הרהרתי במשורר בעת ששבתי לתל אביב.
והנה הוא כאן, בא לתחומי, אל המקום ששום איש המכיר את אורחותיו לא היה מצפה לפגוש בו, ואני סברתי שאני מכירה את אורחותיו, למרות שמעולם לא פגשתיו.

״אשרת? השם הוא אשרת, אני זוכרת נכון?״ דורית מהאקדמאים עמדה לצדי. ״ראיתי שפינית את מקומך למרצה שלנו.״ על הלוח שבכניסה היה רשום רק: ״ברוכים הבאים, אקדמאים״ ו״כנס האקדמאים - באולם הדייגים״.
״הוא אליכם?״
היא הושיטה לי את התכנית. ״קח שירים!״ קראה הכותרת בראש העמוד. הכרתי סוג זה של אירועים. בעצם היה צריך להיות כתוב שם: ״בואו לחפש אהבה!״ נשים היו תמיד רוב בקהל, ותמיד הופתעו מחדש לגלות זאת. העזתי להעיף מבט לעבר המשורר שישב בכורסתי, ונעלם בתוכה.
״אז את יודעת מי זה.״ היא נשמעה מאוכזבת, כאילו נגזלה ממנה האפשרות ליידע אותי בדבר נוכחותו בקרבנו. ״אוריאל הגר,״ אמרה בכל זאת. הידקתי את אוגדן הניירות אל בטני, שחלל שחור נפער בה, מערבב חוץ ופנים. שש שנים עברו מאז שמעתי את שמו נהגה בקול.
״חשבתי שהוא נמנע מהופעות בציבור.״
״נכון. את צודקת, ואני לא יודעת איך זכינו למזל שכזה. אני מתכוונת... כבר שנים שהוא לא נחשף, טוב, חוץ מהריאיון הזה שהוא נתן ל׳ידיעות׳, אבל בעיקרון, מאז הטרגדיה שלו הוא לא מופיע, ואני בכל זאת אמרתי לעצמי שמוכרחים לנסות, אז כתבתי לו מכתב, כי מה כבר יכול להיות, והנה, הוא ענה לי כן. פשוט כן. ובשבילנו מה יותר טוב מלסיים אתו את הכנס.״
״ואת יכולה לסמוך על דורית שתדע מה לכתוב.״ עמוס צימר, סגן מנהל, לשעבר מנהל האירועים, האיש שאת תפקידו עמדתי לרשת, הצטרף אלינו, מניח יד על כתפה של דורית, רוכן אליה וכאילו מרחרח באף שועלי. כשהשמיט את ידו אחזה בשרוולו, ומכאן והלאה, בהיסח דעת, מוללה אותו בין אצבעותיה. היה לו לעמוס פה מוצצני קטן, כמו ציור פה של ילד, מפתיע מתחת לאף ארוך. לא אהבתי את מראהו, ובכל זאת הקפדתי לקבע את מבטי בשניהם ולהרחיק את תפאורת הלובי לרקע.
״לדורית היה רעיון בעניין התאורה.״
״עד עכשיו בעיקר ניתחנו שירים,״ היא הסבירה, ״אבל לקראת סיום חשוב לנו לתת גם חוויה, כי מה זה שיר אם לא חוויה? אוריאל הגר עומד לקרוא לנו שירים שלו, וחשבתי שאולי לכבוד זה נוכל לעמעם קצת את האור.״
לא שמתי לב מתי עירית הפסיקה לנגן, אבל הפסנתר היה סגור, וראשה של עירית צץ בינינו כמו חיה קטנה מדובללת. גופה היה שרוע על הכלי באופן לגמרי לא מכובד.
״אתם מדברים על אוריאל הגר? הוא יושב שמה. אני ראיתי אותו.״ שלא מרצוננו עקבנו אחר הציפורן המושטת. ראינו רגל מתנודדת על רגל, ואצבעות חולפות לרגע, אוחזות בסיגריה. הוא אחז בה בכל האצבעות, לא בין שתיים.
״הוא היה פעם בטלוויזיה, ב׳מבט פנימה׳ איזה מתוק. חשבתי שבמציאות הוא בטח נראה הרבה יותר זקן.״
״מה פתאום זקן?״
״טוב, איך שהוא מדבר, אף אחד לא מדבר ככה. העברית שלו כזאת מקסימה,״ ליהגה עירית, וסידרה את המסרק בין תלתליה. דורית, בשינוי זווית קל של הגוף, הרחיקה אותה מעליה.
״אוריאל הגר ביקש שנניח אותו לבדו עד הקריאה, אבל אנחנו תיכף מוכרחים להתחיל, לפני שאנשים יתחילו לטפטף הביתה.״
״אני לרשותך. בואי, נסדר לנו אפקט טוב של תאורה,״ אמר עמוס. הוא היה מה שמכנים בחור רגיש. כבר עבר את גיל ארבעים, ועדיין התקרא ״בחור״ בפי המרכלים. הוא היה מאלה שמרבים לדבר בהם בענף, גם אנשים שמעולם לא פגשו בו. ביום שבו התקבלתי לעבודה הזמין אותי לסעוד אתו צהריים. הוא התעניין אם כבר מצאתי לי דירה בעיר - אני עדיין לא מצאתי - ואז אמר את הדברים הבאים:
״את יודעת, אפילו בביזנס שלנו יש עדיין הרבה גברים שלא אוהבים לעבוד עם מנהלות, כמה שלא יהיו מוכשרות. אני יודע את זה, ואני חושב שאולי בגלל זה אשה עלולה להרגיש שמעמידים אותה כל הזמן במבחן. אז בגלל שאני נשאר כאן, ויהיו הרבה אירועים שבהם נצטרך לשתף פעולה, חשוב לי שתדעי שמבחינתי זה יופי שאת מחליפה אותי, ושאין שום מבחן. גם ביחס לאחרים, אני לא אומר שאין כאן כמה חארות, אבל בסך הכול את תגלי שהרכבנו כאן צוות נהדר.״ שתקתי. הוא מצמץ בעיניו והציע לי סוכרייה ירוקה.
״אני מרגיש צורך להגיד לך כבר עכשיו שאני מאוד מודע לקושי הזה שלך, ושלי אין שום בעיה עם נשים.״ הוא לא השתמש בסוכריות כדי להסוות את ריח פיו, אני חושבת, אלא את העובדה המשונה שלא היה לו ריח בכלל. ריח המנטה נספג בעורו ובבגדיו. ימים ספורים אחרי קבלתי למלון כבר ידעתי לזהות, על־פי הניחוח הזה, שהשתמש במעלית לפני.
״יש לך הרבה רגשות,״ אמרתי. זה לא היה הוגן, אבל עמוס צימר היה זה שהתנצל.
״אני מצטער,״ אמר, ״איך שגבר לא יגיד את זה, זה יישמע רע.״
הוא גרם לי להרגיש כמו מופרעת.
עמוס טעה. שלוש שנים עבדתי באילת, ולא היה לי קשה לעבוד עם גברים, עד שהתחלף המנהל ב״קוראל״. נכון, מפעם לפעם היה עלי ללבוש את דמות הגננת האימתנית, לשלב ידיים ולהגות בצמצום שפתיים: ״אתה תסלח לי מאוד,״ או, ״אני מאוד מצטערת...״ (דגש על ״מאוד״) ובמקרים קיצוניים גם, ״יש לך מזל שלא שמעתי מה אמרת.״ אבל זה לא קרה לעתים קרובות, ובדרך כלל די היה בכך. עד שבא המנהל החדש. ״את יודעת שאת מותק?״ שאל אותי כשנכנסתי למשרדו להציג בפניו את הצעת התכנית שלי לאירועי הקיץ. ״תודה לך,״ מלמלתי בצינה.
״אז מה דעתך?״ שאלתי עם סיום הישיבה.
״כבר סיכמנו שאת מותק.״ הוא סיכם לי.
הבנתי שהגיעה השעה לעלות צפונה. מדוע לא ניסיתי להירשם אז ללימודי משפטים? חשבתי שדרוש לי עוד זמן, עוד שנה אחת אחרונה שבה אוכל להגדיל את חסכונותי, עוד שנה, שאחריה אעזוב סוף־סוף את חיי המלון.
״לא, אתה צריך לסלוח לי,״ אמרתי בכל זאת לעמוס, מחקה את שפתו הכמו אישית. ״זה לא היה הוגן. כמו שכל־כך יפה ניחשת, באמת עברו עלי כמה התנסויות קשות, אבל אני משוכנעת כמוך שהצוות פה מקסים.״ לא רק בעיניו בהירות הריסים הוא הרבה למצמץ, אלא גם בשפתיו.
מסניף הרגשות הזה השתוקק לשמוע הכול על ההתנסויות הקשות שלי, אבל לא היתה לי שום כוונה לספר. בעניין הצוות דווקא לא כיזבתי. כשאדם בא למקום חדש עליו להחליט בלבו שרק טוב צפוי לו שם, הרי כל אחד אחראי למורל שלו, ובתחום המורל, אדם בר דעת בשום אופן לא ייתלה בנסיבות מקריות. לא צריך לצפות שהלב יתרונן מכוח עצמו. אבל אולי אני מתחילה להישמע כמו אמא שלי המחומצנת, מימי פלד, מימי פלד־פדאל, נכון לעכשיו, עם רשימות ה״קודם כול״ שלה: ״קודם כול את צריכה להגיד תודה בלב על ההזדמנויות שיש לך, ושאין לילדים אחרים,״ היתה מרצה באוזני כל פעם שהתחלנו שוב לארוז, ״קודם כול את צריכה לזכור שאת מייצגת את מדינת ישראל,״ ״קודם כול את צריכה למצוא לך חברים.״
״קודם כול אני רעיה ואמא,״ נרשם מפיה במשך השנים בשלוש כתבות שונות בעיתוני נשים.
אך הנה, אני מניחה למחשבותי לסטות לפה ולשם, ורק לא להיכנס עם עמוס לאולם הדייגים, לעמעם את האורות, ולראות את המשורר אוריאל הגר עולה על הפודיום.
ואמנם את האורות לא אני עמעמתי. עמוס ועירית התלוו לדורית, ואני חזרתי לשבת בלובי, שהתחיל להתרוקן בעת שבאי הסמינר התכנסו לשמוע שירה ורוב האורחים עלו לחדריהם להתכונן לארוחת הערב. עוד מעט אעלה לחדרי, עוד לפני שייגמר הכינוס וכולם ינהרו החוצה אהיה במקלחת. עוד מעט.
מכיוון שאת תפקידי כמנהלת אירועים נחלתי בפתאומיות, אפשרה לי ההנהלה להתגורר באחד מחדרי האורחים שבקומה הראשונה, עד שתימצא לי דירה בעיר.
רוב הדירות שבדקתי היו חורבות מטויחות, והמעט שאיכשהו נראו סבירות היו יקרות מאוד, ואני הרי התכוונתי לחסוך לקראת אותו עתיד ששמר על מרחק קבוע ממני. כך או כך, בשום דירה שראיתי לא יכולתי לדמות את עצמי מתגוררת.
קושי נוסף נגע לאזור. שש שנות עבודה בענף עשו משהו לתחושת המרחב שלי. זאת הדרך הפחות מדאיגה לתאר את העובדה שיותר ויותר נמנעתי מלצאת לרחובות. חלפו הזמנים שבהם יכולתי להירדם בשק שינה תחת שמים פתוחים. אינני יכולה לסמן את הרגע שבו זה התחיל, אבל יום אחד שמתי לב שחודש חלף בלי שעברתי בדלת המסתובבת. זה היה קצת מוזר, אבל בסוכות, בשיא העונה, דבר כזה - חשבתי - עלול לקרות, מה גם שבאילת אנשים יוצאים אל המלונות, ואני הרי הייתי במקום שאליו כולם יוצאים. לא היה עלי לנסוע לעבודה, לא הזדקקתי לערוך קניות, את המכתבים המעטים שלי הייתי משאירה בדלפק הקבלה, לשם מה היה עלי לצאת? רק שככל שהזמן עבר שוב לא יכולתי לנשום ברגיעה אלא את האוויר הממותן, הממוזג, של ה״קוראל״. כשפסעתי על מדרכה, קול צעדי טרד אותי, והרעש הלא מובלע של העיר מרט את עצבי. ארגנתי טיולים שאליהם לא הצטרפתי. ארגנתי שמחות שהותירו אותי חלולה ומרוטה. אנשים באו והלכו, אך נדמה היה לי שאותן דמויות נשארות תמיד מסביב; תמיד יש גבר שועל ואשה סוסית, נער תן מניע מותניים, איש לטאה רובץ בשמש, ילדה עכברית בבגד ים לא הולם נצמדת לשולי הבריכה. כמו בעולם החי, למדתי לזהות את הזנים, ומספר הזנים מוגבל. ואז הופיעה המודעה של ״כלב הים״, וידעתי שזאת ההזדמנות שלי לשנות לפחות את הסביבה, אם לא את מכלול חיי, ומתוך שינוי המקום אפשר שיבואו גם שינויים נוספים. הם חיפשו מנהל אירועים ש״יודע לתרגם חלומות למציאות״. אם את החלומות ימציאו הקליינטים, אני כבר אדע לטפל במציאות.
הנסיעה למרכז הארץ היתה נסבלת. עלה בידי לראות באוטובוס הקומתיים מעין שלוחת מלון מתנייעת, אך הדימוי לא פעל בהתמדה, ולאורך הדרך כמה פעמים הרחקתי מעלי את תמונת האוטובוס התקוע, ואת תמונת עצמי נפלטת אל משטחי החולות הלוהטים שבחוץ. תל אביב עצמה היתה סיוט של טינופת אלימה. שכרתי חדר במלון זול נקי, מרחק נסיעה קצרה מ״כלב הים״, ושם, לאחר הריאיון שלי, המתנתי ארבעה ימים לתשובת ההנהלה. המגבות היו קטנות ודקות, השטיחים בלויים, ותבליטי הנחושת והאריגים שקישטו את חדר האוכל נראו כמוצר של חוג במרכז הקהילתי. את ארוחותי, בטעם אבקת מרק עוף, אכלתי עם כל אלה שהיו אומללים מכדי לצאת לאחת המסעדות שבאזור, או שהיו מאושרים עד כדי אדישות. את הדכדוך דחיתי מעלי, אבל תחושה מסוימת של מתח היתה בלתי נמנעת, אף שלרגע לא היה לי ספק שיבחרו בי. מכיוון שהמלון היה חדש, עדיין שהה בו נציג של ההנהלה האמריקאית, וכשדיברתי על הטעם הישראלי המיוחד בנופש פעיל ועל הצורך המשוער להתאים אותו לקו של הרשת, ידעתי שאני מוצאת חן בעיניו. הוא שייך זאת לנתונים מוצקים, כמו שליטתי בארבע שפות, ולניסיוני ב״קוראל״, אבל חשתי שמה שהכריע באמת הוא עברי הקרוב - עדיין בצבא. את האפקט שיש לו על תיירים, יהודים מבוגרים במיוחד, גיליתי עוד קודם. ״בסיס טירוניות״ מריץ במוחותיהם סרט כחול, ובו אהבות בין נשים, נשק שממזמזים בין הרגליים, רימוזים לסדיזם נשי ומדים שמחביאים את הגוף עד שאופס, פתאום הם נעלמים במקלחת. סוג מסוים מאוד של סקרנות רוסן בפניו כשבכוונה הארכתי בתיאור הזמנים ההם של הווי בנות בצבא. הייתי זקוקה לעבודה. איש מהמועמדים לא היה זקוק לה יותר ממני.
כשבישרו לי שזכיתי במשרה הם עשו זאת בחמימות המיומנת של מקומות גדולים באמת, שאף פעם לא יאלצו אותך להתמקח על תנאים.
הוזמנתי להעביר את חפצי למלון ולשהות שם עד שאתארגן. חדרי היה בקומה הראשונה, פונה אל הכביש הבין עירוני, ולא אל הים, אך קטנותו התאימה לי, כמו רשרוש הסדינים הטריים, כמו התכלת העדינה של הקיר, כמו ברק האריחים באמבטיה. אם עלי לשכור דירה, זו תצטרך להיות סמוכה למלון.
״כנראה אין לי די ניסיון בשכירות,״ אמרתי לעמוס. האמת היא שמעולם לא היתה לי דירה שלי ממש.
את הפסנתר החליפה מוסיקת רקע מוקלטת, שנועדה להבליע את קולות הקהל, רק שרוב הקהל כבר פרש, והאולם עתיד היה להתמלא שוב רק לאחר שעת ארוחת הערב. מלצרית התירה את הווילונות, על מנת שאלה יסתירו את המרובעים הגדולים של אפילת הים. רוח קלה נשבה מבעד לסדק שהותירה בדלת ההזזה, והתפיחה את הווילון, שנתפס והרפה ושוב נלפת ברגלי. למטה, במועדון, ערכו את הבר לקראת הלילה. בארבע־עשרה הקומות שלמעלה גלגלו החדרניות את כיסויי המיטה הכחולים, הניחו ממתק על הכר, החליפו מגבות למי שצריך. אי שם בבניין הגדול הסיר עובד תחזוקה תורן נורה שנשרפה. שניים מפקידי הקבלה נעלמו בתוך החדרון שלהם. בשעה זאת, שעת טרחה במטבח ורגיעה בטרקלין, היו רוב המפתחות מופקדים בתאים.
ובאולם הדייגים קרא המשורר אוריאל הגר משיריו. ״לדעת״, ״באה בענן״, ״בכל מאודי״, ״עולה בסערה״. או אפשר שהיו לו שירים חדשים. ומה עשיתי אני? התפרצתי לאולם. פתחתי בבעיטה את הדלת, ושם, בראש המדרגות, נשאתי נאום באוזני הנשים המתבזות, הנקבות לחות העין, שהתכנסו להקשיב לו.
מובן שלא. במקומי בלובי, קרוב לאולם, אבל לא בתוכו, לא, בפנים ודאי שלא, הטיתי ראשי לאחור, ועם מגע הווילון המונשם ברוח, למשך זמן קצוב, התמסרתי לזיכרונות רעים כמו להתקף בלתי נמנע של כאב.