ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
שאלת הקואלות

תקציר

במרכז שלוש הנובלות שבספר "שאלת הקואלות" עומדת שאלה בנוגע לטיבם של יחסים בין-אישיים בעולם שהולך ומשתנה ומתהפך סביבנו, עולם של אפשרויות חדשות ושל אתגרים חדשים.

בנובלה הראשונה, שאלת הקואלות, שנתנה לספר את שמו, זוג צעיר, שמוצא את עצמו במציאות דיסטופית שבה תשתיות כמו חשמל פסקו מלעבוד, בורא לעצמו פנטזיה מתוקה על אי בודד, שיעוצב לפי רצונו. הצורך של בני הזוג להחליט ביחד על כל פרט ופרט באותו אי דמיוני, מקרב אותם ומרחיק אותם זה מזה, ומסמן מה נשאר אנושי גם אחרי שהעולם המוכר אבד ואיננו. בנובלה השנייה, הבקשה, גבר צעיר מבקש שימדדו לו את רמת הכאב הנפשי שהוא חש ומחכה לרגע שבו הטכנולוגיה תאפשר לכאב להיות מדיד באופן אובייקטיבי. בנובלה השלישית, הללים, אנו פוגשים במשפחה של סבא, סבתא ונכדה, שחיים באוטופיה לכאורה, בעולם רב יופי, נטול כסף, מעמדות והיררכיה, שבו כל אדם מפתח את עצמו כרצונו ועוזר לזולת כדרך חיים. אך גם במציאות האידילית, השלווה וחסרת המכאובים הזאת – הטבע האנושי עושה את שלו, ויחסים בין אנשים בכלל ובתוך המשפחה בפרט מסתבכים.

בשאלת הקואלות גַיל הראבן בוראת עולמות שרחוקים לכאורה מהמציאות המוכרת לנו. אלה הם עולמות ספקולטיביים, חלקם אידיליים וחלקם גדושי מתחים, אבל גם בהם אנחנו נתקלים שוב ושוב בביטויים של הטבע האנושי – לטוב ולרע. בשלוש הנובלות בני האדם ממשיכים להכאיב זה לזה, סובלים מחוסר ביטחון ודחייה ומתקשים להגיע לרוגע ולאושר, אך לצד כל אלה צצות גם נחמות יקרות-ערך, כמו אהבה, דאגה וחברות. 

גַיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002, מוכרת לנו מהרומנים האהובים ועטורי השבחים שכתבה, ביניהם "אני ליאונה", "שאהבה נפשי" ו"חיים" וידועה גם כסופרת שכותבת בז'אנרים שונים. גם כאן, בז'אנר הספקולטיבי, היא מעיזה ובוראת עולמות, וכותבת אותם בסגנונה הייחודי, שקנה לה מעריצים רבים. שאלת הקואלות הוא ספרה התשעה-עשר.

מותו של העתיד / רן בן-נון
גיל הראבן בשתי נובלות דיסטופיות, ואחת קצת פחות
מותו של העתיד / רן בן-נון
גיל הראבן בשתי נובלות דיסטופיות, ואחת קצת פחות
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • ספרה החדש של גיל הראבן נקרא שאלת הקואלות, אבל בעצם נשאלת בו שאלה אחרת - האם המצב בישראל יכול להיות גרוע יותכ מכפי שהוא כעת, והתשובה היא כן, בוודאי. כלומר, שוב הולכים לבחירות כל כמה חודשים, וזה מרגיש חסר תועלת, אבל בעתיד הקרוב הדיסטופי יש גם הפסקות חשמל, שבהן הגיבורים, זוג צעיר ירושלמי, יושבים בחושך ומדמיינים את אי החלומות שלהם. זה נחמד, עד שהיא מציעה להכניס לאי קואלות והוא מסרב, כי קואלות אוכלות אקליפטוסים, עצים כעורים שמזכירים לו את הצבא. עד לאותו רגע, הכל ביניהם היה נעים, רגוע ושליו, ממש כמו הכתיבה של הראבן, שכמו מלטפת אותנו בעת שהמסרים האפוקליפטיים העגומים שלה חודרים ללב כמעט בלי שנרגיש.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • תועות בזמן/ מרגרט אטווד
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • לא כבד מדי.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • נובלת הנושא, אחת משלוש בקובץ היפה הזה, מתארת את מה שנקרא תקופת התיקונים, שבה הכל מתקלקל, והיא ממש מעבר לפינה, שהרי הכל כאן משתבש מיום ליום. אנו ממש מרגישים את זה, והראבן מצליחה לקלוע במדויק לסנטימנט שהוא הכי ישראל 2026. הזוגיות של גיבוריה היא ניסיון למצוא ודאות בעולם כאוטי שבו האמת כבר לא קיימת; מרגיש מוכר? זיהוי תהליכים, היה מי שאמר, והראבן ממש טובה בזה, חדה, סופנית, מדייקת את התחושה העכשווית כל כך שכבר אין על מה לדבר, שכמה עוד אפשר לומר שוב ושוב כמה מייאש ונורא המצב. אבטלה המונית, תלושי מזון, סחר חליפין, מגיפות ישנות שחוזרות להרוג בנו, ומול כל אלה ניצבת רוח האדם שתמיד נושבת, גם בתקופות הקשות ביותר, והאהבה שמנצחת את הכל; עד שמגיעות הקואלות הארורות, ואפילו הדמיון כבר נהיה מסוכן. כשעצם משחק המחשבה הופך לבלתי אפשרי, אז יודעים שגם התקווה כבר מתה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • הנובלה השניה בקובץ, הבקשה, מספרת על יעקב בן ה-27, שמגיע לחדר המיון ומבקש שימדדו כמה הוא סובל. לפסיכולוג הוותיק על סף פרישה שנשלח לטפל בו, יעקב מספר שהוא עובד במק-ג'וב כלשהו, קופאי לילה במרכול קטן, בן לאם רעילה ופוגענית ואב כנוע, שהעדיף למות מסרטן מאשר להישאר ולהמשיך לסבול תחת שליטתה של האם. הוא מוצף מחשבות אובדניות ובכי ללא סיבה, כמה כואב לו. אולי יעזור לו הפיינומטר, מד הכאב (pain), מכשיר חדשני בפיתוח, שהגתה אחותו המדענית הגאונית, שגרה הרחק מכאן. איך יעזור לו כימות הסבל, שואל הפסיכולוג, לא ברור, אבל סיפורו של יעקב נוגע בו עמוקות ומכניס אותו לחרדה; למה דווקא הוא? אולי כי הוא נוגע ברגש המשותף כעת לכל כך הרבה אנשים, אימת הבדידות, המחלה הממארת של המאה ה-21. בצר לו, המטפל מתקשר למנטור הקשיש שלו, שכמובן כבר שמע על הפיינומטר ורואה בו בשורה ענקית, בראש וראשונה לאלה שלא מסוגלים לבטא את כאבם, כלומר הדמנטים למיניהם. כך יוצא שיעקב הוא בכלל לא הגיבור פה ואפילו לא הנושא, אלא הנפש האנושית ואיך מטפלים בה באמת, לא הקשקושים האופנתיים האלה על משמעות שלא מפסיקים להעמיס עלינו. הראבן חושפת את התחבולה בדיון מרתק המתנהל ברמה שטובי ספרי העיון מתקשים להגיה אליה: כשהמטופל שלך מרגיש רע, טפל בו, אל תבלבל לו את המוח בסיסמאות העצמה. אז מה בעצם המכשיר נותן? אישור חיצוני לתחושות פנימיות, ולידציה, שמישהו, משהו, רואה אותו באמת ומכיר בכאבו, לפעמים זה כל מה שצריך. אבל מצד המטפל, עצם המחשבה על הפיינומטר היא קללה שרודפת אחריו וגורמת לו לעשות את מה שהכי אסור, להשוות בין הסבל של מטופליו. זה פחות סיפור על הפתולוגיה של הפציינט ויותר על האובססיה של הדוקטור, הכלי המדעי שיוכיח שכולנו, כל הזמן, פשוט סובלים, ואין מה לעשות עם זה, פשוט אין. והאמת היא שהמטופל חכם יותר מהמטפל, כי בעצם, לא רק שאנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה במוחם ובנפשם של אחרים, אנחנו אפילו לא יודעים שום דבר על מה שקורהדוקרה בתוכנו, בתוך נפשנו שלנו, החיים הם פשוט סבל אחד גדול וזהו.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • הנובלות אינן אחידות ברמתן. השלישית קצת פחות מבריקה.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • המנטור מהסיפור השני פשוט אדיר - פרוידיאני אולד סקול עם הדרת כבוד שחייבים להעריץ, וגם קצת לפחד.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "אין השתוקקות גדולה מהשתוקקותו של ילד לאהבה, ואין אמונה עיקשת מאמונתו שאם רק יעשה דבר זה או אחר — הוא יזכה בה."
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • ירושליםם של הראבן היא, איך לומר, לא מקום נחמד. העתיד די דומה להווה.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. הראבן לגמרי איקונית, אחת מגדולות הדור.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • הסיפור החותם את הקובץ, הללים, הוא לכאורה אוטופי בניגוד לקודמיו. הגיבורה היא סבתא המגדלת את נכדתה בת ה-11 נור במקום בתה לילו שנעלמה, צעירה מורדת, שלא היתה מוכנה לחיים נוחים וחסרי משמעות, אלא התעקשה ליצור משהו אמיתי. הסבתא ובעלה חיים במציאות מושלמת, ללא רעב, עוני ומלחמות, שנותרו רק במדינות הנחשלות, "ארצות הטרף". זה עולם עתיר רובוטיקה, בינה מלאכותית וטכנולוגיה מתקדמת, המוקדשת כולה לאושר, רווחה ופנאי; חיי קהילה, שיתוף ועזרה לזולת, אנטיתזה לאנוכיות הקפיטליסטית שהחריבה את העולם הישן. במקום כסף, ערכו של אדם נמדד כעת לפי "הללים" ו"הודיות", מעין לייקים של רשתות חברתיות, הניתנים עבור מלאכות פנאי שנועדו להעביר את הזמן בנעימים - הוא מפרזל ושר במקהלה, והיא כותבת, בעוד הנכדה נור חולמת להיות ספרית בעקבות סיפורים ששמעה על סבתה של סבתה, בקה הגיבורה, ששרדה כך בזמנים בהם הרובוטים החליפו את כל בני האדם, שנותרו מובטלים. אבל גם לסבתא יש את המרד הקטן שלה, היא מתגנבת לספריה עתיקה וקוראת בסתר סונטות של שיקספיר, שירים של ויליאם בלייק ומחזות קלאסיים, שמחדירים למוחה רעיונות חתרניים. היא מתחילה להבין את בתה, שמאסה בחיים ריקניים שהם שיעור מלאכת יד אידיוטי ומתמשך, כשאפילו המדע הוא רק בכאילו, כי ממילא המכונות עושות הכל ומתקדמות בכוחות עצמן. האוטופיה של הראבן היא חזון קודר על המקום הנורא שאליו ייקח אותנו שלטון ה-AI. וכולנו יודעים הרי שזה יקרה ממש בקרוב מאוד.