ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
זה לא הזמן לפאניקה

תקציר

שאלה אחת מעיתונאית נמרצת מערערת את עולמה השלו של פרנקי מן היסוד; היא סופרת ילדים מצליחה, אם אוהבת ואישה למופת, אך כל אלו לא יכפרו על פשע נעוריה, על מעורבותה במהומה הנוראה של "הבהלה הגדולה בקואלפילד". "האם את יצרת אותה?" שואלת הכתבת.

פרנקי ידעה שהשאלה תישאל ביום מן הימים והיא תיאלץ להודות באמת: היא יצרה את הכרזה שעוררה מהומת אלוהים אשר ארצות הברית לא ידעה כמותה, אותה כרזה שעוררה אין־ספור שמועות ואגדות עירוניות והייתה השראה ללהקות, לספרים ולכתות סודיות ועודה מודפסת על טי שירטס בכל רחבי העולם. בכל זאת היא קיוותה שהשאלה לא תישאל לעולם.

זה לא הזמן לפאניקה הוא סיפור אהבתם הצעירה של פרנקי וזיק, צייר מבטיח וכותבת מוכשרת, והניסיונות הראשונים שלהם ביצירה. הוא סיפור על אמנות שיוצאת משליטה, חורצת גורלות ומשנה סדרי עולם. זהו סיפור על הרצון הפשוט ליצור משהו יפה, להציג אותו בגאווה ולהרגיש שיש לו, ולך, מקום.

כתיבתו של קווין וילסון שנונה ורגישה מאין כמוה. ספרו הקודם אין מה לראות פה זכה לביקורות מהללות, היה לרב־מכר בין־לאומי ויצא לאור בעברית בהוצאה זו.

בזה לא הזמן לפניקה המחבר קולע לרחשי ליבם של צעירים אבודים ומבוגרים מלאים חרטה ומפליא לסרטט את הפלא ואת השבריריות שבמעשה היצירה ובהרגשת ההגשמה העצמית, העצמאית, הראשונה.

זה אף פעם לא הזמן / רן בן-נון
קווין וילסון חוזר לזירת הפשע
זה אף פעם לא הזמן / רן בן-נון
קווין וילסון חוזר לזירת הפשע
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו". זו הסיסמה המשונה שפרנקי בת ה-16 ממציאה בקיץ 96', המודפסת על כרזה שאייר אהוב נעוריה זיק ומחוללת מהומת אלוהים שאיש לא יכול היה לשער. למה? כי זה כוחה של האמנות. אחרי "משפחת פאנג" המושלם, מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקנית במאה ה-21, ו"אין מה לראות פה" המאכזב כל כך, קווין וילסון מנסה לחזור למה שהוא הכי טוב בו – כתיבה על אנשים שיוצרים את האמנות שלהם והאמנות היא חייהם. פרנקי היא נערה כזו, פשוט כי אין מה לעשות בקיץ הלוהט בעיירה הנידחת קואלפילד, טנסי. היא לגמרי לבד, עד שזיק, הנער החדש שהגיע מממפיס, נכנס לחייה, וכך הכול מתחיל. האם "זה לא הזמן לפאניקה" מצליח לשחזר את הקסם? החדשות הרעות: לא. החדשות הרעות פחות: אבל זה לא כל כך נורא.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • הראשון שמת בסוף/ אדם סילברה
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • קל עד קליל.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • הכול ב"זה לא הזמן לפאניקה" כל כך גמלוני ורומנטי, שכמעט עולות דמעות בעיניים. פרנקי וזיק מתנשקים לראשונה עד שכואבות להם השפתיים, בלי שום מגע אחר, ואז פשוט עושים אמנות פראית, גולמית, ראשונית, אמיתית. פרנקי כותבת את המשפט המוזר שלה וזיק מצרף לו איור גותי משהו, עם ילדים, קברות וכפות ידיים, ואז הם מצלמים 120 עותקים מהכרזה ומפיצים ברחובות העיירה. איש מלבד פרנקי וזיק לא יודע שהם יוצרי הכרזה, שהופכת לוויראלית הרבה לפני שהמונח בכלל הגיע לעולם וגורמת למספר מקרי מוות ואף להפיכה שלטונית אלימה במדינה מזרח אירופית קטנה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • "זה לא הזמן לפאניקה" כתוב כמו ספר נוער טוב, לפחות בחלק שמתאר את ההתרחשויות ב-96' וקצת כמו "ננסי דרו הרעה" שננסי כותבת, ובעתיד תהפוך אותה לסופרת מצליחה למדי. וילסון מצליח לגעת בסנטימנט אנושי עמוק ומהותי – הרצון לשנות משהו בעולם, ליצור אפקט, אולי אפילו להיות חשוב, לא סתם להתפוגג אל העלטה הגדולה כאילו לא עשינו כלום בחיים. כל כך מעט אנשים זוכים באמת בתחושה הזו. רק בודדים זוכים לאחוז בדבר החמקמק והנחשק הזה, שנקרא משמעות.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • וילסון שוב מאכזב, וזו פעם אחת יותר מדי.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אמה של פרנקי, גרושה עצובה שמגדלת מלבדה עוד שלושה בנים מופרעים, וכל מה שהיא רוצה זה שלא יסתבכו בצרות. דמות קסומה ומכילה ואמא טובה באמת, שכל אחד היה רוצה אצלו בבית.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • אולי עדיף להיות מכוערת אם האפשרות השנייה היא להיות סתמית.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • טנסי. אבל לא קואלפילד המשעממת, אלא ממפיס, שנראית ממש מגניבה כשפרנקי וזיק מבקרים בה.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • לא בכוח. מהספר הבא של וילסון כבר לא נצפה ליותר מדי ונניח אותו בתחתית הערימה שליד המיטה.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • עשרים שנה חולפות. פרנקי היא סופרת מצליחה, אם לילדה, נשואה לרופא שיניים ומתגוררת בפרברים ואז, משום מקום, מתקשרת אליה מאזי, כתבת הניו יורקר שמתמחה באמנים עלומים מהניינטיז, והיא הראשונה לפצח את חידת יוצרי הכרזה הוויראלית מ-96'. פרנקי מחליטה להתראיין ולספר על הכל – מלבד זהותו של זיק. אז איך נראית סגירת מעגל אמנותית שכזו? היא נראית אמנותית פחות, אבל מאוד מתוקה וסנטימנטלית, אפילו קצת דביקה. וילסון כנראה כבר לא יחזור לגבהים של "משפחת פאנג", אבל אולי הוא לא צריך. אפשר להסתפק בספרים כאלה, שפשוט כיף ונעים לקרוא.