נולדתי וגדלתי במרכז תל אביב של שנות השישים, במסגרת הציונות הדתית. המרחב הפוליטי היה אז מאוד פתוח – ימין, שמאל, מרכז – הכול היה שקול ואחראי. אבי הגיע מבית חרדי ואמי מבית חילוני ממקימי באר טוביה. אחיה היה חבר קיבוץ תל יוסף. גם בבני עקיבא, התנועה שבה הייתי עד גיל שש-עשרה, דיברנו על ערכים אנושיים – למשל טוהר הנשק – ולא על פוליטיקה. 

השינוי שעבר המגזר הציוני-דתי החל בדור שלי, שסירב להישאר בתפיסה ה-"גלותית-בורגנית" ורצה להשתלב בנרטיב הארץ-ישראלי. שירתי כקצין בצנחנים ונפצעתי במלחמת שלום הגליל. התחתנתי, סיימתי תואר ראשון ושני במדעי המחשב (את התואר השני בפריז), ובסופו של דבר בחרתי בחילוניות וליברליות.הספר הנוכחי חותם טרילוגיה תל-אביבית העוסקת בשינוי שעברה העיר, ובמקביל – וללא קשר ישיר – גם בשינוי שעבר מגזר הציונות הדתית. 

הספר הראשון, "מה אתה עושה", הוא מעין ביוגרפיה של אבי מגיל שש-עשרה, אף שכל הסיפורים בו דמיוניים לחלוטין. הם ממחישים את תל אביב של שנות הארבעים עד השמונים, ובמקביל מבטאים את הרצון הנאיבי של המגזר להמשיך באותה פתיחות נאיבית גם אחרי מלחמת ששת הימים, שהציתה את הלפיד המשיחי.  

עלילת הספר השני ״לאהוב, ליפול, לקום״ מתרחשת בתל אביב על רקע רצח רבין בין שני בני זוג שאחר מהם הגיע מבית חילוני והשנייה מבית דתי ציוני שהקצין עם השנים. הקרע אחרי הרצח הוא בלתי נימנע. זהו פסיפס פנורמי של אובדן התמימות על רקע תקופה סחופת תהפוכות שבשיאה התרחש רצח רבין. הוא מתחיל בסיפור של בנייה, וממשיך אל תוך כאוס במבוך המציאות, דרך עיוורון ונפילה ותקווה לתקומה אחרי השבר של הרצח. גם העיר תל אביב, שבמרכזה – המקום שבו גדלתי – התרחש הרצח, מהססת לגבי צביונה האורבני. בין השמירה על בתי הבאוהאוס לבין המגדלים המתחילים לצמוח בפאתי העיר, היא נותרת חצויה.

הספר השלישי, "הכאב המוחלט של בנימין גרוס", הוא רומן מתח פסיכולוגי המתרחש באמצע העשור השני של המאה הנוכחית. בשלב זה ההכרעות כבר נלקחו: המגזר של הציונות הדתית עבר הקצנה דתית-ימנית-משיחית, ותל אביב הפכה לעיר של מגדלים. על רקע שינויים אלה מתרחש סיפור רצח אכזרי, שמוביל את גיבורי הרומן לערוך חשבון נפש עם ההחלטות שקיבלו בעבר. וכמו שכתבתי על גב הספר, הגיבורים שואפים לעמוד על שתי רגליהם בצורה יציבה, אך בד בבד הם מהלכים על מסלול צר, שעלול להעמיד אותם מול עובדות קשות הנגזרות מאותן החלטות.
  
שלושת הספרים נכתבו מתוך געגוע לתקופה אחרת, מתוך נוסטלגיה אבודה, אך גם מתוך הבנה כואבת שמדובר בתקווה – ולא יותר מכך. בספר האחרון התקווה נגדעת באלימות.  

אני נשוי, בפעם השנייה, לדורית, וביחד יש לנו שישה ילדים, שלהם אני מקדיש את הספר.