הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • תיק ליברמן
  • תיק ליברמן
    כנרת זמורה-דביר | נובמבר 2015 | היסטוריה ופוליטיקה | 328 עמ' מודפסים
    במאי 1997 פרש אביגדור ליברמן במפתיע מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והלך לעשות לביתו.
    "עצות שלי שוות הרבה כסף", אמר. מאז ובמשך קרוב ל-20 שנה ליברמן נכנס לחיים הפוליטיים ויוצא מהם, ובפסקי הזמן בין תפקידיו הציבוריים הוא מקים חברות עסקיות או מחזיק בהן. מיליוני דולרים הוזרמו אל חברות אלו במהלך השנים.
    המשטרה חשדה בעסקיו של ליברמן ובמהות קשריו העסקיים. בפרקליטות הצטברו הררי מסמכים ועדויות שנאספו במהלך חקירה מסועפת שנוהלה נגדו. עו"ד אביה אלף טיפלה בתיק ליברמן מטעם הפרקליטות. תפקידה היה להפוך את הממצאים שאספה המשטרה לכדי סיפור בהיר על התנהלותו המשונה של איש ציבור בכיר מאוד וקשוח מאוד. את הסיפור הזה - סיפור על עולם סבוך ומרתק של יצרים ואגו, תככים ואינטרסים, פוליטיקה ארגונית ופוליטיקה מדינית - היא מגוללת בספרה.
    היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין קבע שהסיפור לא מספיק משכנע. הוא החליט לסגור את התיק נגד ליברמן. הפרקליטה אביה אלף חשבה שזו החלטה שגויה, אומללה. הספר הזה הוא ההזדמנות שלכם לגבש עמדה. על אביגדור ליברמן. ועל התיק שבית המשפט לא זכה לראות.
     
    לא עברו חמש דקות, ומולנו התיישב, בגבו אל הקיר ובפניו אלינו, גבר עם פנים סלאביות וארשת קשוחה. לא ראינו אותו נכנס למסעדה, אבל פתאום הוא היה שם, שלושה שולחנות מאיתנו. הוא הסתכל בתפריט שעל השולחן, אבל היה ברור שמבטו מכוון אלינו, משדר איום. "עוקבים אחריך?", שאל אותי פתאום ר׳. "נראה לי שכן", עניתי, מנסה לחייך, מנסה לא להסגיר את הבטן המתהפכת. הגבר שמולנו הזמין רק קפה. ר׳ ואני עשינו מאמץ לנהל שיחה רגילה על החיים ועל פוליטיקה. כמו תמיד, אבל בלחש. לא היה לנו מה להסתיר, אבל הרגשנו כמו בהצגה לפני קהל של איש אחד.
    כשיצאנו מהמסעדה התעכבנו לרגע וראינו שגם ידידנו מהשולחן השלישי קם ויצא. כשהתרחקנו קצת מהמקום, צחקנו, אבל כל הדרך חזרה למשרד הצצתי מעבר לכתף לראות אם לא עוקבים אחריי. המפגש הזה היה מבחינתי רק אבן דרך אחת במסע מתסכל שהתחיל לפני כמעט חמש שנים.
     
    אביה אלף היא עורכת דין ומרצה מוערכת בתחום עברות הצווארון הלבן והלבנת הון בפקולטות למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב וכן בפורומים מקצועיים מגוונים. בעלת תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במִנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד. בוגרת קרן "וקסנר" ישראל. עד אפריל 2013 ניהלה את המחלקה הכלכלית לטיפול בעברות צווארון לבן בפרקליטות המדינה. במהלך 26 שנותיה בפרקליטות מילאה שורה של תפקידים. טיפלה בפרשות פליליות-כלכליות ובשחיתות שלטונית וליוותה חקירות רחבות היקף, כגון: הנשיא עזר ויצמן, פרשת המינויים ברשות המסים, ראש הממשלה אהוד אולמרט, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים דני דנקנר, ראש עיריית רמת גן צבי בר, חברת "לה נסיונל" ומנהליה. אביה אלף נשואה ואם לשלוש בנות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי

  • בנוגע ל"לקוח המשותף"

     

    זה היה אחד מאותם ימים עמוסים שבהם אין זמן לנשום אוויר. באותה תקופה, נובמבר 2010, עבדנו במרץ על עיבוד חומר החקירה שהועבר מהמשטרה אל המחלקה הכלכלית והיינו שקועים מבוקר עד לילה בארגזי הניירות. יצאתי לארוחת צהריים עם ידידי הוותיק ר' (אני שומרת את זהותו חסויה, על פי בקשתו) במסעדת ZUNI שבמרכז ירושלים, מרחק חמש דקות הליכה מהמשרד שלי. שקט שם ואפשר לדבר. היתה שעת צהריים נעימה של אמצע השבוע, וחנויות התיירים בנחלת שבעה היו ריקות למדי. כבר כשעליתי במדרגות העץ לקומה השנייה של המסעדה, ראיתי את ר' ממתין לי בשולחן הסמוך לחלון שמשקיף אל הרחוב.
    לא עברו חמש דקות, ומולנו התיישב, בגבו אל הקיר ובפניו אלינו, גבר עם פנים סלאביות וארשת קשוחה. לא ראינו אותו נכנס למסעדה, אבל פתאום הוא היה שם, שלושה שולחנות מאיתנו. הוא הסתכל בתפריט שעל השולחן, אבל היה ברור שמבטו מכוון אלינו, משדר איום.


    "עוקבים אחרייך?" שאל אותי פתאום ר'. "נראה לי שכן," עניתי, מנסה לחייך, מנסה לא להסגיר את הבטן המתהפכת. ניסיתי לאכול אף שאיבדתי את התיאבון. הגבר שמולנו הזמין רק קפה. ר' ואני עשינו מאמץ לנהל שיחה רגילה על החיים ועל פוליטיקה. כמו תמיד, אבל בלחש. לא היה לנו מה להסתיר, אבל הרגשנו כמו בהצגה לפני קהל של איש אחד.
    כשיצאנו מהמסעדה התעכבנו לרגע וראינו שגם ידידנו מהשולחן השלישי קם ויצא. כשהתרחקנו קצת מהמקום, צחקנו, אבל כל הדרך חזרה למשרד הצצתי מעבר לכתף לראות אם לא עוקבים אחרי. גם ר' לא שכח עד היום את הפגישה במסעדה. תחושת המעקב לא היתה סתם הרגשה, וגם לא רק הרגשה שלי — זו היתה מציאות היום־יום של הפרקליטים והשוטרים שטיפלו בפרשה. תקופה ארוכה התנהלנו — גם המשטרה, גם הפרקליטים — מתוך הנחה שהכול זולג החוצה, שהתיק דולף מאוד. לא הדלפות לעיתונות, לחם חוקה של העיתונות החופשית, אלא הדלפות שנועדו לשבש את החקירה, להטריד עדים ולמנוע מהם להיפגש או לדבר עם רשויות החוק.
    לכל אורך הדרך היה ברור שמישהו הגיע לעדים ולחשודים זמן קצר לפנינו. בהרבה מפניותינו לבקשת מידע מהעדים, מהרשויות בחו"ל, מליברמן עצמו, היה ברור שהם יודעים מה אנחנו מתכוונים לשאול ושהם כבר מוכנים עם התשובות. לא היה אפשר שלא להבחין בכך שהתשובות מתואמות עם תשובותיו של ליברמן, מראש או בדיעבד. והיו גם מקרים שעדים חששו לדבר. החל בשלב מסוים היתה הנחת העבודה בפרקליטות ובמשטרה שיש מי שמאזין לטלפונים שלנו, יש מי שעוקב אחרינו, ואולי אפילו יש מי שפועל כ"חפרפרת" מתוך השורות.


    איך הציל ליברמן את הרובל הרוסי


    המפגש במסעדת ZUNI היה מבחינתי רק אבן דרך אחת במסע מתסכל. המסע שלי התחיל כמעט חמש שנים קודם לכן, כשהתבקשתי לבדוק חשדות בעברות שוחד ומימון מפלגות נגד אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו". ליברמן חזר אז, בראשית שנת 1999, לפוליטיקה אחרי פרישה של כשנתיים מהחיים הציבוריים, כדי לעשות לביתו. מערכת אכיפת החוק ניסתה לפענח באותה עת מה מקורם של כספי העתק שזרמו במהלך מערכת הבחירות ואחריהן אל ליברמן ואל המפלגה החדשה שהקים והאם יש קשר בין הכספים הללו לבין החברות שהיו בבעלותו ואותן מכר לכאורה עם היבחרו לחבר כנסת.
    מהר מאוד למדו החוקרים שחברת הסחר הבין־לאומית "נתיב אל המזרח" שהקים ליברמן עסקה אמנם בתחום עיבוד וסחר בעץ, אבל לצד פעילות זו היה ליברמן פעיל מאוד וגם הרוויח כסף רב בעבור עבודתו ב"פתיחת דלתות": קידום עסקים, ייעוץ ולובינג פוליטי. כאן טמון כנראה אחד המפתחות הראשיים להבנת רשת העסקים של אביגדור ליברמן ולהבנת כל הפרשה שנקשרה לשמו.
    האמת העצובה היא שיש מדינות שבהן קשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, לעשות עסקים אם אתה לא מכיר את מי שמשפיע בהן. זה יכול להיות איש עסקים מקומי עשיר. זה יכול להיות ראש המדינה. לכן צריך להיעזר שם בדמות מוכרת בעלת שם או בעלת קשרים עם ראשי השלטון או עם אנשי העסקים המרכזיים באותה מדינה. יש לכך שמות שונים: הון־שלטון, רפובליקת בננות, העולם השלישי. העיקרון זהה. האיש בעל הקשרים יכול לפתוח דלתות. מארגנים פגישה או לוחשים באוזנו של הגורם המשפיע, הדלת נפתחת, והעסקה מתבצעת. אומרים ש"טוב שֵם משמן טוב", אבל נראה שלפעמים די בשמן לשימון הצירים בפתיחת הדלת.
    ליברמן ענה על כל הדרישות שיהפכו אותו ל"פותח דלתות". בימים בהם הקים את "נתיב אל המזרח" הוא בדיוק סיים כהונה רמה כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, והיו לו קשרים טובים בכמה מדינות, בעיקר במזרח אירופה, שם גם דיבר את השפה המקומית. הקשרים שלו הפגישו אנשי עסקים עם ראשי השלטון, קיצרו תהליכים בהשגת אישורים, קידמו עסקים והעבירו לכיסיו הרבה כסף. "עצות שלי שוות הרבה כסף," נהג לומר.
    מאות אלפי שקלים שהגיעו באמצעות חברת "צביון" של הקבלן דוד אפל העלו את החשד שהקבלן אפל מימן, שלא כחוק, פעילים במסע הבחירות של ליברמן. סכום אחד שעורר את חשדה של המשטרה היה ערבות בנקאית בסך מיליון דולר שנועדה לקבלת אשראי לפעילות המפלגה החדשה והגיעה מאיש העסקים האוסטרי רוברט נוביקובסקי, בעלי חברת "יורימקס" העוסקת בנפט ובייצוא חקלאי. ערבות המיליון שהעביר נוביקובסקי לקו אשראי, שבנק לאומי בישראל העמיד למימון מפלגת "ישראל ביתנו", היוותה חריגה גדולה מהמותר על פי חוק מימון מפלגות.11 נכון לבחירות 1999 עמד הסכום המוגבל לתרומה למפלגה על סך של 1,700 שקלים בהתאמה למדד (כ־1,900 שקלים), ואילו כאן דובר על תרומה של ערבות בסך מיליון דולר!
    אבל ככל שחקירת המשטרה הלכה והעמיקה, התעוררו חשדות חמורים יותר. הגרסאות שסיפקו ליברמן ונוביקובסקי נראו תמוהות למדי. נוביקובסקי לא דיבר עברית, ליברמן לא דיבר אנגלית, והיה קשה להאמין שנוצרה ביניהם קרבה גדולה עד כדי כך שנוביקובסקי הסכים לערוב למפלגה החדשה בסכום של מיליון דולר.
    מהר מאוד התעורר החשד שמי שעומד מאחורי כספי הערבות הוא לא אחר מידידם המשותף של נוביקובסקי וליברמן, המיליארדר האוסטרי ומבעלי בנק אוסטריה, מרטין שלאף. בסופו של דבר, החוקרים לא הצליחו למצוא ראיות מספיקות למעורבות בשוחד או למתן שוחד, והתיק נסגר מחוסר ראיות. אבל שמו של מרטין שלאף הפך מכאן והלאה לאבן דרך קבועה בכל חקירות ליברמן.
    כמה מילים על איש העסקים האוסטרי שלאף, יליד ותושב וינה, שהונו נאמד בארבעה מיליארד דולר. שלאף הפך לדמות ידועה באוסטריה ובהמשך גם בישראל בזכות תדמיתו הציבורית כבעל קשרים חובקי עולם, כנהנתן חובב נשים וכאספן אמנות החי בראוותנות רבה. את ההון המשפחתי הראשוני עשה אביו, שהיה שותף בחברת "רוברט פלצ'ק" שסחרה בעץ ובנייר בווינה הניטרלית, אזור נוח למסחר בתקופת המלחמה הקרה. בהמשך רכשו מרטין ואחיו הבכור ג'יימס את החברה והחלו במסחר במזרח גרמניה.
    היקף עסקיו של שלאף לוט בערפל מאחר שהוא אינו רשום כבעלים רשמיים בעסקיו הרבים באירופה ובארצות הברית, אלא רשום בהן רק כ"מנהל". שמו נקשר, בין היתר, לחברת הגז הרוסית "גזפרום". על פי מקורות אמריקניים, שלאף חתם על הסכם שותפות עם קרן הסיכון "EVERGREEN" השותפה לחברת "בריטיש גז", שקיבלה בנובמבר 1999, מידי יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, זיכיון לחיפוש, קידוח ושיווק של גז טבעי מול חופי עזה. שלאף גם שותף בכמה עסקי קזינו, בין השאר בבעלות על קזינו לוטראקי ביוון ועל קזינו בבלגרד.
    באפריל 2001 רכש שלאף מידי מיכאל צ'רנוי את חברת הסלולר הבולגרית "מובילטל" בסכום של 1.1 מיליארד דולר, אחרי שצ'רנוי הואשם על ידי רשויות בולגריה בקשירת קשר לסחיטת כספים והוכרז שם כאישיות לא רצויה. גם את צ'רנוי עוד נפגוש בהמשך הדרך.

    שלאף נחשב מקורב לפוליטיקאים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית. בתחקיר שפירסם העיתונאי גידי וייץ בעיתון "הארץ",12 נטען כי בשנות ה־90 מימן שלאף במאות אלפי דולרים את הגנתו המשפטית של אריה דרעי, אשר ניהל את טקסי החתונה של ילדיו של שלאף. לפי התחקיר, שלאף העביר 50 אלף דולר להגנתו של חברו אהוד אולמרט. בין יתר האישים הישראלים שהוזכרו בתחקיר כבעלי קשרים אישיים, מדיניים או עסקיים עם שלאף היו גם ראש הממשלה יצחק רבין, ששלאף היה אחד האחרונים ששוחחו עמו ביחידות בערב הירצחו.
    הציבור הרחב בישראל שמע את שמו של שלאף בשנת 2000, כשהוזכר בדוח מבקר המדינה שהביא לפתיחת חקירה של משטרת ישראל. על פי החשדות שנחקרו, ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, קיבל כספים משלאף עבור כיסוי הוצאותיו בבחירות הפנימיות לראשות הליכוד ולמערכת הבחירות לראשות הממשלה, וזאת במסווה של "חברת קש". בשנת 2010, בתום חקירה מסועפת, המליצה המשטרה להעמיד לדין את שלאף בשל מה שהוגדר על ידיה כ"פרשת שחיתות מהחמורות שנחקרו ביחידה לחקירות הונאה, העברות כספים של מיליוני דולרים למשפחת שרון".13 אבל בשל הקושי לחקור את שלאף בווינה ובשל העובדה שראש הממשלה אריאל שרון נפל לתרדמת הוחלט בסופו של דבר לסגור את התיק מחוסר ראיות.
    בין החשודים בביצוע העברות הפליליות בתיק "חברות הקש" היה גם ראש לשכתו של שרון, עו"ד דב וייסגלס, מי ששימש גם כפרקליטו של שלאף. בתחקיר שנעשה על ידי עיתון "הארץ" הוזכר עו"ד וייסגלס כמי שקיבל ממרטין שלאף 280 אלף דולר עבור ייעוץ ושתדלנות שאיפשרו את פתיחת הקזינו ביריחו, ששלאף היה שותף בהקמתו בשנת 1998. אותו עו"ד וייסגלס היה גם מי שהכיר בין שלאף ללקוח אחר שלו, אביגדור ליברמן. חתימתו של עו"ד וייסגלס הופיעה גם על הבקשה לחילופי הדירקטורים בחברת "נתיב אל המזרח", שהפכה את רעייתו של ליברמן אלה ואת חברו, רואה החשבון לזר, לבעלי החברה.
    לא פלא ששמו של שלאף הדליק כמה נורות אדומות אצל החוקרים שניסו לפענח, באותם ימים ראשונים של שנת 2000, מאין הגיעו כספי העָתֵק שהועברו למפלגה החדשה "ישראל ביתנו". מאות אלפי השקלים שהועברו מהקבלן דוד אפל, ואפילו ערבות המיליון שהעביר איש העסקים האוסטרי רוברט נוביקובסקי, לא הכינו את המשטרה להפתעה שחיכתה להם כשגילו סכום נוסף, הפעם של כשלושה מיליון דולר, שהוזרם מבנק אוסטריה לחשבון הבנק הקפריסאי של חברת "נתיב אל המזרח".
    ככל שחוקרי המשטרה צללו אל תוככי החקירה, התחזק אצלם החשד כי גם מאחורי הכסף הזה עומד לא אחר מאשר בעלי בנק אוסטריה, מרטין שלאף עצמו.14 כשנשאל ליברמן על מה ולמה התקבלו שלושה מיליון דולר בחשבון החברה שבבעלותו, הסביר שקיבל את הסכום כ"שכר טרחה" על שתיווך בין הבנק האוסטרי לבין שלטונות רוסיה והצליח לגרום לרוסים לבצע פעולות מוניטריות הנוגעות לשער הרובל, שמנעו את נפילת שער הרובל והצילו את הבנק האוסטרי מהפסדים גדולים.
    איש לא האמין באמת שבכוחו של ליברמן, הפוליטיקאי חסר ההשכלה הפיננסית, להיאבק בתהליכים המניעים את השווקים הבין־לאומיים ולעצור את ירידת ערך הרובל. ובכלל, מדוע שמישהו יפנה דווקא אליו לצורך ביצוע משימה כלכלית מהסוג הבלתי אפשרי הזה? ההסברים המוזרים שסיפק ליברמן שלחו את חוקרי היחידה לחקירות הונאה לערוך חיקור דין בווינה בקרב בכירי הבנק האוסטרי. אבל גם אלו לא ידעו להסביר לחוקרים כיצד הצליח ליברמן להציל את הבנק מהפסד של מיליוני דולרים.
    סכומי העתק שזרמו אל ליברמן וההסברים המשונים שסיפק בדבר מקורם העלו תמיהות אצל רשויות אכיפת החוק. כך הגיעה החקירה לבדיקת המחלקה הכלכלית בפרקליטות ואל שולחני. אלא שככל שנכנסנו לעובי הקורה, מצאנו שבתיק חסר חומר חקירה רב שלא הגיע למחלקה הכלכלית. כל הניסיונות לאתר אותו עלו בתוהו.
    חומר החקירה שכן היה בידינו כלל גם האזנות סתר מפרשות השוחד של דוד אפל, שבאשר לאפשרות השימוש בהן התנהלו ויכוחים קשים. אלה אותן האזנות סתר שבגללן אולץ ניצב משה מזרחי לסיים את תפקידו כראש אגף חקירות במשטרה,15 אחרי קמפיין ציבורי יעיל שניהל נגדו אביגדור ליברמן. דוד אפל, גיבור נוסף בפרשה, ממילא הועמד לדין בתיק אחר בשל חלקו בפרשת השוחד לבני רגב, ראש עיריית לוד ולעודד טל ממנהל מקרקעי ישראל.16 והנקודה המכריעה מכולן: מרטין שלאף, עד המפתח, נזהר לא להגיע לארץ וגם הבנק האוסטרי לא שיתף פעולה עם החקירה.
    בסופו של תהליך ארוך, ואף שגם אני וגם הפרקליט שבדק את הפרשה איתי, עו"ד ירון מינטקביץ', היום שופט בית משפט השלום בירושלים, התקשינו להאמין להסבריו של ליברמן, הגענו למסקנה שאין מספיק ראיות לניהול הליך פלילי ולהגשת כתב אישום נגד ליברמן. נראָה שאין בררה אלא לסגור את התיק. באותם ימים של סוף 2005 הוחלט על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. מועד הבחירות נקבע לסוף מרס 2006 והכותרות הפוליטיות התערבבו עם הכותרות שייצרו השמועות על כוונת היועץ המשפטי לסגור את תיק החקירה נגד אביגדור ליברמן.


    מעטפה מסתורית על שולחן המבקר


    אומרים שהמזל הוא אירוע שבו ההכנה פוגשת את ההזדמנות.17 ואולי היתה זו רק חרושת השמועות שעשתה את העבודה. בסוף 2005, כמעט בעת ובעונה אחת עם סיום בדיקת החשדות נגד ליברמן בנוגע לשוחד ולמימון הבחירות מכספי מרטין שלאף ודוד אפל, ובעוד בתקשורת מתפרסמות ידיעות ולפיהן היועץ המשפטי מתעתד לסגור את התיק, הגיעה למשרד מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס מעטפה חתומה. מעטפה דומה הועברה גם ליועץ המשפטי דאז, מני מזוז.
    המעטפה הכילה תדפיסים של פעולות שונות שהתבצעו בכמה חשבונות בנק בקפריסין. היו שם חשבונות פרטיים על שמו של ליברמן וגם חשבונות של חברות עסקיות. על קיומם של החשבונות הפרטיים של ליברמן ידעה המשטרה מתוך הצהרותיו בפני מבקר המדינה עם חזרתו לכנסת. אבל בתוך אסופת המסמכים נמצאו גם רישומים של שני חשבונות נוספים שנוהלו בבנק פופולר בקפריסין, חשבונות שאיש ברשויות בישראל לא ידע על קיומם.
    חשבון אחד היה שייך לחברה קפריסאית בשם "Trasimeno Trading" ("טרסימֵנו"). לא נדרש כאן מבצע בלשי מסובך כדי לעלות על העובדה ששמה הקודם של חברת "טרסימנו" היה "נתיב אל המזרח" קפריסין. את השם הזה כבר הכרנו. כזכור, זו היתה החברה שהקים אביגדור ליברמן ושאת תנועת הכספים הגדולים שנכנסו אליה מאנשי העסקים מרטין שלאף ודוד אפל התחילו לחקור כבר בעבר.
    קרב טרסימנה היה הקרב שבו הביס חניבעל את הצבא הרומי במאה השלישית לפני הספירה, חלף אצלי הרהור כשנתקלתי לראשונה בשם החברה החדשה. הקרב הזה בטרסימנה ביסס את מעמדה של קרתגו. הייתכן שליברמן, חובב ההיסטוריה, השתעשע כאן בבדיחה פרטית שסימנה את כוונתו לבסס את מעמדו בזכות החברה החדשה, מחליפתה של הקודמת?
    יהיו אשר יהיו נסיבות החלפת שם החברה, כבר בעיון הראשוני ברישומים שנמצאו במעטפה גילינו שבאוגוסט 2001 נכנסו לחשבון של חברת "טרסימנו" כ־650 אלף דולר. הכספים הועברו מהחברה האוסטרית "רוברט פלצ'ק" שבבעלות איש העסקים מרטין שלאף.18
    המסמכים במעטפה התייחסו לחברה נוספת "Mountain View Assets" (להלן: "מאונטיין ויו") שלא הכרנו. בפירוט ההפקדות של החברה הופיע סכום של חצי מיליון דולר שהתקבל מחברה בשם "M.C.G Holding". גם כאן לא היה צריך לערוך בדיקה מסובכת מדי כדי לגלות שחברת "M.C.G" שייכת לאוליגרך היהודי, מיכאל צ'רנוי, שבשלב זה כבר היה מסובך עם כמה רשויות חוק בעולם, ולכן נמנע מלהגיע למדינות אלה. הדף כלל חיובים וזיכויים בחשבון הבנק של "מאונטיין ויו" לתקופה שבין מאי לאוקטובר 2001 וצוינה עליו יתרת חשבון החברה נכון ליום 26.10.2001.19
    ככל שהעמקנו במסמכים, גילינו עוד ועוד דיווחים על מיליוני דולרים, סכומי עתק, אשר זרמו אל חשבונות החברות שנוהלו בקפריסין ומהם. לא תמיד היה ברור ממי ועבור מה. חלק מהכספים שולמו עבור שירותים שליברמן סיפק לחברות כשהיה איש עסקים פרטי, ומשום־מה הם המשיכו לזרום לחברות גם אחרי שליברמן הצהיר שאיננו קשור אליהן. חלק מהכספים לא היו קשורים כלל לתחומי הפעילות של החברות ולא שיקפו פעילות כלכלית מוסברת. חלק מהכספים היו בסכומים עגולים, עגולים מדי, שהועברו הלאה, למקורביו של ליברמן בישראל, מיד לאחר שנחתו בחשבון החברה.
    גילינו, למשל, תנועה של סכומים גדולים שעברו לחשבונו של גרשון טרסטמן, שכנו של ליברמן ביישוב נוקדים. סכומים נוספים הועברו לאיגור שניידר, מי שהיה לא אחר מנהגו האישי של ליברמן.
    על פי הרישומים במעטפה, חבילת המסמכים נשלחה בנובמבר 2001 ממשרדו של עורך הדין הקפריסאי אנדראס נאוקלאוס, שטיפל בחברות שנזכרו בהם, אל עו"ד יואב מני, עורך דינו של אביגדור ליברמן. בעמוד הראשון שהוצמד אל אסופת המסמכים כתבה גב' דניאלה מורצי, ראש מחלקת החברות במשרד הקפריסאי, כי החומר נשלח אל עו"ד מני מתוך היענות לבקשתו של זה לקבל מסמכים בנוגע ל"לקוחנו המשותף".
    השימוש בשם קוד והעובדה שהחבילה, שנמענה היה עורך דינו של ליברמן, כללה פרטי חשבונות פרטיים ועסקיים, שלפחות על כמה מהם ידענו שהם שייכים לליברמן, חיזקו את החשדות שהחבילה שייכת לליברמן ושהוא הוא "הלקוח המשותף", כפי שהגדירה אותו הגברת ממשרד עורכי הדין בקפריסין.
    היה אפשר להבין מדוע הקפידו ליברמן ועורכי הדין לשמור על מעטה חשאיות. המסמכים דיווחו על חשבונות פעילים משנת 2001. באותה תקופה, ממרס 2001, כיהן ליברמן כשר התשתיות בממשלתו של אריאל שרון ז"ל. על פי הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים, אסור לשר לעסוק בכל עסק שהוא, ואסור לו לקבל הכנסות מכל עסק או מכל אדם. אלא שעל פי התמונה שהצטיירה מהמסמכים שהגיעו לידינו, בתקופת כהונתו כשר היה ליברמן לכאורה הבעלים של כמה חברות שאליהן הועברו כספים רבים מאילי הון, או בעל קשר אחר אליהן.
    יותר מכך, בניגוד לדיווחיו של ליברמן למבקר המדינה, כאילו מכר את חברת "נתיב אל המזרח" עם כניסתו לתפקיד, דפי החשבון שהגיעו לידינו עוררו את החשד שליברמן ממשיך לכאורה לעשות בחברה כבתוך שלו.
    אם כן, לא פלא שמעטפת המסמכים עוררה התרגשות גדולה במשטרה ובפרקליטות. לא האמנו למראה עינינו. החלון הצר שנפתח בפנינו הבטיח להכניס אור גדול לחדר אפל שעד כה גיששנו בו במשך שנים. החיבור בין החשבונות שהיו ידועים לרשויות בישראל כשייכים לליברמן לבין החשבונות שלא ידענו על קיומם, ואיש כנראה גם לא התכוון שנדע, עורר חשד כי גם החשבונות החדשים קשורים לליברמן ולו מעצם העובדה כי היו מקובצים יחדיו ומיועדים לאותו נמען. עכשיו, השאלה הגדולה כבר לא היתה רק מדוע השלטונות בישראל לא יודעים על החשבונות הללו ומה הקשר של החשבונות לליברמן. בשלב זה התעוררה שאלה נוספת, חשובה לא פחות: תמורת מה ניתנו מאות אלפי הדולרים הללו?
    היה ברור לנו שיש כאן קצה חוט לפעילות שליברמן קשור אליה ושנסתרה לחלוטין מעיני השלטונות בישראל. הערכנו שליברמן מנסה להסתיר את קיומן של החברות, ולכן הן מנוהלות במקלטי מס כמו קפריסין. חשדנו גם שיש סיכוי גדול שהחברות לא יהיו רשומות על שם ליברמן, אלא על שם אנשים אחרים, נאמנים לו, ידידים או בני משפחה, מה שיאפשר לו להמשיך לשלוט בעסקים, אבל בו בזמן יסייע לו לטשטש כל קשר אל עסקים אלה.
    ככל שהעמקנו בבדיקות העלו המסמכים עוד ועוד גילויים מרעישים. מצאנו עדויות להעברות כספים חשודות מהחברות שחשבונותיהן נחשפו לעינינו אל חשבונות של אנשים מקורבים לליברמן. בהמשך מצאנו שמות של חברות נוספות שנקשרו לליברמן, ואליהן ומהן הועברו כספים. בכמה מהדפים מצאנו אפילו רישומים בכתב ידו של ליברמן הקשורים להתחשבנות שפורטה בדפים.
    התמונה שנגלתה לעינינו הלכה והסתעפה. מפאת חשיבות התיק לא הסתפקתי בפיקוח מרחוק אלא טיפלתי בו בעצמי. מצד המשטרה, סנ"צ ערן קמין, מיאח"ה, ריכז את החקירה. כמי שכבר הכירו היטב את התנהלותו ואת קשריו העסקיים של ליברמן, הרגשנו שהמסמכים החדשים מספקים פריצת דרך ממשית בחקירת הכספים שהועברו לליברמן ול"ישראל ביתנו". הערכנו שזו אפילו תחילתה של חקירה חדשה.
    סנ"צ קמין ואני ניגשנו, כמקובל בחקירות מסוג אלה, לשרטוט תרשימי זרימה כדי לקשר בין החשבונות הישנים של ליברמן לחשבונות החדשים; בין החשבונות הללו לבין הכספים שהועברו אליהם; ובין הכספים שהועברו מאנשי העסקים לחשבונות של ליברמן לבין התמורה שחשדנו שליברמן נתן עבורם או, לחלופין, שליברמן קיבל עבורם.
    התחלנו בבדיקת מקור מעטפת המסמכים החדשה. בשלב זה נאמר לי שדרך הגעת המסמכים לידי רשויות החוק לא ידועה, כמו גם זהותו של מעביר המידע. רק מאוחר הרבה יותר יתברר לי ולאנשי המחלקה הכלכלית שמי שאמר לנו זאת לא ממש דייק בעובדות. השוטרים שבדקו את הכתובת שממנה נשלחה המעטפה חזרו ודיווחו שהגיעו לסמטה צרה היוצאת מרחוב יפו, סמוך לסניף הדואר במרכז העיר ירושלים. לא נמצא שם שום קצה חוט שיוביל אותנו אל השולח.
    ניסינו לקשר בין המסמכים שנמצאו במעטפה ודיווחו על פעילות משנת 2001 לבין עיתוי המשלוח בסוף 2005. גם על השאלה הזאת לא הצלחנו למצוא תשובה ברורה. אבל בדיקת המסמכים לא השאירה ספק כי מדובר במסמכים אותנטיים, וזו היתה נקודת פתיחה טובה להמשך חקירה.


    הנהג שהפך לבעלי חברה באיי הבתולה


    יעבור עוד זמן רב עד שאגלה כי מי שהעביר את מעטפות המסמכים למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה היה ח"כ מיכאל נודלמן, בעל בריתו של ליברמן בעבר ומי שהפך ליריבו הגדול. כיצד הגיע נודלמן למסמכים החשודים? יש הטוענים כי אנשי נודלמן פשוט הופעלו על ידי האוליגרכים שהיו מסוכסכים עם ליברמן ועם ידידו האוליגרך צ'רנוי, ואלו כיוונו אותם כיצד להגיע אל המסמכים המדויקים.
    יועצו הפוליטי של ח"כ נודלמן, דוד אדלמן, יספר לימים שהוא עצמו מצא את המסמכים בחדרו של ח"כ נודלמן בכנסת. לדבריו, בימים שהיחסים בין ליברמן לנודלמן עדיין היו חבריים נהג ליברמן לנהל שיחות טלפון רגישות מהטלפון במשרדו של נודלמן. ליברמן, כך סיפר אדלמן, חשש שמאזינים לטלפון שלו והעדיף לדבר מהטלפון של נודלמן, שהיה להערכתו "טלפון נקי", כלומר אין עליו האזנות. באחד הביקורים הללו שכח ליברמן את המסמכים המחשידים בחדרו של נודלמן בכנסת.
    אדלמן סיפר שכשח"כ נודלמן ואנשיו החלו לעבור על המסמכים, הבחינו מהר מאוד בכך שמדובר בכספים אשר חלקם התקבלו בתקופה שבה ליברמן היה שר התשתיות בממשלת שרון, כלומר כשנאסר עליו לעבוד בכל עבודה אחרת. הם הגיעו למסקנה שהוא לא שילם מס, ומכאן שמבחינתם היה מדובר בהלבנת הון.
    לדברי אדלמן, ההחלטה להעביר את המסמכים למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה התקבלה אצל ח"כ נודלמן ויועציו בינואר 2006, כשלתקשורת דלפה הידיעה שכבר הועברה המלצה לפרקליט המדינה ערן שנדר לסגור את תיק ליברמן ובעיתונות צצו ידיעות על כך. אבל מה שהכריע סופית את הכף בהחלטה להעביר לרשויות את המסמכים שקשרו את ליברמן למעשים פליליים לכאורה, סיפר אדלמן, היו הפרסומים כאילו ליברמן מועמד לתפקיד השר לביטחון פנים בממשלה שתוקם.20
    ב־28 במרס 2006 התקיימו הבחירות לכנסת. "ישראל ביתנו" זכתה ב־11 מנדטים. בתקשורת דווח כי ראש הממשלה (בפועל), אהוד אולמרט, נוטה להיענות לדרישתו של ליברמן להתמנות לתפקיד השר לביטחון פנים. אלא שאז פורסם כי היועץ המשפטי הודיע לראש הממשלה אולמרט, כי כל עוד החקירה המשטרתית בעניינו של ח"כ אביגדור ליברמן נמשכת, לא יהיה ניתן למנותו לשר לביטחון הפנים.21 הציבור, שכבר שמע חדשות לבקרים שתיק ליברמן עומד להיסגר, הופתע לשמוע שהחקירה עדיין בעיצומה. אף שהשר לביטחון פנים לא אמור להתערב בחקירות המשטרה, הוקל לנו מאוד כששמענו שליברמן לא ימונה לאחראי המיניסטריאלי לתיק שעסק בענייניו.
    באפריל של אותה שנה התכנסנו בלשכת היועץ המשפטי. היו שם נציגי המשטרה, הפרקליטות, היועץ ועוזריו. ההתלבטות הגדולה היתה אם המסמכים החדשים מאפשרים רק את המשך החקירה הישנה, שכבר עמדה לפני סגירה, או שהם מצדיקים פתיחת חקירה חדשה. מצד אחד, היה קשר ישיר בין הסכומים שהגיעו לחשבונות החדשים שהתגלו לבין החשדות הקודמים שבדקו את הקשר בין הכספים שהועברו מבעלי הון, ובכללם הסכום של שלושה מיליון דולר שהועברו ממרטין שלאף, לבין מימון מפלגת "ישראל ביתנו". מצד אחר, המסמכים החדשים שהגיעו זה עתה העמידו במוקד החקירה את ליברמן האיש, ולא את דרכי המימון של מפלגת "ישראל ביתנו".
    התעקשתי שלא יסגרו את התיק הישן. הרי היה מדובר כאן באותן דמויות, באותה שיטה ובאותו חשוד. בשלב זה של החקירה היה לי ברור שהמסמכים שהגיעו עכשיו מקפריסין יכולים לשפוך אור גם על הסכומים שליברמן קיבל מאנשי העסקים דוד אפל ומרטין שלאף בשנים קודמות ושעמדו במרכז החקירה הראשונה.
    בסופו של דבר נמצאה פשרה. הוחלט להשאיר את התיק הישן פתוח ובו בזמן לפתוח בחקירה חדשה. גם שיקול הנראות הובא בחשבון — כך לא יאמרו שהחקירה נמשכת כבר שבע־שמונה שנים ופתאום פותחים אותה מחדש. בשלב הזה כבר הכרנו גם את הדמגוגיה של ליברמן, שהשתמש בדיוק בטיעונים מהסוג הזה. טיעוניו של ליברמן בדבר רדיפה, עינוי דין וחקירות מתמשכות שלא לצורך הידהדו שוב ושוב בתקשורת, במיוחד בדיווחים של עיתונאים מסוימים.
    "מאחורי החקירות שמתנהלות בענייני עומדים מניעים פוליטיים," טען.22 "ארבע שנים לא הוזמנתי למשטרה ולא נתבקשתי לתת עדות," טרח להדגיש. החוקרים, שהכירו את אופן התנהלותו של ליברמן בחקירות, שזכרו את התשובות המתחמקות והבלתי מדויקות שנהג להשיב להם, חרקו שיניים.
    לא רק ליברמן תרם להתנהלותה האיטית של החקירה. גם ידידים טובים בארץ, ובעיקר מעבר לים, עשו כל מאמץ להתחמק מהחוקרים והקשו עליהם את איסוף החומר שהיה יכול לקדם את החקירה. במשך שנים סירבו הרשויות באוסטריה לאפשר לישראל לחקור את האזרח המכובד מרטין שלאף. הבקשות לחיקורי דין באוסטריה נתקלו בקשיים שמשרד המשפטים לא נתקל בהם במדינות אחרות.23 מדינות נוספות נקטו צעדים אחרים שהקשו בחקירת השר הישראלי, אבל על כך בהמשך.
    מכל מקום, למחרת הישיבה קראתי בהפתעה בעיתון בדיוק מה התרחש בה, מי השתתף בה, ומה הוחלט בה: "המשטרה ומשרד המשפטים הודיעו אמש באופן רשמי כי חומר החקירה החדש נגד ליברמן, שהתקבל שבועות אחדים לפני הבחירות, עוסק בעברות מתחום 'טוהר המידות'... ההצהרה המשותפת של משרד המשפטים והמשטרה פורסמה לאחר ישיבת הערכת מצב שנערכה בלשכתו של מזוז, ובמסגרתה עידכנו ראש אגף החקירות והמודיעין, ניצב יוחנן דנינו, וראש יאח"ה, תנ"צ מירי גולן, בהתפתחות החקירה. גורמים בכירים במשטרה העריכו בימים האחרונים כי יהיה ניתן להשלים את החקירה בתוך שבועות אחדים."24
    פתיחת החקירה הביאה, כמובן, לחידוש העניין הציבורי בעלילותיו של ליברמן. ליברמן מצדו טען כדרכו שמדובר ברדיפה ורתם את החקירה החדשה לגיוס אהדה נוספת לפעילותו הפוליטית. אבל ימים ספורים לאחר ההחלטה על פתיחת החקירה החדשה כבר היו אנשי היחידה לחקירות הונאה שקועים עד צוואר באסופת המסמכים שהעביר אלינו אדלמן.
    המידע הראשון שנבדק היה זהותן ואופי פעילותן של החברות שאל חשבונותיהן הועברו הכספים. עבור מה קיבלה חברת "טרסימנו" שחשדנו שהיא בבעלות ליברמן 650 אלף דולר מהמיליארדר מרטין שלאף? מי היא חברת "מאונטיין ויו" שאליה העביר המיליארדר מיכאל צ'רנוי, ידידו של ליברמן, חצי מיליון דולר ובמה היא עוסקת? מי הם בעלי החברות ששמם הופיע בחשבונות, ומדוע נזהרו כולם שלא להזכיר את שמם המפורש של בעלי החשבונות ונקבו בקביעוּת בשם הקוד המעורפל "הלקוח המשותף"?
    באותה שנה העברתי שעות ארוכות במשרדי היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה. ניסינו לחבר מסמך למסמך, חשבון לחשבון, והתמונה שהצטיירה שירטטה תנועה מתמדת של סכומי כסף עצומים שמועברים אל חברות שקשורות כנראה לליברמן. כך גילינו, למשל, שבשנת 2001, בעוד ליברמן מכהן כשר התשתיות, הורה עו"ד מני למשרד עורכי הדין הקפריסאי "אנדראס נאוקלאוס ושות'" להקים חברה נוספת בשם "מייפלאואר קפיטל", שנרשמה באיי הבתולה ואליה הועברו 6.2 מיליון דולר עד לשנת 2008. כבעל הזכויות נרשם לא אחר מאשר איש אמונו של ליברמן, איגור שניידר. עבור מה שולמו הכספים ואילו פעולות ביצעו החברות שחשדנו שליברמן קשור אליהן בתמורה לכספים שהועברו אליהן? לא הצלחנו לגלות.
    לו היה מקום מושבן של החברות הנבדקות בישראל, היתה החקירה פשוטה בהרבה. אבל בחקירה שעמדה בפנינו התנהלו כל החברות וכל חשבונות הבנק בחו"ל, מה שסירבל את החקירה במידה ניכרת. מכיוון שנזקקנו לשיתוף פעולה של מדינות זרות כדי לקבל את המסמכים ההכרחיים, נקלענו לתהליך ארוך של חיקורי דין. שלחנו בקשות רשמיות למשרדי המשפטים של המדינות הזרות שמהן ביקשנו מידע. בבקשות פירטנו את כל החומר המצוי בידי משטרת ישראל ומה מתוכו דורש את עזרת המדינה בחו"ל ואז היה עלינו להמתין לתשובה. תהליך כזה נמשך לעתים חודשים ארוכים.
    עד מהרה גילינו שאנחנו ניצבים בפני בעיה שלא צפינו: כמה מהמדינות שפנינו אליהן בבקשות לקבלת מסמכים לא ששו להיענות לבקשות משטרת ישראל. מדינות חבר העמים לשעבר או מדינות שלליברמן היו קשרים טובים עם ראשיהן והוא דיבר את שפתן ונהג לבקר בהן תכופות לעתים לא שיתפו פעולה כלל.
    בעוד אנחנו מנסים לפצח את סבך סימני השאלה החדשים שעלו ממעטפות המסמכים שנשלחו ממשרד עורכי הדין בקפריסין, הגיע לידי המשטרה מידע על חברה נוספת, שהעלה גם הוא סימני שאלה. החברה דווקא נרשמה בישראל תחת השם "מ.ל.I — חברה לסחר בינלאומי בע"מ", ותפקידה הרשמי היה הענקת ייעוץ עסקי וכלכלי לחברות. לא היה צריך לעמול הרבה כדי לגלות שמ.ל. הוא קיצור השם מיכל ליברמן, בתו של השר אביגדור ליברמן, ושהחברה לשירותי "ייעוץ עסקי", שנפתחה ב־6 ביולי 2004, היתה רשומה על שמה. תאריך הקמת החברה לא נראה לחוקרים מקרי. למעשה, החברה נפתחה פחות מחודש אחרי שליברמן פוטר מהממשלה בשל התנגדותו לתוכנית ההתנתקות.
    מעיון בחשבונות החברה ל"ייעוץ עסקי" של מיכל ליברמן־גלון, סטודנטית צעירה להיסטוריה ולימודים סלאוויים בת 21, עלה שהחברה הפכה במפתיע ובתוך זמן קצר להצלחה מסחררת. כבר בשנת הקמתה נכנסו לחברה 1.8 מיליון שקל. שנה אחר כך, בשנת 2005, הוכפל הסכום ועמד על 3.9 מיליון שקל. בשנת 2006 העבירו לה לקוחותיה לפחות 1.4 מיליון שקל. בתוך שלוש שנים מיום הקמתה זרמו לחברה יותר משבעה מיליון שקל מגורמים בחו"ל בעבור "ייעוץ עסקי".
    לא ממש הופתענו כשגילינו ברישומים שמי שנהנה מרווחי החברה הוא אבא ליברמן בעצמו. למעשה, חשדנו שגם כאן מדובר בחברה ששייכת לליברמן ורשומה על שם בתו רק כדי להסתיר שהוא בעל הבית האמיתי. על בסיס היכרותנו עם חשבונות בנק אחרים הקשורים לליברמן, חשדנו שגם כאן הכסף מגיע, כנראה, מחברות ומאנשי עסקים המקורבים אליו.


    החברה הישנה נמכרה, הבעלים החדשים מת


    באפריל 2007, שנה ממועד פתיחת החקירה החדשה, ליברמן עצמו נחקר במשטרה. הוא נשאל מה הקשר שלו לחברות שנזכרו במסמכי הבנק מקפריסין: "טרסימנו", החברה שבעבר נקראה "נתיב אל המזרח" קפריסין, "מאונטיין ויו" ו"מייפלאואר", שכבר אז חשדנו שהן קשורות לחברת "נתיב אל המזרח". ליברמן הכחיש כל קשר לחברות. לדבריו, מיד לאחר שנבחר כחבר כנסת בשנת 1999 העביר את המניות שלו בחברות "נתיב אל המזרח", בנאמנות, לידי משרד עורכי הדין "אנדראס נאוקלאוס" בקפריסין, אותו משרד שמעטפת המסמכים שנשלחה ממנו החלה את החקירה הנוכחית.
    ליברמן טען באוזני החוקרים, שחודש וחצי לאחר מינויו לשר ב־7 במרס 2001, הוא כבר מכר את חברות "נתיב אל המזרח" ישראל וקפריסין. אם חברת "נתיב אל המזרח" שינתה את שמה ל"טרסימנו", כך טען, הוא אינו יודע על כך דבר, ואת חברות "מאונטיין ויו" ו"מייפלאואר", התעקש, אינו מכיר כלל.
    למי מכר את חברת "נתיב אל המזרח"? ליוסף שולדינר, מי שהיה אחד מחבריו הקרובים. שולדינר שימש ראש הקהילה היהודית באנטוורפן ובפעמים התכופות שביקר בישראל נהג להיפגש גם עם ליברמן.
    לחוקרים שביקשו ראיות להוכחת עסקת המכירה הציג ליברמן זיכרון דברים שציין רק את חברת "נתיב אל המזרח" ישראל, כלומר על פי המסמך שהוצג, חברת "נתיב אל המזרח" קפריסין לא נמכרה כלל. כעבור עוד זמן־מה הציג ליברמן עוד הסכם קצר ושטחי שלא כלל כל התייחסות לפעילות החברה.
    על פי המסמכים, החברות נמכרו בלי שמישהו בדק אותן. הערכת השווי של החברות נעשתה על ידי מיודענו, רואה החשבון מיכה לזר, כלומר רואה החשבון של המוכר, ליברמן, ובמהירות הבזק — בתוך יומיים בלבד. הסכומים שסוכם עליהם לא שולמו בזמן, ומה ששולם לא תאם את לוח התשלומים. ליברמן נותר רשום כבעל המניות בחברה קרוב לשלוש שנים לאחר המכירה, ונשמרה לו גם הזכות לשוב ולקנות את כל המניות בעתיד.25
    והיה עוד דבר שהוסיף על תמיהותינו. על פי המסמכים, מי שקיבל ייפוי כוח לפעול בחברה כבר כחודש וחצי לפני מועד חתימת זיכרון הדברים למכירת החברה, היה שכנו ונהגו לשעבר, איגור שניידר. אבל שניידר המשיך לפעול כמיופה כוח בחברה גם לאחר חתימת זיכרון הדברים ומכירת החברה לכאורה.
    לימים יטען שניידר כי את כל פעולותיו מרגע שהחברה נמכרה ביצע על פי הוראותיו של יוסף שולדינר. זה היה מוזר. מדוע ששולדינר, לכאורה הבעלים החדש של החברה, יבחר להמשיך ולהחזיק בתפקיד מרכזי ואפילו להמשיך לפעול בחברה דווקא באמצעות חברו ואיש אמונו של ליברמן, הבעלים הקודם? הרי מטבע הדברים בעלים חדש מביא איתו מנכ"ל חדש מאנשי אמונו, מה גם שלא היה מדובר כאן במנכ"ל ותיק ומצליח שרשם לזכותו הישגים עסקיים יוצאי דופן.
    ביקשנו לקבל תשובות לשאלות הרבות שעלו מ"הסכם המכירה" שהציג ליברמן גם מהצד השני של ההסכם, מהרוכש יוסף שולדינר. אלא שלמרבה הצער, לא היתה כל אפשרות כזו, שכן שולדינר נפטר בשנת 2006, כשנה לפני שליברמן זומן לחקירה והציג את גרסתו.
    אבל בכך לא נגמרו סימני השאלה. המסמכים שנמצאו במעטפה הופקו ב־26 באוקטובר 2001, לכאורה חצי שנה אחרי שליברמן מכר את החברה לידידו שולדינר. ובכל זאת על התדפיסים הופיעו רישומים והערות בנוגע לחשבונות שעל פי החשד נכתבו על ידי ליברמן. המסמכים נשלחו למחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, וחוות דעת של מעבדת המסמכים אישרה שאכן מדובר בכתב ידו של ליברמן.
    מה עשו המסמכים הללו אצל ליברמן חצי שנה, לפחות, לאחר מכירת חברות "נתיב אל המזרח" לשולדינר? מה הקשר של ליברמן לחברות? מדוע צריך לדווח לליברמן על מה שקורה בחברות לאחר שכבר מכר אותן? ומדוע מתנוססים רישומים בכתב ידו על המסמכים? כל השאלות הללו חיכו לחקירתו של בעל העניין עצמו.
    ביום שבו החלה חקירתו הראשונה של ליברמן פשטה המשטרה גם על משרדיו של עורך דינו ואיש סודו, עו"ד יואב מני, האיש שאליו נשלחה כמה שנים קודם לכן אסופת המסמכים ממשרד עורכי הדין הקפריסאי בנוגע ל"לקוח המשותף". החוקרים חשדו שמאחורי החזות המכובדת של משרד עורכי הדין מסתתר חדר מבצעים לפעילות של ליברמן, שחלק ממנה התגלה בתדפיסי החשבונות שהגיעו מקפריסין ובראיות נוספות שהחלו להיערם בארגזים.
    המשטרה תפסה במשרדו של עו"ד מני אלפי מסמכים, אבל עוד לפני שהספיקו לעיין במסמכים הללו, הגישו חמישה אנשים: עו"ד מני; אביגדור ליברמן; מיכל ליברמן־גלון; אליעזר שולדינר, בנו של יוסף שולדינר; ואיגור שניידר — בקשה לבית המשפט להחיל על מאות מסמכים שנתפסו במשרדו של עו"ד מני חסיון עו"ד־לקוח.
    חיסיון כזה, אם מוכרז, מונע מחוקרי המשטרה אפילו לעיין במסמכים. עליהם לסגור את המסמכים במעטפות בלי בדיקה ולהביא אותם לשופט שיחליט אם ניתן להסיר מהם את החיסיון או לא.
    המשטרה טענה שעורך הדין מני אינו רק עורך הדין של הלקוח ליברמן, אלא מעורב בעצמו בעברה, ולכן אין להטיל חיסיון על המסמכים. המשטרה ביקשה מבית המשפט לעבור על המסמכים שנתפסו, בהנחה שאלו יחזקו את טענותיה. כמו כן, המשטרה הגישה לבית המשפט דוח סודי שכלל ראיות רבות שסתרו את גרסתו של ליברמן, כאילו התנתק מכל פעילות בחברת "נתיב אל המזרח" מאז מכירתה בשנת 2001. המסמכים שנתפסו, כך העריכו במשטרה, יתמכו בראיות אלו.
    גם הפרקליטות התנגדה להטלת החיסיון. חשדנו שלליברמן ולעו"ד מני יש הרבה מאוד מה להסתיר, והאמנו שבמסמכים החסויים יימצאו תשובות לכמה מהשאלות המרכזיות שעלו אצלנו במהלך החקירה: למי שייכות החברות שדרכן הועברו מיליוני דולרים, מי הבעלים האמיתי שלהן ומי משמש כ"איש קש"? קיווינו גם למצוא ראיות שיבהירו עבור מה מקבלות החברות הללו את הכספים הנכנסים לחשבונותיהן. העובדה שלא רק ליברמן, בתו ופרקליטו, אלא שלושה אנשים נוספים, קרובים לליברמן, דרשו חיסיון על המסמכים, רק חיזקה את החשד שהחברות רשומות על שם "אנשי קש".
    בית משפט השלום התייחס לבקשות בכובד ראש. הוא בדק את המסמכים אחד־אחד, דחה את רוב טענות מבקשי החיסיון וקבע שהחיסיון יוסר מעל 1,200 מסמכים.26 היות שלא יכולנו לראות את המסמכים עצמם, ניסינו לדלות מהתיאור הכללי של בית המשפט את מה שהונח לפניו, את החלקים החסרים בפאזל.
    כך, למשל, "פרטי חשבונות בנק והוראות תשלום שונות" הצטיירו בעינינו כבסיס להעברות הכספיות שמצאנו בסופו של דבר במסמכים שהגיעו מקפריסין. מסמכים אחרים תוארו כ"פרוטוקולים של חברת נתיב והסכמים חתומים", ומיד חשבנו על הישיבות שהתנהלו במשרד המכובד מעבר לים, שבהן התקבלו החלטות להסתיר את החברות ולרשום אותן על שם "אנשי קש". היינו סקרנים מאוד לדעת מה רואה השופטת.
    ליברמן ובתו מיכל, עו"ד מני ושני חבריהם מיהרו להגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על ההחלטה. לא הופתענו, היה ברור לנו שלחבורה הזאת יש הרבה מה להפסיד אם המסמכים יתגלו, אבל היינו מתוסכלים. נאלצנו להמתין עוד חודשים ארוכים עד שנציץ במסמכים.


    זה לא אישי, זה רק עסקים


    באפריל 2007, בדיוק שנה מפתיחת החקירה החדשה בעניינו של ליברמן, וכמובן בלי שום קשר, הודיע פרקליט המדינה ערן שנדר על כוונתו לפרוש מתפקידו. אמנם אהבתי מאוד את העשייה במחלקה הכלכלית, אבל החלטתי להתמודד על התפקיד המתפנה. בין המתמודדים מולי על התפקיד היו עו"ד יהודה וינשטיין, סנגור ידוע מהשוק הפרטי, ועו"ד משה לדור, מי שהיה בעבר פרקליט מחוז ירושלים.
    הכרתי את לדור שנים רבות, עוד מימינו המשותפים בפרקליטות מחוז ירושלים. כפרקליטה צעירה "ירשתי" ממנו תיק אזרחי־ביטחוני מורכב ביותר, משום שהוא עבר לטפל בפרשה המורכבת של ויסות מניות הבנקים; הופעתי איתו ועם עו"ד נאוה בן אור (היום שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים) בערעור בפרשת ויסות מניות הבנקים. שנינו בוגרי קרן וקסנר לעידוד מצוינות בשירות הציבורי, ויצא לנו להיפגש לאורך השנים בפעילויות השונות של הקרן. אפילו נהגנו לרקוד, ולא פעם אחת, במסיבות שהתקיימו בהשתלמויות השנתיות של הפרקליטות. ייאמר לזכותו שהוא רקדן טוב. אבל כמו בריקוד, גם בעבודה: מתעקש תמיד לרקוד פאסאדובלה, אבל לא תמיד קשוב למוזיקת הרקע.
    לדור התמודד ב־2004 על תפקיד פרקליט המדינה. לאחר שעו"ד ערן שנדר נבחר לתפקיד, לדור החליט לפרוש מהפרקליטות והצטרף למשרד עורכי דין פרטי. בשנים ששימש כפרקליט פרטי יצא לנו לעמוד משני עברי המתרס בכמה מקרים. המחלקה הכלכלית טיפלה בפרשת "חפציבה", חברת הבנייה שקרסה בעקבות מעשים פליליים של מנכ"ל החברה, בועז יונה. לדור ייצג את מרדכי יונה ז"ל, מייסד חברת "חפציבה" ואביו של המנכ"ל בועז יונה. לדור היה משוכנע שיש לסגור את התיק נגד הלקוח שלו, אף שהיו עדויות שטענו שהיה מעורב בעסקיו של בנו. בתום החקירה אכן הוחלט לא להעמידו לדין. בנו בועז יונה, לעומת זאת, הורשע בהסדר טיעון בעברות רבות, בהן גנבה, קבלת דבר במרמה ועוד, ונשלח לרצות עונש מאסר של שבע שנים בכלא.
    פגשתי את לדור מעבר למתרס גם בפרשת המינויים ברשות המסים. הוא ייצג את רו"ח גידי בר זכאי, סמנכ"ל לעניינים מקצועיים ברשות המסים, שהסתבך בפרשה ההיא, לצד ראש רשות המסים, ג'קי מצא, שהורשע וישב בכלא על עברות הפרת אמונים וסיוע למתן שוחד. גם במקרה הזה היה לדור משוכנע שצריך לסגור את התיק נגד לקוחו, וניסה לשכנע גם אותי בצדקת טענותיו. לא השתכנעתי ובסופו של דבר הועמד בר זכאי לדין והורשע, אבל בשלב הזה כבר ייצג אותו סנגור אחר, משום שבנובמבר 2007 עזב משה לדור את תפקידו כעורך דין פרטי, לאחר שוועדת האיתור בחרה בו כפרקליט המדינה.
    לדור נכנס לתפקיד באמצע דצמבר 2007. בירכתי אותו בלב שלם. המשך ניהול המחלקה הכלכלית היה אפשרות מצוינת מבחינתי. גם מחלוקות העבר שהתגלעו בין לדור לביני בנוגע ללקוחותיו לא השאירו אצלי שום משקעים. אבל אני מודה שהיו רגעים בהמשך הדרך שתהיתי אם מבחינת לדור, לעצם התמודדותי מולו על תפקיד פרקליט המדינה לא היתה השפעה מסוימת על יחסו למחלקה שבראשה עמדתי. דון קורליאונה, הסנדק, נהג לומר: "זה לא אישי, זה רק עסקים."27 בחיים, וכמו שגיליתי, לפעמים גם בפרקליטות, הדברים מתגלגלים אחרת, לטוב ולרע. שום דבר לא אישי, אבל הכול פרסונלי, כמאמר הבריות.
    מרגע שחזר לפרקליטות, היה לדור בטוח שהפרקליטים הטובים ביותר נמצאים בפרקליטות מחוז ירושלים, שאותה הכיר מקרוב מתקופתו הקודמת בפרקליטות. הוא העדיף להעביר תמיד את התיקים הגדולים לטיפול פרקליטים מפרקליטות זו. גם רוב הפרקליטים שמינה לתפקידים בכירים הגיעו מפרקליטות מחוז ירושלים — בסיס הבית שלו.28 מהר מאוד אגלה שגם המחלקה הכלכלית נכנסה למאזן ההעדפות הזה, אף שמהימים הראשונים בתפקידו, לדור התמיד והקפיד לשבח את חווֹת הדעת שהגישו לו פרקליטי המחלקה בתיקים שהיו בטיפולם עוד מימי פרקליטי המדינה הקודמים. "חוות דעת מצוינות ומקצועיות ברמה הגבוהה ביותר," נהג לומר.
    היו לנו שיחות על הנושא. טענתי בלהט את מה שכולם בפרקליטות סברו, ולמעשה גם הוא עצמו טען, שבמחלקה הכלכלית יש פרקליטים מצוינים, מומחים ובקיאים בתחומם. שאלתי אותו לא פעם במפורש מה עומד מאחורי התנהלותו. מעולם לא קיבלתי ממנו תשובה. גם המשנה המקורב אליו, שוקי למברגר, כמו גם עוזרי הלשכה, לא יכלו לספק הסבר לתופעה. אני מניחה שהוויכוחים והמאבקים שניהלתי נגד תהליך "ייבוש" המחלקה לא העלו את קרני בעיני לדור ובוודאי שלא עצרו אותו. מהלך העניינים הזה לא הקל גם את העבודה על תיק ליברמן.


    ניסיונות לסיכול ממוקד


    זמן לא רב אחרי כניסתו של משה לדור לתפקיד פרקליט המדינה, בדצמבר 2007, הצגתי בפניו את כל התיקים הגדולים שהמחלקה טיפלה בהם, וביניהם תיק ליברמן, כמובן. במחלקה המשכנו לעבוד על התיק. בסוף חודש פברואר 2008 כבר ישבנו עם חוקרי המשטרה על ההתפתחויות בתיק. בשלב זה עדיין המתנו להסרת החיסיון מהמסמכים שנתפסו במשרדו של עו"ד יואב מני, אבל החקירה המשיכה להתקדם בכיוונים נוספים בארץ וגם בעולם.
    אחת־עשרה בקשות לחיקור דין יצאו באותם ימים לשמונה מדינות שונות שבהן התנהלו כמה מהחברות וחשבונות הבנק שלגביהם היו חשדות שהם בבעלותו של ליברמן.29 התחושה היתה שלמרות העיכוב שיצרו בקשות החיסיון שהגישו ליברמן ומקורביו, אשר עברו ונידונו בכמה ערכאות, החקירה מתחילה לעלות על פסים מעשיים ויעילים.
    אבל לא עברו ימים רבים, ומצאתי את עצמי מול חזית חדשה ובלתי צפויה. במהלך חודש מרס החלה להתפרסם ב"ישראל היום" סדרת כתבות משמיצות נגדי. הכותב, העיתונאי מרדכי גילת, העלה שם טענות חסרות בסיס בנוגע להחלטות שלא אני קיבלתי ובנוגע להסתרת מסמכים שמעולם לא הסתרתי.
    במסגרת הסדרה העלה לפתע גילת באוב את פרשת "לה נסיונל", שהחלה להיחקר עשר שנים קודם לכן וחלפו כבר יותר משנתיים מאז הגיעה לסיומה. פרשת "לה נסיונל", שבמהלכה נחקרה שורת מעשי מרמה הנוגעים לעסקאות ביטוח שעשתה החברה במגזר הקיבוצי,30 היתה אותה פרשה שלצורך ניהול חקירתה "הושאלתי" למחלקה הכלכלית. על אופן הטיפול היעיל והקפדני שלנו בתיק המורכב הזה, שהכיל כמיליון מסמכים שהצטברו בכ־200 ארגזים, קיבלנו הצוות שעמדתי בראשו ואנוכי פרסי הצטיינות ממשרד המשפטים ומנציב שירות המדינה.
    והנה, שנים אחרי סיום המשפט נזכר גילת להתרעם על כך שהחלטתי, כפי שטען, להעמיד לדין רק את מנהלי חברת הביטוח "לה נסיונל", ולא את סוכן הביטוח מאיר שמיר, שגם הוא היה מעורב בפרשה. לו היה הכותב פונה בבקשה לתגובה, היה מקבל, מן הסתם, הסבר מנומק לקבלת ההחלטה. יותר מזה, גם היה מתברר לו שלא אני קיבלתי את ההחלטה, אלא מנהל המחלקה הקודם, עו"ד שמעון דולן.
    אבל מה שהטריד אותי יותר היה הכתבה הסמוכה שכותרתה, "כדור הרגעה לאולמרט". בכתבה השתלח בי הכתב בבוטות וללא כל בסיס עובדתי כי "גיבורת המריחה... היא במקרה גם הפרקליטה שמטפלת בתיקי אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ומיוחסים אחרים". הדברים שנכתבו היו כל כך מנוגדים להערכות שהיו עלי בפרקליטות ומחוצה לה, שהתקשיתי להתמודד איתם.
    נוסף על הטיפול בתחום העברות הכלכליות והמיסוי טיפלתי לאורך הדרך בתיקים מורכבים בתחום האלימות במשפחה והסמים. הייתי מעורבת מאוד בעשייה גם מחוץ לפרקליטות בתחומים של הגנה על נשים, על קטינים ועל חולי נפש וחֲברה בוועדות שהשפיעו על החברה בישראל. אבל מעולם, לאורך כל השנים, לא הואשמתי ב"מריחה". נחשבתי פרקליטה יסודית, אך יעילה. אפילו הסנגורים שהופיעו מולי ידעו להעריך את העבודה הקפדנית והמדויקת שהשקעתי בכל חקירה. התקשיתי להבין מה פתאום קפץ עלי רוגזו של גילת, שעד אז נלחם, כמוני, בשחיתות.
    כשנרגעתי קצת ביקשתי מפרקליט המדינה לדור ומדובר הפרקליטות שישלחו מכתב מחאה חריף לעורך "ישראל היום". ואכן, הדובר שלח לעורך העיתון מכתב מפורט שבו הסביר את הסיבות להחלטות בתיק "לה נסיונל" וגם העמיד דברים על דיוקם כשהסביר שמי שקיבל את ההחלטה היה בכלל מנהל המחלקה הקודם. הדובר הוסיף והדגיש כי שיעורי ההצלחה של המחלקה הכלכלית, המטפלת בפרשות מורכבות ביותר של שחיתות שלטונית ועברות כלכליות, הם גבוהים מאוד, וזאת אף על פי שהמחלקה מנהלת את חקירותיה מול סנגורים פרטיים מהשורה הראשונה.
    אבל עברו רק שבועיים, ובשניים באפריל 2008 התפרסמה כתבה נוספת בסדרה של גילת ב"ישראל היום", הפעם תחת הכותרת "מי מכשיל את חקירת אולמרט?". קראתי את הכתבה ולא האמנתי למראה עיני. הפעם עסקה הכתבה בחקירת אולמרט ומרכז ההשקעות. החקירה, שהיתה בטיפול המחלקה הכלכלית, החלה במשרד מבקר המדינה והועברה לחקירת המשטרה. הטענה המרכזית נגדי היתה שהעברתי למשטרה רק חלק מהחומר שקיבלתי ממבקר המדינה, כשאת ה"סוכריות", כהגדרתו של העיתונאי, לא העברתי וגם לא דיווחתי למשטרה על קיומן כדי שיוכלו להוציא צו תפיסה.
    הטענה שפורסמה היתה חסרת כל שחר. אכן, היה חומר שהתקבל מהמבקר, והעברתו למשטרה התעכבה מסיבה משפטית של חוקיות התפיסה. מובן שדיווחנו למשטרה על קיום החומר, ובעקבות הדיווח הוצאו צווי חיפוש ותפיסה, והחומר נתפס כחוק והועבר לידי המשטרה.
    ואז, כאילו במקרה, כותרת המשנה בהמשך הטור היתה "הבלבול של ליברמן". עכשיו הגיע הכותב גילת לפרשת ליברמן ולאסופת המסמכים שהגיעה לידי המשטרה שנתיים קודם לכן והניעה את כל החקירה החדשה שהיתה אז בעיצומה. לטענתו, חוקרי יאח"ה לא זכו לרוח גבית מהפרקליטות, והתיק שכב ללא טיפול במשך כמה חודשים. גם הטענה הזאת עמדה בניגוד מוחלט למציאות. המסמכים המדוברים נבדקו זמן רב לפני כן, וכבר יצאו בקשות לחיקורי דין בארץ ובחו"ל. התיק טופל — ובמרץ רב.
    ביקשתי שוב גיבוי מלדור ומדובר משרד המשפטים, אבל הדובר חשב שאין טעם לשגר תגובה נוספת לעורך "ישראל היום" לנוכח התעלמותו מהמכתב הקודם. הפרקליט לדור תמך בעמדת הדובר. שקלתי להגיש תביעת דיבה נגד מרדכי גילת. אני מניחה שהייתי זוכה בתביעה כזו; אחרי הכול, בכתבות התפרסמו דברי לשון הרע חסרי יסוד. אבל גם בנקיטת צעדים משפטיים כאלו הייתי נתונה לחסדי דוברות משרד המשפטים, ונראה שהמערכת לא ששה לצאת לקרב ארוך עם העיתונות.
    יותר מזה, בחודשים הבאים הלכה והתחזקה אצלי התחושה שלדור לא מגבה את המחלקה הכלכלית ואותי. הוא ניסה להוציא תיקים רגישים שטופלו במחלקה ולהעבירם לפרקליטות מחוז ירושלים. העימות הגדול בינינו היה סביב דרישתו להעביר כמה מתיקי החקירה נגד אהוד אולמרט לפרקליטות מחוז ירושלים. ריבוי התיקים המטופלים במחלקה הכלכלית, כך טען, "עלול ליצור אצל אולמרט תחושת רדיפה". שוב ושוב הבעתי את דעתי כי מדובר בפרשה אחת: "מרכז ההשקעות", "טלנסקי", המינויים הלא לגיטימיים ברשות לעסקים קטנים וגופים נוספים — כל התיקים האלו קשורים לאותה תקופת כהונה של אולמרט כשר התמ"ת, ומדובר בביטויים שונים של התנהגות שעולה כדי מרמה והפרת אמונים.
    בסופו של דבר, פרקליט המדינה לדור הכריע נגד דעתי, וכמה מהתיקים הועברו לטיפול פרקליטות מחוז ירושלים, פיצול שלהערכתי פגע ביעילות ובתיאום של החקירה השלמה. לא במקרה שנה אחר כך אוחדו תיק "מרכז ההשקעות", "טלנסקי", ואחר כך גם "ראשונטורס" לכלל תיק אחד, אבל בטיפול פרקליטות מחוז ירושלים.
    באותם ימים הלכה והתחדדה אצלי התחושה שסדרת הכתבות הזדוניות שפירסם העיתונאי מרדכי גילת השפיעו על לדור ונתנו לו רוח גבית בכוונתו להוציא את תיקי אולמרט מהמחלקה הכלכלית. הם גם עודדו אותו לנסות ולהעביר ממנה גם את תיק ליברמן.
    בשלב זה כבר היה ברור לי שמישהו שעניינו נחקר במחלקה הכלכלית שבראשה עמדתי מבין שמתחילים לעלות על עקבותיו ודואג להזין את העיתונות בנתונים לא נכונים. מישהו מנסה לפגוע בחקירה, חשבתי אז, אולי גם מנסה לפגוע בי ולסלק אותי הצידה. יעברו עוד שנים מספר עד שאבין שניסו לעשות למחלקה, לתיק של ליברמן ולי "סיכול ממוקד", ושכל הדברים היו קשורים ביניהם בקשר הדוק. אבל באותם ימים הרגשתי כאילו הזזתי אבן מפתחה של מערת שדים, שלא ידעתי כלל על קיומם.

    • אביה אלף
    • אביה אלף
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קללת דרעי
    • נתניהו ביוגרפיה
    • אני נכון למות
    • קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל
    • קילר אינסטינקט
    • דברים שרואים מכאן
    • ישראל צריכה חוקה - למה
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • בן-גוריון, אפילוג
    • הנסיכים
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • צופן בגין