הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שלוש דקות
    ספר מוגן
     
  • שלוש דקות
    אנדרס רוסלנד, ביורג הלסטרום | תרגום: ירון פריד
    סלע ספרים | פברואר 2018 | מתח ופעולה | 456 עמ' מודפסים
    פייט הופמן, פושע ומודיע משטרתי סמוי, נחשב מת על ידי משטרת שבדיה. רק אריק וילסון, המפעיל המשטרתי הקודם שלו, יודע היכן הוא נמצא ומה הוא עושה בימים אלה: שומר ראש וגובה חובות בשירות קרטל הקוקאין הקולומביאני, ומסתנן לשורות הארגון מטעם המנהל האמריקאי לאכיפת חוקי הסמים, שלמעשה פועל כדי לחסל את הקרטל מבפנים. כדי להוסיף לאמינותו, מתווסף הכינוי של הופמן – אל סוואקו (השבדי) - לרשימת הפושעים המבוקשים ביותר בתעשיית הסמים.
    כאשר יושב ראש בית הנבחרים האמריקאי נחטף על ידי כוחות הגרילה המניעים את הקרטל, הופמן מוצא את עצמו בקו האש של מה שמכונה "המלחמה האחרונה בסמים". רשימת המבוקשים הופכת לרשימת חיסול, והמנהל לאכיפת סמים מתנער מיידית מהופמן ונוטש אותו ואת משפחתו.
    פייט הופמן נדרש ללכת על חבל דק ולתמרן בין תפקידו בקרטל ומחויבותו המוכחשת לממשל האמריקאי, במטרה להגן על חייו וחיי אהוביו. לעזרתו נחלץ הבלש העקשן והמריר אוורט גרנס, ויחד הם ינסו להוציא את הפועל תוכנית מילוט מורכבת, שאם פרט אחד בה ישתבש, בתוך שלוש דקות הכל ייגמר.
    כמו בספרם שלוש שניות, זוכה פרס האקדמיה בשבדיה למותחן הטוב ביותר לשנת 2012, גם בספר זה אנדרס רוסלנד, כתב חדשות לשעבר, וביורג הלסטרום, עבריין משוקם שעוסק כיום בחינוך נערי רחוב, יצרו עלילה מפותלת שאינה מרפה מן הפרק הראשון ועד לשורה האחרונה. תענוג הארד-קור ששום חובב מותחנים וספרים בכלל, לא יכול להרשות לעצמו לוותר עליו.
     
     
     
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • הספר משתתף במבצע 3 ב-69
    44
    הוספה למועדפים שלי
  • שלוש שנים לפני כן
     
     
    היום זה יום טוב.
    לפעמים אתה פשוט יודע את זה.
    חם כמו אתמול, כנראה גם כמו שיהיה מחר, אבל קל לנשום. לא מזמן ירד גשם, וקמילו נושם נשימה עמוקה ואיטית. הוא מחזיק את האוויר בפנים, נותן לו לנוח שם בגרון שלו ולבסוף משחרר אותו במנות קטנות ומדודות.
    הוא יורד מאוטובוס עירוני שהיה צבוע פעם באדום, ושיצא רק לפני שעה מתחנת אוטובוס בסאן חאבייר, רובע 13. כמה שיכונים גבוהים וכמה נמוכים, וגם בניינים לא גמורים לגמרי. יש כאלה שטוענים שהשכונה מכוערת, אבל קמילו לא מסכים איתם. הוא גר שם כל תשע שנות חייו, ויש לזה ריח אחר. לא כמו הריח שכאן, במרכז העיר. כאן הריח לא מוכר ומסעיר.
    כיכר גדולה שכנראה היתה פה תמיד, בדיוק כמו דוכני הדגים ודוכני הבשר ודוכני הירקות ודוכני הפירות והמסעדות הקטנטנות שיש בהן רק שלושה או ארבעה כיסאות. וכמובן האנשים שמתקהלים מסביב, נדחקים ודוחפים זה את זה. הם בטח לא היו פה מאז ומתמיד, נכון? אנשים נולדים, אחרי הכל, ומתים. אנשים מתחלפים. ברגע זה הוא רואה את אלה שקיימים, אבל כשיגדל חלק מהם ייעלמו וחדשים יבואו במקומם. ככה זה עובד.
    קמילו חוצה את הכיכר מבעד לסמטאות ומעברים צרים שממשיכים עד השוק. כאן יש אפילו עוד יותר אנשים וקצת יותר מלוכלך, אבל בכל זאת יפה פה עם כל התפוחים והאגסים והבננות והאפרסקים ששוכבים בערימות ומחליפים צבעים. הוא מתנגש באיש מבוגר שמקלל אותו, ואחר־כך הולך קצת קרוב מדי אל אשכולות הענבים הגדולים והכחולים, שאחדים מהם נפלו אל הקרקע. הוא מרים אותם ומתחיל לטעום כמה שיותר, עד שאישה שדומה לאמו מתחילה לגדף אותו באותן מילים שהאיש המבוגר ירק לעברו.
    קמילו לא שומע אותם. הוא כבר עבר אל הדוכן הבא, ואל זה שאחריו, ולעוד דוכן. וכשהוא חולף על פני הדוכן האחרון של הדגים בקרח שנמס זה מכבר — דוכן שהריח שלו אינו מסעיר, כי דגים מתים לא אוהבים את החום, ואלה שלא נמכרו עד הצהריים מסריחים אפילו יותר — קמילו יודע שהוא כמעט הגיע ליעדו.
    עוד כמה צעדים ואז הוא רואה אותם, יושבים על ספסלי עץ וכיסאות עץ לפני שולחנות כבדים שלא שייכים לסוחרים או למטבחים, ומישהו הניח בקצה הרחוק של השוק, שבו כל הסחורות כבר אזלו. זה מה שהם עושים, יושבים ומחכים ביחד. קמילו לא ביקר כאן הרבה פעמים — הוא רק בן תשע — אבל עושה כמוהם, מתיישב ומחכה שהיום סוף־סוף יקבל משימה.
    עד היום הוא לא קיבל שום משימה.
    האחרים קצת יותר מבוגרים ממנו. הם בני עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה ושלוש־עשרה. כמה אפילו ממש מבוגרים, בני ארבע־עשרה. הקולות שלהם מתעבים, חותכים את האוויר ולפעמים מאבדים אחיזה, נושרים להם מהפה ומפרפרים פה ושם בדיוק כשהם עומדים לדבר. ממש כמו חורחה, אחיו, שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים ועכשיו הוא מת. השוטרים באו אליהם הביתה, צלצלו בפעמון הדלת ואמרו לאמא שלו שמצאו גופה בנהר בריו מדלין, והם חושבים שאולי זה חורחה. הם ביקשו שאמא שלו תבוא איתם בשביל לאשש את החשד. חורחה לא היה במים יותר מדי זמן, אז עדיין היה אפשר לזהות אותו.
    "היי."
    קמילו מברך אותם לשלום בביישנות. הוא עושה זאת כל־כך בביישנות שהם אפילו לא מבחינים בו, או כך לפחות נראה לו. הוא מתיישב ממש על קצה של אחד הספסלים, זה שעליו יושבים בני התשע האחרים.
    הוא בא לכאן כל יום אחרי הלימודים. הקולות שחותכים את האוויר, שנמצאים כאן יותר זמן, לא הולכים בכלל לבית הספר. אף אחד לא מכריח אותם, אז הם יושבים כאן כל היום, מחכים ומדברים ולפעמים צוחקים ובעיקר מסתכלים כל הזמן לכיוון החלל שבין הדוכנים האחרונים — כרוב וכרובית, כמו כדורי רגל רכים, נערמים בצד אחד, ודגים גדולים פעורי עיניים בצד השני — מפני שזה הכיוון שהלקוחות — ככה הם מכנים אותם — בדרך כלל באים ממנו.
    קמילו נושם נשימה עמוקה ומרגיש ענן מתגבש בתוך הבטן שלו, לבן וצמרירי וקל, ועונג מסוים ממלא את כל גופו. לבו הולם מהר יותר, והסומק בלחייו מעמיק.
    היום.
    הוא כל־כך רוצה את זה.
    הוא הרגיש את זה מהבוקר.
    היום מישהו ייתן לו את המשימה הראשונה אי פעם. הוא יעשה את זה, וברגע שיעשה את זה יהפוך למישהו אחר לתמיד.
    חם יותר עכשיו, אבל עדיין קל לנשום. העיר נמצאת בגובה קילומטר וחצי מעל פני הים, וכשאנשים באים לבקר בה במשך היום, כפי שעושים הלקוחות לעיתים קרובות, הם מתלוננים על חוסר החמצן. הריאות שלהם נעצרות, והם בולעים רוק שוב ושוב ומנסים לגייס עוד חמצן.
    הנה, שם.
    לקוח.
    קמילו רואה אותו בדיוק באותה שנייה שכל האחרים רואים, והוא מתעורר לחיים כמו כולם, קם ממקומו וממהר לקראתו, מתגודד סביבו. איש שמן בלי שיער, שלובש חליפה שחורה וחובש כובע שחור, ושיש לו עיניים קטנות וחדות כמו עיני ציפור. האיש בוחן את הילדים המתקהלים סביבו ואחרי שבריר שנייה, מרוכז וחזק כמו הלמות תוף, הוא מצביע על מישהו במרכז. מישהו בן אחת־עשרה, כמעט שתים־עשרה, שכבר עשה את זה לפני כן, והם הולכים משם ביחד.
    שיט.
    קמילו כובש יבבה חנוקה. שיט, שיט, שיט. זה עשוי להיות הלקוח היחיד שיבוא היום, והוא היה כל־כך בטוח שהגיע תורו.
    שעה עוברת, ואחריה עוד שעה. קמילו מפהק, אבל מחליט לא למצמץ, וסופר כמה פעמים הוא יכול להרים ולהוריד את הזרוע השמאלית שלו בשישים שניות, ושר שיר ילדים טיפשי מהסוג שנתקע לך בראש.
    הוא מעריך שגם היום כנראה לא יקרה כלום, אבל ממשיך לחכות.
    מישהו בא.
    הוא בטוח בזה.
    צעדים תכליתיים ונחושים. צועד היישר לעברם.
    וכולם עושים בדיוק את מה שעשו בפעם שעברה, ומה שהם עושים תמיד. מזנקים ומתאספים סביבו. נלחמים כדי להיראות.
    גם הפעם זה גבר. מבנה גוף עוצמתי, לא שמן כמו הקודם, אבל גדול. אינדיאני, ואולי מגזע מעורב. קמילו מזהה אותו. הוא ראה אותו כאן לפני כן. האיש בא מרחוק, כל הדרך מקאלי, והוא מבוגר יותר מאבא של קמילו. זה בכל אופן מה שקמילו חושב. הוא אף פעם לא ראה את אבא שלו, ואמא שלו לא מדברת עליו הרבה. האיש הזה נותן בדרך כלל את המשימות לאנריקה, שלא נראה בסביבה בזמן האחרון, ושעשה את זה שבע־עשרה פעמים בסך־הכל.
    כולם מתמלאים בציפייה. בדרך כלל באים לפה רק לקוחות אחדים עם משימות, וזאת כנראה ההזדמנות האחרונה להיום, לפני שכולם יחזרו הביתה עם אפס הישגים אחרי שעות של המתנה. הם מקיפים את הזר, והוא צופה בניסיונות שלהם להיראות מבוגרים.
    "כולכם עשיתם את זה לפני כן?" הוא שואל.
    כולם עונים ביחד, "סי!"
    כולם חוץ מקמילו. הוא לא יכול להרים יד ולהגיד כן. הוא לא יכול לשקר. האחרים צועקים: שמונה פעמים! שתים־עשרה פעמים! עשרים ואחד פעמים!
    עד שהזר מביט בו.
    "ומה איתך?"
    "אף פעם לא, כלומר... עדיין לא."
    קמילו יודע בוודאות שהאיש הזר מסתכל רק עליו.
    "טוב, אז הגיע הזמן לפעם הראשונה שלך. בזה הרגע."
    קמילו מתמתח לגובה ככל יכולתו, ומנסה לעכל את מה שהאיש אמר עכשיו. זה נכון. זה קורה באמת. הוא הולך לעשות את זה היום. ומחר, כשיעבור בין שורות הדוכנים, הכל יהיה שונה. כולם יביטו בו ביראת כבוד, כי הוא עשה את זה.
    המכונית חונה כחוק מחוץ לשוק, ליד הכיכר. מרצדס ג'י־וואגן. שחורה. סקסית. מרובעת. גדולה. זרקורים גדולים על הגג — קמילו סופר ארבעה — רחבים וחזקים וניתנים להטייה בזוויות וכיוונים שונים. חלונות עבים שאי אפשר לראות דרכם פנימה, אפילו לא מבעד לשמשה הקדמית. משוריינים וחסינים בפני קליעים. בפנים יש ריח של חיות, כמו במכוניות חדשות. במכונית הזאת יש מושבי עור לבנים ורכים. היא כמעט לא משמיעה קול כשהיא מתניעה ויוצאת לדרך.
    הזר נוהג וקמילו יושב לידו מקדימה, ומציץ באיש בגניבה. הוא כל־כך גבוה, שהראש שלו כמעט מגרד את התקרה. פנים מרובעים, גוף מרובע, קצת כמו הרכב שבתוכו הם יושבים. צמה שחורה שמזכירה לחם שרוף קלועה לו מאחור בסרט שרקומים בו חרוזי זהב נוצצים. הם לא אומרים מילה אחד לשני.
    הנסיעה ליעד שלהם נמשכת עשרים דקות, והנוף של העיר משתנה מעלוב למלוכלך למשופץ ליקר ואז שוב לעלוב. הם עולים על כביש 43A ואז נכנסים לרחוב קטן שאינו מוכר לקמילו לפני שהרכב עוצר.
    קמילו מסתכל על השלטים ברחוב. הם עצרו בנקודה שכביש 32 חוצה את רחוב 10. זה שוב איזור יקר של העיר. השכונה נקראת אל פובלדו (הכפר) והוא מעולם לא היה בה לפני כן. שכונה טובה, כך לפחות אמא שלו אמרה, ואנשים כאן כמובן גרים בבתים משלהם עם חצרות משלהם ושתי מכוניות, לא רחוק ממרכז העיר.
    מכאן הם רואים את הבית, אבל אי אפשר לראות אותם. הזר מצביע.
    "שם. היא עומדת בחלון הרחוק. המטרה שלך."
    קמילו רואה אותה ומהנהן בראשו. הזר נותן לו מגבת והוא מניח אותה, פותח ומהנהן שוב. אקדח. זאמורנה, תוצרת ונצואלה, חמישה כדורים, תשעה מילימטר. קמילו יודע את זה, כי חורחה לימד אותו כמעט הכל.
    "ואתה יודע את השאר, נכון? מה אתה עושה?"
    "כן."
    "איך לירות?"
    "כן. עשיתי את זה מלא פעמים."
    חורחה וקמילו עשו הרבה אימונים. בערבים הם השתמשו באותו סוג של אקדח, אבל בגרסה יותר ישנה שחורחה לקח בהשאלה ממישהו שלקמילו אסור לפגוש.
    "טוב. ניפגש בעוד שעתיים באותו מקום כמו קודם, בשוק. תצטרך לחזור לשם לבד."
    הלב שלו הולם במידה שווה, משמחה ומציפייה, או מהתרגשות או מפחד. ייתכן שמכולם גם יחד.
    סיקריו. מתנקש. שכיר חרב.
    אחרי שהמכונית נעלמת, קמילו הולך אל העצים שנמצאים בצד הכביש ומתיישב מתחת לאחד מהם. מכאן הוא יכול להשקיף על הבית ועל החלון, ועל האישה שעומדת שם בשמלה ירוקה, ואין לה מושג מה מתרחש.
    היא לא כל־כך זקנה כמו שהוא חשב. את דמותה ממסגר כנראה חלון המטבח, וקמילו לא מצליח לראות בוודאות מה היא עושה. הוא מבריג את משתיק הקול בדיוק כמו שחורחה לימד אותו ומטעין במחסנית חמישה קליעים, שגם הם היו במגבת.
    תתמקד.
    זה מה שחורחה היה אומר.
    תתמקד, אח קטן, תנשום לאט, תעצום עיניים ותחשוב על משהו שאתה אוהב.
    קמילו חושב על אונייה. הוא אוהב אוניות, אוניות גדולות עם מפרשים שמשייטות קדימה לאט כשהרוח איטית, ומהר כשהרוח מהירה. הוא מעולם לא היה על סיפון של אונייה, אבל הוא חשב על זה כל־כך הרבה, שהוא בטוח שהוא מכיר את ההרגשה.
    כמה דקות חולפות והוא מרגיש מוכן.
    הוא קם, תוחב את האקדח לחגורת המכנסיים ומוודא שהחולצה מכסה אותו. הוא הולך לעבר דלת הבית שעליו הצביע האיש.
    סורגים. דלת הגנה עבה במיוחד. הוא ראה דלתות כאלה לפני כן. הוא מצלצל בפעמון.
    צעדים. מישהו מתקרב. מישהו מציץ מבעד לעינית שבדלת. הוא יודע את זה לפי הצל.
    הוא מוציא את האקדח ממכנסיו ודורך אותו על ידי משיכה בבריח הקטן שבקצה הידית, ומשחרר את מנגנון הנעילה בדיוק ברגע שהוא שומע את שרשרת המנעול נפתחת.
    האישה פותחת את הדלת, מפני שהיא רואה ילד בן תשע.
    קמילו מסתכל לה בעיניים בדיוק כמו שחורחה אמר לו ומרים את האקדח. הוא מכוון אותו כלפי מעלה, כי היא הרבה יותר גבוהה ממנו, אוחז אותו בשתי ידיים, בדיוק כמו שחורחה הראה לו, ולוחץ על ההדק פעמיים.
    הירייה הראשונה פוגעת לה בחזה והיא מיטלטלת, כאילו קופצת קלות, ונראית מופתעת, בפה ובעיניים. ואז הוא יורה שוב, בראש שלה.
    היא צונחת למטה, כמו עלה שנושר מעץ, בגבה אל משקוף הדלת וחור מדמם באמצע המצח שלה. היא לא נופלת אחורה או הצדה, לא כמו שהוא דמיין שיקרה, כמו שנופלים בסרטים.
     
    * * *
     
    קמילו יושב באוטובוס בדרכו חזרה לשוק. הוא מרגיש כאילו זה היה רק לפני רגע שלבו הלם משמחה והתרגשות, אבל כשהלב הלם מפחד זה כאילו היה מזמן. עכשיו אין בו כל פחד. הוא עשה את זה וכולם יראו עליו שהוא עשה את זה. הוא ראה את זה בעצמו על אחרים.
    המכונית מחכה באותו המקום, ליד הכיכר. קמילו מקיש בחלון, והאיש פותח לו את דלת הנוסע.
    "בוצע?"
    "בוצע."
    האיש חובש כפפות, לוקח מקמילו את האקדח ומרוקן את המחסנית. נשארו שלושה קליעים.
    "השתמשת ב...שניים?"
    "כן. אחד בחזה ואחד במצח."
    אני סיקריו.
     
    * * *
     
    שוב באוטובוס. החלק האחורי מלא וקמילו מתיישב במושב הפנוי היחיד, ממש מאחורי הנהג. הוא החזיר את האקדח עטוף במגבת וקיבל מאתיים דולר. מאתיים דולר!
    הלחיים של קמילו מאדימות ומתלהטות. מאתיים דולר בכיס הימני שלו, והשטרות חמים כמו הלחיים שלו, חורכים את ירכיו כאילו מבקשים לפרוץ החוצה ולהציג את עצמם בפני הנוסעים האחרים של אוטובוס הערב, שלהם אין מאתיים דולר בכיסים, אפילו לא לכולם ביחד.
    שישה אזורי נסיעה לאורך נהר מדלין הופכים לשישה־עשר רובעים ומאתיים ארבעים ותשע שכונות. הוא בדרכו לאחת השכונות, קצת הלאה במדרון של רובע 13, סאן חאבייר. בדרך הביתה. הוא נסע במסלול הזה כל־כך הרבה פעמים, עם אמא שלו ועם חורחה ולבד, אבל מעולם לא הרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו. הענן שבבטן שלו כבר לא נע קדימה ואחורה, אלא מצא לעצמו מקום ליד הלב שלו, כבר לא מעיק על החזה אלא מתפשט פנימה.
    קמילו נשען על גב המושב הקשה ומדמיין את הבית שלו, הצפוף והמבולגן ומלא הקולות והרעשים; הוא מדמיין איך הוא ירוץ אליו הכי מהר שיוכל מתחנת האוטובוס ויתפרץ פנימה ועוד לפני שיראה אותה כבר יצעק לעברה, "אמא, הבטחתי לך שאתקן את המקרר וקיימתי", ואז ייתן לה חצי מהכסף. היא תזרח מרוב גאווה.
    ואז הוא יילך אל החדר שהם ישנים בו ואל המחבוא הסודי שלו — קופסת פח שטוחה שפעם היו בה שוקולדים דקים ושהוא יכול להחביא כמעט בכל מקום — והוא ישים בה את השטר האחר של המאה דולר. הראשון שלו.
    • אנדרס רוסלנד
    • אנדרס רוסלנד

      אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

      בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).
     
    • ביורג הלסטרום
    • ביורג הלסטרום
     
  • המלצות נוספות