הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רשימות מארץ הכביש
  • רשימות מארץ הכביש
    כתר | פברואר 2019 | פרוזה מקור | 543 עמ' מודפסים

    תמיר גושן הוא צלם מצליח, נשוי ואב לילדה, מעריץ של קייט בוש. אבל כל זה שייך לעולם שתמיר נעקר ממנו בנסיבות מסתוריות; כעת נפרשׂ לפניו כביש אינסופי, שטבלאות ייאוש מצוירות עליו לכל אורכו ומשני עבריו משתרעים שדות תירס עצומים. מהו המקום הזה? איך נקלע אליו? איך יֵצא ממנו?

     

    בניסיונותיו להיחלץ מארץ הכביש, מזמן אליה תמיר את חייו הקודמים. הוא מתחקה אחר קשרים ופרידות שעשו אותו למי שהוא, מתוודע למקורותיה של חתירתו הקנאית ליופי, ושב ומבקר בכפר אנגלי אחד, שהתעלומה האפלה המרחפת עליו עשויה להיות המפתח לפענוח מצבו.

     

    "רשימות מארץ הכביש" מחזיר אותנו למקום שבו אנחנו מספרים כדי לחיות. בכישרון נדיר פורט גַפלָה רגע קפוא אחד לגלקסיה של סיפורים, ומחלץ מן המשאב האנושי היקר מכולם – הזיכרון – את שביל־הסתרים המוביל לרגע הבא. "רשימות מארץ הכביש" הוא עיר סואנת, מלאה סודות, שכל קורא וקורא ימצא בה פינה שמחכה רק לו.

     

    זהו ספרו השביעי של אופיר טוּשֶה גַפלָה. בין ספריו הקודמים: 'עולם הסוף', 'ביום שהמוסיקה מתה', 'הקטרקט בעיני הרוח' ו'האורחים'.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 24.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אני מתהלך לאורכו של כביש אינסופי. אין לי מושג איך הגעתי לכאן ולאן מועדות פניי. אין פה נפש חיה מלבדי. בשולי הכביש שדות תירס נטושים, ומעבר להם עוד שדות תירס נטושים, כאילו האופק או אפילו הנוף הוא מכפלה של עצמו. עוד מאותו הדבר, כמו שאומרים באנגלית. האסוציאציה אינה מקרית. אנגלית, כי אין דרכים כאלה במקום שממנו אני בא. השעה שעת צהריים, אם איני טועה, ואני ערני באופן מעורר חשד. אני מציץ בטלפון הנייד שלי. 12:36. הסוללה עומדת להתרוקן (11%) וממילא אין פה קליטה. אני רוצה לצלם את הכביש הזה, שדומה שאין לו התחלה ואין לו סוף, ונושך את לשוני כשמתחוור לי שמשום מה לא הבאתי את המצלמה. האינסטינקט הראשוני תובע ממני לבלום, לנסות לרדת לשורש התעלומה. איך העזתי לצאת מהבית בלי המצלמה, וגרוע מזה, מדוע הגעתי אל המקום אם לא התכוונתי לצלם אותו מלכתחילה? ובכל זאת אני מתקדם במרץ, כמו לקראת מטרה, ובאיחור מה מבחין בסימנים מתחת לרגליי. לא מובן לי איך אלה חמקו ממני, כי הם אינסופיים בדיוק כמו הכביש שעליו אני צועד בעל כורחי. עוד לפני שאני קורא בהם, אני מסיק שלא השגחתי בהם מאחר שהייתי שרוי בעיצומה של הצעידה, ובו ברגע שולח את ידי לאחור ומבין שקילוח הזיעה הדקיק במורדות גבי מקורו בהליכה המאומצת שהתחילה אלוהים־יודע־איפה־ומתי. דומה ש'הקצתי', בהיעדר פועל הולם יותר, תוך כדי תנועה. כמו אדם שתעה בדרך אך שכח את הנסיבות שבעטיין נקלע אל המקום הזר. אני מרים את ראשי מן הכביש אל השמיים חסרי האופי ומנסה להקשיב. רק אז אני שם לב לדממה הלא טבעית — שום רחש לא נשמע, אפילו לא אוושת רוח. עורב בשדה מנקר קלח תירס חרישית. לראשונה בחיי אני יכול לקבוע שביקרתי במקום שכוח־אל באמת, כי אם יש אל במקום הזה, הוא שומר על זכות השתיקה. אני אומר ״ענבל״ בקול רם, ואחר כך ״שחר״ בקול רם יותר, רק כדי לוודא שאני שומע. לא התחרשתי. העולם הוא שהחריש. אני לא חושב שאי פעם שמעתי שקט כזה — מכונס בעצמו, הרמטי, קופסתי. זו התחושה — אני אדם המהלך בתוך קופסה אילמת, והנוף מאופק לא פחות מהקולות הכבושים בו. ושוב אני משפיל את עיניי ובוחן את הסימנים בפליאה. מצד אחד הם משמחים אותי כי הם מעידים על חיים ומפֵרים את מזימת האלם: רק יצור חי יכול היה לקחת אבן, או במבט מעמיק יותר - גיר, ולחרות את הסימנים על האספלט — ארבעה קווים ישרים וקו חמישי שחוצה אותם באלכסון. סדרות אינסופיות, מאורגנות להפליא, מעברו האחד של הכביש אל עברו האחר, כמו מעברי חציה מיניאטוריים של ננסים בלתי נראים, או בכינוין השכיח יותר, שאליו התוודעתי בתקופת השירות הצבאי, 'טבלת ייאוש'. מצד שני, מעברי החציה הזערוריים שמשתרעים הרבה מעבר להישג עיניי מעוררים בי מחשבות לא נעימות. אני שמח לגלות שמישהו עבר פה לפניי אבל אני נרעד מן הרעיון שמשהו העיר בו את הצורך לחרות את הסימנים על הכביש. אני אפילו לא מעז לנחש כמה קילומטרים נמשך ייאושו של הזר החרוץ, ובשלב מסוים אני מתאמץ לא להביט למטה אך עיניי כבר הסתגלו אל הסימנים המטרידים וגם אם אני מסיט את מבטי אל השדה המנומנם הן ממשיכות לדווח לי על קיומם. לרגע אני שוקל לרדת מהכביש אל השדה אך החשש שאיבלע בו, או גרוע מזה, שלא אמצא את דרכי בחזרה אל 'דרך הייאוש', מניא אותי מן המעשה. אולי בפעם אחרת, אני אומר לעצמי, ומתאמץ לשכוח שכל קו עלוב על האספלט הוא יום עם התחלה, אמצע וסוף, ואפילו משדל את מוחי להפריד בין גורלו של הזר לגורלי. אני בסך הכול תייר, ובעוד רגע או שניים ודאי אמצא דרך אחרת שתסתעף מן הכביש הזה ותחלץ אותי ממנו. ואם לא בעוד רגע או שניים, אז בסופו של דבר. אני חושב על ההמשך. על מחר, או מחרתיים, או מתי שלא יהיה, כשאשב עם ענבל ושחר בסלון שלנו ואספר להן על הכביש המצחיק. זאת הגישה. הכביש המצחיק. ״אתן לא מאמינות,״ אני מספר לאשתי ולבתי כאילו הכול כבר מאחוריי, ״לא ראיתן דבר כזה בחיים. אף כלב לא עבר שם. הכול עמד במקום, כמו תמונת סטילס שהדבר היחיד שזז בה זה הצופה. לא, לא ראיתי את עצמי מהצד, פשוט... כשהכול נראה אותו הדבר, אתה מתחיל לחשוב שאתה גם בפנים וגם בחוץ. אפילו בזמן שהלכתי סיפרתי לכן מה קורה, כאילו אני כבר לא שם. ניסיתי לחשוב מה אתן הייתן עושות, אבל עם כל הדמיון שלי לא הצלחתי לדמיין אתכן נקלעות למצב כזה מלכתחילה. אולי שתיתי לפני שיצאתי לדרך, ובכל זאת... לא הייתי שיכור. אבל גם לא הייתי אני במאה אחוז, כי אף פעם לא קרה לי משהו כזה. ברור שהלכתי לאיבוד בעבר. אבל לא ככה. לא...״ אני מפסיק לדבר. מרגיש כמו אידיוט. הידיעה שאני מדבר כאילו שהכול כבר מאחוריי מעוררת בי סלידה. המניפולציה מתישה אותי. אני בודק שוב את הקליטה בטלפון הנייד. חושב אולי לדבר עם ענבל. בזמן אמת. לספר לה בדיוק מה קורה. אבל אני לא רוצה להדאיג אותה. ואני גם יודע שהדבר בלתי אפשרי. המכשיר מודיע לי שאין קליטה. כמו במנהרה. כמו במרתף. כמו בחלל קופסתי. אני שוקל לכבות אותו כדי לא לבזבז את שארית הסוללה, אבל חושש שלא אצליח להדליק אותו שנית. הוא הקשר האחרון שלי לעולם, מאכזב ככל שיהא. אני ממשיך לצעוד בראש מושפל, מתמכר למעברי החציה המדויקים, קולות התנשפויותיי מהדהדים באוזניי כמו אותות מצוקה שבוקעים מגוף אחר. עוד מעט, אני מבטיח לעצמי. מכונית, אופנוע, מישהו יעבור פה וייקח אותי בחזרה. לא משנה לאן. הרחק מכאן. אל המלון. זה פרט שאני משלים מדמיוני אבל הוא הגיוני לחלוטין. אני שוהה בבית מלון מאחר שאני בחו״ל. לראיה - הנוף הזר והזיכרון העמום. ודאי יצאתי מהמלון, הועדתי את פניי ליעד נשכח והגעתי לפה בשוגג. משהו קרה בין הרגע שיצאתי מהמונית, אם אכן הייתה זו מונית, ועד לרגע שהגחתי על הכביש. אז המישהו הזה ייקח אותי אל המלון, ומשם אסע לשדה התעופה ואטוס לארץ. ללא סיבוכים מיותרים. בדמיוני אני כבר נפרד מהמקום ועומד לצלם אותו באמצעות המכשיר הגוסס שלי, אבל ברגע שאני מרים את ראשי חולף בי רטט; לראשונה מאז דרכה כף רגלי במקום הזה אני רואה שֶלט במרחק. אני מתקדם לקראתו בהתרגשות, תחילה בצעדים נחפזים ואז בריצה בהולה. הנה זה קורה. שלט הדרכים באופק הולך וקרב, ואף על פי שבמהלך ריצתי כבר הספקתי לקרוא את המילה הבודדה אני ממשיך לרוץ לעברו, מקווה שעיניי מתעתעות בי ושבדרך נס תתחלף המילה הלא מתקבלת על הדעת באחרת. זה לא קורה. במרחק חמישים מטרים מהשלט המשקיף על הכביש משולי הדרך אני עוצר ומביט בו המום. N O W. מישהו חמד לצון. אין הסבר אחר. אני תוהה אם הזר שהשחית את האספלט במסר הנואש שלו הוא האחראי לשלט הדרכים המגוחך. אני מקלל וממשיך לצעוד, מקווה ששלט הדרכים הבא, במרחק קילומטר וחצי בערך מהשלט הקודם, לא יעמיק בי את התחושה שמישהו לועג לי. ושוב אני מתבדה. גם השלט הבא מכריז באותיות דפוס גדולות שהגעתי ל-NOW. אני מבין את כוחו הממכר של הייאוש. יש משהו מרדים, שלא לומר מסמם, בשלטים האלה שחוזרים על עצמם במרחק קבוע (השעמום גורם לי למנות את צעדיי, ומספרם זהה במרווחים שבין השלטים). אחרי ארבעה שלטים כאלה אני תוהה איך ארגיש אם הם ייפסקו פתאום. אני אפילו לא שואל מי קבע שבין 'עכשיו' ל'עכשיו' מפריד מרחק קבוע, שרירותי להכעיס. אני חש דגדוג בקצות האצבעות, מרים את הטלפון הנייד ומצלם: כביש — מלפניי. כביש — מאחוריי. שלטי ה-NOW. שמיים ריקים. שדות התירס. ואני. אפוף בלבול. וכשאני מציץ בתמונות הטריות, תעתיקי המציאות השברירית, מתנקזות שלוש פיסות מידע אל מול עיניי הנפערות: בעוד רגע כבר לא יישארו חיים בסוללה; השעה 12:36; והתמונה האחרונה שצילמתי לפני שהגעתי לפה היא של אולם תיאטרון שבחזיתו המסר הבא: 'לפני השחר — כל הכרטיסים אזלו'. אני נזכר.
    לפני חצי שנה התחולל נס בעולם המוזיקה. קייט בוש הנחיתה פצצה. הזמרת, שבכל הקריירה המפוארת שלה יצאה למסע הופעות יחיד שארך שישה שבועות והסתיים במופע באודיאון המרסמית' בלונדון ב-14 במאי 1979, הכריזה שהיא תערוך סדרה של 15 מופעים שיישאו את השם 'לפני השחר' בין אוגוסט לאוקטובר השנה באולם המרסמית' אפולו המחודש (אותו אולם שבו הופיעה בתחילת הקריירה שלה). תדהמה הכתה את כל מביני הדבר, שכבר מזמן הפסיקו לחלום שאי פעם יזכו לראות את האישה והאגדה על במה. 35 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה, וגם אני לא העזתי לדמיין. לא היה זה הנס הראשון בקריירה שלה: ב-1993 הוציאה תקליט (THE RED SHOES) ונעלמה ל-12 שנים. כולם כבר הספידו אותה, המציאו מעשיות מופרכות והיו משוכנעים שלעולם לא תחזור ותשמיע קול. מישהו אפילו כתב ספר ('מחכים לקייט בוש') על דוגמן תחתונים מדוכא שהדבר היחיד שמונע את התאבדותו הוא הציפייה לאלבומה השמיני של קייט בוש. אני לא הייתי שותף לדעה הרווחת; היה ברור לי שמעיין היצירה שלה לא יבש, ושקול הדממה הדקה מקורו במשהו אחר. ואמנם, כשהוציאה ב-2005 את אלבומה הכפול (AERIAL) סיפרה בפשטות אופיינית שילדה ילד והעדיפה להתמקד בגידולו. הזמרת שפרצה לחיינו עם 'אנקת גבהים' הבלתי נתפס, מתוך אלבום ביכורים מושלם שיצא כשהייתה בת עשרים (!), מעולם לא הפסיקה להפתיע והמשיכה להתפתח בכיוונים שונים ומשונים: ב-1982, אחרי ההצלחה המרעישה של NEVER FOREVER, הוציאה את אלבומה הרביעי, THE DREAMING, שאותו אף הפיקה; האלבום נכשל כישלון חרוץ ומבקרים כמעריצים חשבו שהזמרת יצאה מדעתה: האלבום היה מורכב, ניסיוני ותובעני, ורק במרחק השנים השכילו לרדת לסוף דעתה ולזהות את מרכיביו המופתיים. ב-1985, חודש לאחר שהתפרסמה בעיתון המוזיקה NME כתבה שנשאה את הכותרת המבזה 'איפה הם היום?', ובה נכללה בוש ברשימת אמנים שלכאורה אבדה דרכם, הוציאה את HOUNDS OF LOVE, האלבום המצליח ביותר בקריירה שלה, שנחשב לפסגת יצירתה מאז ומעולם. ההפתעה האחרונה הייתה שני תקליטים בשנה אחת (2011) לאחר שתיקה של שש שנים, אבל על הופעות חיות אף אחד לא חשב. ביום שהתפרסמה הידיעה קָרס האתר שלה, והרשת הייתה כמרקחה. ידעתי שלפניי שבוע מורט עצבים במיוחד: המכירה אמורה הייתה להתרחש שבוע בדיוק לאחר שנמסרה ההודעה לתקשורת, ובאמצעות שלושה אתרי אינטרנט בלבד. האולם שבו עמדה להופיע לא היה גדול במיוחד, והביקוש הרקיע שחקים. לכן, כעבור ימים אחדים, היא הסכימה להוסיף עוד שבע הופעות. ועדיין, במהלך השבוע ההוא התפרסמו עשרות כתבות שדנו בסיכוייהם הקלושים של המעריצים להשיג כרטיסים להופעה המדוברת ביותר באנגליה. וכשהגיע בוקרו של 28 במרס, והמכירה הרשמית החלה, בקושי הצלחתי להיכנס לאחד משלושת האתרים וצפיתי מבוֹעת בהודעה 'לא זמין כעת' לצד מועדי ההופעות, משַווה בעיני רוחי רבבות אנשים ברחבי העולם שיושבים כמוני מול המחשב ומגדפים את בני המזל שהצליחו להעלות בחכתם את הכרטיס הנחשק. כעבור שעות אחדות נודע שכל הכרטיסים נמכרו בתוך רבע שעה. מתוסכל ועצבני החלטתי לא לקרוא ולו מילה נוספת על המופע המיוחל והשתדלתי להדיר אותו ממוחי. לכן לא היה גבול להפתעתי כשכעבור שלושה שבועות, ביום הולדתי ה-38, הגישה לי ענבל דף מודפס מטעם טיקֶטמאסטֶר והודיעה לי שהייתה מעדיפה לתת לי את הכרטיס עצמו במקום את ההודעה על רכישתו, אך הכרטיסים עצמם יודפסו רק בסמוך למועד ההופעה. לא הבנתי איך עשתה זאת, ולא פחות מכך - איך הצליחה לשמור את העניין בסוד בשלושת השבועות האחרונים ועמדה בפיתוי לנחם את בעלה הנזעף. היא חייכה אליי בערמומיות וסיפרה שקראה באתר אירי שכדאי להירשם לאתר מכירת הכרטיסים מבעוד מועד כדי לקבל עדיפות ברגע שתצא המכירה לדרך. ואז הרצינה ואמרה שברגע האמת הייתה בטוחה שתיכשל במשימתה כי גם היא הייתה עדה לטירוף שרחש ברשת, אבל לשמחתה עלה בידה לרכוש כרטיס בתוך שמונה דקות. ״מתתי להגיד משהו, אבל לא רציתי להרוס את ההפתעה,״ חתמה. לא שאלתי אותה מה איתה; היא חיבבה את קייט בוש אבל העדיפה להישאר עם שחר הקטנה בארץ. ״בחיים אני לא אצליח להתעלות על הפתעה כזאת,״ אמרתי לה. היא צחקה. ״נחיה ונראה,״ אמרה וקרצה לי.
    כמעט ביטלתי את הטיסה לאנגליה. כשענבל שלפה את הדף, לא ניחשנו שכעבור חודשים אחדים תפרוץ מלחמה במחוזותינו. וכשהתחוור לנו שהמבצע מתארך מעבר למשוער, הודעתי לענבל שאני לא נוסע.
    ״תפסיק לדבר שטויות,״ גערה בי.
    ״אני לא משאיר אותך לבד עם שחר.״
    ״תכף תקרא לנו נשים וטף. מה אתה יכול לעשות? הרי גם אתה נכנס איתנו לממ״ד.״
    ״כן, אבל תחשבי איך זה נראה שאני נוסע לי להופעה של קייט בוש באנגליה ואת ושחר...״
    ״אין קשר בין הדברים. וחוץ מזה, שכחת איפה אתה חי? תמיד יהיה עוד מבצע. אבל הופעה של קייט בוש? לא בטוח בכלל.״
    זה היה טיעון מנצח, ובכל זאת התווכחנו לא מעט במהלך השבועות ההם עד שב-26 באוגוסט, שבועיים לפני תאריך הטיסה לאנגליה, הסתיים המבצע ושנינו נשמנו לרווחה. שאלתי אותה אם לא תצטרף אליי אחרי הכול, והיא הציעה לי לברר אם אבי אולי שינה את דעתו והחליט לטוס לממלכה המאוחדת לאחר שנים שכף רגלו לא דרכה שם. אמרתי לה שאין סיכוי. ב-8 בספטמבר, יומיים לפני מועד ההופעה, טסתי ללונדון לשבוע (כלל ברזל: לעולם איני יוצא מגבולות הארץ לפחות משבעה ימים). השתכנתי במלון קטן בקרבת הסוהו והתקשיתי להאמין שבתוך פחות מ-48 שעות אזכה לצפות באמנית האהובה עליי מופיעה. ביום המופע התעוררתי נרגש ושוטטתי להנאתי ברחובות העיר. צילמתי פה ושם והקפדתי לא להרחיק לכת כדי לא להתעייף, ואף נחתי כשעה לקראת היציאה למופע. כשהגעתי אל המקום, כשעתיים לפני תחילת המופע, נעמדתי בקצה תור של אנשים מחויכים, שכמוני התייחסו באדישות לזרזיף הלונדוני העיקש; חלקם שוחחו בהתרגשות והחליפו פיסות מידע שליקטו ברעבתנות מן העיתונות ומאנשים אחרים שכבר צפו במופע, וחלקם שתקו והתמסרו למחשבותיהם הפרטיות על אודות החוויה הממשמשת ובאה. בהיתי דקות ארוכות בגבר מכסיף שהתהלך לאורכה ולרוחבה של המדרכה, נושא על חזהו שלט בזו הלשון: 'מוכן לשלם הרבה'. התור הלך והתארך, וההתרגשות גאתה בי. לרגע אפילו חשבתי שאני רואה את רמי, שהכיר לי אותה בתחילת השירות הצבאי, מתקדם לעבר חיל המאסף של התור, וכבר עמדתי להרים את ידי ולנופף לו, אך עד מהרה התברר לי שהייתה זו משאת נפש ותו לא. למרבה האירוניה נשמט רמי מזיכרוני במשך עשור ומחצה, ואפילו כשנודע לי על סדרת המופעים המפתיעה לא ייחדתי לאיש ולו מחשבה בודדה אחת. הקשר בינינו התנתק מזמן, ועם זאת, לא היה לי ספק שיצא מדעתו כששמע על האירוע ההיסטורי ושרכש כרטיס לאחד המופעים לפחות. לאחר שנכנסנו לאולם המהודר ידעתי שאכבד את בקשתה של הזמרת ולא אצלם במהלך ההופעה, אבל לא יכולתי להתאפק וצילמתי שלוש תמונות של הבמה. האישה שישבה לימיני לכסנה לעברי חיוך. עצמתי את עיניי וחיכיתי. וכשכבו האורות באולם ושאגה אדירה פילחה את אוזניי, פקחתי את עיניי וצפיתי בה עולה על הבמה, כמו החלילן מהמלין, בראש תהלוכה של זמרי ליווי שעד מהרה תפסו את מקומותיהם. צרחתי כמו משוגע. היא שרה את Lily ואני ניסיתי לגמוא את המרחק ביני לבינה בשירה נסערת. מאותו רגע, כל ניסיון לשחזר בבהירות את שלוש השעות הבאות עלה בתוהו.
    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות