הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רצח בטור דה פראנס
    ספר מוגן
     
  • רצח בטור דה פראנס
    אבי גולדברג | 2013 | מתח ופעולה | 190 עמ' מודפסים

    מה למקלטי המס שטופי השמש באיים הקריביים ולמחזיק החולצה הצהובה בטור דה פראנס? מי מריץ את כספי ההימורים סביב למרוץ האופניים היוקרתי בעולם, ואיך הגיעו  סמים לזוכה הטור דה פראנס לאנס ארמסטרונג ולחבריו הרוכבים? איך השתלבה המאפיה הרוסית בפסגת הספורט העולמי? מי החזיק במשך מאות שנים בסוד אוצרו של הג'ינגיס חאן?

    בספר מתח חדש ושנון ברצף עוצר נשימה מתואר מרוץ האופניים היוקרתי מזוויות שמעולם לא נכתב עליהן.

    אבי גולדברג חוזר בספר מתח נוסף לאחר "מסדר קוזימה" שכבש את לב הקוראים ו"חוף בלי ים" שיצא לאחרונה כספר אלקטרוני. זהו ספרו השלישי של רוכב האופניים החובב והכותב המיומן שיקרא על ידכם מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה.

  • ספר דיגיטלי
     
    19
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 14 ביולי

    תל–אביב. שנה לאחר הקיץ שבו הצטרף לשיירת הטור דה פרנס והתחכך בגדולי הרוכבים, כבר לא שיחק לז'אן קלוד מזלו. במקום לבלות בהמולה העליזה המלווה את רוכבי הטור דה פרנס, לפלרטט עם נערות יפות ולשתות עם שחקני קולנוע, ספורטאי עבר וידוענים, נאלץ לשהות בתל אביב, שגם תושביה חיפשו מפלט מהחום הכבד שהעיק הקיץ יותר מאי פעם.

    ז'אן קלוד לא היה מדוכדך. החום והלחות העיקו עליו והוא עסק בחשיבה על מפלט מוצל שבו יוכל להמשיך, כמידי יום, לצפות בשידורי הטלוויזיה של הטור דה פרנס.

    הוא התרווח על כורסה שראתה ימים טובים יותר בבר מרופט בצפון דיזנגוף בתל אביב. ריח האלכוהול היה ספוג בקירות הבר ודי בשאיפה עמוקה לגרום לראש להסתחרר.

    ז'אן קלוד הניח את רגליו על מסעד הכיסא שלפניו והצית סיגרית ג'יטאן בלונד. הוא נשף סילון דק של עשן כחלחל ובחן את אפלולית הבר. מאוורר שקט חצה את האוויר באוושה נעימה.

    הצג השטוח של הטלוויזיה מעל לדלפק הקרין פרסומות של "אדידס" ו"נייקי" רגע לפני שהשידור החי חזר. ז'אן קלוד הצית עוד סיגריה.

    המרוץ היה כבר בעיצומו. בימים שחלפו חצו הרוכבים מרחבים שטוחים ששדות חיטה בשלה צובעים אותם בצהוב, וגבעות המשתפלות בירוק. פס האספלט השחור חצה את המרחבים מאות ואלפי קילומטרים עד שהגיע לנופים ההרריים. משם התפתל האספלט והתרומם, צמוד לצלעות ההרים, לתוך האלפים הצרפתיים, חוצה יערות אורנים, חולף על גשרים מעל תהומות ושואף מעלה לפסגות. המרוץ נמשך שלושה שבועות, וקטעי הרכיבה והטיפוס העקשני לפסגות הרי האלפים והפירנאים היו כבר מאה שנה ריטואל קבוע ומבחן ליכולת הרוכבים.

    עיניו של ז'אן קלוד התמקדו בדבוקת הרוכבים הקדמית, שהתפצלה מגוף הרוכבים העיקרי שמשך את עין המצלמות. הוא שאף עוד מנת עשן וזיהה בין הרוכבים את מקסים אמדמוב, שלגופו החסון והמזיע הייתה דבוקה חולצת רכיבה מלייקרה בגוון ירוק זוהר. נראה שהוא משתלב בדבוקת הרוכבים שהקדימה את מרבית הרוכבים בדקות שנמדדו בידי הפרשנים ברקע.

    ז'אן קלוד פלט עשן מנחיריו ונזכר בהנאה בשיחה שניהלו לפני שנה במהלך הטור. הוא נזכר בבר קטן, ספון עץ בהיר, של מלון "שלושת הצבאים" בעיירה האלפינית קורשבל 1800. ז'אן קלוד לא הכיר אותו לפני כן, אך הוא זכר במעורפל את שמו שהופיע ברשימת המתחרים הצעירים בטור. הם ניצבו ליד הבר וז'אן קלוד איחל הצלחה לרוכב שעמד לידו והרים כוס לכבודו.

    מקסים השיב בהנפת כוס ושאל בצרפתית מהוססת, "עם מי יש לי הכבוד?"

    תוך דקות הפכה השיחה לבבית בהשפעת המשקאות.

    מקסים התעניין ברקע הספורטיבי של ז'אן קלוד והשניים החליפו דעות על הדור החדש של הרוכבים שהצטרפו השנה לטור ואף נתנו בו את הטון, לפחות בקטעים המישוריים.

    השיחה התגלגלה לתיאוריה שהעלה ז'אן קלוד בדבר הקשר בין רוכבי אופניים המגיעים מקהילות שהצטיינו בעבר ברכיבת סוסים, והמירו זאת לרכיבת אופניים.

    "מה דעתך על לאנס ארמסטרונג שהגיע מטקסס? אבותיו היו בטח בוקרים שאילפו סוסי מוסטנג."

    מקסים אהב את התיאוריה והזכיר את רוכבי הסוסים הטובים מכולם – המונגולים. מבול של מילים פרץ מפיו של מקסים על המונגולים, תולדותיהם, ממלכתם והאימה שהטילו על כל יושבי העולם הישן במאה השלוש עשרה. לא היה מעולם לוחם שהצטיין כמותם ברכיבה. הם בילו שעות ברכיבה על גב סוס ואף ישנו עליו. הוא הפליג בסיפורים על גיבורים מונגולים והתגאה בעובדה שבדמו זורם דם מונגולי.

    ז'אן קלוד התנער משרעפיו ובהה במסך. הבמאי העביר את רשות הצילום למצלמות הרכובות על האופנועים. הוא עבר למצלמה מספר 2, שהורכבה על האופנוע בראש הטור. מספר 2 צילמה את דבוקת "הבורחים" שבקדמת המרוץ, שהיו רכונים על האופניים שלהם, גבם מקושת, סנטימטרים אחד מרעהו, ויצרו פסיפס צבעים.

    קולות הצופים הבודדים בבר האפלולי נדמו ועיניהם התמקדו בתמונות התקריב מאופנוע מספר 2. הצלם על האופנוע הטה את גופו בזווית מסוכנת ועדשתו מתמקדת בסובך שרירי הרגל של הרוכב המוביל. שדרן היורו ספורט דברר ללא לאות על קצב הלב של הרוכבים ועל הישגיהם במרוצי ההכנה שנערכו באביב.

    ז'אן קלוד מחץ בחוזקה את בדל הסיגריה במאפרה שלידו, והתמקד בדבוקה המגיעה לפיתולי הדרך היורדת בזווית מסוכנת במורדות האלפ דואז, מגובה 2400 מטר לעמק המשתרע מטה. הרוכבים סגרו את מעילי הרוח הדקיקים לקראת ההאצה בירידות. הניילון העוטף את גופם אמור לשמר מעט מהחום אותו צברו בעלייה לפסגה.

    הם הקשיתו את גופם ורכנו לעבר הגלגל הקדמי. המהירות שבה גלשו במורד המפותל הגיעה לשמונים קילומטר לשעה. כל טעות, כל הסחת דעת ולו לשבריר שנייה, יגרמו לשיגור הרוכב לתהום המקיפה בשלווה ירוקה את פס הכביש הצר המתפתל.

    המרחק בין רוכבי הדבוקה לבין טור הרוכבים העיקרי, הפלטון, גדל. בירידות החדות הרוכבים המנוסים לא הפנו את מבטם לאחור ונזהרו לא להיקלע לקרבת הרוכבים האחרים. כל האטה, כל לחיצה מיותרת על הבלמים עלולה להסתיים באסון.

    עיניו של ז'אן קלוד היו נעוצות בהתרחשות, גופו היה מכווץ והמתח גאה בו.

    מחודש ינואר האחרון התגורר ז'אן קלוד בתל אביב.

    הוא הוצב בשגרירות צרפת בישראל, סגן זוטר לנספח לענייני תרבות בשגרירות הצרפתית.

    אבא דה שומברייה שימש במנגנון הקיי ד'אורסיי שנים רבות וקשריו הטובים הספיקו כדי לגרום לשר החוץ להורות למנהל המשרד למנות את דה שומברייה הצעיר לנספח זוטר בשגרירות בתל אביב.

    לא היה מדובר בקריירה דיפלומטית, אלא במינוי של צעיר שנזקק לתקופת צינון מעבר לים.

    לא היה צורך ביותר משיחת טלפון לבבית כדי ליתר את המבדקים, ההמלצות והניסיון כדי למנות את הצעיר. אמנם לא היה במינוי משום הבטחה לעתיד, אך די היה בכך כשלב שממנו אפשר בעזרת שיחות טלפון נוספות להמשיך לטפס בסולם השירות ולהרחיק אותו מצרות.

    לז'אן קלוד היה רק מושג קלוש על תפקידו העתידי במסגרת שרות החוץ הצרפתי, אבל חושיו לימדו אותו הרבה כשעקב אחרי הקריירה של אביו.

    מהשיחות ליד השולחן בבית במהלך השנים, בין אמא דה שומברייה לאבא דה שומברייה, הבין שכדי למלא תפקידים דיפלומאטיים יש להמשיך ולטפח את מסורת קשרי החברה ופחות להסתמך על כישורים. היתרון הברור לבעלי הקשרים על פני השאר במנגנון הממשלתי המרופד היה ברור.

    כשקיבל ז'אן קלוד מכתב בדבר מועד תחילת עבודתו, שוטט דמיונו מזרחה לתמהיל של מזרח בניחוח צלבני, חליפות קיץ לבנות, מוזיקה מסתלסלת ודיבור מתובל בצרפתית, מזיגה של התרשמויות מטיול במרוקו וגיחה קצרה לסופשבוע בביירות. המציאות התל אביבית הייתה שונה לחלוטין ממה שציפה.

    מאז שהוא זוכר את עצמו לא החמיץ ז'אן קלוד את הצפייה השנתית בקטעי הטור, ובעיקר את קטעי הרכיבה בפירנאים יוקדי חום יולי, והטיפוס לפסגות הקשות של האלפים שבהן מושגת בדרך כלל ההכרעה.

    בתוך פחות מדקה חלפו רוכבי הדבוקה בשלום את העיקולים הבוגדניים, וכביש שטוח קידם את פניהם כשהם מאיצים, וכדי לחסוך מאמץ וחיכוך נצמדים לגלגל האחורי של המוביל.

    ז'אן קלוד נאנח לרווחה והציץ בשעונו. חמש אחר הצהריים. הוא הניח שטר כסף על הדלפק. בשלב זה נאלץ לעזוב את המחסה הקריר ולהפליג דרומה, בפז'ו 206, לאורך חוף הים ליפו.

    הרמזור לפני כיכר השעון החליף צבעו לירוק והוא האיץ לרחוב יפת הצר, חולף על פני המאפייה של אבולעפיה לביתו של שגריר צרפת, שם תיפתח בעוד שעות ספורות קבלת הפנים המסורתית לקהילה הקטנה של פוליטיקאים ואנשי עסקים, "ידידי צרפת", בחג הרפובליקה.

    קבלת הפנים לרגל יום הבסטיליה נערכה מדי שנה על המדשאה המוצלת בגן בית השגריר על חוף ימה של יפו.

    דגל הטריקולור התדלדל מעל גג הבית שניצב בקצה סמטה ששמה הוסב, לקורת רוח השגריר, לרחוב לואי פסטר, כמטחווי קשת מחוף הים שהוסב לטיילת ומדשאה ענקית.

    זקנים ישבו על שרפרפים בפתח הבתים המשקיפים על בית השגריר, ממוללים מחרוזת תפילות, מיעוטם שואף עשן מנרגילות ריחניות. פעם, לאחר שהגיע לישראל, ערך השגריר מפגש עם שכניו לסמטה. עובדי ביתו הוציאו תקרובת, והשגריר הציג עצמו בפניהם.

    מחמוד, המבוגר שבין הקשישים, סיפר לשגריר את תולדות הקהילה הערבית בעיר. הוא סיפר על הצאצאים המעטים ששרדו את הטבח שעשו בהם חיילי נפוליון באביב 1799. אבל השנים שחלפו והכיבושים שבאו אחריהם ריככו את הזיכרון לקוריוז ישן נושן שאותו הם נוהגים לספר לכל מי שמעוניין במה שיש להם לומר על העיר העתיקה.

    ז'אן קלוד הציג לשוטרים במדים השחורים שחסמו את הסמטה את תעודת הדיפלומט ואת אישור הכניסה.

    בינו לבינו תמה מדוע בארץ מוטל על השוטרים ללבוש שחורים ולא מדים בהירים ומכנסיים קצרים שהיו נהוגים אצל שומרי הסדר בקולוניות האפריקאיות של צרפת.

    מחשבותיו של ז'אן קלוד היו נתונות עדיין לקטע הטור שבו צפה אחר הצהריים. הוא ניסה לחשב את מספר הרוכבים בחבורה המתמודדת על החולצה הצהובה. עד לשלב הזה הייתה הרכיבה נטולת הפתעות, וניכר במובילים שהם ממתינים לטעות של יריביהם כדי לנצל אותה להרחבת פער הזמנים.

    למרות זאת ציפה ז'אן קלוד בסקרנות לתוצאות הקטע של ה-14 ביולי, שבו עושים הרוכבים הצרפתיים כל שביכולתם לזכות, והרוכבים האחרים לפעמים אף מסייעים להם. זו המסורת, ומיליוני הצופים בצרפת ממתינים מידי שנה לרוכב צרפתי שיביא מעט קורת רוח.

    דבר לא הכין אותו לדרמה שתתחולל מאוחר יותר.

    • אבי גולדברג
    • אבי גולדברג
      אבי גולדברג הוא עו"ד במקצועו, כיום עוסק בתחום הנדל"ן. בשל עבודתו הוא נוסע ברחבי העולם ומנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. הוא פרש בשנת 1998 מעריכת הדין ועבר לגור בפריז (אותה הוא מיטיב לתאר בספר) תוך שהוא מגשים חלום ילדות שלו לגור בעיר האורות. 
      מספריו: "מסדר קוזימה", "חוף בלי ים", "רצח בטור דה פראנס", "אל תקרא לי סוחוי". פרסם ״ספורים מהחיים״ בדה מרקר, ועורך מדור ספרות מתח באתר יקום תרבות.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות