הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קפה מוות
  • קפה מוות
    כנרת זמורה-דביר | פברואר 2019 | עיון, פסיכולוגיה, הגות ופילוסופיה | 400 עמ' מודפסים
    מי מפחד מ"קפה מוות"? 
    מדי כמה שבועות לאחר השקיעה נפגשים ארבעה־עשר איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות.
    זאת לא התחלה של רומן בדיוני אפל כי אם תיאור של מפגשים אמיתיים בהחלט שהתקיימו בביתה של הפרופסור עמיה ליבליך כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול האחרון של החברה המערבית: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו.
    מפגשי־שיח קבוצתיים תחת הכותרת "קפה מוות" מלבלבים ברחבי העולם זה כעשור. לאחר שהתוודעה לרעיון אימצה אותו עמיה ליבליך מיד: כן לדבר על המוות, כן להתריס כנגד חשאיותו, אולי אפילו להגיע ליחסים נינוחים איתו. היא פירסמה הזמנה לקבוצת "קפה מוות" בביתה, הוצפה בעשרות פניות – אנשים משלל גילים, מקצועות, תחומי עניין ונסיבות חיים – ועד מהרה יצאו המפגשים לדרך.  
    קפה מוות מתעד סדרת מפגשים כאלה, שמרביתה נערכה במהלך שנת 2016:  קבוצה של נשים וגברים שיצאו למסע נפשי משותף, עמוק וסוער, שהתרחש בתוך חדר אחד; מסע של שנה שהוקלט ותומלל, ושבמהלכו שיתפו המשתתפים זה את זה – ובעיקר את עצמם – במחשבותיהם על המוות ועל משמעויותיו. איננו מכירים את המוות, איש לא חזר ממנו כדי לספר עליו; החברה המערבית הרחיקה אותו אל בתי החולים ואל המוסדות הסיעודיים, והקסם האופף אותו דומה בעוצמתו לפחד שהוא מעורר. השיחות המעמיקות והכנות, המצחיקות והעצובות המכונסות בספר זה מזכירות לנו כי המוּדעוּת למוות יכולה גם לחדד את החיים, להעצים את יופיים ואת ערכם, ובעצם ללמד אותנו כיצד לחיות. 
     
    עמיה ליבליך, כיום נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה של ליבליך, שחתומה על שורה של ספרים ייחודיים על קהילות ישראליות ועל תופעות בחברה הישראלית, מעוררות לאורך שנים עניין רב בקרב קהל הקוראים וזיכו אותה בפרסים, לרבות פרס בהט שבו זכתה פעמיים. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא:
    מעט על עצמי ועל לשם מה התכנסנו
     
    "שום דבר אינו בטוח בחיים חוץ ממוות."
    בנג'מין פרנקלין
     
    המוות, מותי שלי עצמי, קרץ לי תמיד דווקא משום שההתעסקות בו היתה מחרידה כל כך. כמו ילד המנסה לגעת באש או אדם המנסה להביט בשמש — דימוי שארווין יאלום השתמש בו בעניין זה ממש — אתה עלול להיכוות, או להתעוור; זה מחוץ לתחום החוויה, מעבר לגבול, ואולי נטוע עמוק בַּתת־הכרה, כפי שטען פרויד. בצעירותי דמתה בעיני משיכתו של המוות לזו של יחסי המין; משיכה אל המסתורי, האסור, המסוכן. אלא שבמהלך החיים ועם צבירת הניסיון המסתורין של המיניות התפוגג ואילו המוות שמר על מעמדו. הטאבו האחרון. אין לדעת מתי ואיך אמות; איש לא חזר מ"שם" כדי להסביר לי את חוויית המיתה ואם יש משהו אחריה. במשך שנים היתה רק המשיכה הגדולה של האיִן, הריק, ההיעדר. זה היה הנושא היחיד — בחוויה הפרטית שלי ובמקצועי כפסיכולוגית — שמחוץ לתחום, כאילו כלל איננו נוגע לי אישית. בתום לב, כילדה בת שנתיים, האמנתי שאחיה לנצח. עד לאחרונה...
     
    זיכרונות על קפה ועל מוות
     
    קפה
     
    נתחיל בקפה. אמי היתה אישה משכילה שהאמינה בכל מאודה בשוויון האישה שנים רבות בטרם הפך צמד המילים הזה לסיסמה. בהשכלתה היתה רוקחת מוסמכת, "מדופלמת" קראו לזה אז, אבל ביומיום היתה רעיה ואם, עקרת בית ועמוד התווך של שברי המשפחה המורחבת שהתקבצה בארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ומוראות השואה. מדי יום בסביבות השעה ארבע אחרי הצהריים, אולי בהשפעת ה"טי טיים" הבריטי, היתה מניחה לכל מלאכתה וכהפוגה מעמל היום מפנקת את עצמה בספל קפה רותח ללא כל תוספות. למטרה זו השתמשה בספל ובתחתית מחרסינה פרחונית, דקה ועדינה, שאותם היתה מורידה ממקומם במדף העליון של ארון הכלים. לחומר העדין שממנו נוצרו הכלים קראה פורצלן, ו"רוזנטל" היה שמו של בית החרושת הגרמני שממנו הגיעו אלינו איכשהו. היו לאמי שלושה או ארבעה ספלים ותחתיות כאלה שנותרו בשלמותם ממערכת כלים גדולה בהרבה, וכשהיתה באה אליה חברה היתה מוציאה בזהירות עוד ספל, מניחה אותו בעדינות על התחתית המתאימה ומוזגת גם לה. מה היה הקפה שנמזג? ממה הוכן ואיך? אלה היו הימים שלפני הקפה־נמס, שאחר כך כונה בפשטות "נס קפה", ובוודאי לא היה זה ה"קפה בוץ" שפגשתי רק כעבור זמן מחוץ לבית. את הכנת הקפה אינני זוכרת, כמה מוזר. אולי משום שאף שבהחלט נדרשתי לעזור בבית, עזרה זו מעולם לא כללה גישה לכיריים ה"מסוכנות לילדים".
    הייתי בת ארבע־עשרה או חמש־עשרה כשאמי החלה להציע לי, בתה הבכורה, להשתתף איתה בטקס הקפה היומי. בתום יום לימודים עמוס בתיכון והליכה ארוכה הביתה, ולעתים כבר בעיצומה של הכנת שיעורי הבית למחר, היתה קוראת לי, "בואי, עמיה, נשתה יחד כוס קפה," ומובן שהייתי נענית להזמנה. יותר מתעודת הזהות הראשונה, שהוצאתי כעבור כשנתיים, היתה הזמנתה של אמי לשתות איתה קפה, משקה של מבוגרים, במרחב הנשי האינטימי של מטבחנו, מתוך כלי הפורצלן הנדירים של "רוזנטל", תעודת הבגרות שלי, גושפנקה רשמית להיותי אישה, בוגרת, משתווה לאמי. אמי שתתה את הקפה שלה עם "טיפה חלב" ובלי כל ממתיק, וגם אני התגברתי על המרירות ואימצתי לי את הרגליה. שתיית קפה מר וחם היא סימן לבגרות, חשתי אז בגאווה, ומאז ועד היום אני שותה אותו בדיוק כך.
    ואכן, עם ספל קפה בידנו דיברה איתי אמי כאישה אל רעותה. היא התייעצה איתי בענייני הבית ואחיותי הצעירות, ומעת לעת אף התלוננה באוזני על אבי. כשנדרשתי להכין לבית הספר קטעי ספרות באנגלית, החל בהמלט וכלה בסיפורי או. הנרי, היא קראה איתי את הטקסטים במהלך שתיית הקפה. היא שלטה בגרמנית ובלטינית, שאותן למדה בנעוריה, ובזכות האסוציאציות שהעלו במוחה המילים הזרות עזרה לי בהבנת הנקרא. קפה הוא, אם כן, אמא שלי.
    אינני מכורה לקפה. אינני ידענית קפדנית בסוגיו. אבל גם בשבילי הקפה הוא הפוגה. פסק־זמן מעשייה. הפסקה שממנה אני שבה כעבור זמן אל הנקודה שבה עצרתי. קפה חיים. יש לי אפילו טקס קפה משלי, אף כי הוא מוגבל לשבת בבוקר. בטקס משתתפות מטחנת קפה חשמלית ישנה שרכשתי עם בעלי, כשעוד היה בין החיים, בשוק הערבי של העיר העתיקה בירושלים, ומקינטה איטלקית צהובה שקניתי לעצמי לפני כמה שנים ביפו. בכל שבת בבוקר אני מוציאה את מטחנת הקפה מן הארון ומחברת אותה לשקע. אחר כך אני לוקחת מן המקפיא את הצנצנת הסגורה שבה נשמרים פולי הקפה, שאותם אני קונה במעדנייה מיוחדת, מוציאה בכף מדידה מספר מספיק של פולים, מכניסה אותם למטחנה ומפעילה אותה. הרעש והריח הנעימים העולים ממנה הם הרעש והריח של בוקר טוב ושבת שלום, מעין "מודה אני" לעולם ולבית. אחר כך, מהברז, אני ממלאה מים במדור התחתון של המקינטה, מוציאה בזהירות את הקפה הטחון מן המטחנה ומכניסה למדור העליון, סוגרת בקפידה את חלקי המכשיר בסיבוב הדוק, מדליקה את הכיריים ומניחה את הקומקום האיטלקי המיוחס על האש. כעבור שלוש דקות נשמע גרגור המכונה וריח נפלא מתפשט בכל הבית. אני מכבה את הלהבה וממתינה בסבלנות עד שישכך הבעבוע. בינתיים אני מחממת מעט חלב ומוזגת אותו לתחתית הספל האהוב עלי, ספל צבעוני בעל דפנות כפולות השומר על חום הנוזל לאורך זמן. או אז נמזג הקפה הרותח שצבעו חום־שחור וריחו כנקטר אלים בזהירות לתוך החלב. זהו. את הספל אני לוקחת למרפסת הצופה אל הים, ושם אני יושבת בכורסתי ולוגמת בעיניים עצומות את הלגימה הראשונה. היום מתחיל יפה. ומה הלאה?
     
     
    ומוות
     
    נולדתי בתל אביב הקטנה, בת בכורה להורי שנפרדו ממשפחותיהם ועלו יחד מפולין לישראל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אני יכולה רק לשער כיצד השפיעו עליהם הדאגה, הניתוק מהוריהם וההבנה ההדרגתית שאיבדו רבים מיקיריהם שנותרו בפולין; כיצד תיפקדו כהורים לתינוקת באקלים הרגשי הנורא הזה ומה חילחל אלי בחלב אמי ומתוך שיחותיהם החרישיות. פחד מוות, דאגות ואבל עמוק תמיד היו באוויר, וברור לי כי שאפתי אותם במודע ושלא במודע עוד בילדותי המוקדמת, גם אם לא הבנתי זאת אלא בחלוף שנים רבות, משבגרתי והחכמתי.
    מקרי המוות הראשונים שאני זוכרת הם של סבא וסבתא, הורי אבי, שהגיעו ארצה כפליטים מסיביר אחרי המלחמה. הייתי הילדה היחידה בשכונה שהיו לה סבא וסבתא, ואלה לא היו סבא וסבתא לפינוק ולמשחק. בעיני הם היו זקנים מופלגים (אף שגילם אז היה פחות מגילי היום), זרים, גלותיים, דוברי יידיש. סבתא לבשה רק שחורים והרבתה לבכות, בעיקר בזמן התפילה בבית הכנסת, ואילו סבא נהג לשתות כוסית קטנה של משקה אלכוהולי חריף בכל ערב, "א־כויס'לה" קרא לה, שעזרה לו לשכוח. מובן שטרם הבנתי אז כי שכול הוא פצע שאיננו מגליד לעולם.
    סבא מת בחג החנוכה, וסבתא בחג הסוכות שלאחריו. אני הייתי אז בשנתי הראשונה בתיכון, והורי חשבו כי אין זה רצוי שאשתתף בהלוויותיהם. הם ניחמו את אחיותי הקטנות ואותי באומרם שסבא וסבתא כבר היו זקנים מאוד, ומאחר שבגלל החג לא ישבו שבעה, האבל לא הוכנס אל הבית פנימה. סבא וסבתא נעלמו כפי שהגיעו, לפתע. עד היום אני עונדת טבעת יהלום שסבתי הצליחה להביא איתה ארצה אחרי כל נדודיה בפולין, ברוסיה ובסיביר, ובשנים האחרונות, כשלפעמים דמותי משתקפת לי בחטף בחלון ראווה אפל בעיר, אני פוגשת שם את דמותה.
    הפעם הראשונה שבה נכחתי בהלוויה היתה כתלמידת כיתה י"א. כילדות טובות מבתים הגונים לימדו אותנו לא לדבר עם זרים ובשום אופן לא לנסוע בטרמפים. אני כמובן הפנמתי את האיסורים. הנסיעה בטרמפ היתה בעיני חטא, טיפשות והעזה מאין כמוה. ולאן בכלל יכולתי לרצות להגיע בנסיעה? פעם, ביום חופשה, התפתיתי. יצאתי עם חברה לגשר הירקון, עמדנו בצד הדרך והרמנו יד מהוססת לנהגים שעברו. איש לא עצר לנו, וכעבור כשעה חזרנו הביתה מבוישות אך מרוצות.
    שרה ח' היתה בחורה שונה. היא היתה יתומה מאב והגיעה מדרום העיר לבית הספר התיכון היוקרתי שבו למדתי, נערה ג'ינג'ית עם שתי צמות עבות שירדו על כתפיה. בחופשת הפסח יצאה לבדה לכביש הבינעירוני לחפש נהג שיסיע אותה לכיוון אילת. אינני יודעת היכן בדיוק עצרה לה המשאית הכבדה, ואולי לא היה זה הטרמפ הראשון שלה באותו היום בדרכה "הֵי דרומה", כמאמר השיר הפופולרי אז של יפה ירקוני, ידוע לי רק שישבה ליד נהג המשאית ושבכביש מעלה העקרבים המתפתל התהפכה המשאית. שרה נהרגה במקום.
    בשעה שאני כותבת את הדברים האלה עולה לנגד עיני חברת כיתה אחרת שלי, שחלקה איתי את ספסלי הלימודים עוד הרבה קודם לכן, שנים לפני מותם של סבא וסבתא. זה קרה במלחמת השחרור. הייתי בכיתה ג'. היתה מלחמה, אזעקות תכופות, תירגלנו ירידה למקלטים. כל יום הביא עמו חדשות מטלטלות, תקוות וחרדות. חוה כ"ץ, ילדה צנומה וצהובת שיער, נהרגה בהפצצה אווירית על תל אביב בדרכה לבית הספר. איש לא לקח אותנו לפגוש את הוריה של חוה או לנחמם, איש גם לא הסביר לנו במילים המתאימות לגילנו מה קרה לה או עזר לנו להתמודד עם האובדן. יום אחד היתה — ולמחרת איננה. הכיסא שלה בכיתה נשאר מיותם, וכעבור כמה שבועות תפס ילד אחר את מקומה. גם מזיכרוני כמעט נעלמה, ורק מפגשי ״קפה מוות״ העלו אותה מחדש.
    ובחזרה לשרה ח': במותה השתתפתי לראשונה בהלוויה וביקרתי לראשונה בבית קברות. הלכנו כל תלמידי הכיתה להלוויה יחד בליווי המחנכת. אני זוכרת איך הסתכלה עלי אמי ברחמים ובדאגה לפני שיצאתי לדרך, ואיך החליקה את שערי בידיה. אני מנחשת שאלמלא היתה מחנכת הכיתה צמודה אלינו, לא היתה אמי מרשה לי ללכת להלוויה כלל. אך איש לא הכין אותי לזעקות השבר של אמה של שרה בזמן הקבורה. עד היום הן מהדהדות באוזני, "שרה! שרה! יפה שלי..." נשענת על בנה, צורחת, מורטת את שערותיה ועיניה מפלבלות.
    אלה הם כמה זיכרונות ראשוניים, וכשאני יושבת עכשיו מול המחשב הנייד החדיש שלי בבית קפה ביפו וכותבת על מקרי המוות האלה, אני מרגישה מאוד־מאוד בחיים. לצדי כוס קפה־הפוך שכבר כמעט התרוקנה, וסביבי המולה של מראות וקולות: מוזיקה יוונית, קריאות דייגים וצהלות ילדים שמחטטים בין המדפים בחנות הספרים הסמוכה, תנועת הרצים על החוף בבגדיהם הבוהקים וצפירה של ספינה מתרחקת — עולם ומלואו מקיף אותי מכל עבר וכל חושי ערים לקראתו.
    לא אספר כאן על מקרי המוות הבאים בחיי האישיים — אבא ואמא, חברים הרוגי המלחמות ופעולות הטרור. לכולנו יש סיפורים מעין אלה. רק על מותו של בעלי בגיל ארבעים ושמונה עוד יסופר בפרק הזה.
     
     
    לימודים
     
    כשנפתחה המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ידעתי מיד: זה המסלול שבו ארצה ללכת. הלימודים היו בעבורי תקופה נהדרת, שנמשכת למעשה עד עצם היום הזה. בשנה ג', בשיעורים הבלתי נשכחים על "תורות האישיות", פגשתי את המוות פעמיים. למדנו על פרויד — פרק מרהיב בחדשנותו ובחלונות שפתח לי אל הנסתר. "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", "פשר החלומות", "טוטם וטאבו", "תרבות בלא נחת" — די היה בכותרות לבדן כדי לאתגר אותי אינטלקטואלית ונפשית. אני זוכרת את המושג המפתיע "אינסטינקט המוות" שהופיע תחת הכותרת "מעבר לעקרון העונג": כל יצור חי שואף אל כְּלוֹתוֹ. שני כוחות נאבקים בנפש כל אדם: יצר החיים, הכולל את דחפי ההישרדות והמיניות, ויצר המוות, שהוא לרוב בלתי מודע, ובצורתו הגלויה יתבטא באלימות ובתוקפנות. רק השילוב בין השניים מאפשר לנו את הקיום, אך בסופו של דבר תמיד מנצח יצר המוות. ולראיה: כולנו נמות.
    אני זוכרת כמה התרגשתי למול התיאוריה הזאת, התרגשות של הרפתקה אינטלקטואלית חדשה. אכן, זה היה כמו לגעת באש, בלב הסכנה, גם משום שהוסבר לנו כי פרויד הגיע לניסוח התיאוריה הדואלית הזאת נוכח חוויותיו ממלחמת העולם הראשונה וזוועותיה. עוד למדנו כי רוב תלמידיו של פרויד הסתייגו ממנה. היא נראתה להם "ספקולטיבית" מדי; כאילו כל התיאוריות האחרות שלו היו הגיוניות ממנה או מבוססות ממנה. חדשנים שהסכימו עם פרויד בנוגע לדגש המושם על המיניות, אפילו אצל ילדים קטנים, דחו את הטיעון בדבר האוניברסליות של יצר המוות. אך אני משום־מה אהבתי את התיאוריה הזאת שהגה פרויד הזקן, הנרדף, החולה המתייסר. לא ידעתי מדוע. גם כשלימדתי פרק זה את תלמידי ברבות הימים, הייתי תמיד נרגשת ונלהבת. חשתי נועזת, כאילו אני מבשרת להם משהו חדש בהחלט שנותן פשר למעשינו הטובים והרעים.
    באותו קורס ב"תורות האישיות" למדנו גם על האקזיסטנציאליזם בלבושו הפסיכולוגי. שם פגשתי את המונח "חרדת מוות" כעמוד התווך של התיאוריה האקזיסטנציאליסטית. האדם מונע בחייו על ידי בריחה מארבעה פחדים אוניברסליים: הפחד מפני סופיות החיים, כלומר המוות, והפחדים מפני החופש, היעדר המשמעות בחיים והבדידות. כולנו ידענו לדקלם זאת כמצוות אנשים מלומדה. שוב הייתי מלאת הערצה למי שניסחו את הדברים, שהכניסו את המוות "הביתה", גם לעולמו הפנימי היומיומי של האדם השפוי. אולם היום נדמה לי כי עד השנים האחרונות לא ממש הבנתי מהו הרגש העומד מאחורי הרעיונות האלה.
    בעת ששקדתי על עבודת הפוסט־דוקטורט שלי בקליפורניה פגשתי את אליזבת קובלר־רוס, שהיתה ידועה אז בגישתה המקורית לגסיסה ולמוות. בסדנה המונית למתמחים היא הציגה את גישתה לנושאים אלה, מתוך הדגשת הפסיכולוגיה של החולה הנוטה למות באופן פחות תיאורטי־פילוסופי ויותר מעשי. היא הסבירה כי קיימים חמישה שלבים אופייניים לאדם שאובחן כחולה במחלה סופנית: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. גם תהליך האבל על מות יקירינו, לדעת קובלר־רוס, מתרחש על פי אותם שלבים. בהדרגה הוכלל המודל על כל אובדן או טראומה שעוברים על האדם. ואכן, קובלר־רוס היתה חלוצה בתחום והצביעה על היבטים חשובים ביחסו של האדם למוות או לאובדן. אולם מניסיוני השלבים הללו אינם מופיעים בזה אחר זה כשלבים בסולם סדור, אלא חוזרים יחד או לחוד כספירלה, אצל כל אחד מאיתנו באופן שונה.
    במרוצת שנות עבודתי המקצועית נתקלתי בארנסט בקר ובתיאוריה שלו משנת 1973, שנקראה TMT — Terror Management Theory — פיתוח מאוחר של ההשקפה האקזיסטנציאליסטית. לפי בקר, כל מערכות המשמעות התרבותיות וכל מעשי ידי האדם היחיד מיועדים כדי להתמודד עם חרדת סופיותם של החיים. הדחף העיקרי לכל פעולה הוא להילחם בתחושת האין־אונים האנושית ולהכחיש שנגזר על האדם למות. בתיאוריה זו, לא רק המצאת הדתות אלא גם ההערכה העצמית של היחיד ורבות מפעולותיו מקושרות לחרדת המוות ולדחף להילחם בה.
    עוד עשור וחצי עברו בחיי, וידידי החלו לטעום מן הבודהיזם. הם גילו את "ספר המתים והחיים הטיבטי" שחיבר סוגיאל רינפוצ'ה על סמך טקסטים בודהיסטיים עתיקים מן המאה הארבע־עשרה. גם אני שמעתי הרצאות מלומדות ומעוררות השראה על חוכמת המזרח העתיקה, ישבתי לא מעט במדיטציה, ולא פעם החזקתי בידי בספרו של רינפוצ'ה. בעיקרו של דבר זהו מעין מדריך, טקסט שמטרתו לסייע לאדם לעבור בדרך הטובה ביותר מן החיים אל המוות. כמו בלימודים בודהיסטיים רבים, לרגע היה נדמה לי שתפסתי את הנאמר, אך מיד נעלמה המשמעות, כאילו פרחה לה כעשן הקטורת, ואני נותרתי בבורותי. אף שבלימודי הפסיכולוגיה נהניתי לדבר על מוות, "ספר המתים והחיים הטיבטי" שהגיע מרחוק כל כך הפחיד אותי. ניסיתי להתכחש לו, אולי מפני שיותר מהתיאוריות הפסיכולוגיות הוא מביט היישר במוות, ואולי מפני שאינני בודהיסטית והטקסט הזר הזה היה ועודנו רחוק מאוד מהווייתי.
    את הסקירה הקצרצרה של ההשפעות האקדמיות שספגתי בנושא המוות אסיים כאן בארווין יאלום, שילוב נדיר של פסיכולוג מעולה וסוֹפר מצליח. לאחר שהשתמש בכמה תורות פילוסופיות כנושא או כתשתית לרומנים שלו, פירסם יאלום בשנת 2008 את ספרו Staring at the Sun: Overcoming the Terror of Death (בעברית — "להביט בשמש", כנרת, זמורה־ביתן 2009). בעת ההיא כבר היה בעשור השמיני לחייו, ולידידיו אמר כי זה כפי הנראה יהיה ספרו האחרון — נבואה שעד מהרה נתבדתה. ספר אישי ויפה להפליא זה של יאלום מתאר את חרדת המוות הבלתי נמנעת מנקודת מבטו האוטוביוגרפית, הן בביטויי התופעה אצל אנשים שטיפל בהם כפסיכולוג והן במסגרת התיאוריות הפילוסופיות שהזינו את מחשבתו לאורך השנים. ברוח האקזיסטנציאליזם גורס יאלום ואף ממחיש בסיפוריו כי לכל אדם חרדה עמוקה מפני המוות. אך אם נעז להתבונן במוות ולהשלים עם סופיות החיים, נדע להעריך את החיים בכל יופיים ונחיה חיים חופשיים יותר, נכונים יותר ומספקים יותר.
    מניסיון החיים
    פירורים אקדמיים, הגותיים וספרותיים מעין אלה שציינתי כאן צצו מפעם לפעם בחיי, כמו על מנת להיגנז בעומקי התודעה ולהיטמע במרוץ החיים. בפועל, כרוב בני האדם, לפחות בתרבות המערבית, נמנעתי מהעיסוק במוות. חשבתי שכך מתבקש מתוך רצוני העז לחיות את חיי במלוא עוצמתם. גם כשנתקלתי במוות מקרוב מאוד ברחתי מפניו מהר ככל שיכולתי. אמרו עלי שאני גיבורה.
    המגע הקרוב ביותר עם המוות התרחש אצלי באמצע החיים. לילה אחד הלך בעלי לעולמו במפתיע, כשהוא ישן במיטתנו לצדי. זה היה דום לב פתאומי ללא כל סימן מקדים. בננו הצעיר היה רק בן שבע. שני הגדולים, בני חמש־עשרה ועשרים ואחת, ישנו בחדריהם.
    אני זוכרת רגעים מובחנים שנפרדו איכשהו מרצף הזמן:
    הרגע שגיליתי את גופו שנדם.
    הקריאה לעזרה בשיחות הטלפון הראשונות.
    הגעתם של בני המשפחה שהזעקתי ושל הצוות הרפואי.
    הרגע שבו הבנתי כי אכן הוא מת וגופתו הושכבה עטופה בסדין לבן על רצפת חדר השינה, שבו נעשו קודם לכן ניסיונות חוזרים להחיותו.
    השיחה הגלויה הקצרה שניהלתי מיד עם ילדי, ובה אמרתי משהו כמו "אבא מת אבל אני כאן. תסמכו עלי ואני אעשה הכול בשבילכם כדי שחיינו יימשכו כמו קודם".
    הבוקר בא ובני הצעיר מחליט כי ילך למרות הכול ליום הלימודים. הוא בכיתה ב'. אני דואגת לכך שמישהו יודיע למורתו בבית הספר מה קרה, אך כעבור כמה דקות הילד חוזר חפוי ראש. "לא, החלטתי להישאר איתכם בבית."
    הנסיעה במכונית של חברתי לטקס הקבורה. כביש מתפתל בשולי ירושלים בדרכנו לבית הקברות. מהו המקום הזה? איפה אנחנו?
    רצוני לשאת את הגופה כאחד הגברים. מישהו מוציא את מוט האלונקה מידי.
    המון אנשים בבית בשבעה. אני בישיבה מזרחית על השטיח.
    תפילות שלוש פעמים ביום, הגברים בטליתות ואני במטבח הבית בוכה בכי תמרורים בזמן התפילה.
    אוכל. ניסיון בלתי פוסק של קרובים וידידים להאכיל אותי ואת ילדינו, צלחות וסירים בלתי מוכרים על שולחן האוכל ואובדן גמור של התיאבון.
    בוקר. חזרנו מבית הקברות וקמנו מן השבעה. לבשתי חולצה נקייה ויצאתי בהליכה למרכז ירושלים. פסעתי בצעדים מהוססים כאילו המדרכה עומדת להיפער מתחת לרגלי בכל רגע. למולי קרב ובא פסיכיאטר ידוע שהכיר אותי היטב, חלף על פני ולא בירך אותי לשלום. נעשיתי שקופה? אולי זו אני שמתה?
    ראש השנה הגיע, ומיד לאחר החג, עוד בטרם עברו שבועיים ממותו של אהובי, שלחתי את ילדי לבית הספר ושבתי לעבודתי באוניברסיטה. קיבלתי על עצמי את התפקיד החדש שאליו נבחרתי זמן קצר בטרם האסון — דיקנית הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, האחראית לשלומם האישי והחברתי של כעשרים אלף צעירים. אין לי מושג איך תיפקדתי, מה עשיתי ומה עשו בשבילי.
    אחרי החגים חזרתי גם ללמד כמתוכנן. האוניברסיטה היתה קרקע לשפיות. המסגרת היתה הקביים שלי.
    והילדים! בעיקר הקטן. הרגשתי כי למענם עלי להיות יציבה וחזקה.
    אמרו עלי שאני מדהימה, גיבורה אמיתית.
    חזרתי מיד לישון במיטה שבה מת בעלי (איזה טירוף, אני חושבת עכשיו!).
    אני זוכרת שבמהלך ה"שלושים" סבלתי מנדודי שינה קשים. הלכתי לרופאה של קופת החולים, אישה לבנת שיער שמעולם קודם לכן לא פגשתי, וביקשתי ממנה לרשום לי כדורי שינה. היא היססה. שאלה מה גילי ומה מצבי המשפחתי. אמרתי, "אלמנה." לראשונה השתמשתי במונח הזה. "ממתי?" היא שאלה. אמרתי לה, "שבועיים." היא הסתכלה עלי כאילו יצאתי מדעתי, נָחַתִּי מכוכב אחר. "ואת מתפלאה שאת לא מצליחה לישון?" היא הביטה בי בחמלה ורשמה לי בונדורמין. נראה שלא חששה שאבלע את כל הכדורים בבת אחת.
    קבעתי גם פגישה אצל פסיכולוג קליני שגר בקרבת מקום, איש קשיש שהכרתי שטחית ממעגלי המקצועיים וחיבבתי מאוד. הוא קיבל אותי, שמע אותי מדברת במשך שעה ואז אמר לי, "ראי, עמיה, את אינך זקוקה לטיפול, את זקוקה לנחמה." הוא לא רצה תשלום על הפגישה ולא קבע איתי פגישות נוספות. עגיל שאהבתי מאוד השתחרר מאוזני איכשהו במהלך הפגישה ונפל בין קפלי הכורסה שבה ישבתי, וכשחזרתי למשרדו למחרת כדי לחפש את האבדה חייכנו זה לזה במבוכה. מצאתי את העגיל.
    וזהו.
    אציין עוד כי מעולם עד לרגע זה לא כתבתי את זיכרונותי מהתקופה שאחרי מות בעלי.
    מים רבים זרמו בנהרות מאז אותם הימים. מצאתי ואיבדתי דברים וקשרים. פגשתי מקרוב עוד מקרי מוות — של אמי, של אבי, של שני הגיסים שלי, כל אחד במחלתו, של שני בני דודי, אחד בתאונת דרכים ואחד במילואים, של חברים ושל תלמידים, מוות "טבעי" ומוות בטרם עת. כשאני חושבת על כך היום, החומה שבניתי בין מותם של אחרים לבין מותי האפשרי בכל רגע היתה עבה, גבוהה וחזקה. שם — חושך, ואצלי — תמיד אור. גם בעבודתי האקדמית נגעתי במוות בהרצאות ובמאמרים, ואולם אך ורק מן הצד המואר של החומה. האינטלקט לא פגש באירועי החיים האישיים, ושני האזורים חיו בהתעלמות מבורכת זה מזה.
    התעוררות
    העשור השמיני לחיי מוצא אותי חיה עם פיסטוק, הכלב שלי, בביתי ביפו. הוא ואני. אני יוצאת לטיולים יומיִים בחוף, נוסעת לעבודה במכללה, מקיימת סדנאות בקומה השנייה של ביתי, מבקרת את בני משפחתי וזוכה לביקוריהם, וכותבת.
    בכל בוקר מגיע שליח רכוב על קטנוע ומשליך את עיתון "הארץ" מעל השער הכחול ולתוך הגינה. אינני מקפידה בקריאת עיתונים אבל אני מסבירה לעצמי כי התמיכה הכספית בעיתון ל"אנשים חושבים" היא מעשה נכון. עוד בעומדי ליד השער אני מרפרפת על כותרות העמוד הראשון, אחר כך הופכת את החלק הראשי, מציצה בתחזית מזג האוויר ומתעכבת לרגע על המאמר המופיע באותו עמוד, שלעתים קרובות הוא תרגום של מאמר מעיתונות העולם בענייני תרבות, אקדמיה וחברה — לא פוליטיקה — ויש שיאמרו קוריוזים. לבסוף אני עוברת אל מדור הספורט, וממנו מדפדפת לאחור, כדי לקרוא את מודעות האבל — הרגל שהוא אולי גם מין טקס גירוש שדים. לפעמים, כשעתותי בידי, אני קוראת משהו בעיתון באופן יסודי יותר בהמשך היום, אבל לרוב הוא מונח על שולחן הצד שבחדר עד הבוקר הבא, ועובר לפח המִחזור.
    בוקר אחד קלטה עיני בעמוד האחורי של העיתון כותרת שעצרה אותי משגרת יומי: "כבר לא כל כך עמוק באדמה — תנועת 'קפה מוות' מפגישה אנשים לשיחות כדי להפיג את החששות מהנורא מכול". משהו במילים האלה הכה בי כברק והעיר אותי. ישבתי על הכיסא בגינה וקראתי את המאמר, וכשנכנסתי הביתה גזרתי אותו והנחתי אותו על שולחן הכתיבה שלי. התאריך היה 3 בספטמבר, 2013.
    הרעיון של "קפה מוות" קלע בלבי כחץ מוכוון מטרה. נכון, חשבתי. זה גם מה שאני רוצה לעשות.
    ימים אחדים לאחר מכן כתבתי בבלוג שלי באתר "פסיכולוגיה עברית" הזמנה בזו הלשון:
     
    "אחרי החגים" זוהי לא רק סיסמה של חזרת השגרה. זו תקופה של התחלות חדשות. של מילוי ההבטחות שנדחו. אני מעיזה כאן להציע "הזמנה", מעין "שלח לחמך על פני המים", בתקווה שההזמנה לא תביא למבול.
    הזמנה לְמה? או־קיי, הנה.
    לפני זמן קצר ראיתי בדף האחורי של עיתון "הארץ" ידיעה שכותרתה המזמינה היתה "כבר לא כל כך עמוק באדמה". הידיעה תיארה התכנסויות של אנשים לשיחות על מוות, או סוף החיים. וכך נאמר בה: "איך מתמודדים עם המוות? אנשים שמעוניינים לענות על השאלה ולשוחח על נושאים הנחשבים מורבידיים מדי, או מעוניינים לשתף אחרים בחששותיהם העמוקים ביותר, יכולים לחלוק את מחשבותיהם במפגשים בלתי מחייבים עם כוס קפה ועוגה המעוצבת בצורת מצבה". הפעילות הזו, שהחלה בשוויצריה, זוכה לשם הנחמד Death Cafe.
    הרשימה נראתה לי כל כך נכונה ומתאימה לי כרגע, ומכאן ההזמנה: אני מזמינה נשים וגברים בכל הגילים שרוצים להתכנס בשעות הערב פעם בחודש בביתי ביפו לשיחות על מותנו, שהרי יבוא במוקדם או במאוחר, ללא כל ספק.
    לי זה נחוץ. אולי דווקא משום שאני עדיין עובדת וחושבת, נראית בסדר, והכול בסדר איתי (טפו־טפו)...
    אינני מבקשת לשמוע חוכמה של המזרח או המערב בנושא דווקא. אני מבקשת לשמוע על פחדים אישיים ועל צורות ההתכוננות שלנו, מעשיות ורוחניות. רובנו לא מדברים על כך. רובנו חושבים על כך המון. אם יש לנו ילדים "טובים" ונכדים — ולי יש, למזלי — לפעמים אנו מעלים את הנושא. באמת? מה אומרים ומה לא אומרים? מי מוכן לשמוע בכלל?
    [...]
    בקיצור, מי מקבל את ההזמנה? אני חושבת על פורמט כזה — מתכנסים אצלי בחדר הצופה אל הים שמונה עד חמישה־עשר איש, לא יותר (אם יהיה מבול פניות — כל הקודם זוכה), פעם בחודש או בשלושה שבועות, ויושבים יחד שעתיים. נגיד, ביום ראשון בערב. כל אחד מאיתנו מנחה על פי תור, פותח את הפגישה שבהנחייתו בשאלה, בנושא שמטריד אותו, בסיפור קטן או בציטוט. הוא דואג לכך שאיש לא ישתלט על השיחה ושלכל אחד מהמשתתפים תהיה זכות דיבור. כל אחד מדבר ושומע את האחרים ללא ביקורת. הולכים הביתה. אני מספקת את המקום וגם מים, תה או קפה (בלי עוגה!). יש חניה חופשית ובשפע. וכמובן, לא מדובר בפגישה בתשלום!
    הנושא? כמו שאמרתי קודם...
    אני קצת חוששת, לומר את האמת, מפני הזמנה כזו שפתוחה באינטרנט לכל העולם... מה יהיה אם... ואם... ואם...? אבל נראה לי כי "פסיכולוגיה עברית" הוא בית די בטוח להתחיל ממנו. וחוץ מזה, בלי חשש גם אין שום הישג בחיים.
    למי שמתעניין ברצינות, בבקשה כתבי או כתוב אלי במייל.
    אולי יצא מזה משהו טוב. או לא כלום, מה קרה?
    את ההזמנה חתמתי בשיר של גל ברזילי, שגם אותו העתקתי מגיליון "הארץ" של אותו היום:
     
    עשה בי קסם
    שאם אפול
    אפול כפרי בשל
    גם אם מוות יאספני במשעול
    מתוק יהיה הרגע
    מתוק יהיה הרגע
    כמו אספתני אם אל תוך
    רחמה מלא האור.
     
     
    התרחשות
     
    הצעתי הנועזת באתר "פסיכולוגיה עברית" הביאה לתגובה מהירה של פונים רבים, לאו דווקא פסיכולוגים, ומאלה הרכבתי את קבוצת "קפה מוות" הראשונה שהתכנסה בביתי, בדיוק כפי שתוכנן בהזמנה. החלטתי לא לכלול בקבוצה מכרים וחברים, כדי שיתאפשר לנו לצאת לדרך כקבוצה של זרים זה לזה. השבתי לכל הפונים והתנצלתי בפני הרבים שלא נכללו בקבוצה. זרם הפונים ממשיך בטפטוף מאז ועד היום.
    למפגש הראשון של "קפה מוות" הגיעו שלושה־עשר איש. ערכנו סבב היכרות ובו סיפר כל אחד מהנוכחים מה הביא אותו ל"קפה", וקבענו תאריכים ומנחים לעשרת המפגשים הבאים. כשהגיע תורי בסבב ההיכרות אמרתי שני דברים, שעליהם חזרתי מאז פעמים רבות:
    ראשית, ציינתי כי בעוד המאה העשרים גרמה להסרת הטאבו מעל מיניות האדם לגווניה, ובשעה שהשיח החברתי שלנו מלא בכל מגוון סוגי המיניות, נותר נושא המוות בגדר סוד כמוס שאיש אינו מגלה. אולי הגיע הזמן להוציא גם את המוות מהארון?
    שנית, אמרתי בחיוך, מדוע אני פה? אני אישה מבוגרת, ולפעמים נדמה לי שהכול ראיתי ושמעתי, שהכול כבר עשיתי בחיי. בכל דבר התנסיתי פרט למותי. אז מובן שזה מסקרן אותי מאוד!
    כבר בשנה הראשונה למפגשי "קפה מוות" השגחתי בשכיחותם של הצחוק, השנינה, משחקי המילים וההומור בשיחות הקבוצה, כאילו יש צורך בבדיחוּת הדעת כדי לבלוע את הגלולה המרה. ועוד תופעה אישית ליוותה אותי בסיום המפגשים: הרגשתי התעלות, כמי שפגשה יריב ראוי למערכה ועמדה במבחן בכל פעם מחדש.
    בשנה זו רשמתי ביומני רשימות קצרות ושברי רשמים, אך לא תיעדתי מעבר לכך. היום אני יכולה לומר כי "עשיתי הרצה"; כלומר, התנסיתי והתמחיתי בדיבור על הנושא וביצירת מרחב בטוח לשיחה כנה ואמיתית. השנה, כשכבר הקמתי את הקבוצה השלישית של "קפה מוות", הרגשתי כמתהלכת בשדה מוכר יותר. במפגש הראשון של קבוצה זו ביקשתי רשות להקליט את הנאמר בחדר, וכל מה שנכתב בספר זה מבוסס על ההקלטות והרשמים ממפגשיה של אותה קבוצה.
    מפגשי "קפה מוות 2016״ היו לי ולמשתתפים האחרים שרשרת חוויות מסעירות. האם חוויות הקבוצה היו כה חזקות בגלל הניסיון והביטחון שרכשתי? או שבאופן מקרי הזדמנה יחד קבוצת אנשים כה מרתקת? ואולי זוהי עבודת התמלול המדויקת של ההקלטות שהעניקה לי את ההזדמנות להתעמק בשיחות ולהבין את ייחודן ואת ערכן?
    בשעה שבמהלך המפגשים התעצמה האינטימיות בינינו, ואולי גם התיידדנו יותר ויותר עם מותנו, הרי בעולם הבינאישי שמחוץ ל"קפה" חשתי באמביוולנטיות. מצד אחד היו תגובות של עניין עצום ורצון לחבור אלינו ולהצטרף למפגשים, ומצד שני אנשים לא מעטים הביעו את חששותיהם ולעתים אף לעגו למי שמקדישה מזמנה לנושא כה מורבידי. גם כיום מתקיימים בביתי מפגשים של קבוצת "קפה מוות" חדשה, וקורה לא אחת שאנשים מגלים שאני עוסקת בנושא ופונים אלי מיוזמתם בבקשה לשמוע עליו יותר או להצטרף לקבוצה פעילה (פניות שעלי לדחות, שכן מרגע שקבוצה מתחילה לפעול היא סגורה למשתתפים חדשים לכל השנה) — ובכל זאת, חלק גדול מן הפניות נעשות בלחישה, בקריצה, בהתנצלות ובחיוך נבוך, כאילו מדובר בקבלה לחבורה סודית שעוסקת בעניינים אסורים. והאמת צריכה להיאמר, גם אני עוטה על פני חיוך מתנצל קמעה (כאומרת, אל תראוני כמשוגעת...) כשאני מגלה לבן או לבת שיחי כי הדבר שמלהיב אותי ביותר בעבודתי המקצועית השנה הוא "קפה מוות" שמתרחש בביתי אחת לשלושה שבועות.
     
     
    חשיפה
     
    בשנת 2016 הצגתי לראשונה באופן מסודר לקהל זר את ה"פרויקט" של "קפה מוות". "הוצאתי אותו מהארון" ביום שישי אחד ב"סלון תרבות" של רות קלדרון לזכר בן זוגה אבינועם. ה"סלון" קיבץ אנשים מתחומי יצירה שונים שדיברו על עבודותיהם, בעיקר אלה שעדיין לא פורסמו. כשהגיע תורי, אחרי שבעה מפגשי "קפה מוות" באותה השנה, סיפרתי על החוויות והרשמים שלי עד כה. עוד סיפרתי כי בהסכמת המשתתפים אני מקליטה את המפגשים ומתמללת אותם, ותוך כדי השיחה ב"סלון" התחוור לי שאני חושפת שם לראשונה את מה שיהיה לימים לספר. היה זה ספר שעוד לא נולד אך כבר היה לו שם: "קפה מוות — יפו", וגם איור לכריכה כבר היה לו — הלוגו היפה שהכינה לנו גאיה, אחת מחברות הקבוצה.
    ב"סלון" ישבתי על כיסא נוח במעגל של כחמישה־עשר איש, נשים וגברים, צעירים ובוגרים, שהתכנסו בסטודיו המרווח של ציבי גבע בדרום תל אביב, וסיפרתי על הפרויקט שלי. אמרתי שהנושא נשמע לרבים "מורבידי" או "מקאברי", וכי אחדים מידידי מציעים לי להניח לנושא כה כבד ועצוב. אבל אני, כך סיפרתי, מרגישה אופוריה בכל פעם שמסתיים עוד מפגש, כשאני נועלת את שער הגן של ביתי ללילה ונכנסת לבדי הביתה. שעות ארוכות אחרי כל "קפה" אינני נרדמת מעוצמת ההתרגשות.
    שקט מוחלט שרר במעגל. כל העיניים היו נעוצות בי. כל העת יכולתי לחוש סביבי ואף בתוכי את השילוב של עניין רב ופחד גדול. אחת הנוכחות התנועעה בכיסאה באי־נוחות וכשקמה במפתיע הכיסא שעליו ישבה נפל לאחור. היא מזגה לעצמה כוס מים מהקנקן שבפינה, עמדה רגע מחוץ למעגל, ואז הרימה את הכיסא והתיישבה שוב במקומה.
    כשסיימתי את דברי ב"סלון" רבים הגיבו ושאלו שאלות. אחדים היו להוטים לספר על חוויותיהם שלהם למול המוות. עצרתי את השטף ואמרתי, "לא נעשה 'קפה מוות' כאן ועכשיו. הרי לא לשם כך התכנסנו. בדיון הזה אני מציעה שתשאלו אותי בכל עניין הנוגע להתנהלות המפגשים, ובעיקר תגידו מה דעתכם על הפרויקט הזה."
    נשמעו התגובות הצפויות: כמה זה מעניין, נחוץ ומפחיד. אחדים גלשו להשקפות בודהיסטיות, שהן, לדעת כמה מהדוברים, "הרבה יותר מתקדמות משלנו." לבסוף אמרה פתאום רות: "וישנו גם המוות הזה, ואולי הבדידות, שבין הפרויקטים." נדהמתי מן הקישור הזה, שהיה כל כך מדויק ונכון לגבי. "אני חושבת," היא אמרה, "על הימים שאתה כותב או חוקר משהו, למשל כמו שאתה סיפרת, יוני, כשתיארת איך הלחנת את האופרה, או אצלך, עמיה, עם הפרויקט החדש הזה של 'קפה מוות'. ההרגשה הזאת, בכל ערב, כשאתה קם מהפסנתר או מהמחשב והולך לישון, ואתה יודע מהיכן תמשיך למחרת בבוקר. וזה חיים..."
    הדי משמעויות שטפו אותי מכיוונים שונים. מוות הוא הרבה דברים. ראיתי את הריק הנפער במותו של בן זוג אהוב, ואת החוט המשולש שנשזר בין עשייה, בדידות ומוות. גם לי קשה מאוד בין פרויקטים. זה לא סתם שעמום. גם מתחת לרגלי נפער בור שמאיים לבלוע אותי, את חיי, את כולי; רִיק שאומר זה הסוף, לא תעשי עוד דבר. מכאן — המתיני בשקט, עוד מעט יבוא המוות ויגאל אותך מכל זה. הריק הוא הבדידות שבקצהָ מחכה הוא, המוות. כל עוד אני חיה ויוצרת — המוות אינו מאיים עלי. ואם יבוא — בבקשה.
    אני בורחת מהריק ומתיישבת מול המסך כדי למלא אותו בפרויקט הנוכחי, בכתיבת הספר שבידיכם, העוסק בעניין עצמו, "קפה מוות". כשאני מול המסך ויודעת מה בכוונתי לעשות ולאן אני חותרת — אני נרגעת מיד. מתפוגג משא שבעים ושש שנותי. קצב נשימותי יציב ואטי, מוחי ממוקד מטרה, הקשב מופנה פנימה, וכל העולם, על קולותיו ומראותיו, נעלם ונאלם והופך רקע נעים למה שאני עושה. אני חיה.
    אחרי התלבטויות רבות אני מחליטה לכתוב את הספר כתיעוד המפגשים באופן ובסדר שהתרחשו, עם עריכה וקיצור מינימליים. זהו ספר "תמים" על המוות. מבין המשמעויות הרבות לתמימות שאני מוצאת באוסף המילים הנרדפות "מילה במילה" (אבניאון 2000, עמ' 580), אני בוחרת בשבע: אמיתי, בהיר, בתולי, חף, טהור, צלול ושלם. וכך ראוי.
    • עמיה ליבליך
    • עמיה ליבליך

      עמיה ליבליך (נולדה ב-1939) היא חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית. פרופסור אמריטה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה.

      ליבליך קיבלה תואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1967‏, הדוקטורט שלה, בהדרכת אברהם מינקוביץ, עסק ב"השפעת לחץ פסיכולוגי על נטילת סיכון". ליבליך פעלה שנים רבות כפרופסור מן המניין בחוג לפסיכולוגיה, בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה; וכיהנה בתפקידים רבים, בהם כדיקן, וכחברת "הוועדה לבדיקת המרקם המגדרי" באוניברסיטה.‏ לאחר פרישתה מהאוניברסיטה העברית עברה ללמד במכללה האקדמית תל אביב-יפו. ב-2012 מונתה לנשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות שהוקמה בנתניה.
      תחומי המחקר שלה הם ההבדלים במגדר, וסוגיות עיקריות שעל סדר יומה של החברה הישראלית. ליבליך היא בין החוקרים הבולטים בעולם העוסקים במחקר איכותני.
      ליבליך מפרסמת ספרים העוסקים בתחומי המחקר שלה, ומופנים גם לקהל הרחב. בין היתר, ספריה עוסקים בחוויית השירות הצבאי בישראל, הקיבוץ, סיפור חייהן של נשים ושל המשפחה החדשה בישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מיינדפולנס - להיות כאן ועכשיו
    • כולנו בני חלוף
    • שתי השפות של האדם
      מודפס 3 ב-120
       
    • להרבות טוב בעולם
    • חרדה היא הזדמנות
    • היפנוזה
    • להרף עין ולתמיד
    • עידן החרדה שלי
    • ישראל — שיחת נפש
    • אני מזמין משטרה
    • איך לשרוד כפסיכותרפיסטית
    • בשביל הנפש