הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • צילה
  • צילה
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 2013 | פרוזה מקור | 509 עמ' מודפסים

    עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה.

     

      

    לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה.

      

    אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת האשה התמה והפגועה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.

      

    איך סיפרה צילה-עצמה את חייה כדי להצדיק אותם ולהעניק להם פשר בפני עצמה ובפני הדורות הבאים? מה חשבו והבינו ילדיה ואחריהם נכדיה (בעיקר לנשים יש כאן פתחון-פה סיפורי); מה לא ידעו ועל מה גוננו כעל סוד?

     

    צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן ולהלום גם בנו, הקוראים, בדיסוננס המתגלה בין חייו הגלויים, המתנהלים בהתמסרות גמורה לצילה ולילדיה, לבין מה שחלף בו בשיח עם עצמו, המתנהל ביומנו הפרטי והסודי.

      

    במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של יהודית קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש. 'צילה' אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומאן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    109 87.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1/ הרצלייה, קיץ 1960

     

     

    היא מתעוררת השכם כבכל בוקר, פיה יבש והלב הודף דם אל דופנות הגוף. מה היה בחלום. לאחוז במראות לפני שיישמטו. לפעמים היא שוכחת, פוקחת את עינה הימנית בהרף של ציפייה - לשמאלית החלולה התרגלה לפני עידן־ועידנים - ושוב המסך העכור, בקושי אפשר להבחין באור יום אפרפר. בגן מחַנחנים השרקרקים את שריקותיהם. האחד שואל והאחר משיב. ושוב, צליל עולה וצליל יורד, וחוזר חלילה. ניגון החיזור. שיר השירים אשר לציפורים. אחריהם מתחילים הבולבולים בהמולה גדולה, מתאמצים לגבור בצפצופם איש על רעו, כעסקנים באספת המפלגה.

    אחת הנכדות שאלה אותה לא מזמן, "מה את רואה, סבתא, אור? צללים? חפצים גדולים את יכולה לראות?" תבעה לדעת, "אותי את עוד מזהה?" מי זו היתה. אֵלָה, הבת של רות, שבאה לחופשת הקיץ מהפנימייה שלה בלונדון. לפני שנה, כשעמדה לנסוע לשם, באה להיפרד. אז עוד היה ביכולתה להבחין בסילואטות של דמויות וחפצים. היתה שעת בין־ערביים, והיא ביקשה מאֵלָה שתעמוד בחוץ, אל מול השמש הנמוכה, כדי שתראה אותה בפעם האחרונה.

    היא לא השלתה את עצמה. דוקטור סינַי, הרופא שלה כבר שלושים־וחמש שנה - לראשונה נפגשו כשהגיע עם אשתו הצעירה לעזה, בשנת עשרים־וארבע, ובמשך הזמן היה לחבר נפש - לקח את ידה בין כפותיו ואמר בצער שמצב הראייה מידרדר במהירות.

    "אין מה לעשות, צילה, הרפואה עוד לא התקדמה כדי למצוא פתרון לגלאוקומה".

    והיא טפחה על גב ידו ואמרה, "זהו זה, אפרים, בשבילי העולם כבה".

    "אני חיה במין ערפל או עשן של שריפה", ניסתה להסביר לילדה, "כמו ים בסתיו, שהוא אפור ובלי שום תנועה. רק בשינה, בחלומות, חוזרים אלי הצבעים והדמויות ואני רואה".

    "וכשאת קוראת עם האצבעות את הספרים שדוד חנן מביא לך מהספרייה לעיוורים, את יכולה לדמיין?"

    "כשאני קוראת בברייל זה כמו שקוראים רגיל, אני רואה את הדברים בעיני־רוחי, אבל הקריאה מאוד איטית".

    לא בנקל למדה את אותיות הברייל. כבר היתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכריות אצבעותיה קשות ומחוספסות. חנן ישב על־ידה בכל ערב, הוליך בידו את אצבעותיה על הנקודות הקטנות הבולטות, ובסבלנות אין קץ חזר באוזניה על האותיות, עד שהצטרפו למלים.

    "ואת גם יכולה להיזכר בחיים שלך", התיישבה אֵלָה על הרצפה למרגלותיה, "בטח יש לך המון זיכרונות".

    "יש די והותר", גיחכה כנגד רצונה, "אם לא אזהר, הם עלולים להטביע אותי. מה הריח הזה", ידה גיששה על פניה של נכדתה. בליטות מאובקות על המצח ועל הלחיים. כתוב שם דבר־מה בברייל, עברה בה מחשבת עִוועים, אולי העתיד של הילדה.

    "יותר מדי פודרה את שמה, אֵלינקה, עשו ממך שם גברת מגונדרת".

    "זה לַחַצ'קוּנים, להסתיר", רטנה הילדה, "הרי אין לי מה לאכול שם, אין להם ירקות בכלל, כולן אוכלות קידני פַּאי עם ריח מגעיל, ואני יכולה רק גבינה צהובה וביצים, ושוקולד שעושה חצ'קונים. חוּצְמִזֶה, בלונדון כולן שׂמות פודרה. פנים לבנות זה במודה עכשיו".

    מה עלה על דעתם לשלוח אותה לפנימייה היקרה הזאת בלונדון, הלוא היתה תמיד פרא־אדם. חשבו ששם יעשו ממנה לֵיידי. בחודשים הראשונים היה לה קשה, כתבה לרות מכתבים בוכיים. עכשיו היא אומרת שטוב לה בפנימייה, הכירה חברות חדשות, וכבר מפטפטת באנגלית. מוטב כך מאשר בבית ברמת־גן, בקלחת המריבות בין ההורים. ספק אם תצליח לשמור על הצמחונות. כשהיתה קטנה נהגה לעבור אחרי בית־הספר ליד האטליז השכונתי ולעמוד בפתח ולצעוק לקצב 'רוצח', עד שיום אחד התרגז, רדף אחריה ותלש מגבה את הילקוט וסירב להחזירו. רות אזרה עוז ונכנסה לאטליז, למרות הקבס שעלה בה למראה העופות הצהבהבים כעוּבּרים מתים, שנתלו בצוואריהם על אנקולים. היא הסבירה לו שהמשפחה כולה צמחונית ומתנגדת לרצח בעלי־חיים, והבטיחה שהמעשה לא יישָׁנה, ומאז נשמרה הפרחחית הקטנה לנפשה והקפידה לחזור מבית־הספר בצד האחר של הרחוב.

    היא מתיישבת. ידה מגששת על השידה עד שהיא נתקלת באחת הכוסות. הופכת את העין התותבת אל כף ידה השמאלית ותוחבת אותה למקום הריק, ומרכיבה את המשקפיים. מן הכוס האחרת היא מוציאה את השיניים התותבות. היא לא אוהבת שהנכדים נכנסים לחדר־השינה. הקטנים נבעתים למראה החניכיים שמחייכות אליהם מתוך הכוס, ועוד יותר הם נבהלים מהעין המלאכותית, שלוטשת בהם מבט אטום מן הכוס השנייה. ואילו הנכדים הגדולים מתלוצצים מאחורי גבה. "איפה סבתא?" שמעה פעם אחד מהם מן החצר, והאחר, האִיבֶּער־חֻכֶם, השיב לו, "בחדר־השינה, נותנת עינה בכוס". שנים־עשר נכדים נולדו להם, כמספר שבטי ישראל, שבע בנות וחמישה בנים. לפעמים, לפני ההירדמות, היא מאמנת את שִׂכלה בזכירת סדר הלידה שלהם, מעמליה הבכורה, שלומדת משפטים באוניברסיטה בירושלים, ועד טלי בת העשר של תקווה - הצעירה מכולם. ובחודש הבא מתחתנת נאווה, הגדולה של רות. דפנה של יוסף התחתנה בל"ג בעומר. מה יש להן לרוץ לחופה בגיל עשרים, היא מנידה בראשה, הלוא בגיל הזה הן עוד ילדות, טמבליות גמורות, מה הן יודעות על החיים, על גברים, על עצמן.

    כפות רגליה תרות אחרי נעלי־הבית, והיא קמה. שלוש פסיעות אל הפתח, משקוף הדלת, ארון הנעליים, קיר המסדרון, חדר־האמבטיה. צלצול כפית בזכוכית. חָנוֹקְל במטבח, מכין תה. אפשר שהספיק להשקות את הגן לפני שעלתה השמש. אם לא, יהיה צורך להזכיר לו להשקות בערב. לאחרונה הוא שוכח, דעתו פזורה, עסוק בכתיבת החיבור שלו על מקורות העם היהודי. לפעמים הוא מניח את הצינור בגומה של אחד העצים וחוזר למשרד, שוקע עד מעל לראשו בכתיבה, או בתרגילי היוגה שלו, ואז לשון מים גדולה זוחלת פנימה דרך הדלת החצי־פתוחה ולוחכת את רגליו, והוא מתנער בבהלה.

    לפני שבע שנים הם עברו לכאן מרמת־גן. חנן הפציר בה, ובעיקשות עמד על דעתו. מנעוריו חלם על חיים בכפר, ביקש לעבוד את האדמה, לטעת עצי פרי ולגדל בעצמו את הירקות לארוחותיו. בזמנו רכשו ברמת־גן ארבעה־עשר דונם של אדמת טרשים ממזרח לדרך סלמה, וסיקלו אותה ועיבדו אותה, נטעו פרדס ובנו את הבית הראשון, אך רמת־גן התפתחה מאוד משנות השלושים, נהייתה ממש עיר. ואפשר שגם ביקש להתנער מן הזיכרונות, מצלו המכביד של אליעזר שעדיין משוטט שם חסר־מנוחה בין העצים. היא לא רצתה לעקור משם. כדי לקנות את השטח במושבה הרצלייה נאלצה לסגור את בית־הילדים שהקימה וטיפחה במשך שנים, ולמכור את הבית. אך היא לא יכלה לסרב לו.

    "בשביל מה שני הזקנים האלה צריכים שלושה דונם אדמה חקלאית בהרצלייה?" שמעה פעם לא־במתכוון את אברמיק של רות רוטן באוזני מוטקה של תקווה, "מה הם, ילדים אחרי ירח־דבש? השתגעו על כל הראש, טולסטוי וטולסטוֹיָה".

    וכך, כשחנן בן שישים־ושתיים, והיא כבר אחרי שבעים, התחילו מחדש. בחודשים הראשונים נסע לכאן חנן לבדו, עיבד את החלקה ונטע את עצי־הפרי בבוסתן, הדרים ושסק ושזיף סנטה־רוזה ומנגו ושקדיות, ובחצר האחורית, מעל לבור הספיגה, נטע עץ פקאן, שצמח במהירות מפליאה. יחד הגו את הסלון הגדול, שיורדים אליו בשתי מדרגות רחבות, ושתי דלתות בעלות רפרפות־עץ נפתחות ממנו למרפסת המקורה ולמדשאה. תִּכננו מטבח רחב ונוח עם ארונות פורמייקה בגוון אדמדם, ומולו חדר־אמבטיה מרוּוח עם אמבט ומקלחון, ושני חדרים גדולים, האחד לשינה, והאחר בשביל גן־הילדים שפתחה, כבר ללא פנימייה. בחצר התקינו נדנדות, סוּלָמוֹן לטיפוס, מגלשה וקרוסלה, ובנו ביתן מאבן, ובו מחסן ובית־כיסא, כדי שהילדים לא ירוצו אל חדר־הנוחיות שבתוך הבית בסוליות מלאות בוץ. מתחת לפקאן קבע חנן שלושה ספסלי עץ בצורת ח' וצבע אותם באדום. בשעת הריכוז היו הילדים מצטופפים עליהם, ותקווה, שהיתה הגננת הראשית, שרה איתם וקראה להם סיפורים. בלב הבוסתן בנה חנן ביתן נוסף, ששימש לו משרד. עדיין לקח לפעמים עבודות מדידה פרטיות, אך בעיקר קרא עכשיו וכתב, ובזמן האחרון הוא שוקד שם על תרגום זיכרונותיה. סמוך לקיר הביתן נטע גפן של ענבים שחורים, והיא צמחה והשתרגה על־גבי מוטות ברזל והיתה לסוכת גפנים על הגג. בקיץ אוהבים הנכדים לטפס אל הגג ולבצור את הענבים ישר אל הפה.

    "גן־עדן בזעיר־אנפין עשיתם לכם כאן", אמר אפרים סיני כשהגיע עם הָאנִי אשתו לבקרם בביתם החדש. אולם ככל שצמחו העצים ויָפו, כך הלכה ראייתה ונחלשה, וגן־העדן התכסה ערפל. כן, זה העונש שנגזר עליה משמיים וממנו יָראה תמיד. כי אל הארץ תבואי, צילה, ואותה לא תראי. לפני שנתיים כהתה עינה היחידה עד כדי כך שנאלצה לסגור את הגן, וכעת עומדות הנדנדות מיותמות. רק בשבת, כאשר צעירי הנכדים באים לבקר, היא שומעת שוב את חריקת השלשלת.

    ידה מושכת בשרשרת הניאגרה והמים זורמים. הנה הכיור. מים על הפָּנים. מגבת קשה וטובה. תקווה למדה ממנה לשפוך הרבה כחול לדוּד של הכביסה הלבנה. בצהריים היא תגיע עם סירי האוכל. לא קל לה, לתקווה, ללכת בכל יום בדרך החולית הלוהטת בחום, ושניהם, תקווה ומוטקה, מנסים לשכנע אותם לעבור לגור על־ידם.

    "את מטפלת בהם כאילו הם זוג תינוקות", שמעה אותו פעם קובל באוזני תקווה ותהתה אם הגביר את קולו בכוונה, כדי שיגיע לאוזניה, "עם כל הכבוד למצוות כיבוד הורים, יש גבול לניצול".

    זה לא כבר התחיל לבנות בשבילם בית קטן סמוך לביתם. מאז ומתמיד חיבבה את הבחור, שהגיע מרוסיה בגיל עשר עם הוריו ואחִיו ושתי אחיותיו. בתחילה הסתייגה מכך שבתה הצעירה בחרה לקשור את חייה דווקא עם בן של קצב, אולם עד מהרה נוכחה לדעת שמוטקה עומד יפה במבחן הצמחונות. הוא הסכים לא להכניס בשר הביתה, וכשמתחשק לו לאכול מרק עוף, או כבד מטוגן בבצל, הוא הולך אל בית הוריו שבקצה החלקה.

    היא לוקחת את המסרק מן המדף שמתחת לראי. באמת מוטב לא לראות את הפרצוף, היא מגחכת בלבה תוך כדי סירוק חפוז של השיער, או של מה שנותר ממנו. פעם היה עבוֹת. עכשיו נשאר לקלוע את הצמה ולגלגל אותה מאחורי הקודקוד. שתי סיכות סבתא וזהו. כבר לפני שנים שאלו ילדי הפנימייה אם דוד חנן הוא אחיה הצעיר או בנה, והיא נָבוֹכה ולא ידעה מה לענות.

    שלושה צעדים במסדרון עד למטבח. הנה השולחן. ידיה מגששות אחר משענת הכיסא והיא מתיישבת.

    "בוקר טוב". הבוקר הוא שמח. שפמו הנוקשה־כמברשת על לחייה, הריח הרענן של סבון־הגילוח.

    "אתה יוצא היום?" בזמן האחרון אינה רגועה בנוגע אליו. דעתו פזורה עליו והוא מרבה לשכוח. כמה פעמים איחר לחזור הביתה, סיפר מעשיות מבולבלות.

    "לכמה סידורים", הוא מניח לפניה את כוס התה. על השולחן ארוחת־הבוקר, סלט ירקות בריח רענן, ביצה רכה בגביע, צְנים וגבינה. "אני אסע לספרייה בנתניה להחליף בשבילך ספרים. עד שתיים לפנות־בוקר תירגמתי את הזיכרונות שלך. גמרתי את החלק של אודסה. כשאחזור, נקרא".

    הערב יקרא באוזניה. תמיד היה כך, גם כשראתה. קל זה לא יהיה. הגוף והנפש לא שכחו דבר. הנה כבר עולה בפיה טעם הברזל של הדם. ועם זאת, יש בה סקרנות דרוכה לדעת איך יישָׁמעו חייה בעברית.

     

    מתי אחז בך הצורך להתחיל לכתוב, צילה?

    כתבת במחברת־שורה פשוטה, ביידיש, בדיו כחולה־כהה, שמתחלפת לפעמים לדיו בהירה. כתב־ידך ברור, מתלכסן מעט, הטי"ת והלמ"ד מיתמרות אל־על, הנו"ן יורדת אל מחצית הרווח לפני שהיא נשברת בזווית של תשעים מעלות, והנו"נים הסופיות, שהיידיש מרבה להשתמש בהן, נמתחות עד לשורה שמתחתן, דוקרות את העין, נחרצות כסימני־קריאה.

    אולי זה היה כאשר הזיכרונות ביעבעו בך ורתחו כתבשיל המאיים לגלוש, ואת ביקשת לתחום אותם בכך שתצורי להם צורה. ואולי יום אחד גמלה בך ההכרה, שחייך לא היו רק רצף מקרי ושרירותי של אירועים, אלא סיפור - סיפור שהוא שלך, יחיד ומיוחד ואין דומה לו, ועם זאת הוא גם של אחרים, הוא של הארץ הקשה שבה בחרת כמקלט, ובנדודייך על־פניה הטרשיות והחוליות הקמת בתים וילדת חמישה ילדים, וכעת שומה עלייך לתת לו, לסיפור, פירוש ופשר ותכלית, ולשמר אותו ולמוֹסרוֹ הלאה.

    ואפשר שגילית את העונג שיש בכתיבה - באותו שיח עם עצמך, שהוא בה־בעת גם דיבור אל הזולת - ואת כישרונך לפרושׂ רשת של מלים, ולהעלות בה אוצרות ומיני גרוטאות ששקעו מזמן במצולות וכוסו אזוב ואצות.

    לספר הלוא אהבת עוד מילדותך. בימי שישי נהגת לצאת אל היער עם כמה מילדי העיירה הצעירים ממך. אל מול עיניהם הפעורות שקעת כל־כולך בהצגת איזו מעשייה ששמעת, או סיפור שבדית מדמיונך. במיוחד אהבת לספר להם על בַּאבָּה יָאגָה, מכשפת היער החכמה והמפחידה, והילדים הצטופפו זה אל זה והתענגו על האימה, עד שלפתע נבהלת לגלות שהשמש כבר שקעה מאחורי הצמרות, והיית פותחת במרוצה ומאיצה בילדים, חוצה איתם את גשר העץ שמעל לנהר ושולחת כל ילד לביתו. אז פרצת מתנשפת אל ביתכם שבסמטת הטטארים, ופנייך משולהבות, והדמדומים נוגהים בעינייך ושׂערך מיוזע וסתור, ואביך היה כועס על שאיחרת לקידוש.

    ואולי התחלת לכתוב כאשר דחק בך הצורך להגיש לילדייך - ולילדיהם אחריהם - את כתב־ההגנה שלך, שבה־בעת הוא גם כתב־אשמה.

     

    את ארוחת־הערב - סלט ירקות, לחם שחור, גבינת צאן, זיתים ולֶבֶּן - הם אוכלים במרפסת. עש־לילה עיקש נחבט כנגד מנורת הניאון המזמזמת, ובגן מצקצקות הציקדות. חנן מפַנה את הכלים אל המטבח וחוזר עם ספלי התה. הוא מתיישב ומניח לפניו את עמודי הפוליו, שורות ישרות בכתב־ידו הסדור, האלגנטי, שנבצר ממנה לראותו, אך הוא זכור לה היטב. עד שתיים לפנות־בוקר ישב אל שולחן־הכתיבה ותירגם את זיכרונות אודסה שלה, התלבט בין מלים. את המלה 'פּאָגראָם' ניתן לתרגם ל'פְּרָעות', ומכאן ש'פּאָגראָמשְׁטשִׁיקֶעס' יהיו 'פורעים', אלא שהמלה לא חזקה דיה, חשב ומחק אותה בקו נחרץ וכתב 'חוליגאנים', ואז נזכר שאין זו מלה עברית, וחזר ומחק, ולבסוף החליט על 'בריונים'.

    דפי הטיוטה נערמו בפינת השולחן, מרובבים תלי־תלים של תיקונים, והוא ידע שכאשר יסיים את הפרק הזה יעתיקם אל נקי. אפשר שנזכר באחותו הבכורה רחל - כך היא היתה יושבת בלילות בבְּרֶסְלָאוּ ומתרגמת לגרמנית את סיפורי ברדיצ'בסקי, וביתר שאת כאשר עברו להתגורר בברלין ומיכה־יוסף זכה סוף־סוף לרנטה קבועה, שהספיקה כדי מחייתם, ורחל לא נאלצה לעבוד עוד כמרפאת־שיניים והקדישה את רוב זמנה לסייע לו בעבודתו הספרותית. גם את יומנו האישי של ברדיצ'בסקי רשמה מפיו בגרמנית בכתב־ידה הנאה, הדומה קצת לכתב־ידו שלו. ארבע שנים עברו מאז שנפטרה, והוא חסֵר אותה. מאז ומתמיד חש קרוב אליה יותר מאשר אל אחיותיו האחרות. הם הִרבו להתכתב, ובמיוחד התקרבו מאז שעלתה לארץ, בשנת שלושים־ושש, והשתקעה בתל־אביב. כשנישאה לברדיצ'בסקי ועזבה את בית הוריהם בוורשה, הוא היה רק בן אחת־עשרה, אבל כשהגיעה לארץ עם בנה היחיד עמנואל כבר היה באמצע שנות הארבעים שלו, ותריסר השנים שביניהם לא הורגשו. הרי גם צילה מבוגרת ממנו כמעט בתשע שנים. הוא היה בן עשרים־ושתיים כאשר פגש אותה לראשונה בגדרה, עם עלייתו לארץ, והיא היתה בת שלושים, אם לשלושה ילדים קטנים ובהיריון. הוא הוזמן לביתם לשחק בקלפים עם אליעזר ועוד כמה איכרים, וממקומו ליד שולחן־האוכל הציץ בה מפעם לפעם, נכבש בדמותה החסונה ובאִמהוּתה הפעלתנית וארב להזדמנות לשוחח עימה מעט. בצעירותם חזר והבטיח לה שההפרש בגיל כלל אינו מפריע לו, ושהיא יפה ומעניינת בעיניו יותר מהבחורות הצעירות, אולם בשנים האחרונות זָקנה מאוד, ועיוורונה הפך אותה לחסרת־אונים ולתלויה בו בכל.

    את קורותיה הכיר היטב, הלוא סיפרה לו הכל בפרוטרוט בפגישותיהם הראשונות, וכעבור שנים גם קרא בגרון חנוק את שכתבה במחברתה, והבטיח לה שיום אחד, לאחר שיפרוש מעבודתו כמודד בעיריית תל־אביב ויהיה לו פנאי, יתרגם את מה שכתבה. כשעבד על התרגום השתדל להתרכז בדיוקם של המלים ושל המשפטים והתאמץ לשמֵר את הטמפו, להעביר את קולה־שלה מן היידיש אל העברית - כי אילו התיר לעצמו להסיח את דעתו ולהשתהות כדי לראות אותה בנעוריה בעיני־רוחו, ולדמיין שוב את כל הקורות אותה, לא היה מסוגל להתרכז במלאכה.

    הוא לוגם מן התה, מרכיב את משקפיו ומתחיל לקרוא באוזניה בקולו הערב, מגיש לה את זיכרונותיה בשפה הישנה־חדשה כמנחת אוהב. והיא מסירה את המשקפיים, חוֹפָה את עיניה בכף ידה, ורואה.

     

    [אודסה, 1906-1902]

     

    בשנת 1902, בהיותי בת תשע־עשרה, עזבתי את בית הורי אשר בעיירה קטנה בליטא ועברתי לגור באודסה אצל אחי, שגר שם עם אשתו עוד כשנתיים לפני בואי. עסקתי בתפירה, והרווחתי בלי קושי את הוצאותי הצנועות. אודסה ידועה ברוסיה בכינויה 'היפהפייה הדרומית', ואחי רצה שאיהנה עד כמה שאפשר מכל חמודות הכרך הנאה. הוא הוליכני אל כל מקום יפה, הראה לי את הבניינים החשובים והסביר לי הכל בביאורים מפורטים, אך לא מצאתי עניין במראות הנאים הללו. התגעגעתי אל יפי הנוף של העיירה שבה נולדתי, אל היערות שסביבהּ, עם השלווה והדממה שבהם, והעיר הגדולה לא משכה אותי. היה נדמה לי אז ששום דבר לא ישווה ביופיו אל הנהר שבעיירה, המתגלה לעין בכל מקום, פעם אפיקו יותר רחב, ופעם הוא צר מאוד. גשרי עץ קטנים וצרים משמשים פה־ושם למעבר מגדה לגדה, וילדות רועות אווזים על שפתו. נזכרתי ביפי האילנות הגבוהים שבבית־העלמין, שהיו נשקפים מחלונות ביתנו, ובתל הנחמד על שפת הנהר מול גשר העץ הקטן, שהייתי הולכת לשם להדיח את הכלים בימי הקיץ, צלחות וקערות של נחושת ופליז. התגעגעתי מאוד אל הורי הזקנים והמסכנים. תמיד חשבתי איך להקל עליהם את חייהם לעת זקנתם וחולשתם. הייתי צעירה ויפה ומלאת־חיים, אבל תמיד עצובה ורצינית. משהו חָסַר לי, ובעצמי לא ידעתי מה. באודסה נקלעתי אל חברה בורגנית והרגשתי בה את עצמי לא טוב, אך לא היה לי האומץ לעזוב אותה, כי בעצם לא הבינותי מה דרוש לי ומה רצוי לי. רק דבר אחד ידעתי: כי אני רוצה להיות עצמאית, בלתי תלויה במישהו. וביחד עם זאת התביישתי בכל מלאכת־יד. שאפתי אל חיים יותר עשירים מחיי הפועלים, כי בזמנים ההם היו בדרך־כלל חיי הפועלים בדוחק ובקושי. גם אבי היה בעל־מלאכה, מייצר כלים מנחושת, ואף־על־פי שהיה אמן במקצועו, היו החיים בבית קשים. זה השפיע עלי עד כי רציתי בחיים יותר קלים מאלה של מעמד הפועלים.

    לאחר ששהיתי זמן־מה באודסה עשיתי שם הכרה עם בחור בן גילי, שלא היה יפה - כרוב הבחורות הצעירות, החשבתי עד מאוד פנים יפות - וגם לא חכם, עד כמה שהבינותי זאת, וגם בלי השכלה, שאותה הערכתי מאוד, ותמיד רציתי בחתן מלומד. אך הוא היה סנטימנטלי, וחשבתי שזה נובע מטוּב לבו, והיו לו סיכויים להיות בעתיד עשיר. ושני הנימוקים האלה עוררו בי את המחשבה כי ארצה לקשור את חיי אתו. אבל היה לי קשה מאוד להחליט. היה לי רגש של נחיתות כשתיארתי לי כי איש זה יהיה חברי בחיים. הוא מצדו עשה את כל המאמצים לכבוש את לבי ולהשפיע עלי כי אסכים להינשא לו. הוא היה מבטיח לי אושר רב, מפתה אותי, מתאר תמונות־לעתיד יפות מאוד. אני חשבתי אז על אושר הורי אם אצליח בזיווג ואגיע לעושר, וזה השפיע עלי הרבה. ובאותו זמן לא יכולתי להסכים לתת לו נשיקה. הוא סבל מזה והיה מעורר בי רגש של רחמנות. רגש זה גבר בי כששמעתי את סיפוריו על ילדותו. הוא היה יתום מגיל רך וחונך על־ידי סבתו הזקנה, ואף־פעם לא הרגיש אהבה חמה של אם. ואני ריחמתי עליו מאוד.

    הייתי תמה מאוד וטהורה במחשבותי, אך לא הכרתי את החיים כלל, וביחד עם זאת היתה בי גאווה, דבר המוסיף חן רב לבחורה צעירה אך בלי כל ניסיון בחיים. הגעתי לגיל עשרים, ועוד אף־פעם בחור זר לא נתן לי נשיקה, ומחיי המין לא היה לי כל מושג. וקרה כי בערב אחד התגבר עלי ידידי ונתן לי נשיקה. זה נחשב אצלי כי כבר התקשרתי אתו. הכרחתי את עצמי להתרגל אל מחשבה זו, לחפש ולמצוא בו מעלות טובות. ומצאתי כי הוא טוֹב לב מאוד. החלטתי להינשא לו, וביחד עם זאת הייתי תמיד בלתי־מרוצה ומתביישת בחבר שבחרתי לי. אך מיד הייתי נזכרת כי כבר אבוד: הוא כבר נשק לי. התחלתי למלא את החלל הריק שבלבי בהזיות: אני אהיה עשירה, ואז אביא את אמי לאודסה בכדי שתתרחץ בַּ'לִימָן' - כי זה מועיל נגד שיגרון, והיא סבלה ממחלה זו - ואני אמשיך בלימודים ואגיע להשכלה, דבר שתמיד שאפתי אליו אך לא היתה לי אפשרות להגשימו. ואסדר וארהט יפה את ביתי, ואמי תוכל ליהנות ממנו. התחלתי לעשות את ההכנות לנישואים, וראשי היה כולו עסוק ברכישת רהיטים יפים, כלים נאים, וילונות מפוארים וכו'. וכאשר הכל היה מוכן, ונקבע יום לחתונתנו, פרצו ברחבי רוסיה המהומות של שנת 1905. ביום 17 באוקטובר הכריזה הממשלה הצארית על מתן 'קונסטיטוציה', שהיו בה גם זכויות ליהודים, אך זה היה רק תכסיס. כל התושבים צהלו ושמחו, והיהודים במיוחד. ברחובות אודסה רקדו ושרו, ניגנו את ה'מרסליֶזה', אך זה היה רק ברחובות הראשיים. באותו זמן התנפלו בריונים על משפחות היהודים ברחובות הצדדיים, היכו בהם כמו חיות־פרא ופצעו פצעים אנושים. כל זה סידרה הממשלה ביחד עם 'המאה השחורה' - לאומנים רוסים מן המין הגרוע ביותר, ששלטו אז על ההמונים.

    אני עם חתני, ביחד עם אחותו ועם עוד אחדים מבני־משפחתו, נמצאנו אז בבית משפחה נוצרית, שכנים של אחותו. גם נוצרים אלה היו שונאי ישראל, אבל אותנו הם רצו להציל. בכל־זאת לא האמין חתני כי מקום זה הוא די בטוח, ושִׁכנע אותי שאעבור אתו אל חצר בית־החרושת של דודו. זה היה בית־חרושת לחביות־עץ, בעל חצר גדולה. באמצע החצר היה בית קטן, שבו גרו השומר ניקולאי ואשתו מָטָרינה. אלה התייחסו אלינו תמיד בכבוד ובחיבה, הם קראו לי 'בעלת־הבית הצעירה', מכיוון שחתני נחשב בעיניהם כיורש בעתיד את בית־החרושת של דודו, שלא היו לו בנים. על כן החליט חתני להתחבא בקרבתם באחד מבנייני בית־החרושת.

    זאת היתה טעות גורלית. שם, בחלל שמתחת לגג משופע, איפה שישבנו, שם התנפלו עלינו. מצאו אותנו, כי בכלל חיפשו אז את היהודים שהתחבאו במרתפים ומתחת לגגות. חתני איבד את עשתונותיו, התחמק הראשון מידי המתנפלים וברח. אני נשארתי איתם לבדי, אך למזלי נמצאתי ליד הפתח, ומבלי שאדע איך אירע הדבר, התחמקתי גם אני ונעמדתי על השלב העליון של הסולם. אחד המתנפלים, בריון צעיר וחסון, תפס אותי בידי ורצה לסוחבני חזרה. בראשי הבריקה מחשבה על הכוונה שהיתה לו בזה... השמטתי ברגע את ידי מידו וקפצתי מהסולם למטה. נפילתי היתה מוצלחת: נחבטתי, אולם לא שברתי אף איבר מגופי. הייתי מבולבלת מאוד, אך מיד נעמדתי על רגלי ורצתי, ואחרַי הבריונים עם הגרזנים בידיהם. רצתי אל בית השומר. שם השיגוני המתנפלים ופגעו בי. הִכּוּנִי מכה אחת בגרזן על ראשי ועל הצד השמאלי של פני, ואני איבדתי את הכרתי. זה היה בליל שישי, 20 באוקטובר, בשעה תשע בערב.

     

    באותו ליל שישי ארור - הירהר חנן בלילה, בשעה שתירגם את הדפים הללו - הייתי אני מן־הסתם בבית ההורים ברחוב נוֹבוֹליפּקי בוורשה, בסעודת ערב־שבת. בן ארבע־עשרה. רחל כבר נישאה לברדיצ'בסקי, והם קבעו את ביתם בברסלאו. חווה למדה בלשנות סלאבית באוניברסיטת ברלין, וצֶסיה נשלחה לפאריז. ההורים ביקשו להרחיק אותה מהפגנות המהפכנים הצעירים, שנמשכה אליהן בשל אופיָה הסוער, ושלחו אותה אל הדודה הרופאה, אחות אמם, שהתחתנה עם חבר ללימודים, רופא גם הוא. הם קיוו שבהשפעתם תירשם גם היא ללימודי רפואה, אלא שצֶסיה המירה אותם עד מהרה בלימודי בלט, וכעבור זמן קצר הצטרפה ל'בלט רוּס' של דיאָגילב. אל השולחן, שנערך בכלי כסף וחרסינה, הסבו אִם־כן אבא ואמא, וֶלָה בת העשרים, דבורה אחותו־התאומה, ויוליוס הקטן בן התשע. אפשר שהוזמנו אורחים; בן־אביגדור, שותפו של אבא להוצאת 'תושייה', סופרים ומשוררים מידידיהם, ומי מחבריו הסוחרים, רובם ככולם ציונים, עם נשותיהם. אחרי הקידוש המשיכו לשתות יין צרפתי בגביעי קריסטל. קְסֶניה, המשרתת הצעירה, בסינר לבן ושביס, הגישה צלי־עגל עם תפוחי־אדמה וצימֶעס של גזר וצימוקים. בשבילו ובשביל דבורה הכינה את תפוחי־האדמה והצימֶעס בצלחת נפרדת, שלא יִיגעו בבשר. זה לא כבר קרא את מאמרו של טולסטוי "המדרגה הראשונה", על ביקורו בבית־המטבחיים בעירו טוּלָה, וכל־כך הזדעזע מתיאור השחיטה ומהאכזריות שבה נהגו בבני־הבקר, שהחליט שיהיה צמחוני כמו הסופר הגדול ולעולם לא יטעם עוד בשר. הוא אף העתיק למחברת היומן, שאז התחיל בכתיבתו, את המשפט שדיבר אל לבו יותר מכל: "האדם מדכא בתוכו, לא בהצלחה, את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר, זו של סימפתיה ורחמים כלפי יצורים חיים כמוהו, ועל־ידי חילול רגשותיו נהיה אכזר. וכמה עמוק יושב בלב האדם הצו לא לקחת חיים!" הוא נתן את המאמר לדבורה, וגם היא הזדעזעה עד עומק נפשה והחליטה שלעולם לא תאכל עוד בשר.

    זמן קצר קודם־לכן שלחה להם רחל כתב־יד של סיפור חדש מאת ברדיצ'בסקי שטרם ראה אור, "פרה אדומה", והוא קרא בלב נבעת את שעוללו שבעת הקצבים לפרתו האדומה היפהפייה של ראובן - איך גררו אותה אל המרתף וכולם יחד כפתו את רגליה, כמו במעשה אונס, ואיך העביר השוחט את החלף על צווארה, וגעייתה הנוראה, ומעיין הדם שהיה לנהר, ופשיטת עורה ואכילת הכבד החי עם בקבוק של יי"ש - בעיני־רוחו ראה הכל והריח את הדם ובחילה עלתה בו. הוא כתב לרחל ולברדיצ'בסקי על המאמר של טולסטוי, ועל החלטתו שלעולם ובשום תנאי לא יאכל בשר ועד יומו האחרון ידבק בצמחונות.

    בשעת הסעודה דיברו המבוגרים על כתב־הזכויות שפירסם הצאר, שאינו אלא קוֹמוֹפְלאז', ועל הפרעות ביהודים, שהידיעות עליהן התחילו להגיע ממקומות שונים. אם יפרצו גם כאן בוורשה - השתדל אביו להרגיע את בני־המשפחה - ניסע לזמן־מה אל בית הנופש ביוֹזֶפּוֹב. לאחר שהוגש הקינוח - מן־הסתם קומפוט של תפוחים - ביקש את סליחת המבוגרים, וכדרכו חמק אל המטבח להשתעשע עם קסניה המצחקקת, לרחרח בפלומת עורפה הבהירה בזמן שהיא מדיחה את הכלים, לגנוב נשיקות... איך יכולתי לדעת, אמר לעצמו, שהאשה שנועדה להיות חברתי־לחיים שוכבת ברגעים אלה בחצר בית־חרושת לחביות־עץ באודסה, עיר שלא ביקרתי בה מימי, והיא פצועה באופן אנוש ומדממת ממכת הגרזן. טולסטוי טעה, הוא הכיר בשאיפותיו הרוחניות הנעלות של האדם, אך לא השכיל לעמוד על כוחם הגדול עוד יותר של יצריו הרצחניים. למזלו הלך מן העולם בראשית המאה ונחסך ממנו לראות עד אנה הגיעה בה האכזריות.

    אילו אני הייתי איתה שם, בעליית־הגג, ולא הוא - כססה המחשבה בלבו - האם גם אני הייתי מאבד את עשתונותי ובורח, מפקיר אותה לבריונים לחמוס ולהשחית את גופה ואת נפשה? הוא בלע את הפקעת שבגרונו והמשיך לתרגם.

     

    כשחזרה אלי הכרתי הרגשתי קור עז בגופי. ניחשתי שאני שוכבת בחצר תחת כיפת השמיים. שערותי הארוכות היו מפוזרות ורטובות מהדם שזב מהפצע בראשי, וגם מהגשם, שכפי הנראה ירד בזמן ששכבתי בלי הכרה. הרגשתי כי כל הלסת העליונה שלי כאילו שקעה, והיא מונחת בפי ולוחצת על לשוני. נזכרתי על מה שעבר עלי ומחשבותי היו צלולות. שכבתי עם הפנים כלפי מעלה וראיתי כוכבים בשמיים. סביבי היתה דממת מוות. רציתי לזוז ממקומי, אך לא יכולתי. מיד נזכרתי על הורי המסכנים, ורציתי לדבר אליהם. הבטתי אל השמיים ובלבי דיברתי אל האלוהים: "אלוהי, תן לי לחיות בכדי שאוכל לפחות פעם אחת לראות את הורי". הורי אהבו אותי מאוד, ואני הרגשתי מה גדול יהיה שִׁברם במותי. ומה שהיה אתי אחרי זה אינני יודעת. כשהתעוררתי שוב, כבר האיר הבוקר. נזכרתי על חתני והתחלתי לקרוא בשמו. שמעתי מישהו עונה לי בְּקול של חיה, והבינותי כי זה הוא. רציתי לעשות מאמץ ולהגיע אליו, אך לא היה באפשרותי. נשארתי לשכב באותו המצב. אחרי זמן־מה עשיתי שוב מאמץ לקום על רגלי, אך לא יכולתי, ואז התחלתי לזחול על ארבע בכיוון שממנו שמעתי את הקול. זה היה בסך־הכל מרחק של מטרים אחדים ממני. ראיתי איך הוא שוכב על הארץ עם עיניים סגורות ומאוֹזן אחת זב דמו. הוא היה בלי הכרה. נשארתי לשכב על ידו. מסביב היה שקט, לא שמעתי שום תנועה. נזכרתי כי בחצר נמצא השומר הקבוע ניקולאי, עם אשתו, אלה שהיו מראים לי תמיד חיבה, ורציתי לזחול ולהגיע אליהם. זה היה מרחק של עשרה מטרים בערך. רציתי לבקש קצת מים לשתות. הם היו בטוחים שאני כבר אינני חיה, כי בחדרם קרה כל העניין, והם ראו את המכה שקיבלתי מהבריונים, והם שהוציאוני והניחוני בפינת החצר בתור מתה. כאשר ראו אותי עכשיו על־יד דלת ביתם, התחילו לצעוק ולנופף בידיהם לגרש אותי: לכי מכאן, רוח רעה! ואז הרגשתי עלבון עמוק בלבי, כוחותי שוב עזבו אותי ואני נפלתי על הארץ. כאשר העירו אותי, היה כבר בחוץ יום בהיר, הגשם פסק. אנשים רבים עמדו סביבי, וביניהם הכרתי את אחי חתני, שהיה לבוש בגדי פועל, בכדי שלא יכירוהו. את שנינו, אותי ואת חתני, העלו על העגלה והעבירו לַמקום שבו ניתנה עזרה ראשונה לפצועים. שם לא מצאו לנחוץ לטפל בי, כי לפי הרושם שקיבלו ממני היה מצבי כבר לאחר ייאוש, וידיהם היו מלאות עבודה בטיפול בפצועים שאותם היו סיכויים יותר טובים להציל. חבל היה להם על הבגדים שלבשתי כי ילכו לאיבוד, ולהם היו הבגדים נחוצים בשביל פצועים שהביאו אותם עירומים. ולכן הפשיטו מעלי את כל הבגדים, השכיבוני על אלונקה, כיסוני בסדין והובילוני. ואני שמעתי הכל והרגשתי והבינותי. אך כנראה בגלל איבוד הדם ומראה פני, הפצועות באופן איום, עשיתי על אלה שנשאו אותי רושם של גוססת. סבלתי מאוד מהקור, יותר מהכאבים מן הפצעים. הביאוני אל בית־החולים העירוני, שם נתנו לי את העזרה הראשונה: חבשו לי את הפנים, גם את העיניים, והשכיבוני על מזרן על הרצפה. לא ראיתי כלום, אבל לשמוע שמעתי: הרבה צעקות של הפצועים ובכי של קרוביהם הבריאים, שבאו לבקרם. כל זה היה בשבת בבוקר.

    התחלתי לסבול מצימאון, אך איש לא ניגש אלי. לדבר לא יכולתי, ואת מה שדיברתי אף־אחד לא הבין. אבל מה שאחרים דיברו, אני הבינותי טוב. קרובי עוד לא יכלו להגיע אלי, כי ברובע שלנו עוד לא היה שקט. שכבתי על הרצפה ועשיתי סימנים בידיים שייגשו אלי, עד אשר אחרי זמן־מה הרגשתי יד שנגעה בעדינות בידי, וקול אמר ברוך ובחביבות: יקירתי, מה את רוצה? בטרם שעניתי שאלתי: מי את? היא הבינה את שאלתי, נישקה את ידי ואמרה: אני נוצרייה, אבל אל תפחדי ממני, אני אינני חיה רעה כמו אחי! ומיד הביאה קומקום קטן עם חלב והתחילה לצקת לי אל תוך פי החבוש. היא גם הביאה כר קטן מקש ושמה מתחת לראשי. קולה הרך והמתוק צילצל באוזני עוד זמן רב אחר־כך.

    מאוחר בערב באו אלי, שוב שמו אותי על אלונקה ונשאוני, הרגשתי שמובילים אותי על מדרגות. פצעַי צרבו מאוד. הביאוני אל אולם המיון, איפה שהרופאים בדקו את הפצועים. שאלתי שם על חתני, אך הם לא הבינו את שאלתי. בכלל לא היה להם פנאי להקשיב לשאלות. שמעתי שאחד אמר: היא איננה שפויה בדעתה. שוב חבשו לי את הפצעים יפה והובילוני חזרה. נשארתי לשכב על הרצפה בלי כל טיפול נוסף עד יום ראשון. מחשבותי היו צלולות וידעתי טוב מה שנעשה אתי. אבל איפה אני ומה נעשה סביבי - את זה לא יכולתי לדעת, כי לא ראיתי כלום, פני היו חבושות לגמרי.

     

    כמו עכשיו - היא מגחכת בלבה, כשאינני יכולה לראות מאום, רק לשמוע ולהריח. היה שם ריח מבחיל של דם והפרשות גוף וקרבול, ריח של מוות. גם ממנה־עצמה בא הריח, אבל אז כבר גמלה בה הידיעה שתחיה.

     

    אני זוכרת שפתאום שמעתי את קול אחי מדבר ושואל עלי אצל אלה שפצעיהם היו יותר קלים. ביניהם היו גם מַכָּרים, שהכרתי אותם לפי קולותיהם כאשר דיברו ביניהם, והם לא הכירו אותי, אף־על־פי ששכבתי קרוב אליהם. אך כששמעתי את קול אחי התחלתי לנופף בידיים ולעשות סימנים כי יתקרב אלי, והוא הבין כי זאת אני, אחותו הצעירה והאהובה. הוא ישב למרגלותי, בכה ודיבר על סגולותי הטובות, בהיותו בטוח כי אני אינני מבינה, וכי כבר צריך לספוד לי. אחרי זמן קצר שוב הובילו אותי, אבל הפעם בצורה לגמרי אחרת: שכבתי על מיטה והרגשתי יד עדינה של אשה שהחזיקה את ראשי לבל יתנדנד. הביאוני אל המרפאה הפרטית של הפרופסור המפורסם סְפִיזְ'קֶה. הוא היה הפרופסור החשוב ביותר במרפאה של האוניברסיטה האודסאית, ובימים ההם לא טיפל בפצועים נוצרים, מחשש שיש ביניהם ממשתתפי הפרעות. כאן במרפאה התחילו לטפל בי כראוי. קודם־כל התירו את תחבושותי והתחילו לגזוז את שערותי. אז הרגשתי כאבים חזקים; הפצעים בראשי היו עמוקים והשערות נדבקו בתוכם. היה הכרח לגלח את כל הראש, וזה היה נורא. אבל הפרופסור־עצמו עמד על־ידי ודיבר אלי בעדינות ובידידות, עד שדבריו הקלו על מכאובי.

    רחצו אותי יפה, חבשו את הפצעים והשכיבוני על מיטה נוחה. התחלתי לראות מה שנעשה סביבי, כי את עיני הימנית לא חבשו. ביום הראשון נשארו קרובי כל היום על־ידי, כי מצבי היה כה רציני, שבכל רגע היה יכול לבוא שינוי לרעה. אחרי ששכבתי יומיים תחת השגחת הפרופסור ועוזרו היהודי ואחיות רחמניות טובות־לב, הגבילו את ביקורֵי קרובַי. ביום השלישי לשוֹכבי שם ניגש אלי הפרופסור, התיישב על מיטתי, לקח את ידי בידו ושאל על כתובת קרובַי. שאלתי למה זה נחוץ, והוא ענה: "הם צריכים לבוא הנה ולחתום על מסמך בקשר עם הניתוח שנעשה לך מחר. אי־אפשר לחכות יותר. מוכרחים להוציא את עינך השמאלית, כי אחרת יש סכנה גם לימנית, ואת עלולה להתעוור לגמרי". באותו רגע הרגשתי תרדמה מתוקה שירדה עלי, והנה מעירים אותי. פקחתי את עיני והנה שתי אחיות עומדות על־ידי ביחד עם הפרופסור ויוצקות עלי סמים שונים לעוררני. מיד אמרתי להם: "מה היה לכם אלי כי הפרעתם את שנתי המתוקה?" ובאותו רגע שמעתי את הפרופסור אומר: "עשיתי שטות שאמרתי לה".

    ניתחו אותי. איבדתי את עיני השמאלית וכמה משיני היפות. אך נחמה אחת נשארה לי: שלא נפלתי בידי הבריונים באופן שיאנסוני. ריפאו אותי מהר וטוב, והתחלתי לחזור אל כוחותי. דיבורי השתפר וכבר לא היה קשה להבין אותי. שם במרפאה אהבו אותי. הפרופסור היה מבקר אותי יום־יום, והיה בעצמו מחליף את תחבושותי. הרגשתי את עצמי טוב בסביבה ההיא ולאט־לאט השלמתי עם העובדה שהנני חצי־עיוורת ויש לי כמה צלקות על פני. קראו לי שם 'החולה העליזה'. התחלתי להתהלך, והייתי עוזרת לאחיות בעבודתן: למדוד את החום לחולים אחרים, לנקות את המכשירים אחרי ניתוח וכו'. הן ביקשו שאספר להן על עצמי, והציעו לי שאשאר במוסד זמן יותר ממושך, גם לאחר שאחלים.

     

    הוא עוצר לשאוף רוח ולוגם מן התה שהצטנן בינתיים.

    "התעייפת, חָנוֹקְל?" ידה מגששת אחר ידו על־גבי השולחן, "נשכב לישון, אפשר להמשיך מחר".

    "את עברת את כל זה על בשרך, ואני אתעייף מלקרוא לך?" היא שומעת את החיוך בקולו, "אני אגש להכין עוד תה".

     

    אחרי חודשיים במרפאה הגלידו פצעי יפה, התאימו לי שם עין מלאכותית ומשקפיים, בכדי להסתיר קצת את המום. שערותי התחילו לצמוח, אך בלי מטפחת־ראש לא יכולתי עוד להתהלך. הפרופסור עודד אותי ואמר שיש לי צורה של סטודנטית צעירה, וכי המשקפיים הולמים אותי. מאוד לא רציתי לעזוב את מרפאתו, אבל גם להישאר בה היה לי קשה, כי הדבר עלה בכסף רב, והכל על חשבון דודו של חתני. הוא היה איש טוב שדאג לכל קרוביו, וגם לי, אבל לי לא היה נעים להכביד עליו יותר מדי. לכן יצאתי מהמרפאה וחזרתי הביתה. חתני חזר מבית־החולים זמן רב לפני. הוא לא היה פצוע כה קשה, ולכן החלים מהר, אבל לחיו השמאלית נשארה משותקת והפה התעקם. נפגשנו שוב, אבל עם צורות שונות מאלה שהיו לנו קודם. לא אמרו לו שיש לי עין מלאכותית, ולא הרגשתי כי חיצוניותי עשתה עליו רושם לא־טוב, אינני יודעת מדוע. אולי מפני שהוא תיאר לו מצב יותר גרוע, או אולי לא שם לב לזה כלל.

     

    "איך אפשר שלא שם לב", אומר חנן, "בוודאי ראה, אבל העמיד פנים שהכל רגיל, כדי לא לצער אותך, וגם כי חש את עצמו אשם על שלא הגן עלייך מפניהם".

    "איך היה יכול להגן עלי? החוליגאנים עם הגרזנים - והוא בידיים ריקות!"

    שש־עשרה שנה עברו מיום החורף שבו יצאה נשמתו, ועדיין התקשו שניהם לומר את שמו.

     

    הייתי נפגשת אתו יום־יום. הרגשתי את עצמי אומללה מאוד, לא היה לי מרץ לעשות משהו. הירהרתי הרבה, ותמיד הייתי מלאת פחד, תחת רושם של חלומות־בלהות שראיתים בלילות. המצב הכללי באודסה חזר לתיקונו, כולם התחילו לחיות שוב, את ההריסות הקימו מחדש, וחיי היהודים העשירים חזרו למסלולם הקודם: תיאטרון, ראינוע, נשפים, קבלת־אורחים, תלבושות נאות... אני לא יכולתי לחיות כך. התחלתי לחשוב על יציאה מרוסיה בכלל. משפחת חתני התנגדה לתוכניות כאלה, הם הציעו לו כל־מיני עסקים, אך אני לא יכולתי להסכים להישאר ברוסיה. אולם לאן לנסוע? היו לי אחות וגיס באמריקה, בארצות־הברית, והם הזמינו אותי שאבוא אליהם, אבל אני סירבתי לקבל את הזמנתם. חשבתי לנסוע לארץ־ישראל. איך מחשבה זו באה אלי - אינני יודעת. אני לא הייתי ציונית. כשהייתי קטנה, היה אבי מספר לי על ארץ־ישראל, כי כאשר המשיח יבוא, רוכב על סוס לבן, אז ילכו אחריו שמה כל היהודים, והמתים אף הם יתגלגלו מתחת לאדמה ויגיעו לארץ־ישראל. מושג אחר מארץ־ישראל לא היה לי. וכך גדלתי וכך באתי אל אחי באודסה. ושם כל החֶברָה שבה נמצאתי היתה בורגנית מאוד, והיו לועגים בה לארץ־ישראל. ולכן אינני יודעת מאין ואיך באה אלי המחשבה וגם ההחלטה לנסוע דווקא לארץ. הביטו עלי כמו על מטורפת. "מה עלה על דעתך לנסוע לארץ פראית? הלוא תמותו שם ברעב!" אך כל הדיבורים לא השפיעו עלי. התחלתי להתכונן לנסיעה. אז צצה שאלת סידור הנישואים לפני היציאה לדרך. כי איך אפשר לנסוע יחד מבלי להתחתן? ובארץ הלוא יהיה בלתי־אפשרי לגור בדירה גדולה, ולא ייתכן כי בחור ובחורה יגורו יחד בחדר אחד מבלי שיהיו נשואים. גם אני־עצמי לא הבינותי אז אחרת. ולגור בשני חדרים זאת הוצאה גדולה, מי יודע אם נרוויח שם די. ולכן מוכרחים לסדר חופה־וקידושין. רציתי לעזוב את רוסיה במהירות האפשרית. הרגשתי שאני נחנקת שם, אך להינשא לא היה לי חשק. אולם כל התנאים היו כאלה, שאילצו אותי לחשוב כי אני צריכה לעשות זאת. הייתי חלשה מאוד בגופי, ומדוכאה בנפשי, בגלל השינויים בצורתי החיצונית. אומנם איבדתי את כל הסיכויים לעושר - אלה שמשכוני מלכתחילה - כי אם יעזוב חתני את אודסה ואת קרוביו העשירים, לא יישאר לו כלום. מקצוע לא היה לו, והשכלתו היתה קטנה מאוד. וכספי עם כספו גם יחד לא עלה על כמה מאות רובלים. אך הרגשתי כי אני זקוקה לבן־אדם קרוב שאוכל להישען עליו, כי נשמתי הצעירה נפגעה עוד יותר מאשר גופי. במוחי עלו שאלות רבות. קודם־כל: למה? למה זה מגיע לי? למה יש בעולם אנשים כל־כך רעים? הלוא אני מעולם לא העלבתי אדם במלה. אז למה התנפלו עלי כמו חיות רעות וגרמו לי שבר כה גדול? מחשבות ממין זה ניקרו במוחי יומם ולילה. ולעתים קרובות סבלתי מפחד, שמא יתנפלו עלי שוב. מצד שני הירהרתי כי האנשים שעוללו לי את כל הצרות בוודאי סובלים ממוסר־כליות, הם בטח יבואו לבקש ממני סליחה, ואני גמרתי אומר שאסלח להם. כה היו עוברות עלי במשך היום שעות רבות של צער בלב, ומצד הקרובים שמעתי רק תוכחות על זה שאני רוצה לנסוע ולהתרחק מהם. אבל החלטנו כי בפורים נסדר את החתונה, ושבועיים אחרי זה ניסע. הורי לא ידעו כלום על מה שעבר עלי. בזמן ששכבתי בבית־החולים היה אחי מודיע להם כי הכל בסדר, ולאחר שהבראתי, הייתי בעצמי כותבת אליהם, אם כי מכתבים קצרים, ולא לעתים קרובות. רציתי לצאת מרוסיה מבלי שההורים יראו אותי, כי חששתי שאם יראוני, הדבר יפגע בהם פגיעה קשה מדי. אבל להתחתן מבלי להודיע להם, ומבלי לבקש את ברכתם לנשואַי, לא יכולתי. כתבתי להם מכתב וכיוונתי את משלוחו באופן שיגיע אליהם ביום החופה, ואז כבר יהיה מאוחר והם לא יבואו. את יום החופה אני זוכרת. אומנם לא לעתים קרובות עולה יום זה בזיכרוני, אבל כעת, כשהנני כותבת עליו, אני נזכרת יפה על יום גורלי ועצוב זה. באו כל הקרובים שגרו באודסה. רצו לעשות ממני כלה ממש, והלבישוני שמלה לבנה. אבל אני זוכרת שבכיתי הרבה מאוד, ומה שהפליא אותי, בכו גם רבים מבין הגברים, שלא הִכַּרתים בתור בעלי אופי חלש. גם הנשים בכו. כולם בכו כאשר העמידו אותי תחת החופה.

    אחות בעלי הזמינה אותנו לגור אצלה בשבועיים שנותרו עד נסיעתנו. זה היה בית בורגני מאוד, ואני לא הרגשתי בו את עצמי חופשית. לא נתנו לנו שם חדר מיוחד; סידרו לי מקום לינה בחדר־האורחים, ולבעלי בחדר־האוכל. בעלי הרגיש מיד את זכויותיו עלי בתור בעל ותבע אותן ממני, למרות המקום שלא היה מתאים לכך. בערב אחד, אחרי שנפרדנו מבני־הבית והלכתי לישון, אמר לי כי הוא רוצה לבוא אלי בלילה. לא הבינותי טוב לְמה הוא מתכוון. אבל אחרי שכל האורות כובו, וכל בני־הבית שכבו לישון, הרגשתי מתוך שינה כי מישהו נוגע בי. התעוררתי בפחד גדול, היה נדמה לי שבריונים באו להתנפל עלי, והתחלתי לצעוק כה חזק, עד שכל בני הבית קמו משנתם ונכנסו לחדרי לראות מה אתי. בעלי הספיק להתחמק ולחזור אל מקומו בטרם שהדליקו מנורה. אני לא תפשתי מה התרחש כאן, אבל למחרת הבינו אנשי הבית יפה מה היתה סיבת בהלתי וצחקו מאוד על בעלי. הוא הכחיש ואמר שאינו יודע שום דבר.

    כעבור ימים אחדים, בערב, בזמן שהייתי עסוקה בעניינים שונים בקשר עם נסיעתנו, בא אלי אחי ואמר לי כי אמי הגיעה לאודסה. היא נמצאת אצלו ודורשת שאבוא מיד לראותה. כי אחרי שהורי קיבלו את מכתבי, הם הבינו שקרה אתי משהו; ואמי, למרות היותה אז כבר בת שישים־וחמש, ואף־על־פי שמעולם לא עשתה נסיעה כה ארוכה כמו ממינסק לאודסה, יצאה לדרך זו, כי רצתה לראות במו־עיניה מה נעשה אתי. התבלבלתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. אם לא אלך לראותה, היא תחשוב שאני בכלל אינני יותר בחיים, ואם אלך, אזי היא תראה את צורתי האומללה. התאזרתי בכל כוחי והלכתי אל אחי להיפגש עם אמא. בעלי ליווה אותי. זה היה שלוש שנים אחרי שהיא ציידה אותי לדרך לאודסה ונפרדה ממני בתחנת־הרכבת. פגישתנו עשתה עליה רושם קשה מאוד, אבל היא החזיקה מעמד יפה, לא דיברה הרבה, לא בכתה ולא שאלה שום דבר. ואני התאמצתי להעמיד פנים עליזות עד כמה שיכולתי, הייתי ניגשת אליה כל רגע עם הלצה או עם בדיחה. בעלי, עם המוּם אשר בפניו, לא עשה עליה רושם טוב, הרגשתי זאת יפה. לא רציתי להישאר על־ידה זמן רב והלכתי, ולמחרת באתי שוב לזמן קצר. וכך היא נשארה באודסה שלושה ימים, ואני דיברתי איתה מעט מאוד. אבל הלכתי ללווֹתה אל תחנת־הרכבת. כל הזמן עצרתי את עצמי במאמץ רב והייתי חזקה כמו ברזל, אבל כאן בא המטען שהצטבר בקרבי לידי התפרצות. היא כבר התיישבה בקרון, אני נפרדתי ממנה ויצאתי אל רציף התחנה, עמדתי והסתכלתי בפניה הרציניות והמודאגות, שנראו לי בחלון הקרון. ואז לא יכולתי להתאפק יותר והתחלתי לבכות כה חזק, עד שהיא שמעה את קולי מבעד לחלון הסגור. אך הרכבת זזה בינתיים ונסעה, ואני נשארתי בוכה בתחנה. אנשים התאספו סביבי והקיפוני בשאלות שונות: מה קרה? גנבו לך את הארנק? הגידי, אנחנו נעזור לך. חזרתי הביתה והמשכתי לבכות בשקט כל הלילה. עוד זמן רב לא יכולתי לשכוח את פניה העצובות של אמי.

     

    "עד לכאן תירגמתי", הוא אומר, "אמשיך הלילה או מחר".

    "פאַרטַייטְשט און פאַרבֶּעסֶערְט", אומרת צילה כלאחר־יד, "העברית שלך יפה מדי בשביל הזיכרונות שלי. כמו גברת מכוערת שהתגנדרה בשמלה מפוארת".

    הוא מגיש לה את זרועו, והיא נאחזת בה וקמה בכבדות. יחד הם נכנסים אל הבית. דלת הרשת נטרקת מאחוריהם והם חוצים את הסלון ומטפסים בשתי המדרגות, פוסעים במסדרון החשוך אל חדר־השינה.

    • יהודית קציר
      צילום: דן פורגס
    • יהודית קציר

      יהודית קציר (נולדה ב-1963) היא סופרת ישראלית. ספריה תורגמו לשפות רבות.

      נולדה בחיפה. סבה הוא נין ליואל משה סלומון. למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים בעיתונות הישראלית. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים", שאותו פירסמה בשנות העשרים לחייה, זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מיידי.

      בשנים 1996 ו2007 זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה על-שם לוי אשכול. ב 2004 זכתה בפרס ויצ"ו הצרפתי על הרומן 'למאטיס יש את השמש בבטן'. ספרה האחרון 'צילה' זכה בפרס היצירה הציונית ב-2014 ונכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר 2013.

      קציר מתגוררת בתל אביב, עובדת כעורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואם לשתי בנות.

     
    יהודית קציר
    |
    אתר הספריה החדשה
    |
    11/03/13
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות