הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פטל - גיליון 7 גברים
  • פטל - גיליון 7 גברים
    הוצאת פטל | אפריל 2019 | פרוזה מקור | 208 עמ' מודפסים
    ישראלי מצוי יוצא לחסל את השחקן הנערץ על אשתו; שיחת כלה ושושבינות רגע לפני חתונה; בן מתעד את ימי אביו האחרונים; נערת אולפנא מתפכחת מאהבה אובססיבית; מכתב גלוי של בת לאב עריץ; יזם שעשה אקזיט חוגג בדרך לא צפויה; מגע מחודש בשמיכה הנושאת כאבים ישנים; מסע לארץ אחרת בעקבות אהובת נעורים, גבר זערורי המאוחסן בתוך מזוודה. אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה השביעית במספר של "פטל", שבמרכזה המין הגברי.
     
    לא פחות מעשרים ושישה סופרים וסופרות כתבו לגיליון הזה סיפורים, ממוארים ורשומות אישיות על המין השואף-להיות-חזק: סופרות-נשים מתנסות כאן בכתיבה בקול גברי על אהבה וכאב, ובבחינה של יחסים רגשיים טעונים עם בני זוג, לצד כותבים-גברים העוסקים בתסכול מול מודל האלפא הבלתי נגיש, באשמה הנלווית לחשק המיני, בקשיי תקשורת מול נשים ועוד. 
     
    באסופה 26 סיפורים, וביניהם:
    -שיחת שושבינה וכלה רגע לפני חתונה, שכתבה איריס אליה כהן 
    -נמרוד שיין נפרד מאביו האהוב על בקבוק ויסקי 
    -ממואר של ניצן ויסמן על בילוי חוף של ילד, רגע לפני גילוי משפחתי
    -פגישה מחודשת של אוהבים שהמלחמה הפרידה ביניהם, שכתבה עדנה שמש מנקודת מבטו של הגבר
    -זיכרונות מליל ילדות מסויט, מתוך רומן בכתובים של ענת לב אדלר
    -מכתב אהבה קצרצר ומוצף רגש שכתבה תמר מור סלע 
    -מפגש קומי פרי עטו של יואב כ"ץ, שבו מתעמת ישראלי מצוי עם כוכב סדרה נערץ
     
    משתתפים:
    אביגדור המאירי, אהוד פירר, אורית זמיר, איריס אליה כהן, איתי דרור, דורון שנער, זאב סמילנסקי, חגית שורש, חיה משב, יואב כ"ץ, לאון פרנקו, משה עזוז, נחמי דרימר, נטעלי גבירץ, ניצן ויסמן, נמרוד שיין, ספי שיבק, עדנה שמש, ענת לב אדלר, עינת ויינבוים, רונת רפ, שועי רז, שני פוקר, שרית אלקון, תמי לימון, תמר מור סלע.  
  • ספר דיגיטלי
     
    32
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר

     
     
    מדי פעם טוב להפוך מחדש את היוצרות. מאז ומתמיד רוב הספרות נכתבה בידי גברים או עסקה בעולמם; אבל דווקא בעידן שבו קולות נשיים בכתיבה נשמעים צלולים וחזקים מאי פעם, מעניין לעצור ולבדוק שוב איך מטופלים הגברים והגבריות בכתיבה הספרותית העכשווית.
    כמו תמיד ב"פטל", הנושא הלך בעקבות הסיפורים ולא להפך: תהליך בחירת הסיפורים לגיליון נעשה על פי איכויות ספרותיות ומתוך שאיפה לתמהיל סגנוני מגוון ככל האפשר, ולא מתוך ניסיון להשתבץ במשבצות נושאיות או להקיף את כל היבטי הנושא. על כן אין לצפות מראש למצוא כאן סיפורים העוסקים בסוגיות עכשוויות של מגדר ומיניות, וודאי שלא נעשה ניסיון להכתיב מראש את נוכחותם.
    תחת זאת, יש כאן, כרגיל ב"פטל", ארגז חול מגוון לניסיונות סיפוריים מרתקים של כותבים ותיקים וחדשים. בין היתר ניתן למצוא בגיליון טקסטים של סופרות שנכתבו מתוך עיניו של דובר גבר; חשבונות ישנים שנפתחו מול אבות נוקשים ובני זוג מנוכרים; בחינה מחדש של מודל האלפא המקובל והתרסה כלפיו; ולצד כל אלה גם עיסוק הומוריסטי ברגשות נחיתות זכריים.
    כמו בכל גיליון, מובאת כאן מחווה לסופר עבר: הפעם זהו קטע מספרו של אביגדור המאירי המנוח, "השגעון הגדול" (1929), טקסט ממוארי פרוע ורב המצאות של מספר גדול, שכתב על קורותיו בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה.
     
    קריאה מהנה,
     
    אביבית משמרי
     

    איריס אליה־כהן 

    כל הגברים דפוקים

     
     
    "כל הגברים דפוקים," אומרת נורה ומגלגלת את שרוול הגרביון הדקיק, השקוף, לצמיד שמנמן. הציפורניים שלה בכפות הרגליים אדומות־אדומות ומסודרות אחת ליד השנייה מהגדולה לקטנה, כמו משפחה של בבושקות. אני מכניסה את הבטן ומסתכלת איך נורה משחילה את כף רגלה העדינה אל תוך צמיד הגרביון, בזהירות, כדי שלא יקרע. כל המיטה זזה כשהיא גורפת את השרוול ומותחת אותו עד שהוא מגיע לאמצע הירך. אני שוב נושמת את גבעת הבטן שלי פנימה. משקיפה עליה מלמעלה, בודקת שהיא לא בולטת מדי. לנורה יש בטן שטוחה־שטוחה, בלי קפל אחד. ולא רואים על הבטן שלה כלום. "כל הגברים," נורה נוטלת את הגרביון השני, שמשתלשל מידה מדולדל "כמו קונדום משומש," היא צוחקת. לפני שהיא משחילה אליו גם את הרגל השמאלית, שמחכה בינתיים על הרצפה, היא מתמהמהת, מלכסנת אל המראה מבט מכווץ שמבליט את מניפת הקמטים בזוויות העיניים. אמא שלי אומרת שזה החיסרון בלהיות רזה מדי, "צ'יק צ'ק הפנים שלך נראות כמו שוקולד מקופלת." זכי אומר שזה מה ששמנות אומרות לעצמן כדי לא לעשות דיאטה. כלומר, שזה תירוץ של שמנות להישאר שמנות. "כל הגברים." נורה ממשיכה וחוזרת על המשפט ששמעתי ממנה איזה אלף פעם, "ואת, אל תאמיני באף גבר." אפילו שהיא עצמה מאמינה לכולם. "אבל לא כולם דפוקים," אני יוצאת להגנת הגברים, אם כי יש משהו במה שהיא אומרת, ככל שזה נוגע לשני הגברים שאני מכירה הכי טוב, שזה אבא שלי ואח של אבא שלי. שניהם באמת דפוקים. עצלנים, פחדנים ועוד ---נים אחד שלא נעים לי להגיד. זכי אומר שהם לוזרים. ש"רק לוזרים הולכים ללמוד באוניברסיטה ומדווחים למס הכנסה על כל פיפס." "לא ככה? תראי את אבא שלך ואת חיים," נורה קוראת את המחשבות שלי, "שני עצלנים, בטלנים, פחדנים. פוחדים מהצל של עצמם. וזיינים. דפוקים שחבל על הזמן." והיא קמה ומסתובבת ורוכנת למיטה שהשמלה שוכבת עליה כמו תיירת שמשתזפת בשמש. כשנכנסתי היא הייתה תלויה על המוט של הווילון, כמו רוח רפאים. השמלה, הכוונה. אמא שלי אומרת שמזל מאלוהים שנורה לא הורידה על השמלה משכורת, כמו בפעם הקודמת, והסתפקה בשמלה שציפי חברה שלה נתנה לה. מה גם שציפי עוד לא גרושה, וזה סימן טוב. "נורה, תדעי לך שזכי—" אני מנסה לספר לה, בשביל זה באתי מוקדם, אבל אני רואה שהיא בכלל לא מרוכזת, הראש שלה נמצא בגרביונים, שאחד מהם בכל זאת נקרע. "אני לא מדברת על זכי." נורה קוטעת אותי באמצע המשפט והוא עושה רברס וחוזר לגרון. "אז על מי?" אני ממלמלת. במראה משתקף הגב שלה, שיש לו צורה של גיטרה, רק בלי החור באמצע. "חסר דוגמאות את חושבת?!?" נורה מניפה את השמלה כמו בגד שעומדים לתלות על החבל, ואגב כך מגלה סיכת תפירה סוררת שנשארה בטעות אחרי התיקונים. היו מלא־מלא תיקונים, כי ציפי ממש שמנה. מידה 40 לפחות. נורה שולפת את הסיכה עם השיניים ויורקת אותה על שידת האיפור. עכשיו אני רואה את צדודית הציצי השמאלי שלה, שמסתכל למטה במקום קדימה. זה מה שעלול לקרות גם לציצים שלי אם אני לא אקפיד ללבוש חזייה, ככה אמא שלי אומרת. גם נורה חושבת ש"חזייה טובה זה הכי חשוב. אם לא, במקום שתי אשכוליות, הם ייראו כמו שתי בננות." זכי אומר שאין לי מה לדאוג, שהן סתם מדברות שטויות. שהציצים שלי מושלמים ויישארו מושלמים גם עוד עשרים שנה. אפילו שלושים. ובכל מקרה, תמיד אפשר לנתח. "יפתח, למשל." נורה ממשיכה לסרוק את השמלה מלמעלה למטה, במבט חשדני, כאילו השמלה מתכוונת לרמות אותה שוב, וניגשת לקרש הגיהוץ. למרות שהשמלה נראית לי ישרה לגמרי. "ומרציאנו," היא גוערת בי ומכניסה את התקע של המגהץ אל השקע, "לא דפוק? איזה קטע הוא עשה ללאה, אה? איך עזב אותה לפני החתונה?" אני מהנהנת. נורה מציצה אל תוך הגייזר הקטן שבבטן המגהץ. אני שומעת את המים בתוכו רותחים בעצבנות. "וקובי. קובי לא אחד הדפוקים?" היא מוכיחה אותי ושולחת אותי להביא כוס מים מהמטבח. "בשביל מה מים?" אני שואלת. "מה בשביל מה, המגהץ צמא זה למה." היא עונה ואני מסתכלת עליה מהצד. הידיים שלה רזות־רזות. נראות כמו שני ענפים של עץ תפוח. "נו, לכי כבר. יש לי חתונה על הראש." כשאני חוזרת, אני מבררת לאיזה קובי התכוונה. "מה איזה קובי! קובי שוסטר!" נורה צועקת. אבל גם כשהיא צועקת, הקול שלה נשמע ממש רזה. "אה," אני מושיטה לה את הכוס הדולפת, "חשבתי שאת מדברת על קובי פרץ.""טוב, גם קובי פרץ דפוק אבל מה הבאת לי גיגית, כולה ביקשתי כוס מים... ווי ווי כל החדר בריכה בגללך—" ובאותה נשימה, "קובי שוסטר הוא האבא של הדפוקים... הזמין את כל המושב לחתונה והתגרש אחרי שלוש חודשים." "כן." אני מהנהנת, "באמת דפוק." נורה מגהצת בזהירות את השוליים של השמלה ויורה לאוויר המזיע מאדי המגהץ ומחום יולי־אוגוסט צרור שמות אין סופי, "ניסן, איתמר, דניאל, שבי הקוף הזה, חתיכת דפוק, אה, גם קובי קריסטל, שלום, שלומי, דודי, אלי, חיים—" "איזה חיים?" אני שואלת. "חיים דוד שלך!" והיא ממשיכה. "וספי. כמובן. איך שכחתי אותו. מי עוד? חסרים? חן. חן דפוק ברמות, שבי כבר אמרתי, ליאור, שבילי, צפריר—" אני לא אומרת לה שגם שבילי כבר היה, "יוחאי, שמואל, יאללה איזה דפוק שמואל—" אני יודעת שהיא שכבה עם כולם. כל המושב דיבר על דניאל שהכניס אותה להיריון ולא הסכים לקחת אחריות ונורה לא הסכימה לעשות הפלה כי "מה זה השטויות האלה הפלה," אבל בסוף התינוק נפל לבד, "מזל מאלוהים," אמא שלי אמרה. זכי אומר שהוא רק מקווה שאני לא אצא כמו נורה, "שרלילה." "מה הכוונה שרלילה?" ביררתי, והוא אמר, "זה מילה מהדור שלי." "טובה או לא?" שאלתי. "גרועה." נשף את התשובה יחד עם סילון הסיגריה שאף פעם לא יוצאת לו מהפה. גם כשהוא ישן. "אז למה אתה מתחתן איתה?" התקלתי אותו. ישר ראיתי שהוא לא ציפה לשאלה ישירה כזאת. "עם מי?" כאילו שכח. "עם נורה." אמרתי לו והוא התחמק ולא רצה לענות ורק אחרי שהכרחתי אותו לענות, אמר, "בגללך. כלומר, בזכותך." האמת היא ששאלתי סתם. אני יודעת שבניגוד לדניאל, הוא כן לקח אחריות. אמא שלי אומרת שכל הכבוד לו. אני שוב מנסה, "נורה—" אני פונה אליה בדיוק כשהיא נכנסת לתוך השמלה, שלכמה רגעים שוב נראית כמו רוח רפאים. "תסגרי לי את הריצ'רץ'," היא מורה לי ומסיטה את השיערות הארוכות שלה קדימה ומפנה לי את הגב. ברגע הבא היא שוב נעמדת מול המראה. סביב הצוואר היא כורכת מגבת מטבח משובצת, "שהמייק־אפ לא ילכלך את השמלה," היא מסבירה לי ומקרבת את הפנים אל המראה ומדברת ממש לתוך הזכוכית, כאילו המראה לא שומעת טוב או שזה גם סוד, "לא יודעת למה לא הזמנתי מאפרת. לפעמים אני חוסכת על הדבר הכי חשוב. גם אני דפוקה קצת, בחיי." ומציצה אלי בזמן שהאצבעות הדקות־דקות שלה מעסות את הלחיים, "טוב, לכי תתלבשי. זכי התעקש שנצטלם עם השושבינות."
     
    איריס אליה־כהן — סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. פרסמה עד כה שישה ספרי פרוזה ושירה. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת־גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. ספרה השישי היה "גבר אישה ציפור" (ידיעות ספרים 2018). שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי־עת ובבמות אחרות, הולחנו ומבוצעים על־ידי אומנים רבים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. ספר הילדים הראשון שכתבה, בסדרת "סבתא טורבו", יצא בקרוב בהוצאת "טל־מאי".
    • סופרים שונים
    • סופרים שונים
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פטל - גיליון 3 לחם עבודה
    • אדום- 50 סיפורים על אהבה ותשוקה
    • בשר
    • פתח גדול מלמטה
    • ספר הגברים
    • מאבקו של כל גבר נשוי
    • אתה יודע שאתה רוצה את זה
    • לאהוב במאה ה-21
    • סיפור מהצד
    • סקסולוגיה
    • לחיות פתוח
    • יומנים מחדר המיטות