הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספר משפחתי
  • ספר משפחתי
    ידיעות ספרים | 2014 | פרוזה מקור | 438 עמ' מודפסים

     "קובץ בא בימים זה נכתב במשך יובלות שנים, על שפע ילדי והאמא שלהם, ליתר דיוק, כנגדם. זהו גם ספר קוסמופוליטי מעיקרו, שכן דומה כי בנושאים הקשורים לבית אין כל הבדל בין בתי-בציון לבין אלה של עמים פחות נבחרים. מלבד אולי העובדה שילדי ארצנו נוטים לקיים בבית משמעת חזקה יותר.  

    "יש הטוענים שכניעתם-מרצון של ההורים המקומיים לצאצאיהם היא תופעה חולנית למדי. כותב שורות אלה נמנה עם הטוענים האלה. אולם נשאלת השאלה, האם כה מפליא הוא שאנו מאוהבים ביוצאי חלצינו המופלאים, שהם אולי קצת חצופים ובלתי מנומסים, אולי אף מעט בלתי-מחונכים וגסי רוח, הקיצור הם בלתי-נסבלים לחלוטין, אבל הם בכל זאת הילדים שלנו, אם לא אכפת לכם."   

    זהו אינו רק קובץ סיפורונים על משפחה ישראלית אחת ועל אבא אחד שרוצה קצת שקט. זהו ספר שקוראים וצוחקים בקול, כשמבינים שהקומדיה האלוהית האמיתית מצויה כאן לידנו, בין כותלי הבית, בפרטי היומיום הפעוטים. זהו דו"ח מפורט ומדויק של חומרי הנפש המתאספים במרחב אחד קטן ומרכיבים חיים שלמים.

    ספר משפחתי הוא הספר העברי הנקרא ביותר בעולם אחרי כתבי הקודש. אפרים קישון כתב למעלה מ-50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל-37 שפות. קישון מכר למעלה מ-45 מיליון עותקים מספריו ברחבי העולם ונחשב לסופר הישראלי המתורגם והנמכר ביותר.  

    מהדורה מחודשת זו רואה אור במלאת עשור למותו של אפרים קישון ז"ל

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: אב נולד


     
    אותו בוקר השכם נתרוממה האשה במיטתה, הסתכלה שעה קלה באפלה ולבסוף נגעה בגבי:
    - התחיל - בישרה - תזמין טקסי.
    קמנו בשקט והתלבשנו בלי חיפזון כלשהו. מילמלתי מספר מילים מרגיעות, הגם שלא היה כל צורך בהן. שנינו אנשים נאורים בעלי רמה אינטלקטואלית נאותה היודעים היטב, שהלידה היא כורח ביולוגי שכולו חיוב.
    - האם רצונך לקחת עימך עיתונים, יקירתי? - שאלתי - מוטב שלא תשתעממי שמה...
    הכול הלך לפי תוכנית. שוער בית־החולים רשם את פרטי אשתי, ושלח אותה ללדת. ביקשתי להפסיע אחריה, אך השוער הגיף את שער הברזל הקטן לפני אפי:
    - אתה, אדוני, תישאר בחוץ - ציין - אין בך עוד כל צורך...
    הכרתי בצדקתו. בשלב מאוחר כזה הזכר רק מפריע. זה ברור. גם אשתי הקטנה התבטאה ברוח זו: "לך הביתה לעבוד, כרגיל", אמרה לי, "ואחר־הצהריים בקר בקולנוע בשקט". לחצנו יד, נשקתי לה על המצח ונפרדנו. זה הכול. ייתכן, שאני מצטייר כעת בעיני הקורא כאדם קריר־מזג חסר־רגשות, אך אין בידי לשנות דבר, כזה אני: מפוכח ומחושב - גבר. אך נעלמה דמותה של האשה מאחורי הדלת, התחלתי להתבונן סביבי. על הספסל לפני תא השוער דגרו כתריסר מועמדים־לאבהות, חיוורי־פנים ומעשנים־בשרשרת, כאילו ישיבתם העיקשת בשערי הבניין היתה משנה במאומה את מהלך העניינים. נוסף לכך, הגיע בכל רגע גבר חדש, כשבפיו השאלה הגורלית: "נו?" השוער חתום־הפרצוף מציץ ברשימה שלפניו, מחצץ חצי שעה בין שיניו, מפהק פיהוק ארוך כגלות ומפטיר: "בת. שניים ותשעים". אז האב נופל על צווארי וזועק ששניים ותשעים, שניים ותשעים. אידיוט. למי איכפת מה משקל הוולד שלו? מצידי יכול להיות אפילו 10 קילו. באמת משונה. גמרתי אומר לשוב הביתה בלי הפסד של זמן כדי להמשיך בעבודתי הסדירה. גם הסיגריות שלי אזלו. אולם בשעה שעמדתי לצאת, נזכרתי שמן הנימוס הוא להחליף כמה מילים עם הרופא, שמא הוא זקוק לעזרה ממני או משהו. קראתי לו אפוא, והצגתי את עצמי לפניו.
    - משעה חמש אחר־הצהריים אפשר להתעניין - הודיע לי הרופא צונן משהו - אך בשום אופן לא לפני כן...
    חזרתי הביתה נרגע לגמרי והתחלתי לכתוב. אפס עד מהרה הוברר שראשי אינו פועל כהלכה. זוהי תופעה נדירה אצלי. מה יכולה להיות הסיבה? אולי לא ישנתי מספיק? שמא מזג־האוויר המעונן אשם? או אולי זה משפיע עלי, שאשתי כורעת ללדת? גם זה אפשרי, בעצם. אסור להיות שאנן מדי. בסופו של דבר, מדובר במאורע הנוגע לי אישית. הילד יהיה בלי ספק בריא, רענן, אולי שובב, אך שום דבר מיוחד. ילד רגיל, כמו כל הצברים הקטנים. יגמור גימנסיה ואחר־כך יקדיש את כשרונו לשירות הדיפלומטי. שמו? בועז? יששכר? לא, בהחלט יש להעניק לו שם המובן גם לגויים, כמו, נגיד "רפאל", שהיה צייר הולנדי דגול. פעם בכל זאת יהיה הילד לשר־החוץ, לא ייתכן אפוא, שבאו"ם יתקשו לבטא את שמו. כן, יש לחשוב גם על האינטרסים של האומה. לא אתן לו להתחתן בגיל צעיר, מוטב לו לעסוק בספורט ולהשתתף באולימפיאדות. קפיצה לגובה. סיוף. הרמת משקלות, אולי. רפי יידע הרבה שפות ומעט פיזיקה אטומית. כמובן, לא אכוף עליו את רצוני, אם יש לו חשק ללמוד אירודינמיקה, שילמד הילד אירודינמיקה. רגע אחד! אולי הוא יהיה בת? באמת הגיע הזמן להתעניין קצת. אני מרים בתנועה איטית את השפופרת:
    - עוד שום דבר - אומר השוער - מי מדבר שמה?
    היתה בקולו של השוער איזו צרידות חבויה, כאילו רצה לחפות על משהו. החילותי לדפדף בעיתונים כדי לשכך את עצבנותי: "בוונצואלה נולד גדי עם שני ראשים", כותב על שני טורים איזה מטורף. באמת צריך לתלות עיתונאים כאלה. הזמנתי טקסי ונסעתי ישר לבית־החולים כדי לדבר עם הרופא בנוגע לגדי הזה. למזלי הצלחתי להזדנב לחבורה של ברית־מילה ולהתפלח איתם...
    - מה זה? - גער בי הרופא בפרוזדור - מה אתה מסתובב כאן?
    - הייתי בסביבה.
    - אמרתי שלא תבוא עד חמש! אפילו אז לא צריך לבוא!
    - בבקשה. בדיוק זאת רציתי לברר.
    הצדק היה, בלי תפונה, עם הרופא. מה הטעם בהתרוצצות העקרה הזאת? הנה המועמדים האלה אשר עדיין דוגרים על הספסל. התיישבתי לידם כדי לבדוק את התופעה המגוחכת מנקודת ראות פסיכולוגית צרופה. שכני לספסל סיפר ביהירות, שהוא מחכה לצאצא שלישי, ויש לו כבר בן ובת (2.15 ו־2.70 קילו). אחרים הראו כל מיני תצלומים. גם אני הוצאתי מכיסי את תצלום־הרנטגן של אשתי בחודש התשיעי...
    - נחמד - הסתכלו הקולגים בתצלום - עושה רושם מצוין.
    כבר הספקתי פעמיים לקנות סיגריות, אך כל הזמן היתה לי ההרגשה, שאני שוכח משהו חשוב. שאלתי את השוער, מה המצב, ועל כן השיב כלאחר־לשון: "צצצ". הבה נלך לקולנוע! מציגים איזה סרט עמוק עם ג'יימס דין. מדובר בבחור צעיר השונא את אביו שנאת מוות. אילו שטויות מסריטים כיום! ממילא תהיה לי בת. אני מרגיש בעליל בתת־הכרתי. תיקרא בישראל "חמוטל" או "קריה", מפני ששם נולדה. מצידי היא יכולה להיות ארכיאולוגית, העיקר: לא להינשא לטייס! לא, אני לא אסכים לטייס בשום פנים ואופן. ריבונו של עולם, עוד מעט אהיה סבא. הזמן חולף. אולם מנין החשכה הזאת? היכן אני? אה כן, הסרט. למי יש סבלנות להסתכל בחנטאריש כזה. יוצאים יפה באמצע ההצגה לאוויר הצח. מה עכשיו? אולי נסור לבית־החולים? קניתי זר עצום של גלאדיולות, מכיוון שלשליחי חנויות הפרחים כניסה חופשית לבניין. "חדר 24", זרקתי לשוער ופרצתי פנימה בהסוואת עלטת הערב...
    הרופא נעשה עצבני מאוד כשהבחין בי:
    - מה אתה רוצה עם הפרחים? - נהם - עוד אין שום דבר! צא מפה אדוני, אחרת, בחיי, אתנהג בגסות...
    הסברתי לרופא, שהפרחים מהווים תרמית בלבד, הלא יודע אני יפה מאוד, שאין עוד שום דבר, רק חשבתי, שמא אולי יש בכל זאת משהו. הרופא אמר דבר־מה ברוסית ועזב אותי. לפני השער נזכרתי במה ששכחתי: לא אכלתי זה 24 שעות. מיהרתי הביתה לבלוע משהו. זאת אומרת, איך שהוא לא היה לי תיאבון. לגמתי כמה כוסות מים קרים ולבשתי פיג'מה לחטוף תנומה קלה. זה בריא מאוד ומרגיע. למה הוא מאחר? למה לא בא כבר הילד? יש! תאומים! בטח! מצוין, שניים במכה אחת. שמם? אין זו בעיה. "דין וחשבון" או "כפתור ופרח". יש המון שמות בעברית לתאומים. הם יזכו לחינוך מעשי. אהפוך אותם לסוחרי־טכסטיל, כדי שלא יכירו מצוקה בחיים. רק הזימזום הזה מפריע לי באוזן. וגם החדר נעשה כל־כך מעורפל ועיגולים ססגוניים צפים בחלל. צילצלתי לשוער. עוד שום דבר. הלוואי ותמות, בריון שפל. לא אשכח אותך אחרי לידת בתי, אני מבטיח לך! שוב אין לי סיגריה. איפה אפשר להשיג בשעה כה מאוחרת? אולי בסביבת בית־החולים? אני רץ, אך שכני רץ אחרי, שאני שכחתי ללבוש מכנסיים. באמת מוזר. אני פורץ בצחוק בריא ומשוחרר ואינני מסוגל להפסיקו עד לקרבת הבניין. כמאה פסיעות לפני השער עולה אלוקים בדעתי. על־פי רוב אינני נוהג להתפלל מתוך פרינציפ, אך הפעם קשה לי לא להיענות. מלך העולם, ברוך שמך, עזור לי הפעם, שבתי תהיה בן נורמלי ככל האפשר, ראש אחד מספיק לו בהחלט, אין צורך ביותר. לא בגללי אני מבקש זאת, אלא בגלל האומה הזקוקה לבנים שלמים בגוף ובנפש...
    העוברים והשבים מזהירים אותי שלא כדאי לכרוע על המדרכה, אני עלול להצטנן למטה. השוער משדר מרחוק: "צצצ". טראך! אני שובר את מנעול השער במהלומות אגרוף וזורם פנימה. הרשע שואג אחרי. שאג, שאג חלאת המין האנושי, מי שמהין לעצור אותי עכשיו, דמו בראשו...
    - דוקטור - אני צווח בטרפי רגלי בפרוזדורים השוממים - דוקטור!
    - שמע אדוני - בא הרופא אדום כסלק - אם עוד פעם תבוא, אקרא למשטרה! מה אתה, ילדה היסטרית?
    אני היסטרית? אני היסטרית? אילו היה בכיסי אולר, הייתי תוקע אותו בבטנו של הליסט המדופלם הזה. אלה רופאים? אלה מפלצות בחלוק לבן, אני אומר לך, אדוני! אכתוב מכתב כזה לשר הבריאות שלא ישכחהו עד יומו האחרון! אני מתיישב על הספסל, סמוך לשער ככל האפשר. לא אזוז מפה כל עוד לא יבוא בני בכורי לנשק אותי. למי יש סיגריות, רבותי? השוער מקבל התקפת עצבים ממני. אז מה? האם זו בושה שאני מרוגש ומתעניין מדי פעם לפעם? היום יום־הולדת של בני או מה! העיגולים מתרבים בחלל. כבר 11.30 בלילה - ושום דבר! איזה מזל כביר יש לאשה, שהיא לא מוכרחה לשבת כאן, בחוץ, ולסבול. אלי שבשמים, בוודאי נתברר, שהיא לא נמצאת במצב הריון, פשוט התנפחה בטנה מתירס קלוי! רמאים! אני נודר נדר: אם בכל זאת יוולד לי בן, ילך לקיבוץ...
    גם אני אלך. עוד סיגריה אחת, בבקשה, האחרונה בחיי. עצרת האו"ם שוב דחתה את הדיונים בדבר הלידה בלי כאבים. עופי עופי דוכיפת, אבא שלי פסיכופט. אקנה לאשה מעיל פרווה, תכשיטים, מיקסר. אקח הלוואות. אולם הכול הבל, משהו איום נפל בתוך הבניין הקודר הזה. כן, אני הרגשתי זאת כל הזמן. אינסטינקטי השטני לוחש לי בלי הרף על איזו פלצות מקפיאת־דמים. כן, המשחק נגמר, רוזן מונטה־כריסטו! זה הסוף.
    זוחלים על ארבע עד לתא השוער. כבר לא יודעים לדבר, רק ממצמצים בעיניים...
    - כן - נזכר השוער ומפהק - בן.
    מה, אנו אומרים, איפה?... בן, חוזר השוער, שלושה וחצי קילו. למה? ממתי?...
    שמע, אדוני, אתה מר קישון? לא יודע... ייתכן... רגע אחד... מוציאים את תעודת־הזיהוי. נכון, אני קישון! אתה קישון? כן, אנו לוחשים, אז מה?... נולד לאדוני בן - צורח השוער - שלושה וחצי קילו! בן! לא תופס?...
    אני מתנפל עליו ורוצה לנשקו. מתאבקים חרש ארוכות, אחר־כך - ריצה לתוך הלילה. דווקא עכשיו אין נפש חיה בסביבה. מי חשב, שאני עדיין מסוגל להפגין גילגולים קדימה ואחורה? סוף סוף בא שוטר ומתרה בי. מהר נשיקה על פדחתו:
    - שלושה וחצי קילו - אני זועק באוזניו - שלושה וחצי קילו!
    - מזל טוב - אומר השוטר ומוציא מארנקו את התצלומים של בתו הקטנה.

    • אפרים קישון
      צילום: חיים טופול
    • אפרים קישון

      אפרים קישון, סופר, סאטיריקן, עיתונאי , מחזאי, תסריטאי , במאי קולנוע ותאטרון. (1924 - 2005) אפרים קישון, הראשי הסאטיריקנים בעולם, נולד בבודפשט בירת הונגריה בשם פֶרֶנץ הופמן. קישון הוא ניצול שואה, אשר עלה במאי 1949 לישראל. מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים". כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש. בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה. בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו מתבטאת בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלו בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה. מאמצע שנות השמונים תופסים מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זוכות בשפע של פרסים בינלאומיים. קישון כתב למעלה מחמישים ספרים בשפה העברית אשר תורגמו ל 37 שפות, ובהם: "אלף גדיא וגדיא"(1954), "באחד האמשים" (1962) "סליחה שניצחנו" ( 1967), "גומזים גומזים" (1969), "חור במסך" (1973), "פרטאצ'ה אהובתי" (1974) ספר משפחתי (1980) , הנחשב לספר העיברי הנפוץ והמתורגם העולם. ספריו של קישון זכו לתפוצה של מעל 40 מיליון ספרים בעולם והוא נחשב לסופר העיברי הנקרא ביותר בעולם. אפרים קישון זכה בעשרות פרסים ואותות הוקרה בארץ ובעולם על עבודותיו, ובהם פרס נורדאו, פרס סוקולוב, פרס כינור דוד, פרס ז'בוטינסקי, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומאוניברסיטת בן גוריון, פרס האוסקר הישראלי להישגים קולנועייםף מועמדות לאוסקר ופרסי גלובוס הזהב. ב-2002 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. קישון נפטר בינואר 2005 והשאיר אחריו 3 ילדים ו 6 נכדים. מתוך נימוקי השופטים למתן פרס ישראל, 2002: אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות, על יצירותיו המגוונות וחדות העין המשקפות את מגוון פניה של החברה הישראלית ומשמשות כלי להסברת עמדות העם בישראל לקהל קוראים רחב בעולם. מר אפרים קישון - פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות - מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת שואת אירופה. יצירתו של מר קישון מאופיינת ביכולתו לראות את העברית המדוברת ראייה אובייקטיבית, וביטויים שונים שטבע בכתביו נקלטו במהירות על ידי רבדיה השונים של החברה המתהווה. אפרים קישון "העולה החדש" ידע לנצל את נסיבות חייו ואת נסיונו כדי לכתוב על בעיות היסוד שהמדינה הצעירה התמודדה איתן בימים של עלייה המונית וייסורי קליטה. קישון העמיד במרכז יצירתו את האדם הפשוט על בעיותיו היום-יומיות, ולא נרתע מהטיפול במצוקותיה הקשות והכואבות של החברה. מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ותנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה. יצירותיו של מר קישון הן נדבך חשוב בנכסי התרבות של מדינת ישראל, והן תרמו תרומה רבה ומשמעותית למוראל הלאומי ולהתערות של גלי העליה בחיי הארץ. יצירותיו השונות וחדות העין של קישון תורגמו לרוב שפות העולם, והן משמשות להסברת העמדות של העם בישראל ומקרבות את קוראיהן הרבים בחו"ל לישראל. למר אפרים קישון מקום חשוב גם בצמרת יוצרי הקולנוע הישראלי. סרטיו זיכו אותו בשפע פרסים בינלאומיים, וסרטו "סאלח שבתי" הוא הסרט הישראלי המשמעותי והידוע ביותר על אף השנים הרבות שחלפו מאז הפקתו. על כל אלה מוענק למר אפרים קישון פרס ישראל על מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשס"ב. השופטים: פרופ' יעקב נאמן, יו"ר, מר מרדכי בן פורת, גב' גליה מאור

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות