הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סטלינגרד
  • סטלינגרד
    ידיעות ספרים | 2019 | היסטוריה ופוליטיקה | 447 עמ' מודפסים
    "אנטוני ביוור מפליא לתאר את ממדי הענק של הקרב על סטלינגרד, שרבים רואים בו את נקודת המפנה של מלחמת העולם השנייה" הניו יורק טיימס
     
    באוגוסט 1942 הגיעה הארמיה השישית של היטלר לפאתי העיר שנקראה על שמו של מנהיג ברית המועצות. במשך חמישה חודשים שרדו הרוסים תחת המצור האכזרי של הנאצים, נחושים להחזיק בסטלינגרד בכל מחיר. לאחר מכן, במהפך יוצא מגדר הרגיל, הם איגפו את כוחות האויב עד שהוא כותר והפסיד בקרב. המלחמה הזאת, על חורבותיה של עיר אחת, עלתה בחייהם של יותר ממיליון בני אדם משני הצדדים, חיילים שנלחמו בתנאים תת-אנושיים ואזרחים שנלכדו בשדה הקרב האורבני.
     
    הקרב על סטלינגרד לא היה רק נקודת מפנה פסיכולוגית במלחמת העולם השנייה, אלא גם שינה את פניה של הלוחמה המודרנית. היסטוריונים ומבקרים מכל רחבי העולם הגדירו את סטלינגרד של אנטוני ביוור כתיאור המהימן ביותר של המערכה הנוראה ביותר במלחמת העולם השנייה.
     
    אנטוני ביוור ראיין ניצולים וחשף פרטים חדשים לחלוטין בארכיונים רבים בגרמניה ובברית המועצות לשעבר, בהם תמלילי חקירות של שבויים ועצורים ודוחות על עריקה והוצאות להורג. סטלינגרד הוא תיעוד בלתי-נשכח וחסר תקדים של אכזריות, של אומץ ושל סבל אנושי.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    46 26
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה למהדורה החדשה
     
    "יש לנו חוק פשוט בארכיון שלנו", אמר לי אלוף־משנה במשרד ההגנה הרוסי כשהתחלתי במחקר לקראת כתיבת ספר זה ב-1994. "אתה אומר לנו מהו הנושא, אנחנו בוחרים את התיקים". ידעתי מיד שאין טעם לערער. הגם שהארכיונים הממלכתיים של רוסיה נפתחו לפני חוקרים מחו"ל ב-1991, הצבא עמד בהתנגדותו לפתיחת הארכיונים שלו. בסופו של דבר, אחרי שלחצה עליו ממשלת ילצין, נאלץ הארכיון של משרד ההגנה בפודולסק, TsAMO, ללכת בתלם. שיחק לי המזל, והייתי אחד הזרים הראשונים ממש שניתנה להם גישה לפי התקנות החדשות. "טוב, אתה יודע שאני כותב על הקרב על סטלינגרד", עניתי לו. "כדי לתת לך מושג על החומר שמעניין אותי, מצאתי שאת הדוחות הכי מעניינים בארכיונים הצבאיים של גרמניה בפרייבורג כתבו אנשים מחוץ לשרשרת הפיקוד, רופאים וכמרים".
    "אין שום כמרים בצבא האדום", צחק האל"ם מקרב לב ונופף מולי באצבע.
    "בטח שלא, אבל מה עם הקצינים הפוליטיים? אני מעוניין בחומר שישקף את מציאות חייהם של החיילים בקרב".
    "ככה, דוחות המחלקה הפוליטית..." אמר בקול מהורהר. "נצטרך לראות".
    כעבור חמישה חודשים, כשהורשיתי סוף־סוף להיכנס לארכיון בפודולסק עם המתרגמת שלי, ד"ר ליובה וינוגרדובה, מצאתי שהדוחות עבי הכרס הללו עלו על כל ציפיותַי. כמעט מדי לילה בלילו במשך הקרב, משלהי אוגוסט 1942 עד צאת השנה, שלחה המחלקה הפוליטית של חזית סטלינגרד למוסקבה, במטוס, דיווחים מפורטים במידה שלא תיאמן, מסוג שכמעט לעולם אינו מצוי ביומני מבצעים. הם הופנו אל מרשל אלכסנדר שצֶ'רבָּקוֹב, הקומיסר הראשי של הצבא האדום, במוסקבה. הדוח היומי מילא, בממוצע, 12 עד 24 עמודים. לא היו שום טשטושים לצורכי תעמולה, והרי אין לכם דבר מדהים יותר מזה בארכיפלג הארכיונים הסובייטיים. היתה לכך סיבה: סטלין היה מלא חרדה לתוצאות הקרב הזה, ורצה לשמוע את האמת לאמיתה. ואכן, התיקים האלה היו בדיוק מה שביקשתי.
    מזלי שיחק לי שבעתיים מבחינת התזמון. למרבה הצער, החלון שנפתח למחצה בשעתו סגור היום כמעט לגמרי. ב-2001, זמן לא רב אחרי שהשלמתי את המחקר לספרי הבא, על נפילת ברלין, צלצל אלי ההיסטוריון השוודי לנארט סמואלסון והודיע לי שה-FSB (שמו החדש של ה-KGB) התחיל לבדוק את יומני הארכיונים, כדי לברר אילו תיקים בדיוק נפתחו לפני היסטוריונים מערביים. כמה חודשים אחר כך סיפרה לי קתרין מרידייל, עוד מומחית להיסטוריה רוסית בת־זמננו, שעבדה אז במוסקבה על ספרה הבא, כי היא לא הורשתה אפילו להיכנס לפודולסק, וכי המידע הנוגע לחוקרים מחו"ל מנוהל עתה באופן ריכוזי, לפי הנחיות מגבוה. אפשר ללמוד הרבה על המצב מהעובדה שמחשבים שימשו עכשיו לצורכי המעקב אחר חוקרים זרים, אבל לא נמצא די כסף למִחשוב של אפילו קטלוג אחד ויחיד בארכיון.
    סטלינגרד, השם המסמל יותר מכול את גבורתה של ברית המועצות, היא נושא רגיש מאין כמוהו. במיוחד אמורים הדברים כיום, כשהקרמלין, ועמו כל המחנות הפוליטיים, מבקשים להעמיד את ז'וקוב ואת הצבא האדום (נקיים מכתם הסטליניזם, שהוסר מעליהם בימי חרושצ'וב) כסמלים לאחדותה של רוסיה ולגדולתה. די מהר התברר לי שכאשר אני משוחח עם ותיקי הקרב, עלי להישמר שלא להסתבך בוויכוחים פוליטיים איתם. די ברמז קלוש שבקלושים לביקורת על סטלין, ואפילו האנטי־סטליניסט הקיצוני ביותר מביניהם ייכנס למגננה. נראה כי ביקורת על סטלין, מנהיג המלחמה הדגול, גורעת מערכו של הקורבן שהקריבו.
     
    המחקר בגרמניה היה מסובך פחות, ובכל זאת הוא הניב הפתעות בלתי־צפויות. לא ציפיתי למצוא בארכיון הצבאי של הארכיון הפדרלי (Bundesarchiv-Militärarchiv) בפרייבורג אים ברייסגאו הרבה יותר מנתונים סטטיסטיים ומתיעוד יבש של האירועים, מתוך יומני המבצעים והתיקים ששרדו. הם נשלחו במטוסים לפני ששטפו הסובייטים את שדות התעופה של הארמיה השישית המכותרת. אבל אפילו נתוני האפסנאות - דוחות הקצבת המזון - חשפו היבט של הקרב שלא היה ידוע לרבים: המספר הגדול של אזרחים סובייטים ששירתו בשורות הוורמאכט.
    ועוד מצאתי בארכיון פרייבורג שפע בלתי־צפוי של חומר על המוראל ועל התנאים, בדיווחיהם של הרופאים הצופים תמיד מקרוב בסבלות אנוש ושל קציני הדת של הצבא הגרמני. היה גם תיק עבה של יותר מ-100 מכתבים לנשים או להורים שכתבו באמצע ינואר חיילים שידעו כי זו תהיה המילה האחרונה שישלחו הביתה, משום שהצבא האדום הלך וסגר על שדה התעופה פִּיטוֹמנִיק. המכתבים האלה יורטו והופקעו בהוראת גבלס, שביקש להשתמש בהם כבסיס לתיאור גיבורי של ההקרבה הגרמנית - רעיון שהוא נאלץ לנטוש עד מהרה. למרבה ההפתעה, היסטוריונים גרמנים כמעט לא השתמשו בחומר זה - המספק חשיפה מעניינת של הלכי הרוח השונים, שכן יש בו ניגודים מרשימים של הצנוע עם הרהבתני - אלא רק כדי להוכיח כי המכתבים המצוטטים ברב־המכר הגדול של שנות החמישים, "המכתבים האחרונים מסטלינגרד", היו מזויפים קרוב לוודאי.
    במדור אחר של הארכיון מצאתי את דיווחיהם של קצינים וחיילים שהוטסו מתוך הקֵסֶל - כיס הכיתור - וכתבו לפי פקודה. האנשים האלה, לרוב שניים מכל דיביזיה, היו על פי רוב אלה שנבחרו לתיבת נח של היטלר. הרעיון שלו היה שהוא יוכל למחות את אסון סטלינגרד אם יקים ארמיה שישית חדשה מזרעיה הסמליים של הישנה. הדוחות האישיים שלהם, שנכתבו כמעט מיד אחרי צאתם מהכיתור, נראו לי חשובים במיוחד, בהתחשב בנסיבות חיבורם. האנשים לא היו צריכים לחשוש מפני קצינים בכירים: הם ידעו כי הקצינים שביקשו את הדוחות השתוקקו עד ייאוש לקבל מידע אמין על מה שקרה, וניכר שהם עצמם חשו צורך להעיד עדות אמת, שכן זה היה חובם לכל חבריהם לנשק שנשארו מאחור.
    התערובת של הקלה ואשמת ניצולים בקרב כל אלה שהוצאו מסטלינגרד בעוד מועד מרשימה מאין כמותה. למעשה, הסתקרנתי מאוד כשגיליתי כי אותם קצינים שהוטסו אל הדרור מתופת הכיתור לא הוקיעו את הגנרלים השבויים, למשל גנרל פון זַיידלִיץ־קוּרצבָּך, ששיתפו פעולה עם הסובייטים בניסיון שווא לחולל הפיכה נגד היטלר. הם הבינו ללבם מלא הכעס של הקצינים הבכירים שנפלו בשבי, החשים כי היטלר בגד בהם והמלאים אשמה על שהם עצמם שכנעו את חייליהם להמשיך ולהילחם בלי תכלית. אך כשראיינתי קצינים זוטרים יותר, אלה שנפלו בשבי אחרי הכניעה והצליחו איכשהו לצאת חיים מהשנים שעשו במחנות עבודה סובייטיים, התברר לי שהם עדיין אינם יכולים לסלוח לאותם גנרלים ששיתפו פעולה עם שוביהם.
    כידוע לכול, ראיונות עם ותיקי קרבות ועם עדי ראייה, בייחוד אם התנהלו יותר מ-50 שנה לאחר מעשה, אינם אמינים כל עיקר. אך כאשר משתמשים בתוכנם במשותף עם מקורות שניתן לאמתם, יש ביכולתם לשפוך אור רב מאין כמוהו. גם כאן שיחק לי המזל, כשניתן לי ליצור קשר עם אחדים מקציני המטה של הארמיה השישית שהוטסו החוצה בפקודתו של פָּאוּלוּס ממש לפני הסוף. גנרל הברון ברנד פרַייטָג פון לוֹרִינגהוֹפֶן, שעמו שוחחתי במינכן, היה גם מפקד הפנצר הראשון שהגיע לוולגה, בפאתיה הצפוניות של סטלינגרד, באוגוסט 1942. חשוב עוד יותר היה וינריך בֵּר, שביקש להעמיד דברים על דיוקם למען הפרוטוקול. הוא סיפר לי את הסיפור האמיתי על שליחותו בינואר 1943, כששיגרו אותו פאולוס וגנרל־פלדמרשל פון מַנשטַיין אל היטלר כדי שינסה לשכנע אותו להתיר לארמיה השישית להיכנע. הבוקר שבו ישבתי והקשבתי לסיפורו של בר על הפגישה עם היטלר, המוקף בקציני המטה שלו במפקדתו בבונקר ברַסטֶנבורג, היה אחד המרתקים ביותר בחיי.
     
    אין ספק כי הבעיה הקשה ביותר בכתיבה על סטלינגרד היא הצורך לתת תשובה כלשהי לשאלה קשה מאין כמותה: האם הצלחת הצבא האדום, שהחזיק מעמד נגד כל הציפיות, נבעה מגבורה ומהקרבה עצמית אמיתיות או מהמחסומים שהקימו הנקוו"ד והקומסומול מאחורי החזית, והחרדה התמידית מפני הוצאה להורג בידי המחלקות המיוחדות? איננו יכולים לדעת לבטח אם החיילים שנתקפו בהלת מנוסה בשלב הראשון של הקרב על העיר, בסוף אוגוסט ובספטמבר, היו רוב או מיעוט. הדבר היה בראשית הדרך, לפני 8 באוקטובר, היום שבו חשה המחלקה הפוליטית של חזית סטלינגרד כי יש ביכולתה לדווח, בלשונה המחרידה: "הלוך הרוח התבוסתני חוסל כמעט כליל ומספר מקרי הבגידה הולך ומתמעט". באותם ימים, ייתכן מאוד שלא היה זה מיעוט גרידא. אבל בה במידה, אין ספק באשר להחלטיות המדהימה של רבים מחיילי הצבא האדום, אם לא של רובם, להמשיך להיאחז במדרך הרגל ההולך ומצטמצם שלהם על הגדה המערבית של הוולגה. שום דבר דומה לזה לא נעשה על ידי שום צבא מערבי במלחמת העולם השנייה. למען האמת, ההשוואה האפשרית היחידה היא לקורבן המחריד של הצבא הצרפתי בוֶורדָן, במלחמת העולם הראשונה.
    מכל מקום, הוויכוח חשוב יותר מכפי שהוא נראה ממבט ראשון. רוסים צעירים בימים אלה אינם מסוגלים לתפוס את סבלותיה של מלחמת העולם השנייה, כפי שהסביר לי בלהט אל"ם שפגשתי ברכבת לוולגוגרד. אבל אם הם אינם יכולים להבין זאת, כיצד יוכלו היסטוריונים צעירים באירופה ובאמריקה לתפוס דברים כאלה בעתיד? האם הם ינסו לנתח את מספר חברי המפלגה או הקומסומול, את אחוזי הפעילים, האינטלקטואלים, פועלי התעשייה או האיכרים, לפלג אותם לפי גיל ומצב משפחתי, ולגבש את מסקנותיהם על סמך נתונים סטטיסטיים מהארכיון ותו לא? ובכן, התשובה היא שהם לא יוכלו לעשות זאת. המערכת הסובייטית, שלא כמו הוורמאכט הביורוקרטי, פשוט לא הטריחה את עצמה לתעד את פרטיהם האישיים של חייליה. רק כשהתחיל הנקוו"ד לחשוד באדם מסוים ב"בגידה במולדת", הועלה המידע האישי שלו על הכתב.
     
    זמן קצר אחרי שראה ספר זה אור ב-1998 התגלעה מחלוקת גדולה, עם פרסום ספרו של דיוויד גלַנץ, "הגדולה בתבוסותיו של ז'וקוב". גלנץ חשף את העובדה שהצבא האדום תזמן את מבצע מרס, התקפה גדולה (שהסתיימה באסון) על הבליטה הגרמנית סביב רזֶ'ב בנובמבר 1942, כך שתתנהל בד בבד עם מבצע אורנוס לכיתור הארמיה השישית הגרמנית בסטלינגרד. אין ספק שגלנץ הרים תרומה גדולה להיסטוריוגרפיה של המלחמה בחזית המזרחית, כשהפנה את תשומת הלב אל מרחץ הדמים הנורא ההוא, שצמרת הצבא האדום טאטאה אל מתחת לשטיח, למרבה החרפה. ובכן, האם היה מבצע מרס בצפון רק הסחה שנועדה לסייע למתקפה בסטלינגרד? או שמא היה זה מבצע מקביל, חשוב לא פחות מאורנוס, שהתנהל סביב סטלינגרד בדרום? אם זו האמת, הרי שהיא מחייבת שינוי קיצוני בחשיבתנו על מערכת סטלינגרד בכללותה.
    גלנץ, שאולי נסחף אחר חשיבותה של תגליתו, השתכנע כי גנרל ז'וקוב קיבל על עצמו את מלוא האחריות למבצע מרס והניח בידי גנרל וָסִיליֶיבסקי את תכנון הכיתור הגדול סביב סטלינגרד. אני עצמי התחלתי לפקפק קשות בטיעוניו של גלנץ אחרי שנועצתי בשני בני הסמכא הגדולים ביותר בנושא, פרופ' ג'ון אריקסון המנוח ופרופ' אולג רזֵ'שֶבסקי מהאקדמיה למדעים (לפני שהתרתח עלי בגלל ספרי על ברלין, הוא תמך בכל לב בעבודתי על סטלינגרד). למיטב הבנתי, רז'שבסקי לא הסכים לקבל אפילו את טענתו הבסיסית של גלנץ כי מבצע מרס היה אסון, בלי שום צד של זכות. בהרצאתו בסמינר סטלינגרד, שהתקיים בלונדון ב-9 במאי 2000, הוא קבע: "מטרתו העיקרית של המבצע [מרס] הושגה, משום שאפילו דיביזיה [גרמנית] אחת לא הועברה מהחלק המרכזי של החזית לחלקה הדרומי".
    בשיחות שקיימנו מאוחר יותר הדגיש פרופ' רז'שבסקי בתוקף רב שבשום פנים אין לראות את וסילייבסקי כמפקד המבצעי של אורנוס, משום שכל החלטה הועברה כלפי מעלה, אל המטה הכללי הסובייטי, הסטַבקָה, ופירושו של דבר הוא סטלין בכבודו ובעצמו. גם ג'ון אריקסון תמך בטענה זו, כשאמר כי "לא לווסילייבסקי ולא לז'וקוב היו סמכויות פיקוד", וכנציגי הסטבקה, הם היו פשוט "סוכני הדיווח של סטלין". העובדה שלא היו לווסילייבסקי מטה או מפקדה מאמתת בלי ספק את ההערכה הזו של תפקידו, כמדווח בלבד.
    חזרתי ובדקתי את המאמר המקורי שפירט את תנועותיו של ז'וקוב בתקופה שקדמה לשני המבצעים. יומנו של ז'וקוב מלמד באורח משכנע שהוא הוציא הרבה יותר זמן על תכנון מבצע אורנוס סביב סטלינגרד, מאשר על תכנון מרס בחזית קלינין. מ-1 בספטמבר ועד 19 בנובמבר ועד בכלל, ז'וקוב שהה 19 יום במוסקבה, רק שמונה ימים וחצי בחזית קלינין, ולא פחות מ-52 ימים וחצי בציר סטלינגרד.1 חוסר השוויון הבולט הזה שם קץ אחת ולתמיד לתיאוריה כאילו מבצע מרס היה בגדר "שיגעון לדבר אחד" אצל ז'וקוב, וכאילו וסילייבסקי היה מין מפקד עליון ועצמאי למבצע אורנוס בדרום. ועוד אפשר להסיק מכאן הרבה מאוד על סדר העדיפויות בתכנון של אורנוס ושל מרס.
    לאחר זמן שלח אלי פרופ' רז'שבסקי עותק של דיוני האגודה הרוסית של היסטוריונים של מלחמת העולם השנייה בסוגיה זו. הם אמנם שיבחו את גלנץ על עבודתו שחשפה פרטים כה רבים על מבצע מרס, אבל מסקנתם הכללית נשארה בעינה: אורנוס היה מלכתחילה המבצע המרכזי, ואילו מרס היה הסחה. כפי שהם הציגו זאת, המציין העיקרי היה הקצבת תחמושת הארטילריה לשני המבצעים. מספר הפגזים לתותח שקיבל אורנוס היה גדול ב-80 אחוזים ממה שקיבל מרס. עובדה זו לבדה, סברו משתתפי הדיון, מספיקה כדי להגיע למסקנה סופית. ברור שעדיין דרושה עבודה רבה בנושא זה, אבל חוששני שחוסר הגישה לתיקים הרלוונטיים בפודולסק יכביד עליה מאוד.
    סטלינגרד אינה חשובה רק כסמל לגבורה שגילו הסובייטים במלחמת העולם השנייה. היא היתה גם נקודת המפנה הפסיכולוגית במלחמה. (נקודת המפנה הגיאופוליטית קדמה לה, בדצמבר 1941, כשכוחותיו של היטלר נהדפו ממוסקבה וארצות הברית הצטרפה למלחמה.) וכך, כשנפוצה הבשורה על כניעתו של פאולוס ברחבי העולם, השתכנעו סוף־סוף הבריות בכל אתר ואתר שהנאצים לא יוכלו לנצח בשום פנים. גם הגרמנים נאלצו פתאום להיישיר מבט מציאותי אל עתידם. המלחמה היתה עתידה להסתיים בהסתערות הצבא האדום על ברלין. ועד עצם היום הזה אפשר לראות את הגרפיטי שהשאירו חייליו, באותיות קיריליות, על קיר הרייכסטג: "סטלינגרד־ברלין".
     
    אנטוני ביוור
    ספטמבר 2010
     
     
    הקדמה
     
    "את רוסיה", קבע המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, "אי־אפשר להבין בשׂכל". ואת הקרב על סטלינגרד אי־אפשר להבין כראוי באמצעות בדיקה שגרתית. מחקר צבאי גרידא של מאבק הטיטנים הזה לא יצליח להביע את ממשותו על הקרקע, בדיוק כפי שהמפות של היטלר בווֹלפסשָאנצֶה שלו ברסטנבורג בודדו אותו בעולמו ההזוי, הרחק מסבלותיהם של חייליו.
    שאיפתו של ספר זה היא לתאר, במסגרתה של הרצאת דברים היסטורית מהסוג המקובל, את התנסויותיהם של החיילים בשני הצדדים, תוך שימוש במבחר גדול של חומרים חדשים, בייחוד מארכיונים רוסיים. מגוון המקורות חשוב להבעת צביונה חסר התקדים של הלחימה ההיא והשפעותיה על אלה שנלכדו בתוכה, כמעט בלי סיכוי לצאת ממנה חיים.
    המקורות כוללים יומני מבצעים, דוחות של קציני דת, סיפורים אישיים, חקירות שבויים גרמנים ואחרים בידי הנקוו"ד (המשטרה החשאית), יומנים אישיים וראיונות עם משתתפים. אחד המקורות העשירים ביותר בארכיון המרכזי של משרד ההגנה הרוסי בפודולסק מכיל את הדוחות המפורטים מאוד שנשלחו מדי יום מחזית סטלינגרד אל אלכסנדר שצֶ'רבָּקוֹב, ראש המחלקה הפוליטית של הצבא האדום במוסקבה. הם מתארים לא רק מעשי גבורה, אלא גם "אירועים יוצאי דופן" (הלשון הנקייה ששימשה את הקומיסרים לתיאור התנהגות בוגדנית), כמו עריקה, מעבר אל שורות האויב, פחדנות, שלומיאליות, פציעה עצמית, "הסתה אנטי־סובייטית" ואפילו שכרות. השלטונות הסובייטיים הוציאו להורג כ-13,500 מחייליהם שלהם בסטלינגרד - יותר ממספר האנשים במצבת של דיביזיה שלמה.2 הבעיה העיקרית, כפי שגיליתי במהרה, היתה לנסות ולשקלל את ההקרבה העצמית האמיתית של כה רבים מחיילי הצבא האדום אל מול חוזק היד הברוטלי לחלוטין נגד רכי הלב, שנקטו המחלקות המיוחדות של נקוו"ד (הן הוכפפו כעבור זמן קצר מאוד לארגון הריגול הנגדי שאך זה הוקם, סמֶר"ש).
    חוסר המעצורים שכמעט לא ייאמן של המערכת הסובייטית מסביר במידה רבה, אך לא שלמה, מדוע עברו כה רבים מחיילי הצבא האדום לשעבר להילחם לצד הגרמנים. בסטלינגרד, דיביזיות הקו הקדמי של הארמיה השישית כללו יותר מ-50 אלף אזרחי ברית המועצות במדים גרמניים. חלקם גויסו לשירות בכפייה אכזרית, אחרי שהורעבו עד מוות במחנות שבויים. אחרים התנדבו בלב שלם. בקרבות האחרונים, כפי שמעידים דוחות גרמניים רבים, גילו אותם אזרחים סובייטים, שנקראו הִיוִוים, גבורה ומסירות בלחימה נגד בני ארצם. אין צורך לומר שהנקוו"ד של בֶּריָה נתקף בהלה של חשדנות קדחתנית, כשהתבררו לו ממדי חוסר הנאמנות.
    נושא זה הוא עדיין בחזקת טאבו ברוסיה של היום. אל"ם בחיל הרגלים שהיה דרך מקרה שותפי לתא שינה בנסיעה לווֹלגוֹגרד (כפי שנקראת היום סטלינגרד) סירב בתחילה להאמין שאפילו רוסי אחד היה מסוגל ללבוש מדים גרמניים. הוא השתכנע לבסוף כשסיפרתי לו על דוחות הקצבת המזון של הארמיה השישית בארכיונים הגרמניים. תגובתו, כמי ששטם בעליל את סטלין על הטיהורים שעשה בצבא האדום, היתה מעניינת. "הם הפסיקו להיות רוסים", אמר חרש. דבריו היו חזרה כמעט מדויקת על הנוסחה שהיתה שגורה 50 שנה ויותר לפני כן, כשדיווחה חזית סטלינגרד לשצ'רבקוב במוסקבה על "רוסים לשעבר".3 הרגשות שעוררה המלחמה הפטריוטית הגדולה נותרו בעינם, חסרי סלחנות היום כמעט כפי שהיו אז.
    הסיפור המלא של איוולת, חוסר רחמים וטרגדיה אומר דרשני בכמה מובנים בלתי־צפויים. בצד הגרמני, ההיבט המדהים ביותר נעוץ לאו דווקא בסוגיה הבולטת של מעורבות הוורמאכט בפשעי מלחמה, שעדיין שנויה במחלוקת משולהבת בגרמניה של היום. הוא נעוץ, תחת זאת, בבלבול של סיבה עם מסובב, ובייחוד בבלבול בין אמונות פוליטיות לבין תוצאותיהן. החיילים הגרמנים בברית המועצות - כפי שחושפים מכתבים רבים מאוד שנשלחו מסטלינגרד - היו שרויים בליקוי מאורות מוסרי גמור. היעדים שהוצבו להם - שעבוד הסלאבים והגנה על אירופה מפני הבולשביזם באמצעות מכת מנע - פעלו כבומרנג, בלשון המעטה. עד עצם היום הזה, רבים מהגרמנים שחזרו משם חיים רואים את הקרב על סטלינגרד כמלכודת סובייטית מחוכמת, שהם התפתו להיכנס לתוכה בשורה של נסיגות בכוונה תחילה. לפיכך הם רואים את עצמם כקורבנות האסון, לא כמחולליו.
    אבל דבר אחד אינו שנוי כלל במחלוקת. הקרב על סטלינגרד נשאר כשהיה, נושא טעון במישור האידיאולוגי וחשוב במישור הסמלי. המילה האחרונה לא תיאמר בנושא זה עוד שנים רבות.
     
    חלק גדול מהזמן שהוצאתי על מחקר לספר הזה היה עלול לרדת לטמיון, והזדמנויות רבות־ערך היו מוחמצות, אלמלא עזרתם והצעותיהם של ארכיבאים וספרנים. אני אסיר תודה במיוחד לבאים: פראו אירינה רנץ מהספרייה להיסטוריה בשטוטגרט; הר מאייר ופראו ארהרדט מהארכיון הצבאי של הארכיון הפדרלי בפרייבורג; פראו שטאנג ואחרים מסגל הספרייה של המכון לחקר ההיסטוריה הצבאית בפּוֹטסדָם; ולרי מיכאילוביץ' רומיאנצב מהמרכז לארכיונים היסטוריים ולהנצחה צבאית של משרד ההגנה בפודולסק; ד"ר קיריל מיכאילוביץ' אנדרסן, מנהל המרכז הרוסי לשימור ולמחקר של מסמכי ההיסטוריה בת־זמננו במוסקבה; ד"ר נטליה בוריסובנה וולקובה, מנהלת הארכיון הממלכתי הרוסי לספרות ולמדעי הרוח; וד"ר דינה ניקולאייבנה נוחוטוביץ' מהארכיון הממלכתי של הפדרציה הרוסית.
    אני חב חוב בל ישוער לד"ר דטלף פוגל, שהושיט לי עזרה בדרכים רבות מספור בתחילת מחקרי, וגם העמיד לרשותי את אוסף הפרסומים של אגודות סטלינגרד של חיילים ותיקים גרמנים ואוסטרים שברשותו. ד"ר אלכסנדר פרידריך פאולוס הרשה לי באדיבותו לעיין במסמכים של סבו, גנרל־פלדמרשל פרידריך פאולוס, וסיפק לי העתקים של דברים שכתבו בני המשפחה בנושא זה לאחר מעשה. פרופ' ד"ר האנס גירגנזון, הפתולוג של הארמיה השישית בקסל (כיס הכיתור של סטלינגרד) הסביר לי בסבלנות רבה את פרטי עבודתו וממצאיו שם, ואת הרקע למותם של חיילים גרמנים נצורים - מרעב, מקור ומעקָה (סטרס). בן שפרד הסביר בטובו את ממצאי המחקר החדיש על הלם קרב במלחמת העולם השנייה. אני אסיר תודה גם על השקפותיו של קורט, הרוזן פון שווייניץ, על אסטרטגיה בסטלינגרד, ועל דבריו על השלכות המינוח הצבאי ששימש בתשדורות בנובמבר 1942.
    על ייעוץ לגבי מקורות רוסיים ועל הצעות אחרות אני אסיר תודה לבאים: יורי אוביזאקוב, ד"ר קתרין אנדרייב, פרופ' ג'ון אריקסון, ד"ר ויקטור גורברוב, ג'ון הולידיי, אל"ם למר איבנוביץ' מקסימוב מהאגף להיסטוריה של משרד ההגנה הרוסי ופרופ' אנטולי אלכסנדרוביץ' צ'רנובאייב. אני חב רבות גם לאלה שהעמידו אותי בקשר עם ניצולי סטלינגרד, גם ברוסיה וגם בגרמניה, ולאלה שעזרו ודאגו לי בנדיבות שכזו בשתי הארצות: כריס אלכסנדר, לאופולד הרוזן פון ביסמרק, אנדרו גימסון, כריסטיאנה פן דה פלדה, רס"ן יואכים הברון פון מלצן, ד"ר מארי־כריסטינה, הרוזנת פון שטאופנברג, וגלב והרייט שסטקוב.
    בוולגוגרד אני חב רבות לסיועם ולנדיבותם של ד"ר ראיסה מרטובנה פטרוניובה, סגנית הרקטור של אוניברסיטת וולגוגרד, ועמיתיה פרופ' נדייז'דה וסילייבנה דולינה, מנהלת לימודי ההיסטוריה והתרבות, גלינה בוריסובנה מהמחלקה להיסטוריה ובוריס ניקולאייביץ' אולקו, מנהל מוזיאון האוניברסיטה, וכן סייעו בידי ניקולאי סטפנוביץ' פיודורטוב, יו"ר ועד ותיקי המלחמה של מחוז וולגוגרד, וסא"ל גנאדי וסילייביץ' פבלוב.
    התרגומים מרוסית הם מעשה ידיהן של ד"ר גליה וינוגרדובה וליובוב וינוגרדובה, שעזרתן במשא ומתן על גישה לארכיונים היתה מופת של דיפלומטיה מיומנת, עקשנות ורוח טובה. תרומתן, שלא לדבר על ידידותן, חוללה תמורה במיזם כולו.
    אני אסיר תודה עד מאוד לאותם משתתפים ועדי ראייה שהיו מוכנים לפנות זמן ומאמצים רבים להעלאת זיכרונות העבר. אחדים נתנו לי בנדיבות רבה כתבי יד שלא פורסמו, מכתבים ויומנים. שמותיהם - מלבד השלושה שהעדיפו שלא להזדהות - רשומים בפתח מראי המקום שבסוף הספר.
    ספר זה לא היה זוכה לעלות על הכתב אלמלא אליאו גורדון מהוצאת פינגווין, שהגה את הרעיון, וכן פיטר מאייר בארצות הברית והאנס אוואלד דדה בגרמניה, שהתלהבותם מהמיזם ותמיכתם בו מעצם ראשיתו הם שאפשרו את המחקר. במיוחד, נפלה בידי הזכות שאנדרו נורנברג היה לי סוכן ספרותי, יועץ וידיד.
    בראש ובראשונה נתונה תודתי, כתמיד, לארטמיס קופר, רעייתי ועורכת הטיוטות הראשונות שלי, שהושיטה לי עזרה כה רבה בחודשי היעדרותי מהארץ, כאשר היתה לה עבודה רבה די והותר משלה.
     
    הערת המתרגם: למען הנוחות בזיהוי, מספרי הארמיות הגרמניות כתובים במילים (כגון הארמיה השישית), והסובייטיות - בספרות (ארמיה 62); מספרי הקורפוסים הגרמניים מופיעים בספרות לטיניות (קורפוס IV), והסובייטיים - בספרות (קורפוס 16). ועוד: "חזית" בצבא האדום שקולה כנגד "קבוצת ארמיות" בצבא הגרמני.
     
    חלק ראשון 
    "העולם יעצור את נשימתו"
     
     
    חרב פיפיות ושמה ברברוסה
     
    הבוקר הקיצי של שבת, 21 ביוני 1941, היה מושלם. ברלינאים רבים יצאו ברכבת לפוטסדם כדי לבלות את היום בגני סן סוּסִי. אחרים יצאו לשחייה בחופי ואנזֵה או ניקולסזֵה. בבתי הקפה כבר התחלף המלאי העשיר של בדיחות על טיסתו של רודולף הֵס לבריטניה בסיפורים על הפלישה הממשמשת ובאה לברית המועצות. אחדים, שהצטמררו למחשבה על הרחבתה של המלחמה עד כדי כך, תלו את תקוותיהם ברעיון שסטלין ימסור את אוקראינה לגרמניה ברגע האחרון.
    אנשי השגרירות הסובייטית בשדרת אוּנטֶר דֶן לִינדֶן שהו במשרדיהם. מברק בהול ממוסקבה דרש "הבהרה חשובה"4 לגבי ההכנות הצבאיות רחבות הממדים שהתנהלו לאורך הגבול, מהים הבלטי עד הים השחור. ולנטין בֵּרֶז'קוֹב, המזכיר הראשון והמתורגמן הראשי, טלפן אל משרד החוץ הגרמני בווילהלמשטראסה כדי להסדיר פגישה. נאמר לו שהרייכסמיניסטר (שר הרייך) יואכים פון ריבנטרופ היה מחוץ לעיר, ושאת סגן השר, הברון פון וַייצזאקֶר, לא היה אפשר להשיג בטלפון. שעות הבוקר חלפו להן, ועוד ועוד מברקים בהולים הגיעו ממוסקבה ודרשו מידע. אווירה של היסטריה כבושה השתררה בקרמלין עם הצטברות הראיות לכוונותיה של גרמניה, אשר נוספו על ההתרעות שהתקבלו בשמונת החודשים הקודמים, יותר מ-80 במספר. סגן ראש הנקוו"ד דיווח זה עתה על לא פחות מ"39 חדירות מטוסים אל מעבר לגבולות ברית המועצות" ביום הקודם.5 הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר.
    שגריר ברית המועצות בברלין, ולדימיר דֵקָנוֹזוֹב, היה שותף לאמונתו של סטלין כי מדובר בסך הכול במערכה של סילוף מידע, שמקורה הראשוני בלונדון. הוא אפילו דחה דוח מאת הנספח הצבאי שלו, שהודיע לו כי 180 דיביזיות גרמניות התפרסו לאורך הגבול. דקנוזוב, בן־חסותו של ראש הנקוו"ד לַברֶנטִי בֶּריָה, היה גיאורגי כמוהו, ובעל דרגה בכירה בנקוו"ד. ניסיונו בענייני חוץ לא חרג בהרבה מעבר לחקירה ול"טיהור" של דיפלומטים סובייטים מנוסים הרבה יותר ממנו. אחרים בנציגות, גם אם לא העזו להביע את דעותיהם בתקיפות רבה מדי, לא פקפקו בכך שהיטלר מתכנן פלישה. הם אפילו שלחו את דפי ההגהה של שיחון שהוכן למען כוחות הפלישה, אשר הובאו בחשאי לקונסוליה הסובייטית בידי דפָּס קומוניסט גרמני. הביטויים השימושיים ברוסית שהופיעו בו כללו בין השאר: "היכנע!" "ידיים למעלה!" "איפה יושב־ראש הקולחוז שלך?" "האם אתה קומוניסט?" ו"אני יורה!"
    צלצולי הטלפון החוזרים ונשנים של ברז'קוב לווילהלמשטראסה נענו בהודעה שריבנטרופ "אינו כאן ואיש אינו יודע מתי יחזור".6 בצהרי היום ניסה המזכיר הראשון לפנות אל עובד אחר במשרד החוץ, ראש המחלקה הפוליטית. "אני משוכנע שמשהו קורה במפקדת הפיהרר. יש לשער שכולם נמצאים שם", שמע מפיו. אבל שר החוץ הגרמני דווקא היה בברלין. ריבנטרופ היה עסוק בהכנת הוראות לשגרירות הגרמנית במוסקבה, שנשאו את הסימון "בהול! סוד מדינה!" הוטל על השגריר, פרידריך ורנר הרוזן פון דר שוּלֶנבורג, למסור למחרת בבוקר - כשעתיים אחרי שתתחיל הפלישה - רשימת קובלנות לממשלה הסובייטית, שתשמש כאמתלה.
    שעות אחר הצהריים של שבת בברלין חלפו להן, הגיע הערב, והמברקים ממוסקבה נעשו יותר ויותר תזזיתיים. ברז'קוב טלפן לווילהלמשטראסה מדי חצי שעה, ועדיין לא היה שום פקיד בכיר שהסכים לקבל את שיחתו. מבעד לחלון הפתוח של משרדו ראה את קסדות שוּצמָן החדודות, בנוסח הפרוסי הישן, של השוטרים השומרים על השגרירות. מעבר להם טיילו ברלינאים טיולים של מוצאי שבת באונטר דן לינדן. הניגוד בין מלחמה לשלום לבש צביון סוריאליסטי, מבלבל חושים. רכבת האקספרס מברלין למוסקבה עמדה לעבור באותה שעה דרך הארמיות הגרמניות הממתינות, ולחצות את הגבול כאילו הכול כשורה.
     
    במוסקבה זימן שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מוֹלוֹטוֹב את הרוזן פון דר שולנבורג לקרמלין. אחרי שפיקח על השמדת מסמכיה הסודיים של השגרירות, יצא שגריר גרמניה לפגישה שנקבעה לתשע וחצי. כשהוצגו בפניו ראיות להכנותיהם של הגרמנים ודרישה להסבירן, הוא לא הודה שהפלישה ממשמשת ובאה. הוא רק הביע את השתוממותו על שברית המועצות אינה מסוגלת להבין את המצב וסירב להשיב על כל שאלה בטרם יתייעץ עם ברלין.
    שולנבורג היה דיפלומט מהאסכולה הישנה, משוכנע בצדקת הכלל שטבע ביסמרק - אסור לגרמניה לצאת למלחמה על רוסיה - והיתה לו סיבה טובה להתפלא על בערותו של הקרמלין. יותר משבועיים לפני כן הוא הזמין את דקנוזוב, שהיה אז במוסקבה, לארוחת צהריים פרטית ובמהלכה הציג בפניו את תוכניותיו של היטלר. ניכר ברוזן הקשיש שהוא חש עצמו פטור מכל חובת נאמנות למשטר הנאצי, אחרי שהפיהרר שיקר לו בגלוי וטען שאין הוא רוקם שום מזימות נגד רוסיה.01 אבל דקנוזוב, שנדהם לשמע החשיפה, חשד מיד בהונאה. סטלין, שהגיב גם הוא באותה דרך, התפוצץ בישיבת הפוליטביורו: "סילופי המידע הגיעו עכשיו לדרג השגרירים!"7 סטלין היה משוכנע שרוב ההתרעות היו "אנגליסקאיה פרובוקציה" - חלק ממזימתו של וינסטון צ'רצ'יל, אויבה המושבע של ברית המועצות, לחרחר מלחמה בין ברית המועצות לבין גרמניה. מאז טיסתו של הס לסקוטלנד, נעשתה הקנוניה שראה סטלין בדמיונו סבוכה ומסובכת שבעתיים.
    01 בסופו של דבר התנקם בו היטלר. שולנבורג, שקושרי יולי בחרו בו ב-1944 כשר החוץ שלהם אחרי שתתממש תוכניתם להתנקש בחיי הפיהרר ברסטנבורג, נתלה בבית סוהר נאצי בנובמבר של אותה שנה.
     
    סטלין, שסירב לקבל את אפשרות הפלישה עד לשעות אחר הצהריים של אותה שבת, עדיין פחד פחד מוות מכל התגרות בהיטלר. גבלס השווה אותו, לא בלי הצדקה מסוימת, לארנב מהופנט מול נחש. דוחות שהגיעו בזה אחר זה ממשמרות הגבול דיברו על חימום מנועי טנקים ביערות שמעבר לגבול, ועל אנשי הנדסה צבאית גרמנית שבונים גשרים על נהרות ומסלקים את סבכי התיל הדוקרני שנפרסו קודם לכן לפני עמדותיהם. מפקד המחוז הצבאי המיוחד קִיֶיב התריע שמלחמה עומדת לפרוץ בתוך שעות. הגיעו דיווחים מהנמלים הבלטיים על ספינות גרמניות שהפסיקו פתאום להעמיס מטענים והפליגו הביתה. אבל סטלין, הרודן הטוטליטרי, עדיין לא היה מסוגל להשלים עם הרעיון שמהלך המאורעות יכול להימצא מחוץ לשליטתו.
    באותו לילה, אחרי דיונים ממושכים עם מפקדיו הבכירים של הצבא האדום בלשכתו, ניאות סטלין לשגר הודעה מוצפנת לכל מפקדות המחוזות הצבאיים במערב. "במהלך 22-23 ביולי ייתכנו התקפות פתע של הגרמנים על חזיתות02 לנינגרד, הבלטית המיוחדת, המערבית המיוחדת, קייב המיוחדת ואודסה. משימת כוחותינו היא לא להיגרר אחר התגרויות כלשהן העלולות לחולל סיבוכים גדולים. בה בעת צריכים הכוחות... להימצא בכוננות קרבית מלאה, כדי לעמוד בפני מכה פתאומית אפשרית מצד הגרמנים ובעלי בריתם".8 חיל הים, וכמה קצינים בכירים של הצבא האדום, התעלמו בשקט מפקודותיו של סטלין שלא לגייס עתודות. אבל ליחידות רבות, ההתרעה שיצאה רק אחרי חצות איחרה את המועד.
    02 כאמור לעיל, "חזית" היא המונח הסובייטי המקביל ל"קבוצת ארמיות" בצבאות גרמניה ובעלות־הברית המערביות. [המתרגם]
     
     
    בברלין נואש ברז'קוב מכל תקווה להשיג את משרדו של ריבנטרופ ככל שהתמשך הלילה. ופתאום, בסביבות שלוש לפנות בוקר, צלצל הטלפון לידו. "הר רייכסמיניסטר פון ריבנטרופ", הודיע קול לא מוכר,9 "מעוניין להתראות עם נציגי הממשלה הסובייטית במשרד החוץ בווילהלמשטראסה". ברז'קוב הסביר שיידרש זמן כדי להעיר את השגריר ולהזמין מכונית.
    "מכוניתו של הרייכסמיניסטר כבר ממתינה לפני שגרירותכם. השר מעוניין להתראות עם הנציגים הסובייטים תכף ומיד".
    בצאתם מהשגרירות מצאו דקנוזוב וברז'קוב לימוזינה שחורה ממתינה לצד המדרכה. פקיד משרד החוץ במדי שרד עמד ליד הדלת, וקצין ס"ס נשאר יושב ליד הנהג. כשהחלו לנסוע הבחין ברז'קוב כי מעבר לשער ברנדנבורג כבר הפציע השחר מעל עצי הטירגרטן. היה זה בוקרו של היום הארוך בשנה.
    כשהגיעו לווילהלמשטראסה מצאו קהל גדול מול הבניין. הכניסה בעלת גגון הברזל המחושל היתה שטופה באורות המצלמות של צוותי יומני החדשות. עיתונאים הקיפו את שני הדיפלומטים הסובייטים וסנוורו אותם לרגע במבזקי המצלמות שלהם. קבלת הפנים הבלתי־צפויה הזאת עוררה בברז'קוב חשש מפני הגרוע מכול, אבל דקנוזוב נותר, ככל הנראה, איתן באמונתו שגרמניה וברית המועצות שרויות עדיין במצב של שלום.
    השגריר הסובייטי, "בקושי מטר וחצי בגובה, בעל חוטם קמור קטן וכמה קווצות של שיער שחור דבוקות לקרקפתו הקירחת",10 לא היה מרשים בהופעתו. כשקיבל היטלר את פניו לראשונה, הוא הורה להעמיד לצדדיו את שני שומרי הס"ס הגבוהים ביותר שלו, כדי להטעים את הניגוד. אבל הגיאורגי קטן הקומה היה מסוכן לאלה שהיו מסורים לסמכותו. הוא נודע בשם "התליין מבָּאקוּ" על פעילותו לדיכוי הקווקז בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית. הוא אפילו הורה לבנות בבית השגרירות בברלין תא עינויים והוצאה להורג, כדי לטפל בחשודים בבגידה בקהילה הסובייטית.
    ריבנטרופ, שהמתין לבואם, פסע הלוך ושוב בחדרו "כמו חיה בכלוב".11 לא היה שום זכר לאותה "ארשת של מדינאות שהיתה שמורה עמו לאירועים גדולים".
    "יש לפיהרר זכות מוחלטת להתקיף את רוסיה עכשיו", חזר ואמר, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.12 "בלי ספק היו הרוסים מתקיפים אותנו בעצמם, אלמלא עשינו זאת אנו". הסובבים אותו היו משוכנעים שהוא אינו יכול להתמודד עם המחשבה על הרס מה שנראה לו כגדול ההישגים בקריירה הדיפלומטית שלו, הסכם מולוטוב־ריבנטרופ. ייתכן גם שהוא התחיל לחשוד כי הימורו הפזיז של היטלר עלול להתגלות כגדול האסונות בהיסטוריה.
    שני הנציגים הסובייטים הובאו למשרדו הענקי של הרייכסמיניסטר. משטח של רצפת פרקט מעוצבת, רחבת ידיים, הוליך אל שולחן הכתיבה שבקצהו הרחוק מהדלת. פסלוני ארד ניצבו לאורך הקירות. כשהתקרבו, נדהם ברז'קוב למראהו של ריבנטרופ. "פניו היו ארגמניות ונפוחות, עיניו היו מזוגגות ודלוקות".13 הוא שאל את עצמו אם האיש אינו שתוי.
    אחרי לחיצות ידיים לצאת ידי חובה ותו לא, הוליך אותם ריבנטרופ אל שולחן צדדי, שם התיישבו. דקנוזוב התחיל להקריא איגרת שביקשה הסברים מרגיעים מממשלת גרמניה, אבל ריבנטרופ שיסע את דבריו ואמר שהוא הוזמן לפגישה מסיבות אחרות לגמרי. הוא הקריא בגמגום דברים שהיו שקולים כנגד הכרזת מלחמה, אם כי המילה הזאת לא נאמרה במפורש: "יחסה העוין של הממשלה הסובייטית כלפי גרמניה והאיום הרציני שמייצגים ריכוזי הכוחות הרוסיים על גבולה המזרחי של גרמניה אילצו את הרייך לנקוט צעדי־נגד צבאיים".14 ריבנטרופ חזר על עצמו כמה פעמים, בדרכים שונות, והאשים את ברית המועצות בכל מיני מעשים, לרבות חדירה צבאית לשטח גרמני. בבת־אחת התברר לברז'קוב שהוורמאכט כבר פתח בלי ספק בהתקפתו. הרייכסמיניסטר קם פתאום ועמד. הוא מסר את הנוסח המלא של תזכיר היטלר לשגרירו של סטלין, שהמילים נעתקו מפיו. "הפיהרר הטיל עלי להודיע לך רשמית על צעדי ההתגוננות הללו".15
    דקנוזוב קם גם הוא על רגליו. פדחתו הגיעה בקושי לכתפו של ריבנטרופ. משמעות הדברים ששמע נקלטה סוף־סוף. "אתם תתחרטו על ההתקפה המעליבה, המתגרה והטורפנית מיסודה הזאת על ברית המועצות. אתם תשלמו עליה ביוקר!"16 הוא פנה לצאת, עם ברז'קוב מאחוריו, וצעד אל הדלת. ריבנטרופ חש להדביק אותם. "אמור להם במוסקבה", לחש בבהילות, "שאני התנגדתי להתקפה הזאת".
    השחר כבר עלה כאשר נכנסו דקנוזוב וברז'קוב ללימוזינה לנסיעה הקצרה בחזרה לשגרירות הסובייטית. באונטר דן לינדן מצאו שפלגת ס"ס כבר הקיפה את גוש הבניינים. בתוכו שמעו מפי אנשי הסגל שהמתינו לשובם כי כל קווי הטלפון שלהם נותקו. הם הדליקו את מקלט הרדיו כדי להאזין לתחנה רוסית. שעון מוסקבה הקדים את שעון הקיץ הגרמני בשעה אחת, כך שהשעה היתה עכשיו 06:00 בבוקר ביום א', 22 ביוני. למרבה ההשתוממות ומגינת־הנפש, מהדורת החדשות הרחיבה את הדיבור על עלייה בנתוני התפוקה של התעשייה והחקלאות הסובייטיות. בעקבותיה באה התעמלות הבוקר. לא נאמרה מילה על הפלישה הגרמנית. אנשי הנקוו"ד והגר"או (המודיעין הצבאי) הבכירים בשגרירות חשו מיד לקומה העליונה, אזור מוגבל שהיה סגור בדלתות פלדה מחוסמת ובתריסי פלדה על החלונות, והתחילו להזין מסמכים סודיים לתנורים מהירי־בעירה מיוחדים, שהותקנו שם לשעת חירום.
     
    בבירת ברית המועצות הועמדו בכוננות סוללות הנ"מ, אבל לרוב התושבים עדיין לא היה מושג על המתרחש. אנשי הנוֹמֶנקלָטוּרָה03 שנצטוו לאייש את משרדיהם חשו משותקים בהיעדר כל הכוונה. סטלין לא דיבר. שום קו הפרדה בין פרובוקציה לבין מלחמה בקנה מידה מלא לא הוגדר מעולם, ואיש לא ידע מה קורה בחזית. התקשורת התמוטטה תחת לחץ ההסתערות.
    03 המעמד המיוחס בעל זכויות היתר בחברה הסובייטית חסרת המעמדות. [המתרגם]
     
    אפילו האופטימיסטים הקנאים ביותר בקרמלין הבינו שתקוותיהם נופצו. האימות התקבל ב-03:15 ממפקד צי הים השחור, שדיווח על הפצצה גרמנית על בסיס חיל הים בסֵבַסטוֹפּוֹל. קציני הים הסובייטים לא יכלו שלא להיזכר בהתקפת הפתע היפנית על פורט ארתור ב-1904. גאורגי מָלֶנקוֹב, אחד ממקורביו של סטלין, סירב להאמין לדבריו של אדמירל ניקולאי קוּזניֵיצוֹב, ולכן טלפן שוב בעצמו כדי לשוחח אישית עם המפקד בסבסטופול ולוודא שאין זה תכסיס שהגו קצינים בכירים כדי לכפות פעולה על המנהיג. בחמש וחצי - שעתיים אחרי פתיחת המתקפה בחזיתות המערביות - מסר שולנבורג את הכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית למולוטוב. לדברי אחד הנוכחים, דמעות זעם עמדו בעיניו של השגריר הקשיש כשדיבר, והוא הוסיף וחיווה את דעתו האישית לאמור שהחלטתו של היטלר היתה בגדר טירוף. מולוטוב מיהר אל לשכתו של סטלין, שם התכנס הפוליטביורו. כששמע סטלין את החדשות, הוא צנח לכיסאו, לפי המסופר, ולא פצה פה. שרשרת השגיאות הכפייתיות שלו סיפקה לו חומר רב למחשבה מרה. המנהיג שנודע יותר מכול בעורמתו חסרת המעצורים, נפל בפחת שהוא עצמו היה האחראי העיקרי לחפירתה.
    הידיעות שהגיעו מהחזית בימים הבאים סיפרו על אסונות נוראים, וסטלין, שאופיו הבריוני כלל נימה חזקה של פחדנות, זימן את בריה ומולוטוב להתייעצות סודית. האם עליהם לבקש שלום עם היטלר, יהיו המחיר וההשפלה אשר יהיו, כפי שקרה בבּרֶסט־לִיטוֹבסק ב-1918? הם יוכלו לוותר על רוב אוקראינה, על בּיֵילוֹרוּסיָה ועל המדינות הבלטיות. מאוחר יותר זומן לקרמלין שגריר בולגריה איוון סטָמֵנוֹב. מולוטוב שאל אותו אם יהיה מוכן לשמש כמתווך, אך הוא סירב, לתדהמתם. "גם אם תיסוגו עד הרי אוּרָל", ענה להם,17 "אתם עדיין תנצחו בסופו של דבר".
     
    רוב רובם של התושבים בפנים ברית המועצות עדיין לא ידעו מאומה על האסון שאירע לארצם. היה זה יום השבתון השבועי, ומרכז מוסקבה היה ריק מאדם. אדמירל קוזנייצוב, מפקד חיל הים, הרהר על המראות השלווים כשעשה את הדרך לקרמלין במכוניתו. תושבי הבירה "עדיין לא ידעו שאש בוערת בגבולות ושהיחידות הקדמיות שלנו שרויות בלחימה כבדה".
    לבסוף, בצהרי היום ב-22 ביוני, קולו של מולוטוב - לא קול סטלין - הוא שבקע ממקלטי הרדיו. "בארבע לפנות בוקר היום תקפו כוחות גרמניים את ארצנו, בלי שהציגו שום תביעות לברית המועצות ובלי הכרזת מלחמה". הודעתו לא מסרה פרטים. "ענייננו צודק", סיכם בקול מאובן. "האויב יובס. אנחנו ננצח".
    התנסחותו של מולוטוב היתה נטולת השראה ודיבורו היה כבד ומסורבל, אבל ההכרזה עוררה תגובה אדירה ברחבי ברית המועצות. העיר סטלינגרד שעל הנהר וולגה אולי היתה רחוקה מזירת הלחימה, אבל הדבר לא גרע מאומה מרושם הדברים. "זה היה כאילו נפלה פצצה משמים, זה היה זעזוע נורא", סיפרה לימים סטודנטית צעירה.18 היא התנדבה מיד לשרת כאחות. חבריה וחברותיה, ובייחוד חברי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) החלו לאסוף תרומות למאמץ המלחמתי.
    אנשי המילואים לא המתינו לצו גיוס. הם התייצבו לאלתר. בתוך חצי שעה מנאומו של מולוטוב יצא איש המילואים ויקטור גוֹנצָ'רוֹב מביתו אל מרכז הגיוס. אשתו, שעבדה בחניון החשמליות של סטלינגרד, לא יכלה להתפנות כדי להיפרד ממנו. אבל אביו הזקן ליווה אותו - כדי לשלח אותו לדרכו, שיער. הוא לא העלה על דעתו שאביו, קוזק בן 81 ש"נלחם בארבע מלחמות",19 בא בכוונה להתנדב. אבל לזעמו הרב של גונצ'רוב קשישא, אנשי המרכז דחו אותו.
    באוניברסיטה הטכנית של סטלינגרד, בקרבת מפעל הטרקטורים הענקי, תלו הסטודנטים מפה גדולה על הקיר, מוכנים ומזומנים לסמן בדגלים את התקדמותו של הצבא האדום לתוך גרמניה. "חשבנו", אמרה אחת מהם,20 "שאנחנו נרסק את האויב במהלומה אחת, אדירה ומכרעת". יומני חדשות רבים מספור על ייצור טנקים ועל הישגים תעופתיים שכנעו אותם בעוצמתה התעשייתית והצבאית הכבירה של ברית המועצות. הרושם שעשו התמונות היה עז שבעתיים בארץ שעד לאחרונה נחשלה מאחור בכל תחומי הטכנולוגיה. מלבד זאת, שליטתה הכול־יכולה של המערכת הסטליניסטית מבית שיוותה לה צביון שאינו ניתן לערעור, בעיני אלה שנמצאו בתוכה. "התעמולה נפלה על קרקע שהוכשרה היטב", הודה עוד אחד מהסטודנטים של סטלינגרד.21 "לכולנו היה הדימוי החזק הזה, של המדינה הסובייטית כארץ שאי־אפשר להכניע אותה". איש מהם לא חזה בדמיונו את מר הגורל הצפוי לברית המועצות, ועוד פחות מזה את מה שצפן הגורל לעיר המופת סטלינגרד, עם מפעלי ההנדסה שלה, הפארקים העירוניים ובתי הדירות הגבוהים והלבנים הנשקפים על הנהר הגדול וולגה.
     
     
    • אנטוני ביוור
    • אנטוני ביוור

      אנטוני ג'יימס ביוור (באנגלית: Antony James Beevor;‏ נולד ב-14 בספטמבר 1946) הוא היסטוריון בריטי שכתב רבות על מלחמת העולם השנייה בפרט ועל המאה ה-20 בכלל.

      סטלינגרד", שפורסם לראשונה ב-1998, זכה בפרסים רבים, לרבות בפרס סמואל ג'ונסון, פרס הות'ורנדן לספרות ופרס וולפסון להיסטוריה. 
      בנוסף, הוא חבר מסדר האמנויות והספרות בדרגת אביר, עמית החברה המלכותית לספרות (FRSL) ויושב-ראש לשעבר של איגוד הסופרים וכן מרצה אורח במחלקת ההיסטוריה והארכאולוגיה בבירקבק, אוניברסיטת לונדון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות