אֵין זְמַן נָכוֹן לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירִים
אֵין זְמַן נָכוֹן לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירִים.
לֹא בְּשַׁבָּת
וְלֹא בְּרִאשׁוֹן,
וְכַמּוּבָן שֶׁלֹּא בְּחֲמִישִׁי, אַלְלַי.
(בְּעֶצֶם, בְּחֲמִישִׁי אוּלַי כֵּן. אוּלַי)
אִי–אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שִׁירִים בְּצָהֳרַיִם
וְלֹא אַחֲרֵיהֶם,
לֹא בָּעֶרֶב
וְלֹא בַּבֹּקֶר וַדַּאי.
(בְּעֶצֶם, אוּלַי בַּבֹּקֶר כֵּן. אוּלַי)
לֹא כּוֹתְבִים שִׁירִים לִפְנֵי
וְלֹא אַחֲרֵי,
לֹא בִּזְמַן וְלֹא תּוֹךְ כְּדֵי. לֹא כְּדַאי.
(בְּעֶצֶם, אוּלַי תּוֹךְ כְּדֵי כֵּן. אוּלַי)
הַזְּמַן הַנָּכוֹן הוּא עַכְשָׁו.
כָּעֵת.
בְּרֶגַע זֶה.
זֶה הַזְּמַן לִכְתֹּב שִׁירִים,
בִּזְמַן הֹוֶה.