הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • משמר העמק לא תיפול!
    ספר מוגן
     
  • משמר העמק לא תיפול!
    כנרת זמורה-דביר | 2013 | היסטוריה ופוליטיקה | 336 עמ' מודפסים
    משמר העמק לא היתה אמורה לשרוד. מגיניה לא היו אנשי מלחמה, משנתם הפוליטית הכתיבה דו קיום, הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך אליהם, סעדו אותם במרפאתם. משמר העמק היתה נקודה מוקפת בכפרים ערבים, המתקפה עליה החלה עוד בטרם סיימו אנשיה לחרוץ באדמתם שוחות מגן.
     
    זו היתה שיאה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ ישראל בין דצמבר 1947 למאי 1948 - יום פלישת מדינות ערב. 11 ימים ארך הקרב על משמר העמק שלימים נודע כנקודת מפנה במלחמת העצמאות. ריכוז הכוחות בעמק היה חסר תקדים בהיקפו. את עניינה של האוכלוסייה הפלסטינית תבעו כוחותיו המזוינים של צבא ההצלה בראשותו של פאוזי אל-קאוקג´י. היישוב היהודי זרק לקרב את הגדוד הראשון של הפלמ"ח ויחידות החי"ש של "ההגנה". אלו היו 11 ימים של קרבות מרים, רוויי דם ואש ועשן, 11 ימים מטלטלים שבין כליה לניצחון.
     
    עמירם אזוב, היסטוריון צבאי וחבר קיבוץ משמר העמק, תיחקר את ימי הקרב ושיחזר אותם, יום־יום ושעה-שעה, מנקודת מבטם של המעורבים בו: מגיני הקיבוץ והלוחמים שחשו לעזרתם; הפלסטינים וכוחות צבא ההצלה והבריטים שעמדו מנגד ועקבו בעניין אחר המתרחש.  
    אזוב מרצה להיסטוריה במכללת אורנים ומתמחה בהיסטוריה צבאית. מחברו של רב-המכר צליחה שעוסק במלחמת יום הכיפורים.
     
    משמר העמק לא תיפול! הוא ספר מעורר השתאות על קרב גבורה והקרבה שבסופו תקומה לאחד וכליה, חורבן ופליטות לאחר.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    הוספה למועדפים שלי
  • אנחנו ושכנינו
     
    באחד הבקרים הראשונים של חודש אפריל 1948 נשלח מיכה לין, מצעירי קיבוץ משמר העמק, על ידי מוכתר הקיבוץ, אריה דיאמנט, ליצור קשר עם עבדאללה שיתווי, אחד מידידיו הצעירים מהכפר אבו־שושא. שיתווי היה דמות יוצאת דופן בנוף הערבי האזורי. אביו היה מוכתר אבו־שושא, ואמו היתה יהודייה, בת למשפחת חקלאים מזיכרון יעקב שהתאהבה במוכתר כשעבד בנחלת הוריה בזיכרון וברחה עמו לעמק. היא נהגה לשוחח ביידיש עם היהודים שביקרו בכפר. עבדאללה בנה גדל והיה לגבר מושך, תכול עיניים, וברבות השנים נרצח בכיכר המרכזית של ג'נין. נאמר עליו כי חוסל עקב מערכות יחסים מגוונות שניהל עם נשים. מיכה לין ושיתווי קיימו ביניהם קשר הדוק שבמסגרתו היה שיתווי מדווח ללין על הלכי הרוח השוררים בקרב ערביי האזור.
    דיאמנט ביקש מלין לרכוש משיתווי 3,000 כדורים 9 מ"מ לאקדח. "ירדתי לשטח ההפקר בין היישובים", נזכר מיכה, "כשהוא הגיע. המתח כבר ריחף באוויר והעמדות בקיבוץ נדרכו שמא יעלה בדעתו של איש אבו־שושא להרע לי. אולם שיתווי לאחר שמסר תמורת טבין ותקילין את הכדורים הוסיף מידע חשוב: יש אצלנו 100 לוחמים של קאוקג'י, והצעירים רוצים מלחמה. המבוגרים לא. הוא הזהיר אותי שהדם יגיע עד לברכיים. אמרתי לו שאם הם מוכנים לא לירות אנחנו מתחייבים לא לירות בהם. 'מאוחר מדי', השיב לי."1 אולם גם למיכה לא היה מושג ממשי כי מדובר במשהו שעתיד לחולל מפנה מכריע בחיי שניהם. הוא העביר במהירות את הכדורים לידי דיאמנט ושיתף אותו במידע שקיבל. לא ברור מה עשה דיאמנט עם הידיעה הספציפית הזאת, אך היא ודאי נוספה לשמועות, להלכי רוח ולפיסות אינפורמציה אחרות שטענו את המתח, מאז ההחלטה באו"ם ב־29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ.
    19 שנים עברו מאז התיישב קיבוץ משמר העמק בנקודת הקבע שלו שבשוליו המערביים של עמק יזרעאל. הוא היה מראשוני הקיבוצים של תנועת ההתיישבות "הקיבוץ הארצי", היו בו 600 תושבים, שעלו לארץ מאזורים שונים בפולין, גליציה ומערב רוסיה.2 ההיאחזות בקרקע היתה אחד מהדגלים שהניפה הקבוצה שהתיישבה לרגלי תל אבו־שושא. דגל אחר היה "ציונות וסוציאליזם". השלישי היה "אחוות עמים". שלושת אלה היו דגליהם של אנשי תנועת הנוער השמאלית, "השומר הצעיר", שהקיבוץ הארצי היה התנועה המיישבת שלו.3 הם האמינו בשלושתם בלב שלם. במשך עשרים שנה גם ניסו לפעול על פיהם הלכה למעשה. כבר הקבוצה הראשונית הקטנה באה במגע יום־יומי עם שכניה הערבים, ידעה לנהל איתם משא ומתן, למדה את מנהגיהם ואת אורח מחשבתם. חלק מחברי הקבוצה אף הוזמנו לחתונותיהם ולחגיגותיהם. זאת ועוד, עד שנת 1936 היה משמר העמק היישוב היהודי היחיד בין יגור לבין ג'נין. "אחוות עמים" היתה אפוא גם צורך ביטחוני מובהק.
    היחסים עם השכנים עמדו במבחנים לא פשוטים ב"מאורעות תרפ"ט" (1929) ובמרד הערבי של שנת 1936.4 ב־28 באוגוסט שנת 1929 חוותה קבוצת החלוץ הקטנה שנאחזה למרגלות תל אבו־שושא טלטלה כאשר נאלצה לעזוב את המקום לכמה שבועות בלחץ כנופיות ערביות שהטילו אימתם על האזור. בהיעדר יכולת הגנה על היישוב, לאחר לבטים קשים, ובחסות הבריטים חזר כוח החלוץ שאייש את הנקודה אל המחנה הזמני בעפולה. נקודת השפל הזו מונפה לעליית הקיבוץ כולו, מעפולה, לנקודת הקבע באוקטובר 1929.5 מכאן ואילך היתה בניית הקיבוץ והחריש בשדותיו נעשית כאשר יד אחת במלאכה ויד שנייה אוחזת בשלח. נשק מועט נאגר בסליקים, החברים אומנו בנשק קל והחורשים בשדות יצאו מלווים בשומרים חמושים במקלות.
    האזור לא עמד במוקד המרד הערבי של שנת 1936. להוציא מקרים חמורים ספורים לא גלשה המתיחות למעשי הרג שיטתיים, רצח או פעולות תגמול. העימותים נשאו יותר אופי של "סכסוכי שכנים" שגרתיים — מקצתם בעלי אופי דרמטי יותר, מקצתם פחות; פלישה לשדות שגררה אלימות, גנבות מהעדרים וגנבת ציוד חקלאי.6
    בחודשים אפריל־יוני 1936 הוצת היער הצעיר שבפאתי הקיבוץ כ־10 פעמים ונשרפו כ־20 אלף עצים. בגיבוי בריטי יצאו החברים למארבים בשבילי הגישה ליער. לא אחת הופתעו המציתים בדרכם וברחו. גם הצבא הבריטי הגביר סיוריו וחילופי אש באזור הפכו לשגרה. שיתוף הפעולה עם הבריטים הניב יחסים טובים. באחד הימים הופיעה תזמורת הצבא בקונצרט על הדשא המרכזי בקיבוץ והתשואות הנלהבות כוונו לא רק לאיכות הביצוע.
     
    ***
     
    ב־2 בפברואר 1938 יצא חבר הקיבוץ אברהם גולדשלגר, שהיה מדריך משקי בקיבוץ עין השופט, מלווה בשני חברי קיבוץ עין השופט בדרכו הביתה למשמר העמק. באמצע הדרך חיכו לו כמה מתנקשים ערבים והרגוהו. גולדשלגר השאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים. רוצחו שבא מהכפר כופרין הסמוך, נתפס והוצא להורג.7 באזור פעלה גם כנופייתו הנודעת של יוסוף אבו־דורה שהיתה מעורבת בפרשת הקצין מעתלית לזרוביץ.8 בשבת ה־20 באוגוסט 1938 הבחינו שומרי קיבוץ משמר העמק בחמש דמויות, שני מבוגרים ושלושה ילדים מתקרבים לקיבוץ. בהמשך התנתקו המבוגרים מן הילדים והילדים המשיכו ללכת לעבר שער הקיבוץ. הילדים הגיעו לשער וסיפרו כי הם ילדיהם של בני הזוג לזרוביץ. הפרשה עוררה סערה ביישוב היהודי כולו. גורל הוריהם של הילדים — הם נרצחו בדם קר — התברר סופית רק לאחר 27 שנים.
    כאשר חלה רגיעה במאורעות, בשנת 1939, בעקבות היד החזקה שנקטו הבריטים כלפי המרד הערבי, חזרו יחסי השכנות לתקינותם היחסית. ימי מלחמת העולם השנייה לא היו טובים לשני הצדדים לעורר שדים מרבצם. הביקורים ההדדיים חודשו. מרפאת הקיבוץ חזרה לשמש כתובת למשפחות ערביות רבות.
     
    ***
     
    בשנות מלחמת העולם שימשו הקיבוץ וסתרי חורשותיו את פלוגות הפלמ"ח הראשונות, שמצאו בו את ביתן.9 האזור כולו על ציר משמר העמק-ג'וערה שימש כזירת האימונים המרכזית בצפון. כך עד לשלהי 1946. היחס של אנשי הקיבוץ לפלמ"ח היה מורכב. מצד אחד נרקמו יחסים אישיים טובים בין אנשי המחלקות השונות לבין הקיבוץ, מהצד האחר הווי הפלמ"ח הייחודי, כגון שימוש ללא אישור במתקני הקיבוץ או בפרי עמלו, העיק על חיי היום־יום. נוסף על כך, תנועת "השומר הצעיר" לא כיוונה את בניה לשרת בפלמ"ח, שהיה המסגרת המועדפת על בני הקיבוץ המאוחד. ויכוחים ודיונים אינסופיים נסובו סביב השאלה "לאן נגייס בנינו". חברים מעטים בלבד נרתמו למאמץ "מרצונו החופשי של הקיבוץ". אחרים, ספורים, יצאו ללא ברכת הקיבוץ הן לצבא הבריטי והן ליחידות הפלמ"ח. הרוב היה מגויס לבניית היצירה הציונית הסוציאליסטית הייחודית שקרויה קיבוץ.
    עד להחלטת האו"ם בנובמבר 1947 לא חששו אנשי הקיבוץ כי דווקא מסביבתם הקרובה תיפתח הרעה. אולם הרוחות הרעות שנשבו בארץ ישראל, תחילתה של מלחמת האזרחים, והתרחבות זירת העימותים הפכו את היישוב למוקד בעייתי במיוחד. מבחינות רבות שימש משמר העמק "מוצב חוץ" של אזור חיפה בואכה עמק ג'נין. הוא היה הנקודה היהודית המזרחית ביותר על כביש ג'נין-חיפה, ציר שהיה לעורק מרכזי הן לתחבורה הערבית לחיפה והן לצבא הבריטי. 30 קילומטר הפרידו בינו לבין חיפה ו־22 קילומטר בינו לבין ג'נין. הכביש הזה שימש גם כעורק היחיד שחיבר את הקיבוץ עם המרחב הכפרי והעירוני היהודי הגדול של אזור חיפה. 4 קילומטרים מצפון־מערב לו ישבו היישובים הצעירים הזורע ויקנעם ו־7 קילומטרים מצפון לו חצה הצומת החשוב, מנסורה, בואכה ואדי אלמלח. הרוצה להגיע אליהם היה חייב לעבור בדרכו את הכפרים אבו־שושא ואבו־זריק.
    דרכים מעטות קישרו את משמר העמק עם סביבתה היהודית הקרובה. דרך עפר חצתה את השדות אל יישובי העמק המזרחי — אל המושב כפר ברוך ואל קיבוץ שריד — ורק דרכי עפר צרות ומשובשות קישרו אותה עם יישובי הרי אפרים. שביל הרים הוביל ממשמר העמק דרך ח'רבת בית ראס אל בסיס האימונים של ההגנה בג'וערה.
    מסביב לקיבוץ צמחו חורשות אורנים, פרי עבודת ייעור רבת־שנים, שנקראו בלשון הגזמה "יער". מסביב נשלט הקיבוץ על ידי הרמה שממערב לו — גבעות תל קוטא ("הר הגעש" בלשון הקיבוץ — גובה 220 מטר), תל אסמאר ("הר הגעש הקטן"), והגבעה שעליו ישב הכפר רוביה פוקא (גובה — 180 מטר). מצפון־מערב לקיבוץ במרחק של 200 מטר מהגדר שכן הכפר הגדול יחסית, אבו־שושא — שביסס עצמו על תל בגובה 120 מטר. הכפר חלש הן על חלקו הצפוני של המשק, הן על דרך העפר היורדת לעמק יזרעאל והן על הכביש הראשי משמר העמק-חיפה. (ראו מפות בקובץ המפות והתצלומים.)
    מדרום לקיבוץ השתרעו שני כפרים: הכפר הערבי הזעיר רוביה תחתא — כ־150 מטר מהקיבוץ — ומעליו התנשא הכפר רוביה פוקא. בינו לבין הרכסים שמדרום ולכביש השתרע עמק בצורת משולש שכונה עמק מנסי — על שם הכפר הגדול ששכן שם. שלוחה נפרדת של הכפר נקראה נרנריה והיא ישבה סמוכה אל הכביש במרחק של 400 מטר מהקיבוץ. נוסף על רכסים אלה נשלט העמק גם על ידי גבעה 234.6 שבקצהו המערבי של העמק. לא רחוק ממנה, כשני קילומטרים מדרום, נישאה ח'רבת בית ראס — הגבעה הגבוהה ביותר באזור (335 מטר), שחלשה על הרכסים שמצפון ועל הגישות מדרום לכיוון הקיבוץ הצעיר עין השופט. לתחושת הבדידות של חברי הקיבוץ היה אפוא בסיס.10
    אירופאים בלבנט
    השכנים הערבים לא נבחנו רק במרקם היחסים עם היישוב היהודי, אלא היוו חלק מהנוף האנושי של עמק יזרעאל המערבי. במקום שאכלס בעבר את פרשיו של הורדוס, "גבע פרשים", בינות עצי זיתים, משוכות סברס ועצי פרי שונים שכן הכפר אבו־שושא. כפר גדול יחסית, כ־700 תושבים לפי אומדן ממשלתי.11 תושביו היו בדווים משבט הטורקמני שג'ירת,12 שסופר עליהם שהובאו על ידי אחד מהשליטים העות'מניים לארץ ישראל כפרס על שירות צבאי, אי־שם במאה ה־18. זקני הכפר ידעו לספר על שבטים נועזים שסיגלו לעצמם אורח חיים בדווי. בעוד קרוביהם שומרים על דרכם הנוודית, נטו מספר שבטים את אוהלם בעמק יזרעאל — באבו־זריק שליד הזורע, באבו־שושא ובמנסי.
    דרכי התיישבותם היו שונות משבט לשבט בהתאם לבעלות על הקרקע. הכפר אבו־שושא הכיל למעשה שני כפרי משנה שהשתרעו מהתל מערבה — גלילי ואבו־שושא. בתיו היו בנויים ברובם מאבן ותושביו רכשו בעלות על 5,000 דונם בעמק יזרעאל.13 היו ביניהם בעלי אדמות אשר הגיעו ל־400 דונם ומאות ראשי צאן, אחרים היו בעלי חלקות של 10 דונם, והיו גם תושבים ללא חלקת קרקע. בשנות ה־40 של המאה העשרים נהנו תושבי הכפר מרווחה יחסית. בכפר נפתחו בית ספר יסודי, טחנת קמח, חנות מצרכים קטנה ומסגד. לעת עבודת השדה בקיץ היה הכפר מתרוקן מכל יושביו. כל המשפחות היו יורדות מההרים לעמק עם עדריהן, נוטות אוהליהן ועושות לפרנסתן בחקלאות עד לבוא הגשמים.14
    אדמת העמק לא תמיד העניקה להם מטובה. בחודשי הקיץ חוץ משטחי ביצה לא נראה ירק בכל הסביבה. חוליי העמק עשו בהם שמות והתמותה בין הילדים היתה גדולה. ילדים רבים הסתובבו כשבטנם נפוחה מקדחת המלריה.
    העשירים שבהם היו בעלי משפחות גדולות ולהם ארבע נשים. לאלה שידם לא היתה משגת היו רק שתי נשים שגרו יחד. כבוד גדול היה למשפחה אשר היה לה סוס מובחר לרכיבה. הסוס שהיה קשור לאוהל ציין את המעמד של בעל האוהל.
    לרגלי הכפר, על גבעה שמעל לקיבוץ, לאורך גדר צברים קוצניים שסימנה את גבול הכפר, שכן מבנה גדול. היה זה בית מגורים מרשים של האפנדי, בעל קרקע שמכר את אדמותיו ושגר באותו הזמן בשפרעם. אנשי הקיבוץ הדביקו למבנה משום־מה את הכינוי ה"חאן". במקום זה גרו ראשוני הקיבוץ ביומם הראשון על הקרקע, טרם נאחזו בגבעת הקבע שלו.
    קרבה הדוקה זו לערביי אבו־שושא אפיינה את התקופה כולה. מאחורי היד המושטת של חברי הקיבוץ לשכניהם היתה אמנם אידיאולוגיה מוצקה אך היו גם רגשות מעורבים. רק גדר דקה הפרידה בין היישובים, אבל עולם שלם. מצד אחד, הנחישות של אנשי הקיבוץ לנטות אוהלם על הגבעה הסמוכה ולנטוע עצים על גבעות שוממות ולחרוש שדות בין ביצות מוכות יתושים, הרשימה את הכפריים ושמשה מודל לחיקוי. מצד שני, ההיאחזות בקרקע של האירופאים האידיאליסטים, הזרים והמוזרים נתפסה על ידי שכניהם הערבים כדבר מאיים, כפוי, גם אם היתה בצדו ברכה כלשהי.
    את המאמצים לגשר על הפערים הוביל מוכתר הקיבוץ אריה "שופר" דיאמנט, "חואג'ה סלים", ככינויו על ידי הערבים, שנולד ב־1903 בקאליש שבפולין.15 הוא שלט היטב בשפה הערבית, הרשים בהופעתו החיצונית — גאה, זקוף, מעורר כבוד, לבוש בהידור ומיטיב לרכוב. "סלים" הכיר היטב את כל הכפרים בסביבה ואת נכבדיהם ורכש לעצמו מעמד גם כקצין משטרה מחוזי. ידו היתה בהסדרת סכסוכים פנימיים, והיה כתובת לכל המענות והטענות שעלו כלפי השלטונות. רבים ממשפחות הערבים באזור אף ראו בו ידיד אישי. להערכה מיוחדת זכה דיאמנט משכניו באבו־שושא. הוא נהג לקבל את פניו של המוכתר שיתווי כשזה חזר מביקורו במכה ברכבת החיג'אזית שעצרה בעפולה. דיאמנט היה יוצא במכוניתו הקטנה לקבלו ולהביאו אל כפרו. ביוזמתו קיבלו ילדי הכפר טיפול ללא תשלום במרפאת הקיבוץ.16 הוא היה מרבה לסייר בכפרים הערביים בגפו או כשהוא מלווה על ידי אנשי מקצוע שסייעו לכפריים בעצה ובהסבר. אחד החברים, למשל, שהתמחה בהיגיינה ובבריאות, ניסה ללמדם את דרכי ההתמודדות עם המלריה.17 בהשפעת אנשי הקיבוץ החלו אנשי האזור לגדל גידולים חדשים ולהשתמש בכלים חקלאיים מודרניים יותר. כך, לדוגמה, כאשר אחת המשפחות מרוביה פוקא, משפחת אל־רחמן, קנתה טרקטור ב־1947, הדריכו אותם שני חברי קיבוץ בהפעלתו.
    סיפר דוד שפיר: "המודרנה שהקיבוץ הביא עמו השפיעה רבות על שכנינו. התפתחותם היתה בקצב שעמים אחרים עוברים אותה במשך עשרות של שנים".18 ובנימת התנשאות זו היתה כמיהה כנה ואמיתית לדו־קיום.
    גם בני הנוער באו במגע בלתי אמצעי עם בני גילם. בכל יום חמישי, ביוזמתו של אחד מראשי הקיבוץ, מרדכי בנטוב, הורם דגל על גג המוסד החינוכי וילדי רוביה פוקא או אבו־שושא היו באים לשחק במגרש הספורט. "החינוך היה להקמת מדינה דו־לאומית אז אין ברֵרה אלא לדו־קיום. לשם זה למדנו ערבית", הסביר אחד הילדים לאחר שנים.19 יוזמה זו לא ארכה זמן רב. הדבק האידיאולוגי לא מספיק במקום שבו רב המפריד על המשותף.
    לילדי הקיבוץ היה העולם שמעבר לגדר מלא חוויות ומסתורין. מצדו השני של הוואדי שסימן את הגבול בין היישובים השתרע בוסתנו הגדול של סלים אבן־חוסיין.20 סלים היה מזמין את הילדים לטעום מפרי גנו, שהיה שופע תותים ותאנים, ומספר להם מסיפוריו. עם האיש הצעיר הזה מצאו הנערים שפה משותפת ונקשרו יחסים מיוחדים. הרומן איתו נמשך כל שנות ה־30. "הוא היה איש עדין ויפה וזו היתה ידידות של ממש," נזכר איתן בנאור.21 לפתע אי־מתי בשנות ה־40 נעלם סלים מהבוסתן. השמועות סיפרו שהוא נסע לדמשק. בשנת 1947 חזר סלים והוא היה כבר איש אחר. התברר שהבחור הפך עורו ונעשה מנושאי דברה של הרוח הלאומנית הערבית. באחד הימים של שנת 1948 אירעה תקרית על הכביש לרגלי אבו־שושא. טנדר נוטרים בדרכו לקיבוץ משמר העמק ספג אש צלפים מעמדה בנויה ליד טחנת הקמח שליד תל אבו־שושא. מפקד חוליית האבטחה של אנשי המספוא הורה לחפות באש על המשוריין. אחד מאנשי חוליית האבטחה הרים משקפתו לעבר העמדה. הוא הורידה בהפתעה ובהתרגשות. המפקד שנתן את הפקודות היה ה"ידיד" סלים, שהפך למפקד המשמר המזוין של אבו־שושא.
     
    ***
     
    מדרום־מזרח לקיבוץ שכנו שני הכפרים רוביה פוקא ורוביה תחתא — ובסמוך אליהם שכנו בתיו של השבט הבדואי נרנריה. רוביה פוקא נישאה אל על, חולשת בגאון על הקיבוץ שהשתרע במרחק שני קילומטרים מתחתיה. בשטח שבינה לבין הקיבוץ הקימו יוצאי הכפר קבוצת בתים שנקראה רוביה תחתא.
    למרות הדמיון בשם והמוצא המשותף של הרוביות היו הכפרים שונים באופן ניכר הן במעמד תושביהם והן באופי ההתיישבות. גם בנופם החיצוני נבדלו. רוב 40 בתי רוביה פוקא, שנבנתה במעין חצר מלבנית גדולה, היו מאבן בעוד שאריסי תחתא גרו בבתי חימר קטנים, מעין חושות. כמה מאות מטרים מרוביה פוקא לכיוון מזרח שכן הכפר הקטן נרנריה, ובו בתים מעטים, חלקם מאבן, אוכלוסייתו מוסלמית, בחלקה נוודית, שהיתה פזורה במורדות הוואדי — בואכה הכביש לג'ון־חיפה.22 לפי נתונים שונים, גרו בשנת 1948 בשלושת הכפרים כ־1,130 תושבים,23 כ־700 ברוביה פוקא, 250 ברוביה תחתא ו־200-150 בנרנריה.
    אדמות העמק, שאותן עיבדו שני כפרי רוביה, היו שייכות לשני פיאודלים לבנונים, תופיק בק בידון ויוסוף בק אל־חליל. אולם בעוד אנשי רוביה פוקא היו עצמאיים למחצה, הפלחים ברוביה תחתא היו אריסים על אדמתו של יוסוף בק, שחי מרבית השנה בביירות שבלבנון, אולם את ביתו הנישא והמפואר בנה על אדמת רוביה תחתא. פעמיים בשנה היה מגיע לביתו שבשולי העמק ואוסף מעשר מעבודת אריסיו.25 רוב תושבי הכפר עבדו בחקלאות. גידלו בעיקר חיטה, סומסום, תירס ועדשים. "אדמות לא היו לנו. אנחנו חכרנו את האדמות מיוסוף בק וקיבלנו בתמורה 75 אחוז מהיבול ונתנו את השאר," סיפר אחד מתושביו.25 אדמותיו של יוסוף בק בעמק יזרעאל השתרעו על כ־10 אלפים דונם.
    ברוביה פוקא היה המצב שונה כפי שהסביר אחד מפליטיה: "היה הסדר בין הפיאודלים הלבנונים לבין התושבים שמי שעיבד את אדמת הגבעות שהם גרים עליהם, קיבל לעצמו חצי מהאדמות שהוא עיבד. אני לא יודע אם זה נרשם אבל התושבים ידעו את זה. כל אחד ידע בדיוק איפה האדמה שלו ואיפה של השכן שלו".26
    התושבים חרשו שדותיהם בשוורים, חוץ מיוסוף בק (בעל האדמות של רוביה) "אשר חרש בסוסים". לא היו להם גני ירק, ורק עצים אחדים של תאנים ותות ניטעו באזור קטן. הגברים עבדו רק בתקופת החריש, בתקופת הזריעה ובתקופת הקציר ויתר הזמן היו מתבטלים. עם הגשמים הם עלו להרים עם עדריהם ואז בכל העמק לא נראה איש או בהמה.27 בשנת 1947 השיגה ידם של בני משפחת רחמן מרוביה פוקא לקנות טרקטור וקומביין. כשהחלה המלחמה הם מכרו את הטרקטור וברחו לדמשק.
    שניים מפליטי הכפרים העידו ברבות הימים ש"היחסים עם הקיבוץ היו טובים". עבד אל־לטיף העיד ממקום מושבו באירביד שבירדן ש"אבא שלי היה סוחר בבקר ובצאן. היה קונה עגלים מהערבים ומוכר אותם ליהודים במשמר העמק. מהיהודים היינו קונים ענבים ותפוחים. היחסים היו ידידותיים. הם הגיעו לשמחות שלנו. גם בחגים. מוכתר משמר העמק, 'סלים', היה ביחסים טובים עם אבא שלי. גם הנשים הכירו."28
    אחד מוותיקי משמר העמק נזכר בביקור אצל הבק ברוביה תחתא: "האפנדי ששמו יוסוף בק גר בבניין נפרד, בניין קומתיים כעין ארמון דל, שבו גרו הוא ומשפחתו בקיץ. בחורף הוא בביירות. הוא קיבל אותנו כשהוא חבוש תרבוש ובלבוש חצי אירופאי (פרנג'). בניגוד בולט ללבוש כל ערביי הסביבה. מעמד שונה ומודגש. אחר כך ביקרנו אצל מוכתר הכפר שגר בחושה עלובה.29 הערבים שקיבלונו יפה, הסכימו שניקח מים מהבאר הקטנה שהיתה בוואדי לרגלי עץ האלון".
    ***
     
    משני צדיו של כביש לג'ון-חיפה במרחק של כ־3.5 קילומטרים ממזרח לקיבוץ משמר העמק שכן הכפר הגדול באזור — כפר מנסי. לפי סקר הכפרים 1945, עלה מספר תושביו על 1,200.30 מעניין שלפי מפקד אוכלוסייה משנת 1934 היה מספר תושביו 540,31 רובם מוסלמים ובתוכם מיעוט קטן של נוצרים. בתי הכפר נבנו מאבנים שחוברו באמצעות מלט או בוץ. באל־מנסי היו בית ספר יסודי לבנים, מסגד וטחנת קמח. כמו שאר הכפרים באזור התבססה כלכלת הכפר על חקלאות, בעיקר גידול דגנים, זיתים וירקות, וכן על גידול בעלי חיים.
    עם תושבי מנסי לא היה לקיבוץ שיג ושיח לטוב או לרע. אולם אחד מחוטפי הקצין לזרוביץ, אבו־חמדן, היה בן הכפר והוא השתייך לכנופיית אבו־דורה. ייתכן שמעטפת אוהדת היא שאפשרה מאוחר יותר למפקד "צבא ההצלה", קאוקג'י, להקים את מטהו בכפר לעת ההתקפה על משמר העמק. עדויות נוספות מספרות על מאות מתנדבים מהכפרים, "פזעה" בלשון הימים ההם, שתגברו את "צבא ההצלה" בעת ההתקפה על משמר העמק. סביר להניח שמדובר גם בתרומה משמעותית של צעירי האזור.
    כפר מנסי ושלוחותיו השונות (בתיו התפזרו משני צדי הכביש) לא היו היחידים שסגרו על קיבוץ משמר העמק משני עבריו. מצדו הצפוני־מערבי של הקיבוץ, במרחק 3.5 קילומטרים, ישבו על הכביש ובגבעות שמעליו הכפרים אבו־זריק, קירה וקמון שקיימו יחסי גומלין מורכבים עם הקיבוץ והמושב שגבלו בו — הזורע ויקנעם.32 גוש האדמות שעליהן ישבו קירה וקמון נרכש על ידי חנקין וחברת הכשרת היישוב בראשית שנות ה־20 ממשפחת סורסוק הלבנונית.33 השטח כלל כ־20,000 דונם, אולם היות שעל מרביתו עדיין ישבו אריסים משבטים שונים הפכה שאלת פינוים מאדמות הזורע ויקנעם לסוגיה רגישה. האריסים שישבו על הקרקע נהנו מזכויות שהושתתו על חוק הגנת האריס. נדרשו פיתויים, לחצים, מאבקים משפטיים על מנת ל"שחרר" את הקרקע מאחיזתם.
    קיבוץ הזורע התיישב בתחילת דרכו, בשנת 1936, על שטח של 15 דונם בלבד — שטח שנקרא בפי המתיישבים "המגבת", שלא אִפשר התפתחות ועצמאות כלכלית. במשך קרוב לשלוש שנים ישבו חברי הגרעין על חלקת אדמה קטנה באורך 300 מטר ורוחב של 60 מטר באוהלים וצריפים ארעיים, ורק בשנת 1938 התבצעו חילופי קרקעות ראשונים בחסות הממשלה. בתמורה לקרקעות שפינו קיבלו האריסים שטחים בחלק הצפוני של גוש אדמות יקנעם ליד הקישון. בין השנים 1939 ל־1944 המשיך תהליך הפינוי/פיצוי והזורע זכה ל־3,000 דונם נוספים.34 הפינוי הסופי של אדמות קירה הושלם רק בשנת 1948 כתוצאה מהמערכה שניטשה באזור לצד פינוי הכפרים.35
    בשנת 1944 חישב לוי גרנות, חבר הזורע, את מספרם של תושבי אבו־זריק והגיע לאומדן של 600. הוא התבסס על מספר הביצים שאבו־זריק היה צריך למסור כמס על פי מספר תושביו.36 לפי סקר הכפרים 1945, חיו בקירה וקמון 540 תושבים.37 תושבי קמון, הכפר הטורקמני, עברו רק בראשית תקופת המנדט הבריטי מחיי נוודות להתיישבות קבע ולעבודת החקלאות שהיטיבה את מצבם הכלכלי.38 עד לשנת 1918 היו בכפר שמונה בתי אבן בלבד. במרוצת השנים נבנו נוספים. את הכפר קירה, מצדו המערבי של קיבוץ הזורע, תיאר אחד מחברי הזורע כ"עלוב ומסכן שקשה לתאר את הדלות והעוני את תנאי הדיור הנוראים, הזוהמה והלכלוך הקיימים בו. חלקם היו מצויים בתקופת המערות. המגורים היו פחונים, אוהלים, צריפים".39
    ב"תיק כפר" שערכו אנשי המודיעין של ההגנה על אבו־זריק נכתב: "בכפר רבים היודעים קרוא וכתוב, אך הילדים מבקרים רק בין שנתיים לארבע שנים בבית הספר. אחר כך ההורים לוקחים אותם לעבודה. אין בכפר אישה היודעת קרוא וכתוב. בשנת 1935 או 36 נבנה בית ספר לשני הכפרים אבו־זריק ואבו־שושא. בשנת 1940 היו כ־50 תלמידים. בשנת 1942 ישנן רק שלוש כיתות. המורה אינו מגלה עמדה פוליטית אך שואף לקרבת היהודים. השכלתו דלה למדי. הוא אהוב על הילדים ומצליח בעבודתו. בשנת 1938 נבנה בכפר מסגד קטן בלי כיפה וצריח. האימאם ממוצא מצרי. השכלתו דלה".40
    עדות אחרת מספרת על "שוני גדול בין היישובים למרות ששניהם במקור בדואים. תושבי אבו־זריק הנם בדואים שהגיעו מהדרום כאנשי ערבה ומדבר. האחרים, כחלק מהשבטים הטורקמניים, באו כנוודים מן הצפון. אבו־זריק היה כפר של איכרים עצמאיים. קירה היו אריסים של חברת הכשרת היישוב. אבו־זריק אינו עתיק יומין. הוא נקודה התיישבותית מימינו אנו [שנות ה־40 — ע"א]. הבית הראשון נבנה בשנת 1917. רק במשך 20 השנים האחרונות עברו מגידול עדרים כענף לעיסוק בפלחה. בימי מאורעות 1936 שררו יחסי איבה עם קירה. עם אבו־זריק היחסים היו ניטרליים."41
    חברי הזורע ספוגי האידיאולוגיה השמאלית מבית ה"וורקלויטה" הגרמני התייסרו לא מעט ביחסים הללו. השקפת קבוצת הווירקלויטה גרסה שאין סתירה בין הגשמת הציונות לבין האינטרסים של ערביי ארץ ישראל, אלא להפך, שיש לשני העמים אינטרס משותף גם בפיתוח הארץ וגם במאבק נגד האימפריאליזם הבריטי.42 הלל מאיירהוף: "בשנת 1940 ייסדנו בקיבוצנו ועדה מיוחדת שתפקידה היה לטפח את היחסים עם השכנים. חשבנו שנוכל לעזור להם במעבר מגידול עדרים לגידולי שדה".43 אנשי הזורע, בעיקר ביוזמת אליעזר בארי, יזמו קשרים טובים עם הכפר שעמד במרבית מבחני המאורעות עד שנת 1948. בניגוד להרבה מאוד ערבים בארץ, שהיו נאמנים למופתי, שמר אבו־זריק על נאמנות לבריטים לאורך התקופה כולה. היה קשה לאנשי הכנופיות השונות למצוא בו גב אוהד ותומך.
    ובכל זאת זיכרונות אנשי הקיבוץ מציפים גם תקריות מסוגים אחרים. אחת הוותיקות מספרת שבשנת 1938 כשאמה באה לבקר אותה אמרה לה, "אני הולכת לשיחת חברים, כשיהיו יריות פשוט תשכבי על הרצפה. באמת היו יריות בזמן הזה. אני גם זוכרת את הלילה ואת היום הבא שתפסנו את השטח ליד הגורן והעמדנו את הערבים של קירה לפני עובדה מוגמרת. השטח גודר על ידינו והם לא יכלו לחזור אחרי שהפכנו את האדמה עוד בלילה."44 אחרת זוכרת ש"בזמן המאורעות ירו כל לילה על הקיבוץ. בעת היריות היו החברים מתרכזים בחדר האוכל."45
    ריח של אבק שרפה
    ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הכתיבה כללי משחק חדשים בכל רחבי הארץ, כולל עמק יזרעאל ומשמר העמק. מלחמה גלויה עדיין לא פרצה, אך אנשי הביטחון המקומיים והאזוריים נדרשו להערכת מצב מחודשת.
    שאלת השליטה על הכביש שחיבר את עבר הירדן עם חיפה הפכה לסוגיה מרכזית. האם הערבים יאפשרו לתנועה לזרום או שיבקשו להשתלט עליו? משמר העמק פעל בהתאם לעמדה שניסח והכתיב המא"ז (המפקד האזורי) יהודה יבזורי (לובקה): "באנו למפקדה הנפתית והבענו את דעתנו שהערבים ינסו לכבוש את הדרך בינינו לבין חיפה. כלומר, קודם יכבשו את משמר העמק ואחר כך יפעלו לחבור עם ערביי חיפה. דרשנו תגבורת וציוד. הערכת המצב שלנו לא התקבלה. אדרבא, חשבו שהערבים יימנעו מפעולות כדי לשמור על הדרך. החלטנו שלא לסמוך על דעתם ולהתכונן בכוחות עצמנו. ברשותנו היו כ־50 רובים ושני מקלעים. פניתי ליעקב דרור משער העמקים שהיה מפקד הנפה ומג"ד גדוד 'דרור', השגתי מרגמה 3 אינץ' ומכונה כבדה. הבאנו אותם למשק ובקצב קדחתני אומנו האנשים לפעולה. כן החזקנו קבוצת סיור של 5 אנשים ביער. מדי פעם נתקלו בערבים וקיים היה הסכם הדדי שלא להתקיף אלה את אלה".46
    בקיבוץ הוקמה "ועדת מצב" שעסקה בנושאי הביטחון. התקיימו בה דיונים מרים. האם להכפיף את כל תחומי החיים לציווי הביטחוני? בפרוץ המאורעות בראשית שנת 1948 ניתנה תשובה לשאלה וידם של הביטחוניסטים גברה. "ועדת המצב" חלשה על התקציב ועל כוח העבודה של המשק והכרעתה היתה ללא עוררין.
    בראש ועדת המצב עמד המא"ז יהודה יבזורי (לובקה). בן 40 היה בימים ההם ובעל עבר ביטחוני עשיר. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח ותחת שם הקוד "אבנר מס" פיקד על חוליות עלייה ב'. במסגרת תפקיד זה הביא קבוצות עולים מסוריה ולבנון ומילא משימות שונות במרחב האזורי. לצדו של המא"ז פעל מטה בנוסח כמעט צבאי. האחד אחראי על הבנייה, האחר על התרגולים ושלישי על הקשר. הוקצו חוליות לטיפול בנפגעים, ויועד מקום למרפאת חירום.47
    מינואר 1948 שותקה למעשה העבודה במשק למעט הטיפול בבעלי החיים. רוב הכוחות הופנו להפיכת הקיבוץ למבצר. תוכננו תוכניות ורוכזו אמצעים תחת ידיו האמונות של מיכאל מיכאלי ("מכול"). לצורך זה נדרשו טונות של חוטי תיל ומאות מטרים מעוקבים של עפר וחומרי בנייה. כאשר התברר במהלך העבודה כי אזלו חוטי התיל, נשלחו שליחים שהתרוצצו בכל הארץ להשיגם. הוקמה רשת פנימית של קווי טלפון. את החוטים השיגו בין השאר מהצבא הבריטי. במעגל ההיקפי של הקיבוץ נוספו עמדות בטון, 13 במספר, ותעלות קשר ביניהן. מכשיר אלחוט מתוצרת בית, שהותקן בנפה, הועמד לרשות הקיבוץ, אך תלותו בזרם החשמל הדגישה את שבריריות הקשר. למרות שלעומת המקובל ביישובים אחרים, היה הקיבוץ מבוצר היטב לא היה לאוכלוסייה הבלתי לוחמת ולילדים מחסה אמיתי. "לא הספקנו להכין מקלטים או תעלות בשבילם", הצר לובקה בדיעבד.48
    לצד הביצורים הוכשרו כל אנשי המקום בנשק המצוי ותורגלה תוכנית ההגנה. כל אחד ידע את מקומו בשעת חירום, ובעת אזעקה נפרס המערך תוך רגעים ספורים. האימונים הקיפו את כלל היישוב המבוגר, חברים, חברות ואף נוער. יוצאי צבא סדיר, והיו לא מעט בוגרי הצבא הבריטי והצבא הפולני, הדריכו את ההדיוטות בנשק ובמקלעים שהוסתרו בסליקים המפוזרים.
    לובקה, כאמור, הצליח להשיג ממפקד הנפה, יעקב דרור מקלע כבד מסוג שוורצלוזה, שריד ממלחמת העולם הראשונה ומרגמה 81 מ"מ.49 "ההתחייבות שלי היתה להחזיר לו כאשר יבקש", סיפר לובקה, "זה היה הנשק הכבד שלנו".50 למכונת הירייה היו שלושה סרטים בלבד, למרגמה הכבדה כ־20 פגזים. לנשק "כבד" נחשבו גם שתי מרגמות 52 מ"מ שהיו בידי הקיבוץ. כמו כן עמדו לרשות האנשים 52 רובים מסוגים שונים. הרבה במונחים של קיבוץ, מעט במונחים של עמדה מתגוננת בפני צבא סדיר למחצה.
    הקיבוץ הכין עצמו לקרב על הגדרות מול מיליציה לוחמת שהיתה מוכרת היטב למפקדי ההגנה. היו לו תשובות סבירות למתקפת נשק קל או לכוח רגלי שיעז לחדור לחצר המשק. לקחי הקרב על טירת צבי, שבו הותקף יישוב על ידי כוח חי"ר בלבד, נלמדו היטב.51 אך לא היו לקיבוץ תשובות לנשק לא מוכר שעדיין לא נוסה בשדה הקרב הארץ־ישראלי. בוודאי לא לנשק תלול מסלול.
    המטה הכין את האנשים למצב שבו ייאלצו להגן בגופם ממש על הקיבוץ, ללא עזרה חיצונית. קוימו שיחות על התגוננות ועל תנאי עמידה במצור. שיחה שכזו, למשל, קוימה שלושה ימים לפני ההפגזה. לובקה הסביר לחברי הקיבוץ את חומרת המצב: "עד כה חיבלו הערבים בתחבורה, במים וביקשו להטיל אימה, להטריד, לשתק את החיים, להמם את היישוב ולהמס את לבו. לא מן הנמנע הוא כי תבואנה גם התקפות על יישובים. משמר העמק מפריעה להם והיא מועמדת להתקפה".52
    מחסום אש באבו־זריק
    כבר בימי חורף 1948 הורגש בקיבוץ השינוי בהלכי הרוח בסביבה. ניכרה התעוררות רבה בין צעירי הכפרים הערביים. הם דיברו בגלוי על קשריהם עם "צבא הירמוך" — הסנונית של "צבא ההצלה" העומד להגיע. מדי פעם דווח על מפקדים זרים שהופיעו בכפרים. סופר על מגביות לקניית נשק. באבו־שושא, למשל, נקנה נשק בכסף שנחסך ונועד ליקר מכול — קניית משאבה בשביל הבאר החדשה.53
    הנשק אולי חיזק את ביטחונם של התושבים הערבים, אך באף אחד מהכפרים באזור לא הוקם כוח של ממש. פה ושם ארגן הכפר באמצעיו הדלים מעין מיליציה מקומית שבמקרה הטוב כללה כמה עשרות צעירים מצוידים במגוון כלי נשק מיושנים.54 אף כי הידיעות הספציפיות על התארגנות שכזו בכפרים מועטות, יש להניח כי כך היה גם באבו־שושא וברוביה פוקא.
    תקריות ספורות אירעו כבר בראשית שנת 48'.
    ב־26 בפברואר 1948 דיווח דף "ידיעות מיוחדות מס' 1" על יריות שנורו על טנדר נוטרים בדרכו ליקנעם. איש לא נפגע והושבה אש.55 עוד באותו בוקר נורו יריות מספר מכיוון נרנריה על עובדי הגן והמספוא. העובדים הוחזרו. בשעה 09:00 הגיע אוטו משוריין ואיתו אורח מפתיע, מזכיר מועצת פועלי חיפה והאיש החזק בחיפה היהודית, אבא חושי. לא היה זה ביקור מקרי. בתו של חושי וחתנו אמנון נמנו עם אנשי המקום. התברר שגם רכבו של חושי נתקל במחסום אש ליד אבו־זריק. האנשים איישו את העמדות אולם להוציא יריות אחדות גם מאבו־שושא, לכיוון הבית הגדול של המוסד החינוכי, לא התפתחה האש ליום קרב של ממש. תרמו לכך שבעה משוריינים של הצבא הבריטי שחנו בנרנריה. התשובה העיקרית של הקיבוץ היתה עריכת קונצרט תקליטים במקלחת. כך נפתחה מסורת.
    הערה של אחת הטלפוניסטיות האירה סוגיה חדשה: "עגלות עמוסות שמיכות נראות עוזבות את רוביה תחתא",56 מה שיהפוך מאוחר יותר לשיטפון שהֵחל מחשש לגמול של "ההגנה".
    מרס הנורא
    הרוח הרעה שנשבה ביחסים באה לידי ביטוי גם בתקריות בהרים שהקיפו את משמר העמק. ב־1 במרס שמו ערבים מארב לעדר הצאן מעל "הר האיילות" (גבעה במרחק של קילומטר מהיישוב). הרועים גילו ערנות, והמאבטחים, ארבעה במספר, פתחו עליהם באש. התפתחו חילופי יריות, והערבים גורשו. אחד המתקיפים כנראה נפצע.57
    ב"ידיעות הקיבוץ" צוין: "הערבים חורשים כשרוביהם על שכמם. גם אנחנו".
    חודש מרס 1948 היה מנקודת המבט היהודית רווי אסונות. מלחמת האזרחים שידעה בשלביה הראשונים פיגועים הדדיים שונים הפכה למלחמה, לעתים נואשת, על הדרכים. המארבים הערביים לשיירות האספקה והתגבור לירושלים וליישובים הנידחים, בצפון ובדרום, גבו מחיר יקר וכלאו את "ההגנה" למצוקה חריפה.58 רוב לוחמי הפלמ"ח היו מרותקים לליווי השיירות ושיעור האבדות בתוכם היה גבוה מאוד.
    התמונה היישובית המורכבת והמסובכת, שיצרה תוכנית החלוקה, הפכה את המושג "קווי חזית" למשהו לא מוגדר וקשה להגנה. העימותים התרחשו בנקודות תורפה על הדרכים הראשיות והמשניות, בין גורם מתגונן, יהודי, לגורם מתקיף, מיליציה ערבית כלשהי. היישוב היהודי התגלה כפגיע, כתלוי אספקה וחסר תשובה לאקטיביזם הפלסטיני. היה נדמה לרגע שנחשף "עקב אכילס" ברגלה של המדינה הנולדת ותחושת מצור שררה הן ביישוב העירוני והן בפריפריה. השיא הגיע בשלהי מרס 1948. בתוך שבועיים איבדה ההגנה עשרות מטובי לוחמיה ואת רוב הרכב המשוריין שלה. שיירות שיצאו מגוש עציון לירושלים וליחיעם ב־27 במרס ומחולדה לירושלים ב־31 במרס, נלכדו, נפגעו קשה ונגבה מחיר גבוה מאוד של אנשים וכלי רכב. בסוף מרס הסתכמו אבדות היישוב בכ־1,000 הרוגים.59 בציבור השתררה אווירת נכאים.
    המשבר הוחרף כאשר וורן אוסטין, נציג ארצות הברית באו"ם, הצהיר באופן דרמטי במועצת הביטחון ב־19 במרס, כי "עקב אי־האפשרות לממש חלוקה בדרכי שלום, מצדדת ארצות הברית בכינון משטר נאמנות של האו"ם בארץ ישראל".
    היתה זו פצצה של ממש והיישוב הוכה בהלם.
    ביומנה של אמה תלמי נכתב: "יום הכרזת המעל של אמריקה. אומרים — בגידה. אומרים — מינכן".60 אולם לאנשי הקיבוץ לא היו כלל אשליות בנוגע לעמדת הנציגה המובהקת של הקפיטליזם העולמי.
    גם בנפת יזרעאל התכוננו לבאות והיא הוציאה בימים הנוראים של מרס מסמך שסווג כסודי, תחת הכותרת: אבטחת התחבורה בין הזורע ומשמר העמק. במסמך הוגדר הכביש המוביל מחיפה לג'נין כשטח החיוני. הבעיה הוגדרה — הכפרים הערביים לאורכו. כפרי הסביבה: אבו־זריק, אבו־שושא, רוביה פוקא, נרנריה ומנסי הוגדרו כ"בסיסי אויב".
    ההנחה היתה ש"היות שהכביש הוא עורק תחבורה עיקרי של הערבים יש להניח שאלה לא יבצעו פעולות מתמידות לגבי התחבורה היהודית בכביש זה ביודעם שהדבר עלול למנוע את תנועתם הם בכביש". אולם "הקטע מוגדר כמסוכן עבורנו". לאויב יש אפשרות של "פעולות לגבי תנועה יהודית לאורך כל הדרך מתוך הבתים".
    התפקיד: לקיים תחבורה בכביש זה כל זמן שהאויב משתמש בו.
    הנפה הורתה להקצות סיור קבוע במכונית על הכביש — מכיוון שאין אפשרות לרדת לצדדים — להגנת התחבורה היהודית שעליו וכן הוטל על הסיור לקיים תצפיות קבועות. בסוף המסמך הוסיף מפקד הנפה משפט לא שגרתי: "במקרה של לחץ רציני על התחבורה תבוצע פעולת התקפה על הכפרים מן העורף".61 האירועים לא איחרו להגיע.
    חשבון פתוח עם אבו־זריק
    ב־11 במרס נפל דבר. שני חברי קיבוץ הזורע, גבריאל לאי וברנרד שיפר, האחד עבד ברפת והשני כאופה, עשו דרכם במכונית ממשמר העמק לביתם, הותקפו ונעלמו בעוברם ליד אבו־זריק. שומרי הקיבוץ שמעו כמה יריות. היה ברור שיש קשר בין שני האירועים. משחזור מאוחר של האירוע התברר כי במרחק קטן מוואדי קצב (היום גחר) בהיותם כבר בתחום אבו־זריק, נחסם הכביש בפניהם וערבים מזוינים ברובים, איימו עליהם. השניים קפצו מהמכונית שכבו בתעלות לצדי הכביש. גבריאל שלף את אקדחו. לפי עדות אחת קראו להם הערבים להיכנע והם סירבו. אחרי חילופי יריות קצרים שניהם נהרגו. כדור אחד פגע בראשו של גבריאל על יד אוזן ימין ויצא ליד האוזן השמאלית. הרוצחים לקחו את הגוויות והסתירו אותן עד הערב בקרבת הכביש, בין העצים שמתחת לבית הספר של אבו־זריק. בלילה הביאו אותן על גמלים לוואדי בהרים על יד אבו־שושא. שם קברו אותם קבורה שטחית בבגדיהם, צמודים זה לזה. את כל חפצי הערך ואת המגפיים שדדו.62 אולם כל זה נודע רק לאחר כמה שנים. חברי הזורע ההמומים ניסו לחפש ולמצוא מידע עליהם, אך ללא הצלחה. סיפר חבר קיבוץ הזורע אליעזר בארי: "ניסיתי לברר את העניין עם מכר מכובד מג'נין — חבר פרלמנט ירדני (פאריד א־ראשיד) שהיו לי איתו קשרים זה זמן ארוך. בדרכים עקיפות ניסו כל מיני גורמים לומר לנו שהאנשים חיים. זה היה שקר. הם נהרגו על המקום. עשינו הכול כדי למצוא אותם. שילמנו כסף לכל מיני אנשים עבור המידע. התקשרנו גם עם קאוקג'י. כאשר ברחו אנשי אבו־זריק דאג מיכאל חרמוני לקחת שבויים ולחקור אותם. הבאנו אותם להזורע, חקרנו אותם, אבל לא הוצאנו מהם כלום. בסוף גרשנו אותם. בשנת 1950 התברר ששני חברינו נהרגו על המקום על ידי אנשים שבאו מכפר עראבה ליד ג'נין בסיוע אנשים מאבו־זריק ומאבו־שושא. אנשי אבו־זריק החביאו את הגופות בהרים ליד אבו־שושא. בסוף נמצאו הגופות דרך אנשי משטרה ופליטים. זיהינו לפי השיניים."63 יש הטוענים כי המטרה היתה לרצוח את אריה דיאמנט כגמול על רצח ערבים מג'נין באזור יקנעם.64 בסופו של דבר הוביל תושב אבו־זריק שישב באחד ממחנות הפליטים בירדן את תושבי הזורע אל מקום קבורת הגופות. לחברי הקיבוץ הצעיר זו היתה מכה קשה. העיד אליעזר בארי: "כשהתחילה מלחמת העצמאות שלחנו מכתב לאבו־זריק והצענו להם יחסי שכנות טובה. אמרנו להם: אל תפגעו בנו ואנו לא נפגע בכם. קבענו פגישה. הם לא באו. לפני הקרבות פגשתי מכר ערבי, בנו של המוכתר, ליד המעיין והוא סירב לדבר איתי. אמר לי: הזמנים השתנו. הצעירים היו לאומניים והשתלטו על הכפר. הזקנים נכנעו."65
    יום לאחר הרצח אמר קצין "ההגנה" לתושבי כפר קירה כי בקיבוץ הזורע יש כעס רב, וייעץ להם לנטוש. למחרת עזבו תושבי קירה האחרונים את מקומם.66 ב־15 במרס אף נשקלה פעולה צבאית כנגד אבו־זריק ולקיבוץ הזורע הגיעה פלוגת חי"ש לכמה ימים. הפעולה אמנם בוטלה, אבל עם אבו־זריק נפתח דף חשבון גלוי.
    אירוע רדף אירוע. ב־12 במרס ירה ערבי מרוביה תחתא לעבר חבר קיבוץ צעיר שעבד בבניית עמדה במשמר העמק. מספר אלישע לין: "בניתי עמדה בצדו הדרומי של הקיבוץ. נורה עלי כדור מצלף — כדור יחיד. נפצעתי בלסת ובמזל הכדור לא פגע בשום דבר חיוני. הרגשתי די טוב. הגעתי למרפאה בכוחות עצמי, שם טיפל בי ד"ר פלומן. משום־מה, האמבולנס לא הגיע אז פינו אותי בטנדר על אלונקה. בבית חולים עפולה עשו לי ניתוח והוציאו את הכדור מעל לעין. שישה שבועות שהיתי בבית החולים. בעיקר ניגנתי במנדולינה. יותר מאוחר קלטתי את פצועי הקרב על משמר העמק."67
    הפציעה של אלישע גרמה התרגשות וזעם רב בקיבוץ. היה ברור שלא יעברו עליה בשתיקה. בהוראת מפקד הנפה, דרור, בוצעה למחרת פעולת גמול על ידי חוליה מקורס המ"כים שישב בג'וערה. על הפעולה פיקד אחיו של אלישע, אוריאל, ששימש מדריך בקורס. החוליה ארבה למשאית ערבית קשרה את הנהגים במערה, שרפה את המשאית ופיזרה כרוזים מאיימים.68
    רוביה תחתא נענשת
    תורה של רוביה תחתא עצמה הגיע גם הוא במהרה. בעקבות עוד כמה לילות של יריות אחדות החליטה "ההגנה", בסוף מרס, על ביצוע פעולת עונשין כנגד ערביי רוביה תחתא. חוליית חבלנים, מאנשי "ההגנה", בראשה עמוס פיין איש נהלל, פוצצה כמה בתים בכפר. לתימהונם לא מצאו שם איש. הפחד מהגמול הבריח את תושבי הכפר. מקצתם עלו לרוביה פוקא, ומקצתם עברו לכפרים אחרים בוואדי ערה.
    היחס האמביוולנטי של הדור הצעיר של "השומר הצעיר" מצא את ביטויו במכתב שכתבו שלושה מצעירי קיבוץ עין החורש, מקבוצת "נשר", על שראו עיניהם:
    כולנו עוד תחת הרושם של פעולת תגמול שנעשתה כאן. הפעולה התחילה ביום ראשון בלילה בשעה 02:30. אני הייתי אז בדיוק בתצפית. לכן ראיתי הכול. זה היה מחזה מרהיב עין לראות את ההתפוצצויות הרבות. את כדורי הזרחן שנורו על ידי הערבים. מהיום ההוא היתה לנו הפוגה ולא נשמעו יריות נוספות.
    אולם בימים שלפני כן היה איום. לא יכולנו לעשות צעד אחד מהצד הקדמי של בניין המוסד. סביבנו שמענו יריות רבות ואפשר להגיד שחיי החברה שותקו לגמרי. אסור היה גם להדליק אור. בקבוצת 'נשר' לא היו לימודים כי היינו עסוקים בשמירה. שמרנו ביום ובשעות הלילה. עבדנו רק בעבודות הכרחיות ביותר. ולכן תענוג היה לראות את פעולת התגמול.
    למחרת היום ראינו תמונה מזעזעת. ערביות זקנות אוספות את חפציהן ונודדות עמוסות חבילות. ואז נשאלת השאלה מי יבוא במקומן? האם הכנופיות המשוטטות? רק בגללן נטשו הכפריות. פעולת התגמול כנראה השפיעה על הכנופיות כי מאז לא נורו יריות.69
    ביומנה של אחת מהדמויות הבולטות בקיבוץ, אמה תלמי נכתב: "סוף־סוף הוחלט בצמרת ההגנה על פעולת עונשין על רוביה תחתא. מאבו־שושא — אין יורים. עיקר דאגתנו הם הילדים. לכן לעולם לא נפגע בילדי אויב. למעשה הננו צבא מגויס. לנו יש קו אחד. לנו אין קו ראשון".70
    חזן מוסר דוח
    הקיבוץ המתוח התאסף לשיחה לשמיעת דין וחשבון "על המצב" ממנהיג התנועה, חבר הקיבוץ יעקב חזן. "התרגלנו לפסימיות אבל הדוח הזה ממש קשה", נאמר בסיכומו.71 יומיים אחר כך שוב יריות. "למישהו היה שם משעמם", הוסיף בציניות עורך הדף.72 היריות הפכו לשגרה לילית.
    בסוף מרס נכנס המשק לשגרת חירום. "יום שחור", מדווח הדף היומי, "החברים יושבים ליד המקלטים עד שעה מאוחרת ושומעים על יחיעם וכפר עציון. מצב הרוח קשה".73
    "צריך לגייס את כולם למאמץ", דוחק עורך העלון. אולם הוא כועס: "הביצורים רחוקים מסיום ודווקא היום המזכירות החברתית הכריזה על שביתת נשק ונסעה לשבוע ימים לתל אביב. הדבר תמוה ביותר. האנשים המרכזיים פשוט נעלמים".
    בשיחת קיבוץ שנערכה ב־1.4, שלושה ימים לפני ההתקפה אמר המא"ז: "עד כה חיבלו הערבים בתחבורה, במים, בחשמל. ביקשו להטיל אימה, להטריד, להשבית את העבודה, לשתק את החיים... יש להניח כי זהו רק שלב ראשון. לא מן הנמנע הוא כי תבואנה התקפות על היישובים. משמר העמק מפריעה להם. מועמדת להתקפה. מצב זה מחייבנו לערות מוגברת. אין עוד בארץ משק מוכן כשלנו. ואין די בכך. יש להמשיך בביצורים. בידי השומר בלילה מופקדים 600 נפש... עלינו להמשיך לעבוד, לשמור ולהתבצר. הצופים: כל דבר חשוד יש להודיע למפקדה. יעשה כל אחד כמיטב יכולתו ויותר מיכולתו. כל אחד במקומו, את היתר יעשה כוח החיים הטמון בגוף הקיבוצי כשלנו".74
    גבולות בני הגנה
    הצטברות הכישלונות במרס 48' האיצה את פתיחת השלב השני במלחמת האזרחים — למעשה כפתה אותו על ההנהגה הצבאית של היישוב, שזה מכבר שקדה על תוכנית אסטרטגית מקפת הן להתמודדות עם המיליציות הפלסטיניות והן עם סיכוני פלישת מדינות ערב לקראת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית ב־15 במאי 1948 ועזיבת הבריטים.
    התוכנית שקיבלה את הכינוי 'תוכנית ד' היתה כרוכה הן בהגדרת מטרות צבאיות חדשות והן בארגון מחדש של המסגרות הלוחמות ומעבר למבנה של חטיבות ופיקודים.75 היא היתה כרוכה בשינוי חשיבה אופרטיבי מקיף של מעבר מתפיסה מתגוננת לתפיסה אקטיבית בעלת שני היבטים מרכזיים: האחד, השתלטות על שטחים חיוניים, והשני, השתלטות על צירים מרכזיים לקראת עזיבת הבריטים. המשמעות היתה שבפעם הראשונה גובשה תוכנית אסטרטגית שגרסה כיבוש והשתלטות על כפרים ואזורים בקנה מידה ארצי. המצב הדמוגרפי המורכב והצורך להבטיח את העורף הנחו את מעצבי התוכנית להורות על השתלטות הן על אזורי הארץ שיועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית והן על אזורי ההתיישבות היהודית שמחוץ לגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם, זאת כדי ליצור רצף טריטוריאלי יהודי שיקל להגן עליו. מהלך זה תוכנן על ידי ביצור היישובים היהודיים, תפיסת משלטים סביב היישובים ובדרכים, השתלטות על כפרים ערביים והריסת כפרים עוינים וגירוש תושביהם, התבססות בערים מעורבות, תפיסת תחנות משטרה ובסיסים בריטיים, השתלטות על עורקי תחבורה ראשיים בארץ ופעולות כיבוש בשטח האויב. אחת ההנחיות התייחסה לכפרים הערביים באזורים שבהם הופעלה התוכנית. הוראות דומות ניתנו בנוגע לשכונות הערביות בערים המעורבות:
    "כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות — השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבול המדינה... במקרה של אי־התנגדות — יוכנס חיל מצב לתוך הכפר ויתבצר במקום או במקומות המאפשרים שליטה טקטית מוחלטת. מפקד חיל המצב יחרים את כל כלי הנשק, כל מקלטי א־ט [אלחוט רדיו] וכל כלי הרכב... יאסור את כל האישים החשודים מבחינה פוליטית. בהתייעצות עם הגורמים המדיניים ימונו מוסדות מבין תושבי הכפר להנהלת ענייניו הפנימיים".76
     
    ***
     
    זו היתה הוראה קשה ומרחיקת לכת שביטאה שינוי כיוון צבאי ומדיני, עם זאת, יש לשים לב שההנחיה התייחסה והגדירה כ"אויב" רק כפרים שיגלו התנגדות פעילה וילחמו ולא את מי שייכנע לאנשי "ההגנה". כוונתה היתה למנוע מלוחמים ערבים להפוך את הכפרים לבסיסים נגד היישובים היהודים הסמוכים. מעתה ואילך יצאו הוראות ממפקדת "ההגנה" להבטיח את הדרכים, אזורי גבול והיישובים היהודיים על ידי פגיעה בכוחות לא סדירים שאיימו עליהם, ועל ידי הריסה או כיבוש קבע של כפרים וערים שמתוכם פעלו כוחות אלה. בד בבד חתרה ההגנה לשחרר את חטיבותיה למשימת הגנת הגבולות מפני פלישה אפשרית.
    המעבר לתפיסה התקפית חייב בניית כוח והתארגנות שונה, אולם כישלונות מרס שכנעו את בן גוריון ואת מטה ההגנה לפתוח במבצעים בטרם הבשילה העת. בשלהי מרס שלח אג"ם במטכ"ל בראשותו של יגאל ידין את התוכנית למפקדי החטיבות. החלק הראשון כלל הנחיות כלליות, והאחר פקודות מפורטות לכל אחת מן החטיבות האזוריות — כולל "גולני" בעמק יזרעאל ו"כרמלי" בחיפה ובצפון. הערים בצפון הארץ שנקבעו כיעדים צבאיים בתוכנית ד' היו צפת, טבריה, חיפה. האפיון המרכזי של ערים אלו היה העירוב רב־השנים של אוכלוסייה ערבית ויהודית זו לצד זו. לחטיבה הצעירה "גולני" נקבעו יעדים כגון תפיסת תחנות משטרה בצפון: בעפולה, בנהלל, בג'למי (צומת העמקים) ובלג'ון.77 עוד הוטלו על החטיבה תפיסת משלטים וכיבוש הכפרים עין חוד, אל מז'אר, איגזים, עין ג'אזל וטנטורה כדי להשתלט על עורקי תחבורה ראשיים כגון ואדי אלמלח, והכביש בין לג'ון לעפולה ולג'ון לחיפה. מסוף פברואר-ראשית מרס הפכה הדרך מגידו-משמר העמק לנתיב קשר מרכזי למשולש הערבי ולעבר הירדן והתנועה בו היתה כבדה.
    לא כל המשימות שהותוו בתוכנית ד' בוצעו בחודשים אפריל-מאי 1948, אך רעיונותיה של התוכנית השפיעו על התכנון והביצוע של מבצעים יזומים שהחלו בראשית אפריל 1948, אף שלא במסגרתה.
    תוכנית ד' עוברת לביצוע
    מבצע "נחשון", שנפתח ב־5 באפריל 1948, למחרת היום שבו נקט קאוקג'י את יוזמתו נגד משמר העמק, היה הראשון בסדרת המבצעים הצבאיים היזומים בעקבות משבר השיירות. מטרת המבצע היתה להשתלט על הכפרים הערביים בדרך לירושלים ובכך להבטיח מעבר בטוח אל העיר וממנה. הצלחתם של מבצע "נחשון", שנמשך שבוע ימים, ומבצע "הראל", שנערך מיד אחריו, היתה חלקית, שכן ב־20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים, אך עם זאת, ירושלים הנצורה קיבלה אספקה שהיתה הכרחית להמשך קיומה. במהלך המבצע התרחשה פרשת כיבושו של הכפר הערבי דיר יאסין על ידי ארגוני האצ"ל והלח"י, שבו נהרגו כ־100 עד 120 (יש מחלוקת על המספר המדויק, ומיד לאחר שאירע, פרסמו הן הערבים והן האצ"ל מספרים גבוהים בהרבה — ע"א) מתושבי הכפר. הפרשה גרמה זעזוע רב בארץ ובעולם, והגבירה, ללא ספק, את תופעת הבריחה של תושבי הכפרים הערביים שגבלו בהתיישבות יהודית. הפלסטינים שגילו כושר ספיגה נמוך כבר בחודשים הראשונים של המלחמה, נטשו במספרים גדלים והולכים את הערים המעורבות ואזורים בקרבת גושי ההתיישבות היהודית.78
    בראשית אפריל 1948 נכנסה אפוא מלחמת האזרחים לשלב הכרעה. שני הצדדים שאפו ליטול יוזמה, אולם שניהם היו מוגבלים מאוד, הן ביכולת הצבאית והן בגיוס המשאבים לממש אותה. במרוץ הזה נחשף הצד הפלסטיני עד מהרה כחלש יותר. היישוב היהודי השכיל לעשות את המעבר מחברה וולונטרית חלוצית לגוף ריבוני באמצעות תהליך ארוך ועקבי של בניית המוסדות למדינה שבדרך, בניית כלי הממשל, מיסוד מטכ"ל מקצועי, הקמת מסגרות חיילות ומיצוי מיטבי של פוטנציאל הגיוס. הגיוס לא נמדד רק בהיבטו הכמותי, אלא בהשפעתו העמוקה על תודעת היישוב. אחדות הנהגה ואחדות מטרה היו ממאפייני המסע הציוני בדרכו למדינה. בכל אלה דשדשה החברה הפלסטינית הרחק מאחור. חולשתה הניכרת זעקה לעזרה. מה שהליגה הערבית יכלה להציע לה מינואר 1948 הוא צבא חצי סדיר שהוקם בחופזה ממתנדבים ומשלד של קצונה סדירה ונקרא "צבא ההצלה".
    ברקע השפיעו עמוקות שני משתנים עיקריים: האחד, שקיעתו של השלטון הבריטי ותרומתו המוגבלת ליציבות ולמימוש תוכנית החלוקה, והשני, איומן של מדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. אולם הרמת המסך מאחורי ההצהרות הלוחמניות של מנהיגיה המתכנסים לבקרים בוועידות חשפה חילוקי דעות מהותיים ואינטרסים מנוגדים.
    החשת קצב הפינוי הבריטי ודילול הצבא אפשרו להגנה להחדיר לארץ משלוחי נשק שנרכשו באירופה. ב־1 באפריל נחת בשדה התעופה הנטוש בבית דרס מטוס תובלה שהביא מפראג 7 טון נשק ותחמושת שנרכשו בצ'כוסלובקיה. נשק זה עתיד למלא תפקיד חשוב במבצע נחשון ואף תפקיד מסוים בקרב משמר העמק.
    הגנה אזורית
    יעקב קורבנד (דרור) בן ה־39 היה כבר איש "ההגנה" ותיק באפריל 1948. בעקבות גילוי אומץ בהדיפת פורעים על קיבוצו שער העמקים, בשנת 1937, גויס לשורותיה ונשלח לקורסי המפקדים שלה — מ"כים ומ"מים. בשנת 1941 מונה למפקד נפת עמק יזרעאל והופקד על אימונם וגיבושם של פלוגות החי"ש המקומיות והאזוריות. תחום גזרתו השתרע משער העמקים ועד עפולה. זה היה אזור נרחב שכלל יישובים יהודיים רבים עטופים ביישובים ערביים, ודרור נאלץ להתמודד עם בעיות לא מעטות בתחום הביטחוני ועם דרישות הולכות וגוברות של היישובים, כשבאמתחתו רק תשובות מעטות. הביטחון היה מושתת על ארגון נפתי שבו יחידות החי"ש המקומיות צמודות ליישובים. בעת שעלה הצורך הוזעקו האנשים אד־הוק למבצע או לפעולת תגמול זו או אחרת. אלה היו על פי רוב אירועים נקודתיים שלא דרשו הפעלת יחידות גדולות — בדרך כלל ברמה של חוליה או כיתה. ביישובים עצמם פעלו המא"זים — מפקדי אזור — שהיו בעלי הסמכות הביטחונית המקומית. מתח מובנה שרר בין הרמות השונות. הראייה של מפקדי היישובים את צורכיהם לא חפפה בהכרח את הראייה המרחבית. מכיוון שכמו הלוחמים היו אמצעי הלחימה המועטים מרוכזים, בחשאי, ביישובים, הרי שלנפה לא היו למעשה כלים לממש את האחריות המרחבית המוטלת עליה.
    בארגון מחדש של יחידות ההגנה לקראת המלחמה הממשמשת ובאה שולבו היחידות האזוריות בחטיבות החי"ש בעלות הייעוד הכפול: המרחבי והנייד.79 ב־22 בפברואר 1948 פוצלה לשתיים חטיבת "לבנוני" אשר הוקמה בשנת 1947 והיתה מופקדת על הגנת צפון הארץ. מפיצול זה הוקמו חטיבת "גולני", מספר 1, וחטיבת "כרמלי", מס' 2, שהופקדה על האזור הצפוני־מערבי של הארץ. לפיקוד על החטיבה החדשה "גולני" התמנה מפקד "ההגנה" הוותיק משה מן (מונטג), איש מרחביה, שבאחריותו השתרע שטח רחב ממדים מצומת ג'למי (צומת העמקים), שם השיק לגבול הגזרה של "כרמלי", ועד עמקי יזרעאל המזרחיים, כולל יזרעאל, חרוד, בית שאן, ירדן, הרי אפרים (רמות מנשה ולמעשה עד אצבע הגליל).80
    מן בן ה־41 עלה לארץ ישראל מלבוב (אז בשטח פולין, היום אוקראינה) בשנת 1926. מיד עם הגיעו גויס לארגון "ההגנה", ובעשייה זו התמיד יותר משני עשורים. ב־1929 (מאורעות תרפ"ט) השתתף בהגנת הגליל העליון המזרחי. ב־1933 סיים את הקורס הראשון למפקדים בהגנה והתמנה למפקד גוש עפולה. בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נפגש לראשונה עם אורד וינגייט, שהאיץ בו לנקוט גישה התקפית בלחימה בערבים. ב־1939 התמנה למפקד נפת יזרעאל, וב־1942, תחת הכינוי המחתרתי "סעדיה", הטיל עליו דוד בן גוריון ללחום ב"פורשים" (האצ"ל והלח"י). משה מן היה מעורב בייסוד חיל הנוטרים והמשמרות הנעים בעמק, בגיבוש חיל השדה (החי"ש) ובייסוד הפלמ"ח. ב־1946 קיבל את הפיקוד על הגליל העליון המזרחי, הגליל התחתון והעמקים וזכה לכינוי "לבנוני".
    בחודשים הראשונים של שנת 48' עדיין פעלו זו לצד זו שתי המערכות הפיקודיות — הנפתית (המרחבית) והגדודית.81 בפיקודו של מן הוקמו, במלאכה הבראשיתית של יצירת החטיבה, שלושה גדודים — גדוד 12, "ברק", בפיקוד יצחק ברושי, גדוד 13, "גדעון", בפיקודו של אברהם יפה , וגדוד 14, "דרור", בפיקוד יעקב קורבנד (דרור) — ששאבו כוחם מהיישובים בגזרתם. ליעקב דרור פשוט נאמר: "קח את כוחות החי"ש שבגזרתך ובנה מהם גדוד". כך נוצר גדוד 14 ("דרור") שגויס רובו ככולו מכוחות החי"ש של תושבי עמק יזרעאל. "תחילה לא היה כוח מגויס חוץ מכמה פעילים", סיפר דרור, "אבל הקמתי את הגדוד על פי התקנים המקובלים. הקמתי פלוגות והפכתי את הגדוד למשהו אורגני. היו אימונים, תמרונים, אימונים בלילה ומונו מפקדים על הפלוגות."82 סה"כ הופיעו ברשימת המצבה של הגדוד כ־500 איש, כולל פלוגה אחת מסייעת.
    מפקדי הנפות בעמקים היו כפופים למג"דים החדשים, אך למעשה התברר עד מהרה שתפקידם ריק מתוכן. מפקד הגדוד שימש למעשה ככתובת ליישובים במרחבו עת עלו על הפרק נושאים צבאיים שהיו כרוכים בהפעלת כוח. "כל מג"ד היה בעצם מלך בגדודו", הסביר לאחר שנים דרור, "לא היו פקודות מבצע מה לתקוף ומה לא. כל היוזמה היתה בידי המג"דים. גם לא בקשתי פקודות."83 "כל הפעולות שעשיתי בעמק יזרעאל עשיתי על דעת עצמי. אחת הנקודות החשובות היתה להשתלט על שטחים. היה קושי לנסוע לחיפה דרך בלד א־שייח' (תל חנן). הבעיה היתה להחזיק את הכביש ג'למי-יקנעם-הרי אפרים. כולל כביש ואדי אלמלח לעבר תל אביב".
    לא היתה אפוא מערכת היררכית סגורה בין מפקדי הגדודים לבין מפקד החטיבה משה מן. היציאה מהתפיסה האזורית לא גובתה תמיד בהגדרה מובהקת של סמכויות, גם לא של אמצעים. כך, למשל, לא היה למפקד החטיבה כל כוח זמין ברשותו, וכדי לתת תשובה למצב צבאי מתפתח היה צריך להזעיק את המג"ד הרלוונטי לתחום הפעולה. למונח "מצב צבאי" היה מנעד רחב. החל באירועים נקודתיים כרצח, חבלה או שרפה, דרך ירי צלפים, מארבים ופעולות גמול, וכלה, עם התרחבות מלחמת האזרחים, בתקיפת יישוב על ידי כוחות מאורגנים פלסטינים.
    היה ברור שלבד לא יוכל יישוב יחיד לשאת במעמסה של מתקפה רחבת היקף. לצורך זה היו היישובים ארוגים במערכת "ההגנה" האזורית שעליה פיקדו המג"דים.84 בכל יישוב הוקם כוח עתודה — פטרול לוחם (פל"ם) שנועד לעמוד לרשות המא"ז המקומי בתחום היישוב. הפל"ם היוו גם את כוח העתודה האזורי שאותו היה יכול המג"ד לשאוב במקרה הצורך לצורך פעולות יזומות או לסיוע כנדרש.
    בית הספר למלחמה
    באפריל 1948 עמד לרשותו של דרור גם כוח מיוחד במינו שפעל ואומן בתחומו — חניכי בית הספר למ"כים של "ההגנה" ששכן בג'וערה. משנת 1937 פעל בג'וערה קורס המ"מים שהתמקם באוהלים בצדו של בית השיח' אשר שימש את חלוצי עין השופט כמקום מגורים. במרוצת השנים הפך המקום לבסיס הדרכה קבוע ובשנת 1940 הצטרף אליו קורס המ"כים של "ההגנה", שפעל בו עד שנת 1948. ג'וערה נבחרה בשל היותה רחוקה מעינם הבולשת של הבריטים, והאימונים היו נעשים בחשאי. השלט אל המקום כיוון אל "בית הבראה" "גבעת נוח". המתרחש לא נעלם מעיני הערבים המקומיים. מאיר עמית מספר שכאשר חניך היה מתלבט בפתרון לבעיה שהוצבה בפניו בשטח היה אחד הערבים המקומיים מתקן אותו ומראה לו את "פתרון בית הספר".85 למעשה היתה ג'וערה בית היוצר לתורת הלחימה של "ההגנה", ורוב מפקדיה העתידיים של מלחמת העצמאות, כ־1,000 במספר, עברו בה את הקורס הבסיסי, למעשה הבכיר ביותר, שהיה בנמצא.
    במרס 1948 התקיים בג'וערה קורס מ"כים של החי"ש בפיקודו של שמעון אשד (אוסלנדר), שהשתתפו בו גם שלושה חניכים בני קיבוץ משמר העמק, ואותם הדריך איש ההגנה, גם הוא בן הקיבוץ, אוריאל לין.
    גם הפלמ"ח אימן מפקדי כיתות באזור. כאשר התברר שג'וערה צרה מלהכיל את כמות החניכים הקים הפלמ"ח בשנת 1947 שלוחה בקיבוץ דליה. באפריל 1948 עמד בראש הקורס המ"פ המיתולוגי רפי גינצבורג (התרנגול).86 יוצא אפוא שלפחות 150 חניכים מאומנים, שלא היו צמודים ליישוב קונקרטי, עמדו לרשות מפקדי האזור באפריל 1948.
    בפברואר 1948 עמד הארגון הצבאי האזורי החדש במבחן עת הותקף קיבוץ טירת צבי. אל מגיני הקיבוץ הוזעק כוח של "גולני" ובית הספר למ"כים שישב בג'וערה. דפוס תגובה זה היה הדבר הזמין ביותר בידי מפקדי האזור. מגיני טירת צבי נפגשו לראשונה עם אויב שזה עתה הופיע בשדות ארץ ישראל — "צבא ההצלה" של קאוקג'י.87
    אתם יוצאים לג'יהאד88
    ב־6 בדצמבר 1947 נקרא איש הצבא הוותיק, בן ה־57, קולונל פאוזי אל־קאוקג'י, אל משרדו בדמשק של הגנרל העיראקי, איסמאעיל צפוואת, שנשא בתואר "מפקד הכוחות הערביים הפועלים בארץ ישראל". שם נמסר לו כי הוועדה הצבאית של הליגה הערבית החליטה על מינויו למפקד "צבא ההצלה" ["ג'יש אל ניקאז"] שהוקם על ידי הליגה הערבית.89 למרות התנגדותו הנמרצת של המופתי הפלסטיני, חאג' אמין אל־חוסייני, היתה זו לכאורה החלטה ראויה. ללוחם הוותיק היה עבר צבאי מפואר למען המאבק הפלסטיני והוא נחשב כ"נקי" יחסית ממעורבות פוליטית שהעיבה על יחסי הכוחות העתידיים בין מדינות ערב בשאלה הארץ־ישראלית. הוא היה ממוצע קומה, הדור בלבושו, השרה על סביבתו שביבי מנהיגות ונהנה מהילה של גיבור כלל־ערבי.
    דרך ארוכה עשה קאוקג'י כחייל מקצועי נאמן לעניין הערבי. הוא נולד בטריפולי שבלבנון, אולם שירותו חבק את כל זירותיו של המאבק הערבי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בתקופה העות'מנית למד בבית ספר לקצינים של צבא האימפריה העות'מנית באיסטנבול, ושימש כקצין זוטר בחיל הפרשים העות'מני במלחמת העולם הראשונה, בתחילה במוסול שבעיראק ולאחר מכן בארץ ישראל. בשנים 1925-1927 השתתף במרד הדרוזים בסוריה. עם דיכוי המרד, לאחר שהצרפתים דנו אותו למוות שלא בפניו, הגיע לסעודיה ב־1928, שם סייע למלך עבד אל־עזיז אבן סעוד בהקמת הצבא הסעודי. בשנת 1932 בא לבגדד לבקשת המלך פייסל, שם לימד באקדמיה צבאית, אך לא ניתק את קשריו עם התנועה הכלל־ערבית.90
    להילת ההערצה זכה קאוקג'י בתקופת המרד הערבי בארץ ישראל בשנת 1936. בסוף אוגוסט של אותה שנה הגיע הקצין הוותיק בראש צבא מתנדבים קטן לארץ ישראל על מנת, כך ציפה, לעמוד בראש "המרד הערבי הפלסטיני".91 האוכלוסייה הערבית הארץ־ישראלית המפוצלת תלתה בו תקוות רבות וראתה בו מנהיג שביכולתו להפוך את המיליציות לכוח צבאי הראוי להתמודדות מול הצבא הבריטי. והוא אכן ניסה לשוות לסרים למרותו לפחות מראית עין צבאית.
    לא פחות הצטיין קאוקג'י ביחסי ציבור. הוא קרא לנוער להתגייס לכוחותיו וגייס עיתונאי סורי שניסח את הודעותיו הרשמיות וכרוזיו. אלה הציגו אותו באור הרואי. ברם, המורל של האוכלוסייה הערבית לא שפר. השביתה הממושכת שהתחילה עם פרוץ המרד הערבי הגדול ואיש לא ראה את קִצה, דכדכה את התושבים עד ייאוש. קאוקג'י נאלץ לפעול ולו כדי להרים את המורל השפוף.
    ב־3 בספטמבר 1936 יצאו קאוקג'י וכוחותיו לפעולתם הראשונה ככוח צבאי מאורגן — פגיעה בשיירה צבאית בריטית שעברה על כביש שכם בדרכה מחיפה. התפתח קרב שנמשך עד שקיעת החמה, ובמהלכו נשלחו גם כמה מטוסים למערכה שהטילו כמה פצצות על אנשיו של קאוקג'י בהרים. בסיכומו של יום, קאוקג'י היה יכול לרוות נחת היות שכוחותיו קרקעו שלושה מטוסים בריטיים והרגו, לפי הדיווחים הבריטיים, חייל וטייס. מנגד, מניין האבדות לכוחותיו של קאוקג'י היה 9 הרוגים ו־6 פצועים. הפעולה זכתה להילת הצלחה והוצגה כניצחון גדול. גלי ההדף שלה עוררו לפעולה כנופיות בכל הארץ וקרבות קטנים התחוללו באזורי עכו, טבריה ובלד א־שייח' (נשר של היום).
    לאחר חודש, בספטמבר 1936, החליטה הממשלה בלונדון שקאוקג'י הגדיש את הסאה ושלחה לארץ ישראל את הדיוויזיה מס' 1. התגבורות סייעו לצבא הבריטי לנהל מרדף אחריו ואחרי יחידותיו.92 לבריטים הגיע מידע על התארגנות כוח מורדים בפיקוד ישיר של קאוקג'י והם שלחו כוחות לכתרו בסיוע מטוסים. ב־24 בספטמבר התנגשו הכוחות באזור ג'בע (13 קילומטר מצפון־מערב לשכם). בסיכומו של יום הלחימה היתה יד הבריטים על העליונה ובמחנהו של קאוקג'י נספרו 57 הרוגים. בימים שלאחר מכן המשיכו הכוחות הבריטיים לרדוף אחר המורדים וב־29 בספטמבר נערך קרב נוסף בבית אומרין מצפון־מערב לשכם, שם ספג קאוקג'י 30 הרוגים נוספים. המתקפה הבריטית ריפתה את ידי הערבים והוועד הערבי העליון קרא להפסיק את השביתה הכללית. גם קאוקג'י נאלץ להודיע על הפסקת פעולות האיבה. ב־25 באוקטובר לאחר חודשיים בלבד של פעילות נמלט קאוקג'י אל עבר הירדן ומשם אולץ לנדוד לדמשק. מלחמתו העקשנית בבריטים לא פסקה בעת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 השתתף במרד הפרו־נאצי והאנטי־בריטי של רשיד עלי אל־כילאני בעיראק. לאחר שנפצע במהלך הקרבות הוא הועבר על ידי הגרמנים לטיפול באתונה. משם עבר להתגורר בגרמניה הנאצית.93 בברלין פגש מכר משכבר הימים המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. אף ששניהם שירתו את מכונת התעמולה הנאצית, לא שררה אהבה רבה ביניהם, וההתחרות על חסדי פטרוניהם הנאציים הביאה ליריבות קשה.
    בתום מלחמת העולם השנייה שב קאוקג'י לסוריה והוכיח כי למד משהו ממשנתם של מארחיו. ביולי 1947 הכריז כי: "הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטלי... והאפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב".94 הד דומה נשמע בדברים שאמר לחייליו טרם צאתם לארץ ישראל, בינואר 1948: "אתם יוצאים לג'יהאד לעזרת ערביי ארץ ישראל הנרדפים על ידי היהודים אשר הורסים את בתי הערבים ומנשלים אותם מארצם. עלינו לגרש את היהודים מהחלק הערבי של ארץ ישראל ולצמצם אותם באותו חלק שבו הם יושבים. מלחמתנו מלחמת קודש היא".95
    עם זאת בעיני המנהיגים היהודים שניסו לעמוד מקרוב על טיבו נתפס קאוקג'י כאדם פרגמטי שניתן לבוא עמו בדברים.
    העמדתו של פאוזי אל־קאוקג'י בראש צבא המתנדבים שאמור להתערב במאבק בארץ ישראל היתה פרי פשרה בין הכוחות השונים בליגה הערבית שניווטו את ההכנות להתערבות צבאית, אולם נסמכה בעיקרה על יוזמה סורית. גם ההחלטה העקרונית לפתוח בגיוס מתנדבים התקבלה בברכתו של הנשיא הסורי אל־קוואתלי ב־30 בספטמבר 1947.96
    כבר בתחילת דצמבר 1947 מינה קוואתלי את הגנרל (בדימוס) העיראקי טהא אל־האשמי למפקח הכללי על המתנדבים ב"צבא ההצלה" הערבי (למעשה אחראי על הגיוס וכוח האדם), לצד "ועדת פיקוח" בין־ערבית, בפיקוד הכללי של גנרל צפוואת ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. שגריר בריטניה בבגדד אמר על צפוואת שהוא "קצין טורקי טיפוסי מהסוג הישן, אמיץ מאוד וטיפש במידה שאין לתארה".97 צפוואת הגיש כבר באוקטובר 1947 את המלצותיו הראשונות להתמודדות עם היישוב בארץ. הקמת צבא מתנדבים, כאמור, היתה אחת מהן. ב־6 בדצמבר שידך הנשיא הסורי קוואתלי בין הליגה לבין גנרל צפוואת, לבין מפקדו העתידי של הצבא בארץ ישראל פאוזי אל־קאוקג'י.98
    מינויו של קאוקג'י נתקל כצפוי בהתנגדותו החריפה של המנהיג הפלסטיני אל־חוסייני. ליריבות היו, כזכור, שורשים עמוקים עוד מימי המרד של שנת 1936, אז סירב קאוקג'י לקבל את המרות של המופתי. היא החריפה בעת שהות השניים בגלות, בחיקה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. שניהם דאגו לטפטף לאוזנם של הגרמנים רכילות ארסית הדדית. האחד הצביע על רעהו כסוכן בריטי והשני התלונן על הבטחות שניתנו למופתי על ידי המעצמות.99 כאשר עלתה מועמדותו של קאוקג'י למפקד "צבא ההצלה" עשה המופתי ככל יכולתו להכשילה. הוא טען שלקאוקג'י חסרים כישורים צבאיים ושכל ניסיונו מתמצה בלחימת גרילה. הוא לחש באוזנו של קוואתלי שמפקדו העתידי של צבא הליגה מקורב לעבדאללה ההאשמי, שנוא נפשו של קוואתלי. הוא התחלחל מהמחשבה שקאוקג'י יפקד על כוחות פלסטיניים וידחק את רגליו של בן דודו המוכשר עבד אל־קאדר חוסייני.100 להתנגדות של המופתי וליחסי האיבה שאינם ניתנים לאיחוי בין המופתי לקאוקג'י היתה השפעה על מאזן הכוחות בתוך ארץ ישראל. קאוקג'י, שמעולם לא סלח למופתי על הלשנתו לגרמנים, נדחף במידה מסוימת אל מחנהו של אויב אחר של המופתי, המלך הירדני עבדאללה.
    ממילא, למרות קריאות הרהב והניסיונות השונים, לא הצליחה ההנהגה הפלסטינית לגבש כוח אחוד משלה למאבק על גורל ארץ ישראל. הציבור הפלסטיני, שמעולם לא זכה להנהגה מוסכמת על הכול, גם לא השכיל ליצור צבא שיסור למרות מרכזית. היחידות המעטות שהוקמו, האחת של עבד אל־קאדר באזור ירושלים והשנייה של חסן סלאמה באזור השפלה הדרומית והמרכז, היו תלויות לגמרי בסיוע שיגישו להן מדינות ערב והליגה. ובסוף ינואר 1948 התברר שאלו לא מתכוונים לאפשר למופתי למלא תפקיד מרכזי במערכה.101
    הרעיון של צבא מתנדבים שיעמוד תחת מרות הליגה היה אפוא תוצר של כמה כוחות במרחב הפוליטי בעולם הערבי. בוועידת עליי באוקטובר 1947 הגיש גנרל צפוואת למועצת הליגה דין וחשבון שקבע כי ליישוב היהודי יתרון גדול על הפלסטינים במשאבים, בכוח אדם מאומן ובנשק והציע לגייס לאלתר מתנדבים לציידם ולאמנם. בוועידה הבאה, בקהיר, ב־8 בדצמבר 1947 אשררה הוועדה המדינית של הליגה בקהיר את החלטת ועידת עליי לגבי שליחת מתנדבים חמושים לארץ ישראל בדחותה, בה בעת, הצעה שתמכה בהתערבות של צבאות סדירים. בד בבד אישרו המנהיגים את מינויָם של הגנרל העיראקי בדימוס טהא אל־האשמי למפקח על צבא המתנדבים ואת הקולונל קאוקג'י למפקדו.102 ביוזמה הזו תמכו מצרים, סוריה וערב הסעודית שהתנגדו לשיתופם של צבאות סדירים במערכה וראו בצבא הליגה בבחינת ה"קיים האפשרי". גורם בולם נוסף להתערבות של צבא סדיר, גם אם כוחו היה בשקיעה והשפעתו בנסיגה, היה הנציב הבריטי בארץ ישראל גנרל אלן קנינגהאם. למרות תמיכתם העקרונית של משרד המושבות ומשרד החוץ בחזון "סוריה הגדולה" של המלך עבדאללה, לא ניתן אור ירוק להתערבות כוחות סדירים לא לו ולא למדינות ערב אחרות. ברם, הנציב העליון קנינגהאם לא התלהב גם מחדירת מתנדבים לתחומו והדבר הביא למשבר ביחסיו עם מלך עבר הירדן.103
    הכינוס בקהיר ניסה להגדיר את מטרות הלחימה של כוח "ההצלה". גם כאן נחלקו הדעות איש־איש לפי עמדתו הפוליטית או ראייתו הצבאית. בהחלטות הסודיות נקבע ש"מטרת הצבא לפעול להכשלת תוכנית החלוקה ולמנוע הקמת מדינה עברית בארץ ישראל". הכיצד? האם באמת יהיה בידי צבא מתנדבים חצי סדיר, רבע מאומן ושליש מצויד להתמודד עם המטלות הללו?
    ראש ממשלת סוריה טען שמטרת הלחימה היא יצירת מהומות בלתי פוסקות. אל־רפאעי, ראש ממשלת ירדן, גרס כי פעולות גרילה לא ישיגו דבר ורק התערבות סדירה תשיג הכרעה. המופתי ואיתו קבוצה קיצונית הגדירו את תפקידו של "צבא ההצלה" כ"חיסול הציונות". לא פחות.104 חאג' אמין, שקרא את המפה המדינית היטב, הבין שהתערבות מדינות ערב באמצעות צבאות סדירים, תפקיע בסופו של דבר את פלסטין מהפלסטינים, והתנגד לכניסת צבאות ערב הסדירים. "תנו לנו עזרה חומרית וננהל את המאבק בכוחות עצמנו", דרש. בדצמבר 1947 הוקמו בכל רחבי הארץ ה"וועדות הלאומיות" הפלסטיניות שתפקידן היה לארגן את המיליציות הערביות המקומיות תחת מרות הוועד הערבי העליון. אנשי הבעת' בסוריה ונשיא סוריה קוואתלי תמכו לכאורה במנהיג הפלסטיני, אבל העמידו בפניו את חבורת הפיקוד של "צבא ההצלה" ובראשה קאוקג'י כעובדה מוגמרת. כבר בתחילה הסתמנו הניגודים שבין הגופים הללו שהביאו למבוכה רבה ביישוב הערבי בארץ.105
    נראה אפוא שהחלטות הפסגה בקהיר היו בסופו של דבר פשרה בין עמדות עבר הירדן לעמדות המופתי. האחרון בלע את הגלולה המרה אך בחש במימוש ההחלטה מרגע קבלתה. "צבא ההצלה" לא נהנה מברכת הדרך של הפלסטינים, והתוצאה היתה פיצול למעשה של הפיקוד ומיעוט יחסי של מתנדבים מארץ ישראל.
    ואשר למטרות, נראה כי למפקדה הכללית של "צבא ההצלה" ניתנה יד חופשית לפרשן. על תוכניותיו האופרטיביות של קאוקג'י אפשר ללמוד ממסמך שהגיע לידי הש"י (שירות ידיעות) במרס 1948:106
    א. המגמה: מניעת חלוקת פלשתין על ידי ביצוע פעולות להשגת המטרות הבאות:
    1. להביא את היהודים לידי הכרה כי התנגדות לכוחות הערבים תביא להם אך צרה ואסון.
    2. למנוע מהיהודים מלתקוף את הערבים ולגרום להם נזקים.
    ביצוע:
    יש להתחיל את הפעולות הבאות:
    1. חבלה בגשרים ובכבישים המקשרים את היישובים היהודים וחסימתם. להתקיף את השיירות היהודיות ולהשמידן על ידי הצבת מארבים והתקפות פתע.
    2. התקפות על יישובים יהודיים — יש לתכנן את ההתקפות בזהירות רבה, מכיוון שאין לנו כיום נשק מתאים ובכמות מספיקה. יש לאסוף ידיעות ולבדוק את נקודות התורפה על מנת לתכנן את ההתקפות בצורה שתביא להשגת התועלת המקסימלית.
    3. קרבות עם כוחות ההגנה.
    יש להתגרות בכוחות אלה על מנת למשוך אותם מחוץ לביצוריהם לשטח ההררי שם תימנע מהם האפשרות להשתמש בשריון שברשותם.
    4. הגשת עזרה לערים ולכפרים.
    בולט למדי במסמך הפער בין הגדרת המטרה להוראות הביצוע. הרוח המנשבת בין השורות היא של קוצר יד. חלק ניכר מההוראות מתייחס לתפקיד ה"הצלה" שבתואר הצבא והוא הגנתי ביסודו. חלק אחר משתלב בפעולות הטרור שזכו להצלחה מסוימת עד אפריל 1948 וחלק נוסף מציע, בזהירות, לתקוף יישובים מבודדים בהתניה של יצירת עדיפות מקומית.
    מותר לקבוע כמעט בוודאות כי לא היתה למפקדה הכללית ולכוחות הערביים שפעלו בתקופה שלפני הצבאות הסדירים כל תוכנית אופרטיבית עקבית ואחידה. ההחלטה מה לבצע היתה בידו של כל מפקד אזור. ואכן, להוציא את ההתקפה על משמר העמק ורמת יוחנן בוצעו אך מעט פעולות מתוכננות מראש. מרבית הפעולות היו תוצאה של התהוות מצבים מקומיים נוחים או תגובות שנכפו על הפיקוד הערבי המקומי על ידי מהלכי כוחות הביטחון של היישוב העברי.
    הבעיות של "צבא ההצלה" לא הסתיימו רק בהגדרת מטרותיו.
    מטליאים צבא
    עבדאללה דאוד נולד בעיראק בעיר ענה (נהרדעא). אביו היה יהודי שהתפרנס כמלבין נחושת. בגיל 21 קיבל צו גיוס לצבא עיראק ועבר אימונים של שלושה חדשים. "לא היתה לי ברֵרה" סיפר לימים. בחורף של שנת 1947, כמדי שנה, נקרא למילואים. כשהגיע לבסיס אמר המפקד לאנשיו: "נעלה על היאהוד". "לקחתי את הרובה והצטרפתי לחיילים אחרים", הוא מספר. כך החל דרכו ב"צבא ההצלה" ואת מסעו לארץ ישראל, שהסתיים בהרים מעל לקיבוץ משמר העמק באפריל 1948.107
    כמו דאוד התגייסו כ־800 עיראקים ל"צבא ההצלה" ועברו אימונים במחנה בקאטנה שבסוריה. חוץ מהם היה מורכב צבא זה מערב רב של עממי ערב השונים.
    בניגוד למלל של מדינות הליגה הערבית דווקא הסורים דרשו וקיימו. עיקר התרומה ל"צבא ההצלה" באה מסוריה, הן בכספים והן בכוח אדם. כ־3,200 סורים התנדבו למלחמת קודש למען העם הפלסטיני. גם על האימון היו מופקדים הסורים. בדצמבר 1947 הוקם כאמור בסיס אימונים בקאטנה מדרום לדמשק. המתנדבים קיבלו שם שכר, מזון ואימון בסיסי. עד סוף מרס 1948 אומנו במחנה זה כ־5,200 מתנדבים. מיעוטם, בני ארץ ישראל הפלסטינים.
    למרות קריאות העידוד בעל פה ובכתב וצחצוח החרבות הפומבי לא גדשו צעירי ארץ ישראל הפלסטינים את אוהלי מחנה האימונים. מבצע הגיוס שנערך כבר בנובמבר 1947 הביא אמנם לשעריו מספר צעירים מטבריה, בית שאן, עזה וערים אחרות בעיקר מהגליל, אולם מספרם ירד בהתמדה דווקא ככל שהחריף המצב. בסופו של חשבון רק כ־800 פלסטינים חצו את שעריו של מחנה קאטנה. מספר לא מבוטל מהם לא התמיד בהכשרתו הצבאית.108 חוסר התלהבות זה בא לידי ביטוי גם במספר המתגייסים למיליציות המקומיות ברחבי ארץ ישראל. העליונות המספרית של הפלסטינים בתחומי ארץ ישראל לא מוצתה במספר הלוחמים שהם העמידו בשדה הקרב.109
    נוסף על סורים, עיראקים ופלסטינים התנדבו להציל את פלסטין גם 300 צעירים מלבנון, 50 ממצרים וכמה עשרות מוסלמים יוגוסלבים.110
    גם שלד הפיקוד של "צבא ההצלה" היה ברובו סורי. חלק ממפקדי הגדודים ורוב מפקדי המשנה היו קצינים בדימוס או שהושאלו מצבא סוריה. מקצתם ממדינות ערב האחרות. בשיא פעילותו באפריל 1948 העמיד "צבא ההצלה" על שלוחותיו השונות כ־4,000 חיילים שהסתייעו במאות מתנדבים מקומיים.111
    בהחלטות ועידת קהיר נקבע שעל המדינות הערביות לספק 10 אלפים רובים ו־5 מיליון כדורים לפי מכסות קבועות לוועדה הצבאית. נשק זה היה אמור להגיע לערביי ארץ ישראל ולמתנדבים. כן הוקצב סכום של מיליון וחצי לירות מצריות ל"הגנת הארץ" שרובו הגיע בסופו של דבר ל"צבא ההצלה".112 אולם הרכש הערבי נתקל בקשיים רבים, בהיעדר יד מכוונת ובשל יריבויות אישיות וחוסר ארגון.113
    עם קבלת הפיקוד פנה קאוקג'י לבנות צבא בעל דפוסים צבאיים תקניים. הוא הקים גדודי חי"ר לבושי מדים, בעלי סממנים חיצוניים ככאפייה אדומה וסרטי כדורים מוצלבים על גוף הלוחמים. על הלוחמים הפקיד קציני צבא סדירים מדרגת מפקד מחלקה ומעלה. כן יצר שלד קציני מטה מקצועי, יחידות נשק מסייע והנדסה, שירותים לוגיסטיים עצמאיים, שירות רפואי ואנשי מנהלה.114 לפחות בהקשר זה חלה התקדמות ניכרת מרמת המיליציות/כנופיות של שנת 1936. לצד גדודי החי"ר הקים קאוקג'י כוח, בסדר גודל פלוגתי, של משוריינים, שבמושגים של אז כונה פלוגת "שריון". לפי דוח של הש"י היו בידי קאוקג'י עם בואו כ־5 משוריינים. עם יציאתו נספרו 10 משוריינים. חלק מהמשוריינים הגיע לידי "צבא ההצלה" כשלל משיירות ההגנה.115 רק אחדים מהמשוריינים היו חמושים כהלכה, בעלי תותח דו־ליטראות. רובם היו במצב מכני מפוקפק. במערכה על משמר העמק נראו אמנם מספר משוריינים, אך כמעט ודאי הוא שחלקם השתייכו בעבר לכוחות הביטחון הבריטיים וללגיון הערבי.116
    הקלף הסודי שהחזיק קאוקג'י בשרוולו, "שובר שוויון" במאזן החימוש, היה יחידת תותחים, שהופעלה לראשונה באפריל 1948. בדוח של צפוואת נאמר שבידי קאוקג'י 8 "תותחי שדה קלים" שניתנו למפקדת הצפון. בדוח, מ־23 במרס, ציין שלא השתמשו בהם עד אז מחשש להתערבות בריטית. באפריל כלל כוח התותחנות של קאוקג'י כ־10 או 12 כלים עם 175 חיילים והוא היה נתון לפיקוד הישיר של המפקדה. 4 תותחים של 75 מ"מ היו כנראה סוללה מאורגנת שנמסרה על ידי הצבא הסורי. סוללה אחרת, 105 מ"מ, נמסרה על ידי הצבא העיראקי.117
    אין בידינו ידיעות מפורטות על מטהו של קאוקג'י. אך לפי עדותו של וצפי אל־תל שימש הראיס מאמון אל־ביטאר כראש המטה והמתכנן הראשי. בקרב משמר העמק ניהל את הקרב בפועל לצד קאוקג'י, קולונל מבוגר בשם מהדי ביי. ידוע לנו על קציני אספקה, שלישות ומשטרה צבאית. ליד מפקדתו הקים קאוקג'י מחלקה שטיפלה בהסברה, תעמולה ופרסום ששימשו את כוחותיו, אך לא פחות את הדימוי של צבא סדיר. בסוף אפריל קמה בג'בע גם תחנת שידור ששידרה בעברית, באנגלית ובערבית. התעמולה התיימרה להביא לידיעת הציבור הערבי ידיעות מן המטבח הפנימי של היישוב היהודי, תוך שימת דגש מובן בקשייו השונים. החל בקשיי אספקה, דרך קשיי גיוס וכלה במתחים בין הארגונים "ההגנה" וה"אצ"ל". כן נמסרו ידיעות שונות על מהלך הקרבות בפריזמה ייחודית שהקשר שלה לאמת היה על פי רוב מקרי. יחידת ההסברה טרחה לדווח על ידי כתב מיוחד משדה הקרב ולהזין את מערכות העיתונים בפרסומיה. בפרסומים באנגלית נמסרו על פי רוב ידיעות על מעשי זוועה יהודיים, כגון חילול מקומות קדושים, רצח חיילים בריטים, או פגיעה באינטרסים בריטיים.
    מראית העין הצבאית לא הסתירה חולשות בסיסיות. לרוב החיילים ב"צבא ההצלה" לא היה ניסיון צבאי ולא אימון צבאי מסודר. ציודם היה מיושן ולמרות הרצון ליצור מערך לוגיסטי עצמאי שררה אנדרלמוסיה רבה בשטחים ארגוניים שונים ובעיקר בתחום השלישות ומערך האספקה. היחידות סבלו גם מבעיות של עריקות וממשמעת ומוטיבציה נמוכות.118 לפי הנתונים שהתפרסמו מאוחר יותר רבים מאלה שהתאמנו באו מבין מחוסרי העבודה במדינות ערב והדחיפה לגיוס היתה מציאת מקום פרנסה.119
    לחציו של המופתי להתערבות מהירה והכרזתו על הקמת ממשלה פלסטינית ועל מינוי עבד אל־קאדר למפקד עליון האיצו את החלטת קאוקג'י לשלוח את כוחותיו לארץ ישראל, בטרם הושלמו ההכנות והאימונים. זה לא הפריע לו להפגין ביטחון רב בהצלחתו. כאשר נשאל על תאריך ההסתערות הצבאית הערבית על פלסטין התרברב ואמר: "אנו מוכנים לכך כבר שבועות, לא אזכיר כעת מספר אנשים כי הוא גדל כל הזמן... לא אשים לב לגודל הכוחות הציוניים, אנו נוכל לטחון את כוחותיהם כמה שיהיו. היום הננו כאן ומחר נהיה באדמות פלשתינה, אשר אנו מתגעגעים לפרוץ לגבולותיה".120
    800 ערבים מזוינים עברו את הירדן
    ב־1 בפברואר 1948 פורסמה הכותרת הבאה בעיתון "דבר": "800 ערבים מזוינים עברו את הירדן וחדרו לארץ". בגוף הידיעה נאמר ששיירה חצתה באופן גלוי את גשרי הירדן והדבר לא נעלם מעיני הבריטים. הכתב ידע לספר שבשבועיים האחרונים חצו כ־1,500 ערבים מזוינים מעבר הירדן בשתי שיירות, "והם מתרכזים עכשיו בסביבות ג'נין ושכם". הידיעה גם ציינה כי הכוח עלול לתקוף את אחד מיישובי העמק ו"אין להסתיר את גודל הסכנה". התגובה הבריטית מילולית בלבד, מציין הכתב.121
    אף שהכוח עדיין לא זוהה סופית התברר עד מהרה כי מדובר בהסתננותם של שני גדודים של "צבא ההצלה" לארץ ישראל. שני אלה חצו את מעברות הירדן בשבוע האחרון של ינואר 1948.
    החדירה במתכונת של הסתננות היתה הדרגתית. הסנונית הראשונה הופיעה בצפון הארץ והיא זוהתה כגדוד "הירמוך השני" בפיקודו של הקצין הסורי אדיב שישכלי, שידע לימים להפוך את כישלונותיו בשדה הקרב להצלחה פוליטית והיה לנשיאה של סוריה בשנת 1953.122 הגדוד עבר את גבולות הארץ מבינת ג'בל ב־8.1.1948 והתמקם באזור תרשיחא. נקודת הכובד של פעילות הגדוד בחודשים הראשונים של שנת 1948 עברה אל הגליל המזרחי ובעיקר אל אזור צפת. כבר ב־20 בינואר תקף הגדוד את הקיבוץ המבודד יחיעם ונהדף לאחר קרב של כמה שעות. הוא ספג 11 הרוגים, עשרות פצועים ומכה מורלית קשה. בין לבין נטלו כוחות אלו חלק בהתקפה על שיירת יחיעם ב־28 במרס.123
    בלילה שבין ה־20 ל־21 בינואר 1948 חצה גדוד "הירמוך הראשון" את הירדן בפיקודו של מוחמד צפא איסמאעיל. הגדוד שכלל 630 מתנדבים, עבר מסוריה לעבר הירדן, דרך דרעה, וחצה בגשר דמיה. שבוע לאחר מכן, בלילה שבין 29 ל־30 בינואר, חצה את הירדן גדוד נוסף שכונה "חיטין", שכלל אף הוא 600 מתנדבים, חלק ניכר מהם פלסטינים, בפיקוד מדלול עבאס.124
    שני הגדודים התפצלו ליחידות קטנות והתפרסו ברחבי השומרון שם מילאו בעיקר תפקיד של שמירת הסדר הציבורי.
    כשהתברר לנציב העליון הבריטי היקף החדירות ואופיין רתח מזעם ותבע משגריר בריטניה בעבר הירדן, קירקברייד, "להזהיר את ממשלת עבר הירדן מפני התוצאות החמורות ולאיים עליה כי אם לא תיפסק ההסתננות, הוא יהרוס את הגשרים על הירדן".125 קירקברייד המופתע, בגיבויו של שר החוץ בווין, פשוט התעלם מהמכתב. למעט הנציב קנינגהאם, איש לא חשב ברצינות לעצור את פלישת "צבא ההצלה" לארץ ישראל. המזכיר הראשי, גרני, אף ראה בחיוב את ההסתננות הערבית ומפקד הצבא והמשטרה לא היו נלהבים לפעול נגדה. יש שראו בה אף גורם ממתן.126 במשרד החוץ הבריטי לא שאף אף אחד להקשות על היחסים המתוחים עם העולם הערבי בלאו הכי. רק זעיר פה זעיר שם הקשו הבריטים על חדירת הצבא. הדבר הביא לכך שהחדירה לארץ ישראל לבשה אופי של הסתננות ונעשתה בחוליות או בקבוצות קטנות.
    בראשית חודש מרס הצטרפו לסדר כוחותיו של קאוקג'י גדוד "אל חוסיין" וגדוד "אל קדסיה", בפיקודו של צאלח מהדי, בני 360 חייל כל אחד. הראשון מוקם בבקעת בית שאן באזור שמגשר דמיה עד טובאס. השני, בין ואדי ערה בצפון עד כביש ג'נין-שכם. גדוד זה עתיד היה להשתתף בקרב משמר העמק. בחודש מרס נכנס לארץ גדוד נוסף, כ־500 חיילים, שעשה דרכו ישירות מהר הדרוזים, דרך מארג' עיון, לשפרעם. הגדוד הורכב כולו מדרוזים ובראשו עמד המפקד הדרוזי עתיר הקרבות, שכיב והאב. הכוחות הבריטיים לא הפריעו לכניסת הגדוד הראשון בינואר וגם לא לכניסת הגדוד הדרוזי במרס. הגדוד הגיע לשפרעם ב־30.3.1948 בשעה חמש אחר הצהריים. כמו כן קלט "צבא ההצלה" לשורותיו פלוגה צ'רקסית, בפיקוד אבו־בקר, שאבטחה את אזור ג'בע, ופלוגה שהורכבה ממתנדבים לבנונים.
    לפי חישובי המודיעין הישראלי חדרו לאזור ה"משולש המסוכן" של מסגרות "צבא ההצלה" כ־1,500 חיילים,127 אך מספרם הלך וגדל במהירות ובאמצע פברואר 1948 הוערך כבר בכ־3,000.128
    למרות המספרים המרשימים יחסית נכזבה תקוותו של קאוקג'י שכניסתו לארץ ישראל תביא לזרימת מתנדבים פלסטינים ליחידותיו. לאחר שרק מאות ספורות מבני הארץ הגיעו למחנה בקאטנה ליטול חלק במאבקם שלהם ורק מיעוט מבוטל מילא תפקיד קצונה או פיקוד כלשהו, מיאן קאוקג'י להטיל על המתנדבים המקומיים בארץ ישראל תפקידים בקו הראשון של הלוחמים. את המגויסים המקומיים הפנה בעיקר למחלקות שהוגדרו כ"כוח עזר".129
    החששות המוקדמים של מפקדי "ההגנה" בגלל חדירת כוח צבאי מאומן לזירה התבררו כמוגזמים. "צבא ההצלה" לא ריכז את כוחו כדי לפעול כחטיבה ניידת. המפקדים מונו על גזרות והיערכותם ביטאה תפיסה מרחבית. למעשה, להוציא מערכה אחת, לא פעל "צבא ההצלה" עד חודש מאי 1948 כמסגרת לוחמת אחידה בפיקוד מפקדו העליון. הגדודים התפרסו על פני המרחב הצפוני של ארץ ישראל ויהודה ושומרון על פי פקודות היערכות של קאוקג'י,130 ורוב עיסוקם היה ברמה המקומית שם פגשו בפניהם החמוצות של נאמני המופתי והמיליציות האזוריות.
    מסרו את הארץ והלכו
    "'צבא ההצלה' הגיע אך הביא עלינו אסון. מסרו את הארץ והלכו," הלין לאחר שנים אחד מפליטי רוביה תחתא.131 אולם לא כך נראו הדברים בראשית הדרך.
    ב־6 במרס 1948 הרגיש עצמו קאוקג'י בטוח מספיק על מנת ליטול את הפיקוד הישיר על כוחותיו בתוך תחומי ארץ ישראל. הוא חצה את הירדן עם מטהו, בראש שיירה של 150 כלי רכב ונטה את אוהלי מפקדתו בכפר ג'בע שבשומרון, לרגלי הר חריש שאותו הכיר היטב מימי המרד של 1936. המיקום התאים לתכליותיו. הכפר שכן בגובה 450 מטר וסביבו כרמי זית נרחבים ועבותים. הוא היה מרוחק מהכביש ג'נין־שכם כשני קילומטרים ועל מוצאותיו הציב קאוקג'י שומרים ואבטחה.
    בואו של קאוקג'י עורר התלהבות בקרב רוב ערביי ארץ ישראל. כבודו היה רב בעיני האוכלוסייה שהאמינה בו ובפעולתו למען המרד הלאומי. אגדות מתקופת המרד הערבי שסופרו מאוזן לאוזן נקשרו לשמו ולאישיותו. אולם בעוד האוכלוסייה הערבית ובייחוד הכפרית קיבלה את פני קאוקג'י באהדה ובהערצה, הפנו לו נאמני המופתי כתף קרה ולעתים עוינת.
    המפגש עם המציאות הארץ־ישראלית בישר גם צמצום מכאיב של סמכויותיו ותחומי אחריותו. למרות יומרותיו לפרוש כנפיים על כל ארץ ישראל הוא מונה מלכתחילה על ידי מפקדת הליגה למפקד חזית הצפון בלבד. גבולות החזית שלו, ששורטטו בדייקנות יחסית על מנת שלא ידרוך על בהונותיהם של המפקדים המקומיים, השתרעו מן הלבנון וסוריה עד לקו העובר מקלקיליה במערב לשכם במזרח. על חזית המרכז הופקדו שני נאמני המופתי — עבד אל־קאדר חוסייני, מפקד הקטע המזרחי ואזור ירושלים, וחסן סלאמה, על הקטע המערבי, שכלל את יפו, לוד, רמלה. חזית הדרום שכללה את עזה, חברון ובאר שבע נועדה לפעילות המתנדבים והלוחמים המצרים שהשתייכו בחלקם הגדול לאחים המוסלמים. ועדיין קיווה מפקד "צבא ההצלה" שיכירו בו כמפקד עליון בפועל. הדבר היה תלוי בראש ובראשונה בהישגים שיוכל להביא לציבור שבשמו יצא להילחם.
    שאיפתו של קאוקג'י להשיג דריסת רגל באזור ירושלים נתקלה בהתנגדות מובנת של עבד אל־קאדר חוסייני. גם כאשר אישרה מפקדתו של צפוואת את מינוי עבד קאדר למפקד אזור ירושלים, עם סמכות לגייס 300 מתנדבים, לא טרח זה להכיר במרות המפקדה הכללית. היחסים המורכבים באו לידי ביטוי לפני המערכה הגורלית על הקסטל. ערב המערכה נסע עבד אל־קאדר לדמשק לבקש עזרה, אך לא קיבל אותה, על כן פנה לקאוקג'י וביקש ממנו משוריינים ותותחים. לדברי אחד המקורות השהה קאוקג'י את מתן העזרה המבוקשת היות שלא היה מעוניין לעזור ליריבו.132 אזור המרכז, בפיקוד חסן סלאמה, מעולם לא היה בפיקוד של קאוקג'י, והמופתי טרח טרחה רבה להצר צעדיו שם על ידי מינוי נאמניו בכל אזור.
    עד מהרה שקע קאוקג'י בקטנות. הוא ומפקדתו התמודדו עם קשיים פוליטיים וארגוניים רבים וחלק ניכר מזמנו נאלץ להקדיש לטיפול בבעיות הפוליטיות שנבעו מסבך הנאמנויות המפותל של הציבור הערבי בארץ ישראל. אחת התוצאות היתה התרחקותו משדה הקרב בפועל. להוציא את קרב משמר העמק ויפו לא פיקד קאוקג'י ישירות על הכוחות בפעולות קרביות. יחסיו עם מפקדי האזורים האחרים היו מורכבים בלשון המעטה. אמנם דרישתו של המופתי לקבל אחריות מדינית וצבאית על פלסטין נדחתה על ידי מוסדות הליגה הערבית, אך כבר בדוח הראשון של המפקד העליון גנרל צפוואת נכתב כי "בניגוד להוראות ועדת פלשתינה המחייבות את הכפפת כל הלוחמים בארץ לפעול תחת המפקד הכללי, נלחמים אנשי המופתי באופן עצמאי, מוסיפים להתכחש לפיקוד הכללי ואינם מצייתים לפקודותיו".133 בדוח נוסף מה־23 במרס התלונן צפוואת כי בארץ נמצאו קבוצות נוספות שלא מכירות במפקדה הכללית ונשקם משמש לצורך מריבות פנימיות, תוך שהוא מלין על מעללי אנשי המופתי. "בכל מקום הופיעו אנשים מטעם המופתי שלא הכירו בסמכות מפקדי 'צבא ההצלה'". היה מדובר גם במיליציות מקומיות, חלקם מאנשי הכנופיות של 1936, שלא התפרקו מנשקם ולא נטו לקבל את מרות "צבא ההצלה".134
    גם בעת שנכנסו יחידות "צבא ההצלה" לחזית הצפון לא מצאו בה חלל ריק. במרחב פעלו יחידות מקומיות שונות ו"חילות משמר" עירוניים מחוזקים בחלקם על ידי מתנדבים. יחידות אלו היו אמורות להשתלב עם כוחות ההצלה, ולהיות כפופות לפיקודם. לא כך אירע בפועל. יתרה מזאת, גם עם פקודו לכאורה, המג"ד אדיב שישכלי, היו יחסיו של קאוקג'י מתוחים מאוד. מפקד הגדוד הצפוני ניהל מדיניות עצמאית למורת רוחו של מפקדו. הריחוק הגיאוגרפי והיעדר קשר ישיר בין אזור המשולש לגליל לא הקלו על יצירת מערכת היררכית יציבה בין שישכלי לבין מטה "צבא ההצלה".135 ראוי לציין שבמשך כל שהותו בארץ נמנע קאוקג'י מלקיים אפילו ישיבה אחת כוללת עם כל מפקדי גדודיו.136
     
    ***
     
    כבר בשבוע הראשון לשהותו הוציא קאוקג'י לאוכלוסייה האזרחית הוראות בדבר הנשק שברשותם. ההנחיה להפקיע את הנשק התקבלה כמעט בגיחוך. הוראות מנהליות לראשי ערים ולכפרים התקבלו בהתעלמות, במקרה הטוב. התושבים נהגו לפנות בבעיותיהם לוועדות המקומיות שאותן הכירו ואליהן היו מקושרים. גם הניסיון למנות מפקדי ערים התגלה עד מהרה ככישלון. בחיפה, למשל, עזב המפקד מטעם צבא השחרור את העיר ערב התקפת "ההגנה". מנהיגות דומה גילו גם מפקדי "צבא ההצלה" בצפת, בית שאן ובמקומות אחרים.137 היחסים עם האוכלוסייה האזרחית, שקיבלה את קאוקג'י תחילה בתרועות, היו מלווים בבעיות קשות ומסובכות. אמנם ליד המפקדה פעלו קציני קישור לשמירת הקשר עם הוועדות הלאומיות והאוכלוסייה האזרחית, אך אלה התייחסו אליו בבחינת כבדהו וחשדהו.138 "צבא ההצלה" קיבל אחריות אזורית על הביטחון והסדר הציבורי, והדבר יצר מוקדי חיכוך לא מעטים עם האוכלוסייה האזרחית. לעתים בנוגע לרכוש, לעתים בנוגע לנשים, לעתים בנוגע לעימותים עם גורמים פליליים. כך, למשל, הציב קאוקג'י מחסומים בכבישים שעצרו ובדקו את כל המכוניות ואת העוברים ושבים. הדבר היה כרוך באי־נעימות לאוכלוסייה האזרחית ולתלונות לא מעטות.139
    כך אירע שקאוקג'י לא הצליח לכפות מרותו על חלקי ארץ ישראל המרכזיים והדרומיים, לא הצבאית ולא הארגונית/פוליטית. למעשה צמצם פעילותו לשומרון, לעמקי יזרעאל ומאוחר יותר לגליל התחתון, וגם באלה לא חסרו בעיות.
    נימר אל־הוארי, איש הנג'דה לשעבר, מאפיין בספרו את מערכת היחסים כ"תוהו ובוהו בפיקוד".140 היחסים העכורים מנעו כל תיאום צבאי. כישלונם של הערבים לפתור את תשבץ הפיקוד, המינויים, התיאומים בין הוועדות השונות לבין האזורים השונים הפך לסוגיית מפתח בבניית הכוח הצבאי הפלסטיני בארץ ישראל ולאחד מהגורמים המרכזיים לחולשתו.
    הבריטים אורזים
    הזעם הקדוש של הנציב קנינגהאם כשנודע לו על חדירת שיירות "צבא ההצלה" לארץ ישראל לא הניב תגובה מעשית כלשהי. ב־14 בפברואר 1948 דיווח הנציב ללונדון ש"צבא ההצלה" וכוחות ההגנה שומרים על סטטוס קוו, נמנעים מפעולה הדדית ו"הדבר מקרין מרגוע ליתר חלקי הארץ".141 לבריטים זה הספיק. פינוי כוחותיהם מארץ ישראל באופן הדרגתי ובלתי מופרע עמד בראש מעייניהם. מסוף מרס 1948 היה ברור שהשיקולים הצבאיים עדיפים על ההיבטים הכרוכים בשמירת הסדר האזרחי בארץ. הנציב העליון, קנינגהאם, גם אם ניסה לתמרן בין הצרכים הסותרים, התיישר לפי הקו הצבאי, עם מצוקותיו ועם תוכניות הפינוי שלו. מדיניות הפינוי המואץ, שאותה, למשל, אימץ גנרל יו סטוקוול, מפקד הדיוויזיה השישית המוטסת (הכלניות), הובילה לפינוי מפתיע ומהיר של הגליל כבר באמצע אפריל 1948. נמל חיפה הפך לנקודה חיונית עבור הבריטים, אולם ההיערכות מחדש כפתה על סטוקוול לצמצם את משימות הצבא למינימום הנדרש.142
    קאוקג'י מיהר להתחייב שלא ייתקל בבריטים ולא יכביד על דרכם. הוא אמנם דרש שגם המכוניות הבריטיות יעברו ביקורת בדרכם באזור המשולש, אך וידא שהביקורת תיעשה באדיבות ובכבוד, מן הסתם פרי תיאום עם הבריטים. בעיניים הבריטיות הוגדרו ציר התנועה והכבישים כאזורים חיוניים לכל הצדדים. כך, למשל, זכר זאת, באופן סלקטיבי במקצת, מייג'ור ר"ד וילסון, איש הדיוויזיה המוטסת השישית בארץ ישראל:143 "בשעה שהפינוי של הדיוויזיה מפלשתינה היה במלוא תנופתו התפתח מצב חמור על הכביש הראשי בין חיפה לג'נין. היה ברור שכביש זה חיוני לערבים. עלה מהדיווחים שהיהודים ניהלו התקפות הטרדה וצליפות על התחבורה הערבית והיו צפויות פעולות נגד מסוגים שונים". זה לא מנע מהצבא הבריטי מלהגיב מתוקף אחריותו הביטחונית, כמו בפרשת משמר העמק, או בחיפה או ביפו. אולם הוא עשה זאת בגישה הגורסת התערבות מינימלית ככל שניתן. במקרים שכאלו נמנע קאוקג'י, כמו גם היהודים, מעימות ישיר. זיכרונותיו של מפקד "צבא ההצלה" מלאים טרוניות שונות ומשונות נגד הבריטים.144 החל בקשירת קשר נגדו, דרך סיוע ל"הגנה" וכלה בייחוס פעילות ישירה נגדו. אולם זה שייך יותר לתחום התירוצים שבדיעבד.
    בראשית אפריל 1948 אילץ האיום על כביש החוף את התחבורה היהודית להשתמש לעתים בכביש ואדי אלמלח בדרכה מחיפה לתל אביב. למרבה המזל, בשל האינטרס הבריטי בציר הפינוי לחיפה, נשארו הצירים על פי רוב פתוחים. גם הקשר ממזרח לחיפה היה נתון לאיום מתמיד. הדרך לחיפה מאזור לג'ון היתה רצופה סיכונים הן ליד משמר העמק-אבו־שושא ואבו־זריק, שהיו למעשה מאוימים כולם ברגע שהחלו באזור פעולות קרביות, והן ליד יגור ובלד א־שייח'. התנועה היהודית ממזרח למשמר העמק, לחדרה ולעפולה, היתה למעשה חסומה כבר בראשית 1948. ניתוק מבואות חיפה על ידי הערבים הוכתר בהצלחה חלקית. בעיקר לאורך כביש החוף.
    אולם בשטח נוצרה מעין תלות הדדית. גם הערבים וגם אנשי היישובים בעמק היו מעוניינים מצד אחד בשמירת הקשר בין הריכוזים השונים של גושי ההתיישבות, ומצד שני בניתוק הקשר בין הריכוזים של הצד השני. לשם ניתוק הקשר לחיפה דרך ואדי אלמלח היה על הערבים להתגבר על מספר קטן יחסית של יישובים, יישובי כביש העמק. כך היו יכולים להתחבר לריכוז הערבי בחיפה.
    סיבוב ראשון, טירת צבי
    בראשית פברואר 1948 החלו ראשי היישוב ושלוחותיו המודיעיניות לגלות עניין הולך וגובר במגמותיו של "צבא ההצלה". עזרא דנין, מבכירי אנשי הש"י, ניסה להרגיע: "נמסר לי ממקורות שונים על בהלה לא קטנה אצלנו, הואיל ואני סבור שהבהלה היא שליח רע רציתי בכבילתה".145
    בחצות הליל של 15-16 בפברואר קלטה יחידת ההאזנה של "ההגנה" שישבה במרכזת הטלפונים בעפולה, שיחות טלפון מג'נין לבית שאן: "השייח' יצא לדרך, הכול מוכן", ומג'נין לשכם: "הלילה ירד גשם חם ליד בית שאן". משיחות אלה הגיעו למסקנה כי באותו לילה יתקוף "צבא ההצלה" את טירת צבי.146 מגיני הקיבוץ הועמדו במצב הכן.
    סמוך לשעה 04:00 החלה הפגזת מרגמות על טירת צבי, וכן על הקיבוצים השכנים, שדה אליהו ועין הנצי"ב. התוקפים, אנשי "צבא ההצלה" בפיקוד מוחמד צפא, ירו כשלוש מאות פגזים. פגז אחד פגע בתקרה של בית הילדים ובמזל לא נפגע שום ילד. מיד החלה התקפה מכל הכיוונים. המגינים נצרו אישם עד שהערבים התקרבו לגדר ואז ירו בהם מכל הכלים. המתקיפים הצליחו לחתוך את הגדר, אך אז נתקלו בגדר תיל חדשה שלא ידעו על קיומה ובברד כדורים של המגינים. כוח פלמ"ח מפלוגה ד', בפיקודו של שייקה גביש, הגיע מקיבוץ מסילות ופתח באש על הערבים בתל אבו־פרג' הסמוך לקיבוץ. כוח נוסף, של קורס מ"כים חי"ש, שהיה שייך לפיקודו של מג"ד דרור ושהתאמן באזור, הגיע מעין הנצי"ב ובדרך חיסל את היחידות הערביות הנסוגות.
    בשעה 08:00 הגיע כוח בריטי מבית שאן והורה למוחמד צפא להתפנות מהמקום. זה הסכים בתנאי שהבריטים יפתחו על גדודו באש והוא יוכל לתרץ את נסיגתו בלחץ הבריטים. ואכן, ב־11:30 נסוג "צבא ההצלה" מהאזור. בבוץ היו פזורות 57 גופות של חללים ערבים, רכב, רובים, מקלעים, פגזים, רימונים, תחמושת רבה וחומר נפץ. למחרת פורסם בעיתונות הערבית כי: "טירת צבי הושמדה ושלוש מאות יהודים נפלו בקרב...". תחילה נטו הקוראים להאמין לו, אבל משנודעה האמת ירד המורל של ערביי ארץ ישראל ו"צבא ההצלה". בחודש שאחרי לא יזם קאוקג'י התקפות נוספות עד לקרב משמר העמק באפריל. פאניקה היא אכן יועץ רע, אך לחששות היישוב מפני מתקפות נוספות של "צבא ההצלה" היה על מה להתבסס. מצד שני, התברר שהשד אינו נורא כל כך וניתן להתמודד עם חוסר נחישותו של צבא זה.
    הפגישה הראשונה של מג"ד 14 יעקב דרור עם קאוקג'י היתה אם כן, בטירת צבי בפברואר 1948. מחלקה מקורס מ"כים מגדודו סייעה להדיפת התקפת גדוד "הירמוך הראשון" של "צבא ההצלה", על הקיבוץ. מכאן ואילך הפך קאוקג'י וצבאו המתעצם לאויבם הישיר של משה מן מ"גולני" ושל פקודו דרור.
    יורים ומדברים
    לצמרת הביטחונית התברר הצורך הדחוף לתהות על קנקנו של המפקד החדש בזירה ועל תוכניותיו. מגעים ראשונים עם מפקדים בצבא השחרור התקיימו עוד בסוף פברואר 1948.147 הערביסטים, כדנין, פלמון ואחרים, סברו כי אפשר יהיה להגיע למודוס ווינדי עם קאוקג'י על בסיס היריבויות הפנימיות בעולם הערבי. לאחר הגעתו של קאוקג'י לארץ ישראל התנהלו איתו מגעים בצינורות אחדים. נכבד מג'נין שטען שהוא פועל בשליחות קאוקג'י נפגש פעמים אחדות עם פלטיאל סלע (קוריס) ("צורי"), קצין הש"י בנפת בית שאן, והציע לו כי יישובי עמק בית שאן יחדלו להילחם ויקבלו את חסותו של צבא השחרור.148 מגעים נפתלים נעשו באמצעות סוחר קרקעות בשם עלי קאסם שפעל בשירות הש"י. דרכו הציע קאוקג'י להיפגש בעצמו עם נציג יהודי. הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) ישראל גלילי ביקש את אישורו של בן גוריון לקיים את הפגישה שמגמתה "לתהות על הכוונות והתוכניות, להתרשם, אולי גם לבלבל, לדחות, כי עודנו מעוניינים בדחייה". בן גוריון אישר את קיום הפגישה ולמחרת יצאו בכירי אנשי הש"י והמזרחנים, מכנס וג'וש פלמון, בלוויית עלי קאסם לכפר טירה בשרון ונועדו עם מפקד גדוד "חיטין", מדלול עבאס, לשיחה מכינה.149 בפגישות איתו הוצע לו להימנע מהתנגשויות ולהתוות גבולות בין הכוחות. אולם זה היה בסמכותו של המפקד העליון בלבד. מדלול הציע להביאם למפקדו, אך הם סרבו בתואנה של חוסר זמן. למעשה ביקשו הנחיות מבן גוריון.150
    ב־31 במרס נפגשו פלמון וגד מכנס עם בן גוריון.151 ג'וש רצה להציע לקאוקג'י הסכמה להפוגה ולהסדרת יחסים. מכנס לא רצה שידברו על פוליטיקה. בן גוריון הנחה אותם לומר: אנחנו לא רצינו ולא רוצים במלחמה, עצם כניסת צבאות זרים לארץ זו הכרזת מלחמה, שום התחייבות מצדנו לא תיתכן, בדרך כלל אנו מוכנים להפוגה. הוא אמר להם למעשה לא להימנע משיחה פוליטית, אבל לא להתחייב על שום דבר פוליטי.
    ב־3 באפריל נשלח, אם כן, יהושע (ג'וש) פלמון לפגישה מתואמת עם המפקד בכבודו ובעצמו. הוא חצה את הקווים ליד כפר יונה ומשם הוסע על ידי אחד ממפקדיו של קאוקג'י אל הכפר דיר אשרף ממזרח לטול כרם. זו היתה פגישה מיוחדת במינה. ג'וש פלמון בן ה־35 נחשב לבכיר המומחים לענייני ערבים בחוגו הקרוב של בן גוריון. כאיש המחלקה הערבית של הש"י, פיקד פלמון בשנת 1941 על קבוצה של 12 מסתערבים, ראשוני המחלקה הסורית, שנשלחו לביירות ולדמשק לפעולות מודיעין וחבלה כהכנה לפלישה. בהמשך שימש ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית וקיים מגעים רבים עם גורמים ערביים רשמיים ורשמיים פחות. לעת הזאת שאף לדעת באיזו מידה יכולה ההגנה להילחם בנפרד בחזית הירושלמית — מבצע נחשון — ובחזית הצפונית, מבלי התערבותו של הגורם החדש בזירה. שמועות דיברו על יישוב אחר בעמק בית שאן שמועד להתקפה על ידי כוחותיו של קאוקג'י. "מטרת פגישתי עם קאוקג'י", סיפר פלמון, "היתה קודם כול להסית אותו נגד חסן סלאמה ועבד אל־קאדר. לעורר את הפצע הזה".152 בידי פלמון הוטמן "נשק סודי", חוברת שבה נחשף כתב הלשנה של המופתי לשר החוץ הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמנו נשלחה החוברת לקאוקג'י שישב אז בכלא היוגוסלבי. קאוקג'י זעם מאוד על הנבזות הזו שבגינה ישב בכלא הגרמני.153
    קאוקג'י קידם את פלמון בלבביות — באהלן וסהלן. "הוא היה איש נעים שיחה והתייחס אלי יפה", נזכר פלמון. לצדו ישבה בתו מאשתו הגרמנייה, ופלמון התרשם שהיא בעלת תרבות גרמנית. "הבת ראתה את עצמה מעין אחות שבאה לעזור למסכנים". גם בביתו הוא ניהל אורח חיים אירופאי לא כמו אפנדי ערבי. "היתה לו השכלה גרמנית רחבה יחסית", דיווח פלמון תוך שהוא עוצם עיניו למקורותיה. השיחה נמשכה כשעתיים. פלמון פתח ואמר ש"יש סכסוך בינינו לבין הערבים, אבל לדעתי אפשר ליישב אותו מתוך הבנה הדדית. שפירושה שאנחנו משלימים אחד את השני. שאפשר לחיות עם תוכנית החלוקה ויהודים וערבים יודעים לחיות יפה אחד עם השני. ערבים הולכים לרופאים יהודים ומשתמשים בבנקאות היהודית. ואילו המופתי הוא חרחרן ובוגד". כאן נדלק קאוקג'י ואמר שגם ב־1937 הוא חבר למתנגדים של המופתי והוסיף שהמופתי הוא שוחר מדנים וחייליו הם אספסוף. בנימה זו יעץ לפלמון: אדרבא "אודרובוהו" (הכו אותו). ככל שיכו היהודים בחסן סלאמה — בלוד ורמלה — ובעבד אל־קאדר, הוא לא יתערב. בכוונתו לשמור על הסטטוס קוו. אל חסן סלאמה הוא התייחס בכלל כאל שודד דרכים. קאוקג'י גילה את אוזנו של אורחו שהכוונה שלו היתה להשתלט על כל הארץ. "חשב שהוא נועד לשררה ולמנהיגות", אולם הנסיבות קצצו כנפיו לשומרון ולצפון. הוא רמז לפלמון שהוא בהבנה עם הסורים, אבל גם הוא וגם פלמון ידעו היטב שהוא לא שלט בשישכלי בצפון ולא תיאם איתו את הפעולות. מצד שני, התרשם פלמון, הוא עצמאי ויודע לשחק יפה בין הזרמים השונים. "בשבילי," אמר פלמון, "החשיבות שלו היתה שהוא מבטא את עמוד השדרה האנטי־מופתי והדגשתי בפניו שאיתו אפשר להגיע להבנות". קאוקג'י הבהיר כי הוא סר למרות הליגה וימלא אחר הוראותיה להילחם או להגיע להבנה עם היהודים. פלמון הבין כי עדיפה בעיניו האפשרות השנייה, אולם הדגיש בפניו ש"אנחנו לא יכולים לוותר על השטח שבו אנו אדונים לגורלנו ובוודאי שלא נהיה מוכנים שהוא יהיה אדון לגורלנו".
    ברם, גם בשיחה הנינוחה היה נעוץ קוץ. כבודו הצבאי, הסביר קאוקג'י, מחייב אותו למחות את חרפת טירת צבי. פלמון הבין ש"הוא לא יתקוף אותנו פרט להתקפה אחת במרג' אבן עמר (עמק יזרעאל) וזה על מנת להציל את שמו שנפגע בטירת צבי. אני לא אמרתי לו כלום. פה היתה לנו טעות. חשבנו שהוא ילך על כפר יחזקאל ולא על משמר העמק. שהרי היתה לו עמדה טובה בזרעין".
    פלמון יצא מהפגישה ומיהר לדווח עליה לבן גוריון. הוא הסיק שקאוקג'י לא יחוש לטובת חזית ירושלים, אבל שיער ש"צבא ההצלה" יתקוף את אחד מיישובי העמק והעביר התראת כוננות ליישובים. פלמון לא שיער שבעודו מדבר עם קאוקג'י כבר עושות יחידותיו צעדים אחרונים לתקיפת קיבוץ בעמק יזרעאל.
    על מגמותיו של קאוקג'י נודע גם מערוצים נוספים. אחד ממודיעיו מג'נין של איש הש"י "שאנן" נפגש איתו דחוף ב־4 באפריל והפעם היה גלוי והודה שהוא בא ברשותו וברצונו של פאוזי קאוקג'י.154 האיש האמין שהיהודים יכולים להגיע לידי הסכם וצריכים להגיע לידי הסכם. לדעתו אמנם קאוקג'י איש גאה ובטוח בניצחונו, אך עם זה הוא איש מבין ונוח ומוכן לפתור את שאלת ארץ ישראל לאו דווקא בכוח. הוא הוסיף במאמר מוסגר שקאוקג'י מצפה שהיהודים יוותרו על החלוקה וישימו את מבטחם בו. הוא מצדו ייתן להם לחיות בנעימים. בסוף השיחה הודה שהוא עובד אצל פאוזי במחלקת הידיעות, וביקש מאיש הש"י בכל לשון של בקשה שיעשה כל מה שבאפשרותו כדי להגיע לשלום בין שני העמים ("אני מאמין לו שהוא רוצה בכך בלב ובנפש", הוסיף בהערה איש הש"י). גם הוא עשה מצדו את כל המאמצים. בשלב זה פירט המודיע את השקפתו הגלובאלית של קאוקג'י על מדינות ערב. הם בטוחים בניצחונם, אמר, אך סבורים שהניצחון יעלה להם ב־40 אלף קורבנות. עוד הוסיף כי קצינים בריטים מבקרים יום־יום אצל פאוזי ומגישים לו את כל העזרה בידיעות ובנשק. כל יום מגיעים עוד אנשים ועוד נשק. "כדאי לכם לבוא להסכם עם פאוזי שהוא איש נוח מאשר עם המופתי שהוא איש רע וגם הם אינם רוצים בו".
    דרך אגב, המודיע הבכיר סיפר שפאוזי מכין התקפה גדולה, לא ידוע לו המקום ומתי היות שגם לאנשים מקורבים לא ידוע. פאוזי התבטא באחד הימים שהיהודים לא יוכלו לעמוד בפניו יותר מאשר ב־3-4 התקפות. והתאריך, יש לשים לב, הוא 4 באפריל 1948.
    אברהם בן נתן בן ה־25 היה באותו זמן קצין ש"י: "מצב הרוח אצל הערבים היה מרומם מאוד. בג'נין היו הפגנות סוערות שבהן הולהבו בני הנוער לצאת ולהילחם ביהודים. בדרך לא דרך קיבלתי אפילו תמונות של ההפגנות הללו. היה לי באותה תקופה מודיע בג'נין. הוא היה כל כך בטוח בניצחון הערבים עלינו והציע לי מקום מסתור אצלם — מתוך ידידות שהיתה בינינו. הוא השתמש בביטוי "הערבים יבלעו אתכם". הוא תיאר לי את הכוחות העצומים ההולכים ומתרכזים בג'נין, משוריינים תותחים והמון צבא".155
    בזיכרונותיו המפוקפקים מאוד מספר קאוקג'י כי דוח מודיעין שסיפק לו קצין המשטרה שלו הראה באיזה עומק משבר נמצאו היהודים בראשית חודש אפריל. (יהודים מזרחיים, לטענתו ביקשו את חסותו).156 זה הזמן ללמד את היהודים לקח ולגרור את ההגנה לעימות בשטח פתוח מחוץ לביצורי היישוב. המקום הנבחר, היה קיבוץ משמר העמק.
     
    ***
     
    ב־1 באפריל 1948 כונסה שיחת קיבוץ במשמר העמק לדון במצב. זו שיחת הקיבוץ שבה סיפק המא"ז יבזורי התראה בדבר כווונות "צבא ההצלה" ביחס ליישוב ("משמר העמק מפריעה להם. היא מועמדת להתקפה...").157
    בידיעות מיוחדות של הקיבוץ מה־4 באפריל ידעו לספר כי "יחידות סיור של ההגנה נכנסו הבוקר לכפר קסטל בהרי ירושלים".158 אולם את קבוצת "כפירים", בני ה־17 שלמדו במוסד החינוכי, העסיקה ביום שישי — יומיים קודם לכן — תערוכה גדולה.159 "תכונה גדולה. החבר'ה משולהבים, שוכחים את עצמם. החזרות למסכת 'אלומה' נמשכות. משהו מתחיל לדפוק בחיינו. שוב אין אתה הולך בתחושת מועקה של שעמום ואפס מעש". בשבת בבוקר, ה־3 באפריל, מציינת כותבת היומן, צצה שמש נעימה. בבוקר התאספו כולם לחזרות. בקבוצת 'זית' — כולם קורנים ומפיקים זיו, ניצחון לאושר".
    • עמירם אזוב
    • עמירם אזוב

      עמירם אזוב הוא ד"ר להיסטוריה, חבר קיבוץ משמר העמק, בן 59 ואב לשלושה, קצין חי"ר ותותחנים בעת שירותו הצבאי. מרבית מחקריו נעשו עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, חלקם הגדול חסוי עד היום. "צליחה" הוא ספרו הראשון.

     
  • המלצות נוספות
    • צליחה
    • ילדים בסדר גמור
    • כתב חזית
    • קיצור תולדות האנושות
    • 1939
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • שלוש