מלון המולדת

זבֶּרְגֵ'ט, פקיד הקבלה של מלון המולדת שליד התחנה נכנס לַחדר אשר שלושה ימים קודם לכן, בחמישי בלילה, לנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה; הוא נעל את הדלת, שׂם את המפתח בכיס. האור דלק. הוא נשען בגבו על הדלת והביט סביב. הכול היה כפי שהותירה בלכתה: השמיכה שהחליקה מקצה המיטה, הסדין המקומט, כפכפי הבד, הכיסא, מנורת הקריאה על ארונית הלילה, שתי הסיגריות הלא גמורות במאפרת הנחושת, המגש עם קומקום התה, מסננת החליטה, כוס התה, הכפית, חמש קוביות הסוכר בצלוחית (הוא שׂם באותו לילה שש קוביות סוכר כשנכנסו לחדר שאלה אפשר לקבל כוס תה הוא חלט בקומקום תה לשלושה ביד אחת החזיק את המגש בשנייה דפק בדלת יבוא היא ישבה על קצה המיטה בלי מעיל בסוודר שחור מחרוזת כסף עם תליון ענקי הסתכלה סליחה על הטרחה אחר־כך שאלה איך מגיעים לאותו כפר אז תעיר אותי בשמונה בבקשה אין עלי תעודת זהות היא אמרה כאילו זה מובן מאליו... בריח הרגיש כשנכנס לחדר בבוקר אחרי שהלכה; סגר במהירות את הדלת; היא לא כיבתה את האור כשעזבה. הוא הסתכל על המגבת שעל מסגרת המיטה, על השמיכה שהחליקה מקצה המיטה, על הסדין המקומט, על כפכפי הבד, על הכיסא, על מנורת הקריאה על ארונית הלילה, על שתי הסיגריות הלא גמורות במאפרת הנחושת, על המגש עם קומקום התה, מסננת החליטה, כוס התה, קוביות הסוכר בצלוחית, ספר: ״היא שותה עם קובייה אחת.״ אבל הוא לא הרגיש בריח; אולי גם אמש לא; אם כי מרגע שהאישה [כשהניחה באותו בוקר את מזוודת העור הקטנה על הארץ ופתחה את התיק שאלה כמה אני משלמת תשמור לך את העודף היא לא ענדה טבעת תודה רבה גם על התה לקחה את המזוודה והלכה] הלכה, הדלת הייתה סגורה כל הזמן, נעולה, המפתח אצלו בכיס; רק אחרי שחיכה כל היום, אחרי שהאורחים חזרו מבחוץ, אחרי שנעל והבריח את דלת המלון [צלצלו בדלת הוא הלך ופתח מעיל לא רכוס מזוודה ביד תיק תלוי על הכתף יש לכם חדר פנוי הוא הלך ולקח את המפתח מהוו] הוא כיבה בחצות את האור במבואה ונכנס לחדר כבר לילה שלישי ברציפות), המגבת שהאישה שכחה על מסגרת המיטה, הַוּילון הערמוני עם הציציות הזהובות, המראה הסגלגלה עם הפרחים בקצוות התלויה על הקיר מעל הכיור (שבבוקר לכתה של האישה ראה בה את פניו, הכול נטה בהם מטה; קצות הגבות, שתי זוויות הפה, האף. הוא הביט שעה ארוכה; גם אם נהג להתגלח שלוש פעמים בשבוע. השפם שלו קטן, מלבני. על הפנים האלה האישה הסתכלה באותו לילה [אחרי שהניח את מגש התה ויצא מהחדר, נעל והבריח שוב את דלת המלון הוא כיוון את השעון המעורר לשש, אף על פי שהתעורר בשש מדֵי בוקר; כיבה את האור; לקח את השעון, עבר מול הדלת, עלה בזהירות כדי שהמדרגות המצופות לינוליאום לא יחרקו, ונכנס ל{החדר של עובדת המלון; ריחו - זיעה. האישה מרבה לישון, נכנסת מוקדם למיטה. הוא מעיר אותה בבקרים בטלטול. כמעט מדֵי לילה היה נכנס לחדר הזה, נשכב לצד האישה. כדי ששנתה לא תופרע בזמן שהפשיט אותה, נהגה לישון בלי תחתונים, בפישוק רגליים קל. גם כשגיפף אותה, כשהיה שרוע עליה, לא התעוררה. לפעמים נשך לה בשד; ״אַי כלב!״ או ״סתלק מפה כלב!״ קראה בשנתה. כשירד ממנה ניגב לה שם בממחטה} חדר שלו, אחד משני החדרים שבעליית הגג; שֹם את השעון לצד ראש המיטה, התפשט ונשכב. כעבור זמן קצר התיישב; מכונית שחלפה בשדרה הרעידה את המיטה: הוא שכח לרחוץ את הרגליים. מדֵי לילה רחץ את כפות הרגליים לפני שנשכב במיטה. הוא קם, רחץ אותן וחזר; ישב זמן מה על קצה המיטה. ״ומה אם היא לא נעלה את הדלת? אם מישהו יפתח אותה בטעות?״ הוא התלבש, יצא. ירד בזהירות כדי שהמדרגות לא יחרקו, נעמד מול הדלת של האישה. חור המפתח היה חשוך; הוא עצר את הנשימה והקשיב, הלב שלו הלם. לאט, בהיסוס, סובב לימין את הידית העגולה והחלקה ודחף בכתף את הדלת: היא הייתה נעולה. התחיל לנשום. לאט, בהיסוס, סובב את הידית לשמאל, הרפה. עלה לאט־לאט במדרגות; נכנס לחדר של עובדת המלון, הדליק את האור. כפות הרגליים הענקיות של העובדת בלטו מקצה השמיכה הדוממת, הפְּנים שלהן היה קצת שחור. הוא כיבה את האור ויצא, סגר את הדלת. נכנס לחדר שלו ונשכב במיטה בבגדיו; כל הלילה לא עצם עין, אולי השעון לא יצלצל, אולי הוא לא יתעורר] ובאותו בוקר. לקראת שמונה שפת על הפתילייה מים לתה. בשמונה בדיוק נעמד מול הדלת, נתן לה לישון עוד דקה או שתיים; דפק בדלת. ״כן, אני קמה.״ הוא חלט את התה. סידר את קשר העניבה, התיישב בכורסה שלו. ספר האורחים העבה היה מונח לפניו. כבר לא יכול לשאול לשמה, כי היא עמדה לעזוב. היא פתחה וסגרה את דלת החדר, ירדה לקבלה: שיער שחור, מעיל חום לא רכוס, גרביים אפורים כהים, נעליים עם עקבים נמוכים. היא הניחה את מזוודת העור הקטנה על הארץ, פתחה את התיק ושאלה ״כמה אני משלמת?״ ״תשמור לך את העודף.״ היא לא ענדה טבעת, ציפורניים ארוכות, בוורוד בהיר. ״תודה רבה; גם על התה.״ היא לקחה את המזוודה והלכה. כשהאישה יצאה בדלת נכנס האיש עם מזוודת העור הקטנה. הפנים שלו היו כמו נטולי עצמות. ״יש לכם חדר פנוי?״ ״כן.״ ״אני רוצה חדר נוח בבקשה. את החדר של האישה שעזבה כרגע...״ ״היא לא עזבה, אדוני, היא עוד נשארת.״ ״טוב, אז חדר אחר.״ הוא הוציא מהכיס תעודת זהות ושׂם על ספר האורחים. ״משלח יד?״ ״תכתוב: קצין בגמלאות.״ הוא לקח את המפתח מהוו והושיט: ״חדר שתיים, קומה שנייה, בסוף המדרגות משמאל.״ כבר שלושה ימים האיש יושב אחר הצהריים בפינת המבואה, קורא עיתון או ספר; מעשן סיגריה. כל אימת שהדלת נפתחת הוא מגניב מבט. עולה לחדר רק אחרי אחת־עשרה בלילה. אתמול בלילה, כשרוקן את המאפרה והניח אותה לידו עמד לשאול, לא שאל. הלילה שאל. אתמול חזר למלון מאוחר; כשעבר לידו נעמד; הוא הסריח מראקי. בחן את הפנים שלו. ״התאים לך השפם.״ הוא היתל בו? כשהתגלח בבוקר לא העז לגלח את השפם. הוא חייך. ״האישה ההיא לא יוצאת מהחדר שלה?״ ״איזו אישה?״ ״זאת שיצאה בשישי בבוקר, כשהגעתי למלון...״ ״אה היא? נסעה אתמול בבוקר אדוני.״ ״נסעה? לאן?״ ״לא יודע; היא לא אמרה.״), מגבת המלון התלויה על וו מימין למראה, האהיל בקצה מוט העופרת התלוי מהתקרה, התמונה עבת המסגרת באמצע הקיר מימין: אישה רחבת שת ושופעת חזה שרועה בין מלמלות על ספת דיוואן מעוטרת; שתי נערות כושיות עומדות, חצי עירומות, מימין ומשמאל; אוחזות במניפות. רופא השיניים אמר: ״תראה כמה רוח הפילגש של הקולוניאליסט עושה!״ אביו קנה אותה פעם בשוק הפשפשים ותלה אותה כאן. ״זבֶּרְגֵ'ט בני, אחרי שאני אמות אל תיתן את החדר הזה לאף אחד. בכל מלון צריכים חדר כזה.״ הוא התרחק מהדלת, נעמד מול התמונה; הביט בה זמן מה. כשהסתובב וניגש למראה שמע נקישות מהחדר של האיש בקומה השנייה. הוא הקשיב: חריקות עץ, רחש מים. ״בטח רוחץ פנים. אולי הוא הקיא?״ הרחשים פסקו. הוא הציץ במראה: השפם היה במקום; אבל נדמָה לו שהאף נוטה קצת למעלה. הוא הסתובב, התקרב למיטה, נעמד ליד ארונית הלילה. ראה כתמים שחרחרים על ציפית הכרית. מה יש לה שם בכפר? הוא הרגיש חולשה בברכיים; תפס את מסגרת המיטה, עזב מייד; הלך ופתח את הדלת, יצא מהחדר מבלי לכבות את האור, ונעל. כשעלה במדרגות מישהו נחר בחדר עם שתי המיטות בקומה השנייה. הוא כיבה את האור במסדרון הקומה השלישית, נעצר מול הדלת של חדר 6, הקשיב: דממה. כשעלה לעליית הגג נצנצו מולו על הרצפה זוג עיניים: חתול הבית של המלון.