הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מוח לבן
    ספר מוגן
     
  • מוח לבן
    דייוויד פרלמוטר | תרגום: קטיה בנוביץ'
    פרובוק | מאי 2014 | עיון, בריאות | 284 עמ' מודפסים

    במוח לבן חושף הנוירולוג הנודע ד"ר דיוויד פרלמוטר ממצאים שנותרו קבורים בספרות הרפואית במשך תקופה ארוכה מדי: פחמימות עלולות להרוס את המוח. אפילו פחמימות בריאות לכאורה, כמו דגנים מלאים, עלולות לגרום לשיטיון, הפרעת קשב וריכוז, מחלת הנפילה, חרדה, כאבי ראש כרוניים, דיכאון, ליבידו מופחת, ועוד ועוד.

     

    מוח לבן הוא ספר פורץ דרך שיוצא לאור בעתו. הוא מראה כי גורלו של המוח אינו נתון בידי הגנים, כי אם בידי המזון שאתם אוכלים. אבן הפינה של כל המחלות הניווניות, כולל הפרעות מוחיות, היא הדלקת, שמתפרצת עקב נוכחותן של פחמימות, ובמיוחד כאלה שמכילות גלוטן או הרבה סוכר. ד"ר פרלמוטר מסביר מה קורה כשהמוח נתקל ברכיבים נפוצים בלחם יומכם ובקערת הפירות שלכם, כיצד תרופות הסטאטינים עלולות למחוק את הזיכרון, מדוע דיאטה עתירת "שומנים טובים" היא האידיאלית, וכיצד לעודד את צמיחתם של תאי מוח חדשים בכל גיל.

     

    התוכנית הארבע-שבועית המהפכנית של ד"ר פרלמוטר מסבירה כיצד לשמור על בריאות המוח, על חיוניותו ועל חדותו, ובה בעת להפחית את הסיכון למחלות נוירולוגיות ניווניות, ואף להיפטר ממחלות נפוצות ויומיומיות יותר – ללא תרופות. אסטרטגיות פשוטות לביצוע, מתכונים ערבים לחך ומטרות שבועיות יסייעו לכם להתניע את התוכנית. באמצעות שילוב של מחקרים חדשניים, סיפורים אמיתיים על מהפכים בריאותיים ועצות נגישות ומעשיות, מוח לבן מלמד אתכם כיצד לשלוט ב"גנים החכמים" שלכם, להשיב לעצמכם את רווחתכם וליהנות מבריאות וחיוניות ארוכות שנים.

     

    ד״ר דיוויד פרלמוטר הוא נוירולוג מורשה; נשיא המרכז הבריאותי פרלמוטר בנייפלס, פלורידה; מייסד-שותף ונשיא קרן המוח ע״ש פרלמוטר; וחבר בקולג׳ האמריקני לתזונה. הוא קיבל אינספור פרסים, כולל פרס ההומניטר של השנה מטעם הקולג׳ האמריקני לתזונה, ופרס ליינוס פולינג.

     

     

    "ד"ר פרלמוטר הוא חלוץ אמיתי בשימוש בגישות אלטרנטיביות וקונבנציונליות לטיפול בבעיות נוירולוגיות. הפניתי אליו מטופלים והוא השיג תוצאות נפלאות."

     - ד״ר ממט אוז

     

    "ד"ר פרלמוטר לוקח אותנו למסע מפורט בין ההשפעות ההרסניות של 'הדגנים הבריאים' על מוחנו. חיטה מודרנית, מעל לכול, אחראית להרס יותר מוחות בארצות הברית מכלל מקרי השבץ, תאונות הדרכים ופגיעות

    הראש גם יחד. ד“ר פרלמוטר מציג טיעונים משכנעים לסילוק החיטה מן התזונה כדי לשמר את בריאות המוח ואת תפקודו."

    -  ד"ר ויליאם דייוויס,

    מחבר בטן של חיטה

     

    "אם אתם רוצים להמריץ את מוחכם, לשמור על הזיכרון ולשפר את מצב הרוח ואת האנרגיה הכללית, כמו גם להיפטר משלל תלונות נפוצות, ד“ר פרלמוטר הוא המדריך שלכם. זהו ספר ההוראות האולטימטיבי לטיפול

    במוח ולהזנתו!"

    -  ד״ר מארק היימן,

    מחבר  The Blood Sugar Solution

     

    “שיטיון והרבה מחלות מוח אחרות אינן מחויבות המציאות, והן לאו דווקא גנטיות אלא קשורות ישירות, ובקשר הדוק, לתזונה עתירת סוכר ודגנים. מוח לבן לא רק מוכיח את זה, אלא גם מעניק לכם כל מה שנחוץ לדעת

    כדי להגן על המוח שלכם – ושל יקיריכם – החל מרגע זה ממש.“

    - ד״ר כריסטיאן נורתרפ,

    מחברת  Women’s Bodies, Women’s Wisdom

     

    “הספר הזה הוא אוצר בלום. הוא גדוש בתובנות מעצימות ובנתונים מדעיים חדשים המוגשים בצורה נהירה. אם תפיקו לקחים מן המידע המוצג במוח לבן, תוכלו להימנע משלל סוגיות בריאות ובעיות נוירולוגיות.

    -  ד״ר ברני ס’ סיגל,

    מחבר Faith, Hope and Healing וThe Art of Healing

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 38
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1 - אבן היסוד של מחלות המוח

    כל מה שאתם לא יודעים על דלקת

     

    תפקידו העיקרי של הגוף הוא לשאת את המוח.

    ˗ תומס א' אדיסון

     

    תארו לכם שאתם חוזרים בזמן אל העידן הפליאוליתי, לפני עשרות אלפי שנים, כשהקדמונים חיו במערות ושוטטו על פני הסוואנות. לרגע קט, העמידו פנים שהשפה אינה מהווה מכשול ואתם מתַקשרים בקלות. יש לכם הזדמנות לספר להם מה צופן בחובו העתיד. בעודכם יושבים בשיכול רגליים על העפר סביב המדורה, אתם מתחילים בתיאור נפלאותיו של עולם ההייטק, על המטוסים, הרכבות, המכוניות, גורדי השחקים, המחשבים, הטלוויזיות, הטלפונים החכמים ואוטוסטרדת המידע, הלוא היא האינטרנט. האדם כבר טס לירח ובחזרה. בשלב מסוים, השיחה עוברת אל אורח החיים ומה פירוש לחיות במאה העשרים ואחת. אתם צוללים אל תיאור הרפואה המודרנית, על המגוון המדהים של תרופות לטיפול בבעיות ולמאבק במחלות ובחיידקים. האיומים החמורים על ההישרדות בודדים ונדירים. מעטים האנשים שצריכים לחשוש מפני נמרים, רעב ומגיפות. אתם מסבירים מה זאת אומרת לקנות במכולת ובסופרמרקט, מושגים זרים לחלוטין לקהל שלכם. המזון מצוי בשפע ואתם מזכירים דברים כגון צ'יזבורגרים, צ'יפס, משקאות קלים, פיצה, בייגלים, לחם, לחמניות קינמון, פנקייקים, ואפלים, סקונס, פסטה, עוגות, חטיפים, קרקרים, מידגנים, גלידות וממתקים. אפשר לאכול פירות כל השנה ולהשיג כל מזון בלחיצת כפתור או במרחק נסיעה קצרה. מים ומיץ מגיעים בבקבוקים, מפאת נוחות השינוע. אתם אמנם מנסים להימנע מלנקוב בשמות מותגים, אבל קשה לעמוד בפיתוי שכן הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים - סטארבאקס, וונדברד, פפרידג' פארם, פילסברי, לאקי צ'ארמס, סקיטלס, דומינו'ס, סאבוויי, מקדולנד'ס, גטורייד, האגן-דאז, צ'יריוס, יופלה, צ'יז-איט, קוקה קולה, הרשי'ז ובאדווייזר.

    המאזינים הלומי יראה, ובקושי מצליחים לשוות בדמיונם עתיד כזה. רוב המושגים שציינתם נשגבים מבינתם; הם לא מסוגלים לדמיין מסעדת מזון-מהיר או בר לחם. המונח "ג'אנק פוד" לא ניתן לניסוח במילים מובנות להם. לפני שתתחילו אפילו להזכיר כמה מן ההישגים המרכזיים של האנושות לאורך אלפי שנים, כגון חקלאות ועדרים, ולאחר מכן ייצור מזון, הם ישאלו על אודות האתגרים הניצבים בפני האנושות המודרנית. מגיפת ההשמנה, שזוכה לתשומת לב רבה כל כך בתקשורת היום, היא הראשונה שעולה בדעתכם. עם מבנה הגוף הרזה והשרירי שלהם, הם מתקשים לתפוס את הרעיון, וגם את המחלות הכרוניות הנפוצות - מחלות לב, סוכרת, דיכאון, מחלות אוטואימוניות, סרטן ושיטיון. כל אלה זרים להם לחלוטין, והם שואלים הרבה שאלות. מהי "מחלה אוטואימונית"? מה גורם ל"סוכרת"? מהו "שיטיון"? בשלב זה אתם מדברים בשפות שונות. למעשה, בעודכם מונים את גורמי המוות בקרב רוב אנשי העתיד ועושים כמיטב יכולתכם להסביר כל מחלה, אתם נתקלים במבטי בלבול ואי-אמון. ציירתם תמונה יפהפייה, אקזוטית של העתיד בעיני רוחם של אנשים אלה, אבל אז החרבתם אותה עם סיבות פטירה שנראות מפחידות יותר מזיהום או מחיית טרף שנמצאת גבוה יותר בשרשרת המזון. המחשבה על חיים עם מחלה כרונית שמובילה למוות איטי ומייסר נשמעת איומה. וכשאתם מנסים לשכנע אותם שמחלה ניוונית מתמשכת היא ככל הנראה המחיר שצריך לשלם על חיים ארוכים יותר משלהם, אבותיכם הפרהיסטוריים לא קונים את זה. ועד מהרה, גם אתם לא. משהו בתמונה נראה לא בסדר.

    כמין ביולוגי, אנו זהים מבחינה גנטית ופיזיולוגית לבני האדם שחיו לפני פריחת החקלאות. ואנו תוצר של תכנון מיטבי - הטבע עיצב אותנו על פני אלפי דורות. אולי אנחנו כבר לא מכנים את עצמנו ציידים ולקטים, אבל גופנו בהחלט מתנהג ככזה מבחינה ביולוגית. כעת, נאמר שבמהלך המסע בזמן חזרה אל ההווה, אתם מתחילים להרהר בחוויה שעברתם עם אבותיכם. קל להתפעל מן המרחק שעברנו מזווית טכנולוגית טהורה, אבל גם מתבקש להרהר באתגרים שמיליונים מבני זמנכם מתמודדים איתם שלא לצורך. אולי העובדה שמחלות לא-מידבקות וניתנות למניעה גורמות היום למוות יותר מכל שאר המחלות גם יחד, תזעזע אתכם. קשה לעכל את זה. אמנם, תוחלת החיים שלנו ארוכה יותר משל קרובינו הקדמונים, אבל אין זה מפצה על העובדה שיכולנו לחיות חיים טובים יותר - ומהנים יותר, ללא מחלות - במיוחד במחצית השנייה של החיים, כשהסיכון לחלות גובר. נכון שאנו חיים יותר מן הדורות שקדמו לנו, אבל רוב ההתקדמות נעוצה בירידה בתמותת תינוקות ובמחלות ילדות. במלים אחרות, השתפרנו בהחלמה ממחלות ותאונות שמתרחשות בגיל הילדות. אבל לרוע המזל, לא השתפרנו במניעת מחלות הזיקנה ובטיפול בהן. ואף שבהחלט נוכל לטעון שעומדים לרשותנו טיפולים יעילים יותר למחלות רבות, זה לא סותר את העובדה שמיליוני אנשים סובלים שלא לצורך ממחלות ניתנות למניעה. כשאנו מריעים לתוחלת החיים הממוצעת באמריקה היום, אל לנו לשכוח את איכות החיים.

    כשלמדתי רפואה לפני עשרות שנים, הלימודים נסבו סביב אבחון מחלות והידע לטפל בהן, או במקרים מסוימים, ריפוי כל מחלה באמצעות תרופה או טיפול אחר. למדתי להבין תסמינים ולמצוא פתרונות שתואמים לתסמינים הללו. הרבה השתנה מאז, כי אנחנו לא רק נתקלים במחלות קשות יותר לטיפול ולריפוי, אלא גם מביטים על חלק ניכר מן המחלות הכרוניות המודרניות מבעד לעדשת המכנה המשותף: דלקת. אז במקום לאתר מצבים דלקתיים ולטפל במחלות שגורמיהן ידועים, כגון חיידקים, וירוסים או בקטריות, רופאים מתמודדים היום עם מצבים רבים שאין להם תשובה חותכת. אני לא יכול לכתוב מרשם לריפוי סרטן, להעלמת כאב בלתי מוסבר, למיגור סוכרת, או לשיקום מוח מוכה אלצהיימר. אני בהחלט יכול לנסות להסתיר או להפחית תסמינים ולשלוט בתגובות הגוף, אבל יש הבדל גדול בין עקירת במחלה מן השורש, לבין שליטה בתסמיניה. כעת, כשאחד מילדי לומד רפואה, אני רואה כיצד השתנו הזמנים בחוגי ההוראה. רופאים בהכשרה כבר לא לומדים רק כיצד לאבחן ולטפל; הם מצטיידים בדרכי חשיבה שמסייעות להם להתמודד עם המגיפות העכשוויות, שרבות מהן נטועות בתהליכים דלקתיים שיצאו מכלל שליטה.

    לפני שאגע בקשר בין דלקת לבין המוח, הבה נשקול את מה שלדעתי הן ללא ספק התגליות החשובות ביותר של תקופתנו: מקורן של מחלות המוח הוא במקרים רבים תזונתי בעיקרו. אם כי גורמים שונים משחקים תפקיד בהיווצרותן ובהתקדמותן של הפרעות מוח, תחלואים עצביים רבים משקפים במידה רבה את הטעות שבצריכת עודף פחמימות, ופחות מדי שומנים בריאים. הדרך הטובה ביותר להבין את העובדה הזו היא לחשוב על מחלת העצבים המפחידה ביותר - אלצהיימר - ולבחון אותה בהקשר של סוכרת ששורשיה נעוצים בתזונה בלבד. כולנו יודעים שתזונה גרועה עלולה להוביל להשמנת יתר ולסוכרת, אבל למוח הרוס?

     

    אלצהיימר - סוכרת סוג-3?

    חזרו לרגע המפגש עם הציידים והלקטים. מוחותיהם אינם שונים במיוחד משלנו. שניהם התפתחו במטרה לאתר מזון עם אחוזים גבוהים של שומן וסוכר. אחרי הכול, זהו מנגנון הישרדות. הבעיה היא שמאמצי הציד שלכם מסתיימים במהירות שכן אתם חיים בעידן של שפע, וסביר יותר שתמצאו שומנים וסוכרים מעובדים. אנשי המערות ככל הנראה הקדישו זמן רב לחיפוש, עד שנתקלו בשומן מן החי ובסוכר טבעי מצמחים ומפירות יער בעונתם. אז בעוד שמוחכם אולי פועל בצורה דומה, מקורות המזון שלכם שונים תכלית שינוי. למעשה, העיפו מבט באיור הבא, המציג את ההבדל המרכזי בין התזונה שלנו לבין זו של אבותינו.

     

     

     

    ומהו טיב הקשר בין השינוי בהרגלי התזונה לבין איכות ההזדקנות שלנו, ולשאלה אם כן או לא נסבול מהפרעות או מחלות עצבים?

    קשר הדוק.

    מחקרים שמתארים את האלצהיימר כסוכרת סוג-3 החלו לצוץ כבר בשנת 2005,[4] אבל הקשר בין תזונה גרועה לבין אלצהיימר התברר רק לאחרונה, עם מחקרים חדשים שמראים כיצד זה קורה.[5],[6] מחקרים אלה בה בעת מחרידים במידת השכנוע שלהם, אבל גם מעצימים. המחשבה שאפשר למנוע אלצהיימר באמצעות שינוי המזון שאנו צורכים היא לא פחות ממדהימה. יש לכך השלכות רבות גם על מניעתן של מחלות מוח רבות אחרות, כפי שתגלו בפרקים הקרובים. אבל תחילה, שיעור קצר על המשותף בין סוכרת לבין המוח.

    מבחינה אבולוציונית, גופנו מתוכנן להפליא להפוך את הדלק המגיע ממזון לאנרגיה לשימוש התאים. לאורך כל קיומו של המין האנושי, גלוקוז - מקור האנרגיה העיקרי של רוב התאים בגוף - נמצא במשורה. הדבר הוביל אותנו לפתח דרכים לאחסן גלוקוז ולהמיר חומרים אחרים לגלוקוז. הגוף מסוגל לייצר גלוקוז משומן או חלבון בשעת הצורך, באמצעות תהליך שמכונה גלוקונאֵוגֶנֶזָה. אך הדבר דורש יותר אנרגיה מאשר המרת עמילנים וסוכר לגלוקוז, שהיא תגובה ישירה יותר.

    התהליך שבאמצעותו התאים שלנו מקבלים גלוקוז ומשתמשים בו מורכב. התאים לא סתם יונקים את הגלוקוז החולף על פניהם במחזור הדם. מולקולת הסוכר החיונית הזו מקבלת אישור כניסה אל התאים בזכות הורמון האינסולין, המופק על ידי הלבלב. אינסולין, כפי שאתם אולי יודעים, הוא אחד החומרים הביולוגיים החשובים ביותר לחילוף החומרים התאי. תפקידו לשאת את הגלוקוז ממחזור הדם אל תאי השריר, השומן והכבד. כשהגלוקוז מגיע לשם, הוא משמש כדלק. בדרך כלל, תאים רגילים ובריאים רגישים מאוד לאינסולין. אך כשהתאים חשופים ללא הרף לרמות גבוהות של אינסולין כתוצאה מצריכה מתמדת של גלוקוז (הנגרמת ברובה מצריכת יתר של מזונות מעובדים, רווייים סוכרים מזוקקים שמעלים את רמות האינסולין מעבר לגבול הבריא), התאים שלנו מסתגלים באמצעות הפחתת מספר הקולטנים המגיבים לאינסולין על פני השטח שלהם. במילים אחרות, התאים שלנו מפחיתים את רגישותם לאינסולין ויוצרים מצב שנקרא עמידות לאינסולין, המאפשר להם להתעלם מן האינסולין ולא לשאוב גלוקוז מן הדם. הלבלב מגיב לכך בייצור מוגבר של אינסולין. וכך נדרשות רמות גבוהות יותר של אינסולין כדי שהסוכר ייכנס לתאים. עובדה זו יוצרת בעיה מחזורית שמגיעה לשיאה בסוכרת סוג-2. לסוכרתיים יש רמת סוכר גבוהה בדם, כי גופם אינו מסוגל להעביר את הסוכר לתאים, שם הוא יכול להתאחסן בביטחה לצורכי אנרגיה. והסוכר הגבוה בדם יוצר בעיות רבות, שקצרה היריעה מלפרט אותן. כמו רסיס זכוכית, הסוכר הרעיל גורם נזק רב, מוביל לעיוורון, לזיהומים, לנזק עצבי, למחלות לב, וכן, גם לאלצהיימר. במהלך שרשרת האירועים הזו, הדלקת משתוללת ברחבי הגוף.

    יש לציין כי האינסולין שותף גם לאירועים המתרחשים בגוף כשרמות הסוכר בדם אינן מאוזנות. לרוע המזל, האינסולין לא רק מלווה את הגלוקוז אל התאים. הוא גם הורמון אנאבולי, כלומר מעודד גדילה, היווצרות שומנים ושמירתם, ודלקות. כשרמות האינסולין בדם גבוהות, הורמונים אחרים מושפעים גם הם לרעה, כי רמתם עולה או יורדת עקב נוכחותו השתלטנית של האינסולין. זה בתורו מוסיף דפוסים לא בריאים של תוהו ובוהו לגוף, ופוגע ביכולתו לשקם את חילוף החומרים.[7]

    הגנטיקה בהחלט מעורבת בהתפתחות סוכרת, והגנטיקה גם יכולה לקבוע באיזה שלב יופעל המתג הסוכרתי בגוף, כשהתאים לא יוכלו עוד לשאת את רמות הסוכר הגבוהות בדם. לשם הפרוטוקול, סוכרת סוג-1 היא מחלה נפרדת, שנחשבת לאוטואימונית - ומהווה רק כחמישה אחוזים מכלל מקרי הסוכרת. אנשים שסובלים מסוכרת סוג-1 מייצרים מעט אינסולין, אם בכלל, כי מערכת החיסון שלהם תוקפת ומחריבה את תאי הלבלב המייצרים אינסולין, ולכן הזרקה יומיומית של ההורמון החשוב הזה נחוצה לשמירה על איזון רמות הסוכר בדם. בניגוד לסוכרת סוג-2, שמאובחנת בדרך כלל בקרב מבוגרים אחרי מסכת ארוכה של נזקים כתוצאה מעודף גלוקוז, סוכרת סוג-1 מאובחנת בדרך כלל בקרב ילדים ומתבגרים. ובניגוד לסוג-2, שבדרך כלל ניתן לטפל בה באמצעות תזונה ושינוי באורח החיים, לסוג-1 אין מרפא. עם זאת, חשוב לזכור כי אף שהגנים משפיעים במידה רבה על הסיכון ללקות בסוכרת סוג-1, גם הסביבה משחקת תפקיד בהיווצרותה. זה מכבר ידוע שסוכרת סוג-1 מתפתחת כתוצאה מהשפעות גנטיות וסביבתיות גם יחד, אך העלייה במספר החולים בעשורים האחרונים הובילה כמה חוקרים להסיק שגורמים סביבתיים מעורבים יותר בהתפתחותה של סוכרת סוג-1 מכפי שנהגו לחשוב.

     [8]         

    עצוב אבל נכון

    למעלה מ-186,000 איש מתחת לגיל עשרים לוקים בסוכרת (סוג-1 או סוג-2).  לפני עשור בלבד נחשבה סוכרת סוג-2 ל"מחלת מבוגרים", אך לנוכח אבחונים רבים כל כך של צעירים, הכינוי איבד מתוקפו. מחקרים עכשוויים מראים כי התקדמות המחלה מהירה הרבה יותר הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים. כמו כן קשה יותר לטפל כיום בדור הצעיר.

     

     

    כיום אנו מתחילים להבין שעמידות לאינסולין, ביחס למחלת האלצהיימר, מעודדת את היווצרותם של ה"פלאקים" הידועים לשמצה, הנמצאים במוח החולה. הפלאקים הם תוצר של הצטברות חלבונים אשר "חוטפים" את המוח ותופסים את מקומם של תאי מוח רגילים. והעובדה שאפשר לייחס רמות נמוכות של אינסולין למחלות מוח היא הסיבה לכך שהמונח "סוכרת סוג-3" הולך ורווח בקרב חוקרים. מדהים עוד יותר לציין שאנשים שסובלים מעודף משקל נמצאים בסיכון גבוה הרבה יותר לפתח בעיות בתפקוד המוחי, ושסיכוייהם של סוכרתיים לפתח אלצהיימר כפולים מאלה של מי שאינם סוכרתיים.

    מטרתה של הצהרה זו אינה לרמז שסוכרת גורמת למחלת האלצהיימר, אלא ששתי המחלות חולקות מקור זהה. שתיהן נובעות ממזון שמאלץ את הגוף לפתח מסלולים ביולוגיים שמובילים לליקויים תפקודיים, ובהמשך הדרך גם למחלה. סוכרתיים וחולי שיטיון אולי נראים אחרת, אך יש להם הרבה יותר במשותף מכפי שהיה נהוג לחשוב.

    בעשור האחרון אנו עדים לעלייה במספר חולי הסוכרת סוג-2 במקביל לעלייה במספר הסובלים מהשמנת יתר. אבל היום אנו מתחילים להבחין בדפוס הזה גם בקרב חולי שיטיון, כששיעור הלוקים באלצהיימר עולה בהתאמה לעלייה בשיעור הלוקים בסוכרת סוג-2. אינני חושב שזו הבחנה שרירותית. זוהי מציאות שעלינו להתמודד איתה כשאנו נושאים על כתפינו את נטל העלות של ביטוחי בריאות ושל אוכלוסיה מזדקנת. הערכות חדשות מצביעות על כך שמחלת האלצהיימר עתידה להשפיע על 100 מיליון איש עד שנת 2050, מספר שחברות הביטוח שלנו לא יוכלו לעמוד בו, ושיאפיל על מגיפת עודף המשקל.[9] שכיחותה של סוכרת סוג-2, המהווה בין 90 ל-95 אחוז מכלל מקרי הסוכרת בארצות הברית, שילשה את עצמה בארבעים השנים האחרונות. לא פלא שהממשל האמריקני מחפש בנרות מחקרים שישפרו את הפרוגנוזה וימנעו את האסון. ובארבעים השנים הבאות, למעלה מ-115 מיליון מקרים חדשים של אלצהיימר צפויים להיות מאובחנים ברחבי העולם, ועלותם תעמוד על טריליון דולר (בשער הדולר כיום).[10],[11] על פי המרכז לשליטה במחלות ולמניעתן, 18.8 מיליון אמריקנים אובחנו כסוכרתיים ב-2010, ועוד 7 מיליון חולים מבלי להיות מאובחנים. בין השנים 1995 ל-2010 זינק מספר המקרים המאובחנים ב-50 אחוז או יותר בארבעים ושתיים ממדינות ארצות הברית, ובכ-100 אחוז ביותר בשמונה-עשרה מדינות.[12]

    השריפה השקטה שבמוח

    אחת השאלות הנפוצות שמשפחות של חולי אלצהיימר מציגות בפני היא איך זה קרה? מה אמי (או אבי, אחי, אחותי) עשו לא בסדר? אני נזהר בתשובתי בשעה קשה זו למשפחה. הצפייה באבי הדועך לאיטו מדי יום מהווה תזכורת מתמדת לגבי הרגשות המעורבים המציפים את בני המשפחה. התסכול מהול בחוסר אונים, הכאב בחרטה. אבל אם היה עלי לומר לבני המשפחות (ולעצמי) את האמת המוחלטת, בהינתן כל הדברים שאנו יודעים היום, הייתי אומר שיקיריהם אולי עשו אחד או יותר מן הדברים הבאים:

    • חיו עם יתר לחץ דם כרוני, עוד לפני הסוכרת.

    • אכלו יותר מדי פחמימות בחייהם.

    • העדיפו תזונה דלת שומן להפחתת כולסטרול.

    • סבלו מרגישות לא מאובחנת לגלוטן, החלבון המצוי בחיטה, שיפון ושעורה.

     

    כשאני אומר לאנשים שרגישות לגלוטן היא האיום הבריאותי הגדול ביותר לאנושות, אף שאינה מוכרת ככזאת, התגובה זהה בדרך כלל: "אתה לא רציני. לא כולם רגישים לגלוטן. זה נכון אם יש לך צליאק, אבל רק מעטים חולים בזה." וכשאני מזכיר לאנשים שהמחקרים העכשוויים מצביעים על תרומתו של הגלוטן להתפתחות שיטיון, וכן מחלת הנפילה, כאבי ראש, דיכאון, סכיזופרניה, הפרעת קשב וריכוז, ואפילו ירידה בליבידו, חוט שני שזור בתגובה: "אני לא מבינ/ה למה אתה מתכוון." הם אומרים את זה כי הדבר היחיד שהם יודעים על גלוטן קשור בבריאות המעיים - לא בחוסן עצבי.

    בפרק הבא נבחן מקרוב את הגלוטן. גלוטן מהווה בעיה לא רק לסובלים מצליאק, מחלה אוטואימונית שפוגעת במיעוט קטן. כמעט 40 אחוז מאיתנו לא מעכלים גלוטן כראוי, ושאר 60 האחוזים עלולים להימצא בסיכון. השאלה שצריכה להישאל היא: אולי כולנו רגישים לגלוטן מבחינת המוח? לרוע המזל, גלוטן נמצא לא רק במוצרי חיטה אלא גם במוצרים התמימים ביותר לכאורה - החל בגלידה וכלה בקרם ידיים. מחקרים רבים יותר ויותר מאששים את הקשר בין רגישות לגלוטן לבין ליקויים עצביים.

    זה נכון גם לגבי אנשים שאינם מתקשים לעכל גלוטן ושמקבלים תוצאה שלילית בבדיקת רגישות לגלוטן. אני רואה זאת מדי יום גם במרפאה שלי. רבים מן המטופלים שלי מגיעים אלי אחרי ש"ניסו הכול" וביקרו אצל אינספור רופאים בחיפוש אחר מזור למצבם. בין אם מדובר בכאבי ראש ובמיגרנות, בתסמונת טורסט, פרכוסים, נדודי שינה, חרדה, הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, או סתם מבחר תסמינים עצביים ללא תווית מוגדרת, אחד הדברים הראשונים שאני ממליץ עליו הוא לסלק לחלוטין את הגלוטן מן התפריט. והתוצאות לא מפסיקות להדהים אותי.

    חוקרים יודעים כבר זמן מה שאבן היסוד של כל המחלות הניווניות, כולל הפרעות מוח, היא הדלקת. אך מה שלא הוכח עד כה היו הגורמים היוצרים את הדלקת - הכשל הראשוני, שהצית את התגובה הקטלנית. ומה שהם מגלים הוא שגלוטן, או לצורך העניין, תזונה עתירת פחמימות, נמנית עם הגורמים המרכזיים לכינונם של תהליכים דלקתיים שמגיעים בסופו של דבר למוח. אך הדבר המטריד ביותר בתגלית הזאת הוא שלעתים קרובות איננו יודעים מתי המוח מושפע לרעה. הפרעות עיכול ואלרגיות למזון קלות הרבה יותר לאיתור כי תסמינים כגון גזים, נפיחות, כאב, עצירות ושלשול באים לידי ביטוי במהירות יחסית. אבל המוח הוא איבר חמקמק יותר. הוא מסוגל לספוג מתקפות ברמה המולקולרית מבלי שנרגיש בזה. אם אינכם סובלים מכאב ראש או מבעיה עצבית ניכרת לעין, קשה לדעת מה מתרחש במוח עד שכבר מאוחר מדי. כשמדובר במחלות מוח, מרגע האבחנה של שיטיון ודומיו, קשה לסובב את הגלגל לאחור.

    החדשות הטובות הן שיש בכוונתי להראות לכם כיצד לשלוט בגורל הגנטי שלכם, גם אם נולדתם עם נטייה טבעית לפתח בעיה עצבית. זה ידרוש מכם להרפות מכמה מיתוסים שרבים כל כך ממשיכים להיאחז בהם. ושני המיתוסים המרכזיים הם: 1) תזונה דלת שומן ועתירת פחמימות היא בריאה 2) כולסטרול מזיק.

    הסיפור לא מסתיים בסילוק הגלוטן מן התפריט. גלוטן הוא רק חלק אחד מהפאזל. בפרקים הבאים תבינו מדוע כולסטרול הוא אחד השחקנים החשובים ביותר בשמירה על בריאות המוח ועל תפקודו. מחקר אחרי מחקר מראים שכולסטרול גבוה מפחית את הסיכון ללקות במחלה מוחית, ומאריך את תוחלת החיים. ובדומה, רמות גבוהות של שומן בתזונה (מהסוג הטוב, לא שומן-טראנס) הוכחו כמפתח לבריאות ולתפקוד מוחי מיטבי.

    חזור שנית? ברור לי שאתם עשויים לפקפק בהצהרות הללו, כי הן עומדות בסתירה מוחלטת לאמונות שהנחילו לכם. אחד המחקרים המוערכים והמכובדים ביותר שנערכו באמריקה, "מחקר הלב של פראמינגהם", הוסיף כרכים שלמים של נתונים להבנתנו את גורמי הסיכון למחלות שונות, כולל, לאחרונה, שיטיון. הוא החל ב-1948 עם גיוסם של 5,209 גברים ונשים בני שלושים עד שישים ושתיים מן העיר פראמינגהם, מסצ'וסטס, שאיש מהם לא עבר עדיין התקף לב או שבץ, או אפילו פיתח תסמינים של מחלות לב וכלי דם.[13] מאז הוסיף המחקר דורות רבים של נבדקים, שמוצאם מן הקבוצה המקורית, מה שאיפשר למדענים לנטר בקפידה את האוכלוסיות הללו וללקט רמזים לגבי בעיות פיזיולוגיות בהקשר של גורמים רבים - גיל, מגדר, בעיות פסיכולוגיות, תכונות גופניות ודפוסים גנטיים. באמצע העשור הראשון של המילניום השני, חוקרים מאוניברסיטת בוסטון ביקשו לבחון את היחסים בין רמת הכולסטרול הכללית לבין תפקוד קוגניטיבי, ובחנו 789 גברים ו-1,105 נשים שנמנו עם קבוצת הנבדקים המקורית. אף אחד מהם לא היה חולה בשיטיון או בשבץ בראשית המחקר, ועקבו אחריהם במשך שש-עשרה עד שמונה-עשרה שנה. מבחנים לבדיקת כישורים קוגניטיביים נערכו מדי ארבע עד שש שנים כדי למדוד היבטים כגון זיכרון, למידה, המשׂגה, ריכוז, קשב, חשיבה מופשטת וכישורים ארגוניים - שכולם נפגעים אצל חולי אלצהיימר.

    לפי ממצאי המחקר, שפורסם ב-2005, "ניכר קשר ליניארי חיובי בולט בין רמת הכולסטרול לבין מדדי הרהיטות המילולית, קשב/ריכוז, חשיבה מופשטת, והציון המשולב המודד כישורים קוגנטיביים שונים."[14] יתרה מזאת, "משתתפים עם רמות כולסטרול 'רצויות' (פחות מ-200) השיגו תוצאות נמוכות יותר ממשתתפים עם רמות כולסטרול גבוליות (239-200) וממשתתפים עם רמות כולסטרול גבוהות (יותר מ-240)." מסקנת המחקר קבעה: "רמות כולסטרול נמוכות באופן טבעי נמצאו קשורות לביצועים נמוכים במדדים קוגניטיביים, אשר שמים דגש על חשיבה מופשטת, קשב/ריכוז, רהיטות מילולית ותפקוד ביצועי." במילים פשוטות, אנשים בעלי רמות הכולסטרול הגבוהות ביותר השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים קוגניטיביים מאשר בעלי רמות נמוכות כולסטרול יותר. מתברר שכולסטרול מהווה גורם מגן על המוח. נבדוק כיצד זה ייתכן בפרק 3.

    מממצאים ממשיכים להגיע ממעבדות מחקר שונות ברחבי העולם, והופכים את המוסכמות על פיהן. בעודי כותב את הדברים הללו, חוקרים באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנבארה פרסמו מחקר בכתב העת Neurology(כתב העת הרפואי של האקדמיה האמריקנית לנוירולוגיה) אשר מראה כי אנשים שרמת הסוכר בדמם גבוהה מן "הטווח הנורמלי", מצויים בסיכון גבוה הרבה יותר להתכווצות המוח.[15] הדבר קשור ישירות לסיפור של סוכרת סוג-3. אנו יודעים זה מכבר שהפרעות מוח ושיטיון מקושרים להתכווצות המוח. אך לידיעה שהתכווצות המוח נובעת מרמות סוכר בטווח ה"נורמלי" יש השלכות כבירות על כל מי שאוכל מזונות שמעלים את רמת הסוכר (ר"ל פחמימות). לעתים קרובות מטופלים אומרים לי שהכול בסדר אצלם כי רמת הסוכר שלהם נורמלית. אבל מה זה נורמלי? בדיקות מעבדה אולי מצביעות על כך שהאדם "נורמלי" על פי אמות המידה הנהוגות, אך מחקרים חדשים מאלצים אותנו לשקול מחדש את אמות המידה הנורמליות. רמת הסוכר בדמכם עשויה להיות "נורמלית", אבל אם תציצו לתוך הלבלב שלכם, אתם עלולים להזדעזע כשתראו עד כמה הוא נאבק לפמפם די אינסולין כדי לשמור על האיזון בגופכם. זו הסיבה שבגללה בדיקת אינסולין בצום, שנעשית על הבוקר, לפני האוכל, חיונית כל כך. רמה גבוהה של אינסולין בדם בשעה כזאת היא נורה אדומה - סימן שמשהו לא בסדר מבחינת חילוף החומרים. אתם עלולים להיות על סף סוכרת, וכבר מונעים מגופכם תפקוד מלא בעתיד.

    המחקר האוסטרלי כלל 249 אנשים בגילאי שישים עד שישים וארבע, שרמות הסוכר שלהם היו בטווח הנורמלי לכאורה, ואשר עברו סריקות מוח בתחילת המחקר, ושוב כעבור ארבע שנים בממוצע. בעלי רמות הסוכר הגבוהות יחסית בטווח הנורמלי, נטו יותר להראות ירידה בנפח המוח באזורים המעורבים בזיכרון ובכישורים הקוגניטיביים. החוקרים אף הצליחו להביא בחשבון השפעות נוספות כגון גיל, לחץ דם גבוה, עישון ושימוש באלכוהול. ועדיין, הם גילו שרמת סוכר בקצה העליון של הטווח הנורמלי אחראית ל-6 עד 10 אחוזים מהתכווצות המוח. המחקר מצביע על כך שרמות סוכר עלולות להשפיע על בריאות המוח אפילו בקרב אלה שאינם סוכרתיים.[16]

     

    רמת סוכר גבוהה בדם וחוסר איזון ברמות האינסולין הם בגדר מגיפה. במהלך העשור הבא, אחד מכל שני אמריקנים יסבול ממגוון בעיות שמקורן בחוסר איזון מטבולי, החל בעמידות קלה לאינסולין, דרך טרום-סוכרת וכלה בסוכרת מלאה. העובדה המצערת ביותר, ושקשה ביותר להשלים איתה, היא ש-90 אחוז מבין האנשים הללו כלל לא יאובחנו. הם ימשיכו בחייהם ויתוודעו לגורלם רק כשיהיה מאוחר מדי. משימתי היא לגדוע את הגורל המר הזה באבו. מטרתנו אינה להצביע על הכתובת שעל הקיר, אלא למחוק אותה משם לחלוטין. והדבר מחייב כמה שינויים בהרגלי היומיום.

    אם המחשבה על דיאטה דלת פחמימות מחרידה אתכם (אתם כבר כוססים ציפורניים כשאתם חושבים על עצמכם מוותרים על כל המזונות הטעימים האהובים עליכם), אל תרימו ידיים עדיין. אני מבטיח להקל עליכם ככל האפשר. אולי אגזול מכם את סלסילת הלחם, אבל אחליף אותה בדברים אחרים שאולי נמנעתם מהם מפאת המחשבה השגויה שהם מזיקים לכם, כגון חמאה, בשר, גבינות, ביצים, כמו גם שפע ירקות בריאים להפליא. החדשות הטובות ביותר הן שברגע שחילוף החומרים שלכם יפסיק להסתמך על פחמימות ויתחיל להסתמך על שומנים וחלבונים, תגלו שקל הרבה יותר להגשים הרבה מטרות ראויות כגון הרזיה לצמיתות וללא מאמץ, חידוד הזיכרון ושיפור תפקודי המוח, והנאה מחיי מין טובים יותר. זאת, כמובן, בנוסף לשמירה על המוח.

    הדלקת תופסת ראש

    הבה נחזור למושג הדלקת, שציינתי כמה פעמים בפרק זה מבלי להסביר אותו במלואו. כולנו מבינים פחות או יותר את הפירוש הכללי של המושג "דלקת". בין אם מדובר באדמומיות שמופיעה במהירות אחרי עקיצה או בכאב הכרוני של דלקת מפרקים, רובנו מבינים שכשלחץ כלשהו מופעל על הגוף, תגובתו הטבעית היא לייצר נפיחות וכאב, תמרורי האזהרה של התהליך הדלקתי. אבל דלקת איננה רק תגובה שלילית. היא משמשת גם סימן לכך שהגוף מנסה להתגונן בפני משהו שלהערכתו עלול להזיק לו. בין אם כדי לנטרל רעלנים של חרק או להפחית תנועה בקרסול נקוע ולאפשר לו להחלים, הדלקת היא גורם חיוני להישרדות.

    הבעיות מתעוררות כשהדלקת יוצאת משליטה. בדיוק כשם שכוס יין אחת היא בריאה, ואילו הרבה כוסות יין עלול לסכן את הבריאות, הדבר נכון גם לגבי דלקת. דלקת נועדה לשמש טיפול נקודתי בדרכים רבות. היא לא אמורה להימשך תקופה ארוכה, קל וחומר לנצח. אבל זה מה שקורה אצל מיליוני אנשים. אם הגוף נמצא תחת מתקפה מתמדת כתוצאה מחשיפה לחומרים מגרים, התגובה הדלקתית נמשכת. היא מתפשטת לכל חלקי הגוף באמצעות מחזור הדם, ומשום כך אנו יכולים לאתר אותה באמצעות בדיקות דם.

    כשהדלקת משתוללת, הגוף מייצר כימיקלים רבים שהם בגדר רעל לתאים. הדבר מוביל לירידה בתפקוד התאים, ובעקבותיה להרס תאים. דלקת בלתי מרוסנת רווחת בתרבויות המערב, ומחקרים מובילים מראים שהן הסיבה המרכזית לתחלואה ולמוות שמקורם במחלות לב כליליות, סרטן, סוכרת, אלצהיימר, וכמעט כל מחלה כרונית אחרת שאפשר להעלות על הדעת.

    ברור למדי כיצד דלקת בלתי מרוסנת מצויה בבסיסן של בעיות כגון דלקת מפרקים. אחרי הכול, התרופות הנפוצות לטיפול במחלה, כגון איבופרופן ואספירין, משווקות כ"אנטי-דלקתיות". תרופות נגד אסתמה נלחמות בתגובה הדלקתית המתרחשת כשמישהו נחשף לגירוי שמעורר תגובה אלרגית. כיום, יותר ויותר אנשים מתחילים להבין שמחלת לב כלילית, הסיבה המרכזית להתקפי לב, קשורה יותר לדלקת מאשר לכולסטרול גבוה. עובדה זו מסבירה מדוע אספירין, המדלל את הדם, מפחית את הסיכון לא רק להתקפי לב אלא גם לשבץ.

    אבל הקשר בין דלקת למחלות מוח, אם כי הוא מתואר להפליא בספרות המדעית, קשה כמדומה לאימוץ - והציבור הרחב בדרך כלל אינו מודע לו. אולי סיבה אחת לכך שאנשים לא מצליחים לדמיין ש"דלקת מוחית" מעורבת בכל דבר החל בפרקינסון וכלה בטרשת נפוצה, מחלת הנפילה, אוטיזם, אלצהיימר ודיכאון, היא שבניגוד לשאר הגוף, במוח אין קולטני כאב, ולכן איננו מרגישים את הדלקת במוח.

    התמקדות בהפחתת דלקות עלולה להיראות לא במקומה בדיון על חיזוק בריאותו של המוח ותפקודו. אך בעוד שכולנו מכירים בקיומן של דלקות ביחס למחלות שפוגעות במפרקים או בראות, העשור האחרון הניב שפע מחקרים שמצביעים בבירור על דלקות כסיבה למגוון מחלות שמובילות לניוון עצבי. למעשה, כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת הראו מחקרים שאנשים שנטלו תרופות אנטי-דלקתיות שאינן מבוססות על סטרואידים, כגון אדוויל (איבופרופן) ואָליב (נפרוקסן) במשך שנתיים ויותר, הפחיתו בלמעלה מ-40 אחוז את הסיכון לחלות באלצהיימר ובפרקינסון.[17],[18] בה בעת, מחקרים אחרים מראים בבירור על עלייה בכמות הציטוקינים, המתווכים התאיים של הדלקת, במוחותיהם של הסובלים ממחלות אלה, ושאר מחלות ניווניות של המוח.[19] כיום, טכנולוגיות הדמיה חדישות מאפשרות לנו סוף סוף לראות את התאים המעורבים באופן פעיל ביצירת ציטוקינים דלקתיים במוחיהם של חולי אלצהיימר.

    אז כעת אנו נאלצים להביט על הדלקת באור חדש לחלוטין. יותר מסתם גורם לכאבים בברך ובמפרקים, הדלקת מצויה בבסיסו של עצם התהליך הניווני במוח. בסופו של דבר, השפעתה המרכזית של הדלקת על המוח, האחראית על הנזק, היא הפעלתם של מסלולים כימיים שמגבירים את ייצור הרדיקלים החופשיים. במוקד הדלקת הכרונית מצוי המושג "עקה חמצונית" - מעין תהליך "החלדה" ביולוגי. השחיקה ההדרגתית מתרחשת בכל הרקמות; היא מצויה בכל מקום בטבע, כולל בתהליך הפיכתם של קלוריות (אנרגיה) ממזון וחמצן מן האוויר לאנרגיה זמינה. אך כשהיא מתחילה להשתולל, או כשהגוף אינו מצליח לאזן אותה, היא עלולה להיות קטלנית. אם כי מקורה של המילה חימצון בחמצן, לא מדובר בחמצן מהסוג שאנו נושמים. החמצן המזיק הוא פשוט Oכי הוא אינו מחובר למולקולת חמצן נוספת (O2).

    הרשו לי לתאר ביתר פירוט את תהליך החימצון. רובנו שמענו על רדיקלים חופשיים. מדובר במולקולות שאיבדו אלקטרון. בדרך כלל, אלקטרונים מתקיימים בזוגות, אבל כוחות כגון לחץ, זיהום, כימיקלים, רעלנים תזונתיים, אור שמש אולטרה-סגול וסתם פעילות גופנית רגילה עלולה "לשחרר" אלקטרון ממולקולה, או-אז הוא מאבד כל נימוס ומנסה לגנוב אלקטרונים ממולקולות אחרות. הפרת הסדר הזו היא תהליך החימצון, שרשרת אירועים שיוצרת עוד רדיקלים חופשיים ומחוללת דלקת. כיוון שרקמות ותאים מחומצנים אינם מתפקדים באופן רגיל, התהליך ההרסני מציב בפנינו שפע אתגרים בריאותיים. הדבר מסביר מדוע אנשים בעלי רמות חימצון גבוהות, המשתקפות בדרך כלל ברמות גבוהות של דלקת, סובלים מרשימה ארוכה של בעיות בריאות ותסמינים החל בעמידות נמוכה לזיהומים, דרך כאבי מפרקים, בעיות עיכול וכלה בחרדה, כאבי ראש, דיכאון ואלרגיות.

    וכפי שאתם בוודאי מנחשים, כל דבר שמפחית חימצון מפחית גם דלקת וזה בתורו מסייע להקטין את רמת חימצון. זו הסיבה שבגללה נוגדי חימצון הם חשובים כל כך. חומרים מזינים אלה, כגון ויטמין C, Aו-E, תורמים אלקטרונים לרדיקלים חופשיים והדבר קוטע את תגובת השרשרת ומסייע במניעת נזקים. בעבר, מזונות עשירים בנוגדי חימצון כגון צמחים, פירות יער ואגוזים היו חלק בלתי נפרד מהתזונה שלנו, אולם תעשיית המזון המודרנית מסלקת מן המזון שאנו צורכים הרבה חומרים מזינים הנחוצים נואשות לבריאות ולחילוף חומרים מיטביים.

    בהמשך הספר אדגים כיצד להתניע מסלול מטבולי מסוים בגופכם, שלא רק יפחית ישירות את הרדיקלים החופשיים באופן טבעי, אלא גם יגן על המוח בכך שיפחית את עודף הרדיקלים החופשיים שיוצרת דלקת. התערבויות שנועדו להפחית דלקות באמצעות חומרים טבעיים כגון כורכום, תוארו בספרות הרפואית כבר לפני אלפיים שנה, אבל רק בעשור האחרון התחלנו להבין את הביוכימיה המורכבת והרהוטה הזאת.

    תולדה נוספת של המסלול המטבולי הזה היא הפעלתם של גנים מסוימים שאחראים על ייצור אנזימים ושאר כימיקלים שמשמשים לפירוק ולחיסול רעלנים שונים שאנו נחשפים אליהם. אפשר לתהות מדוע הדנ"א האנושי מכיל קודים לייצור כימיקלים מסלקי-רעלים, שכן אנו נוטים להניח שהחשיפה הראשונה שלנו לרעלנים החלה עם המהפכה התעשייתית. אבל בני אדם (ובעצם כל היצורים החיים) נחשפו למגוון רעלנים מאז ראשית החיים על פני כדור הארץ. מלבד רעלנים שקיימים באופן טבעי בסביבה כגון עופרת, ארסן ואלומיניום, כמו גם רעלנים חזקים שצמחים ובעלי חיים אכילים מפיקים לצורך הגנה, גופינו מייצר רעלנים במסגרת התהליך הטבעי של חילוף החומרים. הגנים האחראים על סילוק רעלנים - שכיום אנו זקוקים להם יותר מתמיד - משמשים אותנו אפוא משכבר הימים. ורק עכשיו אנו מתחילים להבין כיצד חומרים טבעיים שקונים בחנות, כגון כורכום וחומצה דוקוסאהקסאנואית (DHA) המצויה באומגה-3, עשויים לשמש חומרים חזקים לסילוק רעלים, אם מגבירים את התבטאות הגנים שלהם.

    לא רק הדברים שאנו אוכלים יכולים לשנות את התבטאות הגנים, ובכך לסייע בטיפול בדלקת. בהמשך תלמדו על המחקרים האחרונים המדגימים כיצד גם התעמלות ושינה מהוות רגולטורים חשובים (קרי: שלטים-רחוקים) להסדרת הדנ"א שלנו. יתרה מזאת, תלמדו כיצד להצמיח תאי מוח חדשים; אני אראה לכם כיצד ומדוע הנוירוגֶנֶזה - הולדתם של תאי מוח חדשים - מצויה בשליטתכם.

    האירוניה האכזרית: סטאטינים

    תזונה והתעמלות יכולות לחזק את השיטות הטבעיות של הגוף לטיפול בדלקת, אבל האם יש לי גם מילה טובה לומר על תרופות? רחוק מזה. למרבה האירוניה, סטאטינים להורדת כולסטרול, שנמנים עם התרופות הנפוצות ביותר (ליפיטור, קרסטור, זוקור), נישאים כיום על כפיים כאמצעי להפחתת הרמה הכללית של דלקת. אבל מחקרים חדשים חושפים שסטאטינים עלולים לפגוע בתפקוד המוח ולהגביר את הסיכון למחלות לב. הסיבה לכך פשוטה: המוח זקוק לכולסטרול כדי לשגשג, נקודה שכבר ציינתי אבל אחזור עליה כדי לוודא שלא תשכחו אותה. כולסטרול הוא חומר מזין חיוני לתפקוד הנוירונים במוח והוא אבן בניין מרכזית של קרום התא. הוא פועל כנוגד חימצון ומקדם גורמים חשובים שתומכים במוח כגון ויטמין D, כמו גם הורמונים שקשורים בסטרואידים (כלומר, הורמוני מין כגון טסטסטוסטרון ואסטרוגן). וחשוב מכול, הכולסטרול נתפס כיום כחומר בעירה חיוני לנוירונים. הנוירונים כשלעצמם אינם מסוגלים לייצר כמות משמעותית של כולסטרול; תחת זאת הם נסמכים על אספקת כולסטרול ממחזור הדם באמצעות חלבון-נשא מסוים. מעניין שהחלבון-הנשא הזה, LDL, זכה לתואר המעליב "כולסטרול רע". למעשה, LDLהוא כלל לא מולקולת כולסטרול, טובה או רעה. זהו ליפופרוטאין בצפיפות נמוכה, ואין בו שום רע. תפקידו העיקרי של ה-LDLבמוח הוא לתפוס את הכולסטרול המחיה ולשנע אותו אל הנוירון, שם הוא מבצע כמה תפקידים חיוניים.

    וכעת מספקת לנו הספרות המדעית ראיות לכך שכשרמות הכולסטרול נמוכות, המוח פשוט לא עובד היטב; אנשים בעלי כולסטרול נמוך מצויים בסיכון גבוה הרבה יותר ללקות בשיטיון ובבעיות עצביות אחרות. עלינו לשנות את הגישה לכולסטרול ואפילו ל-LDL; הם חברים, לא אויבים.

    אבל מה עם כולסטרול ומחלות לב כליליות? יש בכוונתי להתמודד עם התעלומה הזאת בפרק השלישי. לעת עתה אסתפק בכך שאטע במוחכם את הרעיון שכולסטרול הוא טוב. בקרוב תבינו שטעינו בכתובת - האשמנו את הכולסטרול, ובמיוחד את ה-LDL, בעוד שמחלת לב כלילית קשורות יותר ל-LDLמחומצן. וכיצד ניזוק ה-LDLבמידה כזאת שהוא כבר אינו מסוגל להעביר כולסטרול למוח? אחת הדרכים הנפוצות היא שינוי פיזי בגלל גלוקוז. מולקולות סוכר נצמדות ל-LDLומשנות את צורת המולקולה, כך שהיא מאבדת מיעילותה ובה בעת מגבירה את ייצור הרדיקלים החופשיים.

    אם מה שתיארתי זה עתה נכנס לאוזן אחת ויצא מהאוזן השנייה, אל תיבהלו. בפרקים הבאים אוביל אתכם יד ביד בין כל האירועים הבילוגיים הללו. כבר הרחבתי על הרבה סוגיות בפרק זה, כהכנה שתאפשר לכם לחדור לעומק סיפורו של מוח לבן. השאלות המרכזיות שאני רוצה שתחשבו עליהן הן: האם האצנו את הידרדרות המוח בכך שבחרנו בתזונה דלת שומן ועתירת פחמימות, בתוספת פירות? האם אנו באמת שולטים בגורל המוח באמצעות אורח החיים בלבד, למרות הדנ"א שירשנו? האם ההשקעה המוגזמת בתעשיית התרופות מונעת מאיתנו לשקול את העובדה שאפשר למנוע, לטפל ולעתים גם לרפא - ללא תרופות - קשת רחבה של תחלואים מוחיים כגון הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, נדודי שינה, אוטיזם, תסמונת טורט, כאבי ראש ואלצהיימר? התשובה לשלוש השאלות הללו היא כן מהדהד. ארחיק לכת ואומר שאפשר למנוע גם מחלות לב וסוכרת. המודל הנוכחי ל"טיפול" במחלות אלה מתמקד יותר מדי בעשן הסיפטומטי ומתעלם מן האש היוקדת. גישה כזאת אינה יעילה ואינה בת-קיימא. אם ברצוננו להאריך את תוחלת החיים, לחיות מעל גיל 100 ולדווח על משהו מדהים באמת לאבותינו הפרהיסטוריים, אי אז עלינו לשנות את כל שיטת העבודה.

    מטרת הפרק הזה היתה להסביר את סיפורה של הדלקת ולגרות אתכם לדרך חשיבה - והתבוננות - חדשה במוח (ובגוף). אנו מתייחסים אל זריחת השמש מדי בוקר ולשקיעתה מדי לילה כאל מובן מאליו. השמש תעשה אותו הדבר גם מחר. אבל מה אם אומר לכם שהשמש בכלל לא זזה? אנחנו אלה שנעים סביב השמש! אני בטוח שאתם כבר יודעים את זה, אבל מטרת האנלוגיה היא להראות שאנו נוטים להיצמד לרעיונות שאיבדו מתוקפם. אחרי הרצאות, אנשים ניגשים אלי תכופות ומודים לי על החשיבה מחוץ לקופסה. עם כל הכבוד, זאת לא הנקודה. העולם אינו מפיק שום תועלת מכך שמחשיבים אותי למי שחושב "מחוץ לקופסה". משימתי היא להגדיל את הקופסה כדי שהרעיונות הללו יהפכו לחלק מן התרבות ומדרך החיים שלנו. רק אז נוכל לחולל פריצת דרך רצינית ומשמעותית ביחס לתחלואים המודרניים.

    מבריאות מוחית לבריאות כללית

    עובדה שאין להימלט ממנה היא שהתפתחנו כך שאנו זקוקים לשומן כדי לחיות ולהיות בריאים. כמות הפחמימות העצומה שאנו אוכלים מספקת חומרי בעירה לשריפה השקטה המשתוללת בגופנו ובמוחנו. ואני לא מדבר רק על החומרים התעשייתים, המעובדים, שכולנו יודעים שלא יזַכּו אותנו בפרסים אצל הרופא (לא כל שכן על המשקל). אני אוהב את הניסוח של ד"ר ויליאם דייוויס בספרו המהפכני Wheat Belly.[20]

     

    בין אם מדובר בכיכר לחם רב-דגני אורגני עשיר בסיבים או בחטיף טווינקי, מה אנחנו אוכלים בדיוק? כולנו יודעים שטווינקי הוא סתם פינוק מעובד, אבל הדעה הרווחת היא שלחם בריא יותר כמקור לסיבים ולוויטמינים מקבוצה B, ועשיר בפחמימות "מורכבות".

    אהה, אבל תמיד יש שכבה נוספת לסיפור. הבה נציץ פנימה. הבה נציץ אל תכולתו של הדגן הזה וננסה להבין מדוע - ללא קשר לצורתו, לצבעו, לתכולת הסיבים שלו, להיותו אורגני או לא - הוא עושה שמות בבני אדם.

     

    וזהו בדיוק הדבר הבא שאני חותר אליו. אבל בניגוד לתיאורו המבריק של דייוויס את הדגן המודרני ואת "הקרב על הבליטה", נצעד עוד צעד אחד קדימה ונראה כיצד הדגנים עלולים לגרום נזק במקום שמעולם לא העלינו על דעתנו קודם: המוח.

    • דייוויד פרלמוטר
    • דייוויד פרלמוטר
     
  • המלצות נוספות