הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאפס למאה - סיפורו של צוות ביחידה 669
  • מאפס למאה - סיפורו של צוות ביחידה 669
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2019 | ביוגרפיה | 443 עמ' מודפסים

    "אנחנו מנמיכים טוס מעל נחל צפית. פני דבוקות לחלון המסוק. אני מתבונן למטה, מחפש אחר סימן חיים, תזוזה במים, בגד, כל דבר. מתפלל לזהות פצוע שניתן לעזור לו. מישהו להציל".

     

    צוותי יחידה 669 משתתפים בכל תרחיש שניתן להעלות בדמיון וגם בכאלה שקשה לדמיין – החל בחילוץ חיילים פצועים תחת אש ועד למבצעים חשאיים הרחק מעבר לקווי האויב. לוחם חילוץ הנמצא בכוננות אינו יודע היכן ימצא את עצמו בעוד רבע שעה: בדרך לחילוץ בני נוער שנקלעו לשיטפון במדבר יהודה או בדרך להצלת חייהם של חיילים שנפגעו ממטען בגבול עזה; גולש על כבל ממסוק כמלאך משמים לחלץ טייס נוטש או כמוצא אחרון לתינוק סורי שנפצע בקרבות מעבר לגבול. הסירנה המייללת והפקודה "חתולים זנק!" עלולות לתפוס את לוחם 669 בכל רגע נתון ולהעבירו במהירות הבזק משגרה מלאה למשימות שבהן יידרש לעתים להגיע אל קצה גבול היכולת האנושית.

     

    במשך כחמש שנים תיעד גיא את שירותו המפרך והייחודי כלוחם־פרמדיק ביחידת העילית 669 – יחידת החילוץ הקרבי של חיל האוויר. בכישרון כתיבה יוצא דופן חיבר מסמך מרתק וקולח, שבו שזורים ביד אמן השמח עם העצוב, מורט העצבים עם מעורר ההשראה, האישי עם הלאומי, משובת נעורים עם פטריוטיות ומסירות נפש.

     

    מעולם לא נכתב ספר שכזה על השירות הצבאי בצה"ל, ספר המתעד באופן כה אינטימי את חוויית השירות ביחידת עילית מיום הגיוס, דרך ההכשרה הארוכה ויוצאת הדופן ועד להשתתפות במבצעים מיוחדים ובדרמות לאומיות. מאפס למאה, שקיבל את אישור הצנזורה הצבאית, מתאר מבצעים שהיו אסורים עד כה לפרסום וכולל חשיפות ממקור ראשון על הפעילות החשאית והמורכבת של אחת היחידות המובחרות ביותר בצה"ל.

     

    "זהו סיפורה המרתק של חבורת נערים עם יכולות של גיבורי־על, תעודת הביטוח של אזרחי ישראל". האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    46
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג 

    כל החתולים זנק!

     
    26 באפריל 2018.
    אני מתיישב על רצפת המסוק. מיישר את אלונקת החילוץ המקופלת ומעמיד אותה בין רגליי. מעביר את הכבל מעל כתף ימין. מהנהן באישור למכונאי המוטס הרוכן משמאלי ואוחז בידו את הג'ויסטיק שבאמצעותו הוא שולט בכַּנֶּנֶת ובכבל שאני והאלונקה מחוברים אליו. המכונאי מחזיר לי הנהון בארשת פנים רצינית. רגע לפני שהוא ניגש לפתוח את דלת הינשוף1 אני מסמן לו להתקרב אליי.
    "גונן!" אני מצמיד את אוזנו לפי כדי להתגבר על הרעש. "אני משתחרר עוד רגע. כבל אחרון. יותר נכון, חילוץ אחרון שלי בשירות!"
    "גיא, שיהיה בהצלחה!" משיב לי גונן בחיוך אבהי. לפי הפרש הגילים בינינו, הוא בהחלט יכול להיות אבא שלי.
    גונן פותח בהסטה את דלת הינשוף והכבל מושך אותי אחורה. פניי מופנות אל אבשלום וידיד, שני הלוחמים שנשארים במסוק, וגבי אל האוויר הפתוח. אט־אט אני נגרר בישיבה אל מחוץ למסוק. קודם האחוריים מתרוממים באוויר ואחר כך הרגליים. אני מתייצב על המפתן. מכופף מעט את ברכיי. מסובב את המבט כלפי מטה, אל הנחל המחורץ שמתפתל מאות מטרים מתחתיי.
    הרוח החזקה הולמת בפניי. גונן המכונאי המוטס מבקש את אישורי הסופי ואני מניף אגודל. הכננת מתחילה להתגלגל ולשחרר כבל. המסוק מנמיך טוס בזמן שגונן מוריד אותי. כמו במשחק קליעה למטרה, עליהם לצלוף אותי אל סלע בולט שעליו ממתינים כרמל, מפקד החוליה, ואלכס הרופא, שירד איתו מהמסוק.
    אני תלוי באוויר, מסתחרר מהרוח ומהנוף. סוף החורף. צפון מדבר יהודה. נחל מַכּוּךְ. סְפַר־מדבר מקושט בכתמים ירוקים של עשבייה.
     
     
     
    חצי שעה קודם לכן.
    "גיא, מה, אתה בתיכון? מי עושה היום מתח ומקבילים?" כרמל מסתלבט עליי בעודו מניף מאה קילוגרם משקולות.
    "בואנ'ה, כולך פוזה. עם כל הגודל שלך אני מקפל אותך עם יד אחת," אני אומר בנשיפה ומתרומם בקושי רב לעליית מתח נוספת על המוט הצהוב המוברג לְקיר מבנה המגורים שלנו. "לא תלך להעיר את ידיד ואבשלום? שני הסמרטוטים עדיין ישנים. אתה המפקד שלהם."
    "בעיה שלהם. איל"י זה אלף־בית של המקצוע," פולט כרמל וטורק את המשקולות על הדשא. איל"י זה ראשי תיבות של אימון לפני יציאה; לנפח את השרירים לפני היציאה הביתה לסוף השבוע - מי לחֲבֵרָה, מי לחבר'ה ומי להתחיל עם בנות.
    יום חמישי, עשר בבוקר. אימון כוח בגף הכוננות בבסיס פלמחים. בעוד כמה שעות יסתיים שבוע הכוננות האחרון שלי בשירות. נותר לי עוד פחות מחודש לשחרור. שירות של חמש שנים ביחידה 669 יגיע בקרוב לסיומו. קצת עצוב לי.
    הלוחמים שמחליפים אותנו מתארגנים לצאת מתל נוף. סגרנו בבסיס את יום הזיכרון ואת יום העצמאות. הגיע הזמן לצאת לנשום אוויר.
    כרמל, לוחם בן מחזור מ"ג. בחור שחום וגבוה. כתפיו רחבות וקולו עמוק ומהדהד. אגרסיבי ובעל פתיל קצר. כמפקד חוליה הוא כבר צבר ניסיון בכמה חילוצים, בין השאר בחילוץ משותף לשנינו בנחל הזוויתן לפני כמה חודשים.
    ידיד ואבשלום, שני לוחמים בני מחזור מ"ד. לידיד שיער שחור. הוא מעט יותר גבוה ממני, ורגליו העצומות משוות לו מראה של שחקן כדורגל. לא מזמן התחיל לצאת עם הפקידה הפלוגתית של פלגת הרפואה שאני שייך אליה. כבר חודשים שהוא פוקד את המשרדים מדי יום, אבל רק לפני שבועות ספורים גיליתי את האהבה הפורחת במשרדינו.
    אבשלום, בחור צנום עם זקן מדובלל. זוהי הכוננות הראשונה שלו. לאבשלום ידי זהב של אמן. הוא הביא עמו לפלמחים ארגזים של כלי עבודה: דיסק לחיתוך, מקדחה, משוף ועוד. בכל רגע פנוי הוא עסוק ביצירה אחרת. משייף אבן מיוחדת שהביא מהמדבר, מנסר בולי עץ ומכין מהם כלי בית או סתם מתיישב מול הנוף עם מחברת ועיפרון ומצייר.
    "כל החתולים קבלו זנק! כל החתולים קבלו זנק!" נשמע קולה של הפקמ"צית, פקידת המבצעים, במוטורולה. האימון נקטע. הסירנה שצווחת ברחבי הבסיס מודיעה לכולם שיש הזנקה ל-669.
    "התקבלה קריאה על אדם שנפל מגובה באזור מבואות יריחו. לא ידוע עדיין מיקום ומה מצב הפצוע."
    אנחנו עולים לרכב ודוהרים לליין מסוקי הינשוף של טייסת 123.2 מעמיסים את הציוד מחדר הכוננות הסמוך. התארגנויות אחרונות. מפקד חוליה, שני לוחמים, רופא, ואנוכי - הלוחם־פרמדיק. חמשתנו בתא הצפוף. המכונאי המוטס והטייסים מניעים ואנו ממריאים.
     
     
     
    אני תלוי באוויר בגובה עשרים מטר מעל פני הקרקע. מיישר את רגליי ככל יכולתי. מתכונן לחבטה בקרקע. חילוץ אחרון. גיא, אני אומר לעצמי, בלי פדיחות. כרמל מושיט לי יד ואני נוחת באלגנטיות. מנתק את עצמי ואת האלונקה מקצה הכבל ומסמן לגונן המביט מגבוה שיעלה את הכבל. הכבל עולה והמסוק יוצא מהאזור כדי לאפשר לנו לעבוד בשקט.
    מטפסים בזריזות לעבר הפצוע השוכב. הוא בהכרה מלאה. צורח מרוב כאב. נפל במהלך טיול מגובה של כעשרה מטר והידרדר עד שנעצר כאן, בקפל קרקע סלעי.
    רגל ימין שלו מרוסקת. עצם השוקה השבורה בולטת החוצה. למרות חסם העורקים המאולתר מפיסת בד צבעונית שחברו ניסה להניח, הוא ממשיך לאבד דם במהירות. אלכס ואני עוצרים את הדימום ומעניקים לו טיפול ראשוני. כרמל מדבר בקשר עם המסוק ומכין את האלונקה לרתימת הפצוע.
    כעבור חצי שעה של טיפול וחילוץ, הפצוע רתום לאלונקה. כרמל קורא בקשר לטייס לחזור. "גיא, אתה תעלה עם הפצוע, ואני ואלכס נעלה אחריך." אני מהנהן ובודק את מצב הפצוע. "יוסי, איך אתה מרגיש?" אני שואל אותו בעדינות ועורך בדיקות אחרונות לרצועות אלונקת החילוץ.
    "בסדר... יש סיכוי להציל את הרגל שלי?" הוא ממלמל תחת השפעת המורפיום שנתַנו לו כדי להקל את כאבי התופת, ושמסייע גם לטשטש אותו לקראת החילוץ המורכב.
    "יש סיכוי, יוסי. בהחלט יש סיכוי," אני אומר לו. זה לא הזמן לבשר לו שהסיכויים קלושים. כל עוד יש סיכוי קטן, אסור שיאבד תקווה.
    אני מתחבר לווינץ', טבעת המתכת שבקצה הכבל, ומסמן לגונן לשלוף אותי ואת יוסי בחזרה למסוק. המשיכה המוכרת באזור המותניים. כרמל ואני מתנהגים כאילו להיות קשורים בכבל דק למסוק זה כמו לשרוך שרוכים, אבל הפצוע עלול להיכנס לפאניקה מהסיטואציה אם אינו מטושטש. הוא ואני מסתחררים במהירות מפחידה. האלונקה מאוזנת בגובה החזה שלי. כדי לא לפתח בחילה מהסחרור המתיש אני מביט בריכוז בַּווינץ' שנמצא ממש לנגד עיניי.
    כעבור כמה דקות אנו מתקרבים למסוק. אני מרים את רגליי ומשחרר בעיטה חזקה ימינה, בולם את שנינו מהתנגשות בגלגל המסוק. מצמיד אליי בחוזקה את יוסי כדי שלא יחטוף מכה בכניסה לתא, ומושך את שנינו לתוך המסוק. אני מבקש מידיד ומאבשלום לעזור לי להמשיך לטפל בו. כעבור כמה דקות מצטרפים אלינו אלכס הדוקטור וכרמל.
    "רבע שעה טיסה לבית החולים הדסה עין כרם," מודיע כרמל בתדר הקשר הפנימי שלנו, שרק חברי החוליה יכולים להאזין לו בתוך המסוק הרועש. הפצוע שוב זועק מכאב. "גיא," אומר לי כרמל, "תן לו עוד מורפיום שיסתום את הפה."
    "מורפיום? הרחת אותו? הוא צריך שטיפה עם גרניק..." אני ממלמל ומכין מנה נוספת של תרופה.
    אבשלום וידיד מגחכים. "כרמל, נראה לי שאני מאבד הכרה עד שנגיע לבית החולים. אני מעדיף פשוט להפסיק לנשום," אומר אבשלום.
    "עזוב, אבשלום, לא ראית מה היה למטה? היית נקרע מצחוק. איזה אידיוט ניסה לעשות לו חוסם עורקים עם בד שנראה כמו הווילון בסלון של סבתא שלי," אומר כרמל.
    אני מודע לכך שחילופי הדברים בינינו היו נשמעים איומים לאדם מן השורה. ההומור השחור והציניות. פצועים, אנשים שנמצאים ברגע הנורא ביותר בחייהם, ורואים בך מלאך. לוחם חסון כול־יכול שיורד מהשמים ומצליח להגיע לכל מקום ולחלץ. רמבו חסין לכל מראה קשה ולכל סיטואציה.
    אבל אתה לא באמת כזה.
    להתעורר משינה לקולה הצורם של הסירנה, ובתוך זמן קצר למצוא את עצמך משתלשל ממסוק ומגלם את דמות המושיע. בחילוץ היום נדרשנו לטפל ברגל שותתת דם. עצמות הזדקרו מתוך השוק המרוטשת. פגשנו בן ארבעים שייחל לעצמו למות, רק שהכאב ייפסק. בחילוצים אחרים אנחנו נאלצים להתמודד עם הצרחות ועם ריח הבשר החרוך מפגיעת מטען שהתפוצץ על כוח בסיור על הגדר. מראה פניו השלוות של לוחם בן גילך שבזה הרגע נגדעו חייו.
    ובפעמים אחרות, למצוא את עצמך באירוע רב־נפגעים של עשרות פצועים סורים המוברחים באישון לילה כדי לקבל טיפול רפואי בארץ. תינוקות, ילדים ונשים, גופם מחורר מכדורים ומרסיסים. אינך דובר את השפה ומבחינתם אתה לבוש במדי צבא האויב, אבל אתה מנסה בכל דרך אפשרית להרגיע ולטפל.
    להפסיק באמצע את חיתוך הסלט לארוחת הערב, וזמן קצר אחר כך לגלוש בחבלים עם חבר לצוות מגובה מאתיים מטר לתוך מחצבה במצוד אחר מבוקש פלסטיני מסוכן.
    להתקשר לאבא של חבר בשעת בוקר מוקדמת, ולבשר לו שבנו הפצוע שוכב על ידך והוא בידיים טובות.
    להבחין תוך כדי החייאה בפתק אחרון לאמא שהשאיר אחריו החייל שניסה להתאבד, ושעל חייו אתה נלחם עכשיו.
    או להעלות למסוק פצוע מתאונת דרכים קשה. הוא שוכב על אלונקה, נאנק מכאבים, מבקש ממך להתקרב. אתה רוכן ליד פניו המדממות והוא שואל בקול חלש: "מה עם אשתי?" השאלה מהדהדת באוויר. אתה מביט בחבריך הנאבקים על חייה בקדמת המסוק. אתה לא באמת יודע מה לענות.
    ובין לבין, למצוא את עצמך נוטל חלק במבצעים הרגישים ביותר של מדינת ישראל. כתמי הדם של הפצוע האחרון עוד בוהקים על הנעליים והמדים בזמן שאתה טס באישון לילה הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל. מדחיק את המחשבות על מה יקרה אם אחד מאין־ספור הטילים נגד מטוסים הפזורים בבסיסי האויב שמתחתיך ישוגר לעבר המסוק הפגיע.
    אנחנו בסך הכול חבורה של נערים, או מבוגרים צעירים. משימה קשה מוטלת על כתפינו. עברנו הכשרה ארוכה ומפרכת, אך היא לא הופכת את המשימה לפשוטה. זה לא טבעי לאף אדם, מיומן ומקצועי ככל שיהיה, להתמודד עם מראות כאלה. להריח את הריחות הללו. לנסות להישאר אֵיתן כשכולם מסביב מתפרקים.
    אנחנו עובדים כמו מכונות, כמו רובוטים. נעשה כל שביכולתנו, ולעתים קרובות גם נסכן את חיינו, כדי להגיע לפצוע ולטפל בו במסירות אין־קץ. אבל כשהמתח יורד, כשחוזרים למסוק ובטוחים שהפצוע יחיה, הלחץ חייב להשתחרר איכשהו. הרגשות שמציפים, המראות הקשים, האחריות הכבדה. חייבים לפרוק. כמו סיר לחץ. אם לא תמצא דרך לפרוק את כל זה, ליצור חיץ בינך לבין הסיטואציה, פשוט תתפוצץ. המראות, הריחות והחוויות ימשיכו איתך. הנפש תצטלק.
    ציניות היא אחד השסתומים שמאפשרים לפרוק מעט מהקושי המצטבר, לנסות להרים מסך דק בינך לבין העבודה הנוראה. והעבודה לעולם אינה נגמרת. צה"ל ממשיך לעבוד. מבצעים מיוחדים יוצאים לפועל. חיילים ואזרחים נפצעים. מניין הלוחמים ביחידה עומד בכל רגע נתון רק על כמה עשרות בודדות, כך שאף פעם אין באמת הפוגה.
     
     
     
    "שקט שנייה!" קוטע אותנו כרמל. פניו מרצינים. אני מתחבר לרשת הקשר עם הטייסים.
    "...אירוע נוסף בדרום. לא ברור מה הולך שם. מהשליטה3 ביקשו שנהיה מוכנים ונצא לאירוע כמה שיותר מהר. בעוד שבע דקות נוחתים בבית החולים."
    מכינים את הפצוע לפריקה מהמסוק בבית החולים. המתח שב ועולה. נוחתים בהדסה עין כרם. האמבולנס ממתין לנו במנחת האספלט שבחלקו המערבי של בית החולים. כרמל והטייסים מזרזים אותנו. אלכס ואני מעדכנים את צוות האמבולנס על מצב הפצוע. בכל חילוץ שהשתתפתי בו עד היום ליוויתי את הפצוע מהשטח ועד המיטה בבית החולים. לא זזתי ממנו עד שהייתי בטוח שהוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר ונמצא בידיים נאמנות. ככה מלמדים אותנו ביחידה. הפעם אין זמן. מוזר לי מאוד להיפרד מפצוע באמבולנס.
    "גיא, אנחנו חייבים לצאת. תחזרו למסוק!" קורא לנו כרמל.
    "יוסי, תרגיש טוב. שיהיה בהצלחה," לוחש אבשלום על אוזנו של הפצוע ומלטף את ידו. יוסי, השרוי תחת השפעת התרופות, ממלמל בחזרה משהו שנשמע כמו תודה.
    אנו רצים בחזרה למסוק המוּנע. גונן סוגר את הדלת ואנו ממריאים. אני מתחבר לקשר.
    "יש דיווח על אירוע בדרום. עדיין לא ברור מה הולך שם. צוות 669 על יסעור4 בדרכו מתל נוף דרומה. אתם תטוסו לנבטים לתדלק. ככל הנראה הצוות יסתדר ולא יזדקקו לכם."
    "קיבלתי, נבטים לתדלוק," מאשר הטייס שקיבל את ההנחיות.
    "כרמל, שמעת את הפרטים?" מוודא הטייס.
    "הפרטים האלה לא אומרים לי הרבה, אבל קיבלתי," עונה כרמל.
    אנחנו טסים דרומה. הרי ירושלים מתחלפים בנוף הצהבהב של חברון בואכה צפון הנגב. אני מוציא מהכיס את הפלאפון ותולש בשיניי את קצה כפפת הגומי החד־פעמית המכסה את האצבע שלי. כותב עם האצבע החשופה לגילי, החברה שלי: "היי מתוקה, אני בטיסה. בטח נחזור עוד שעה לפלמחים. נצא כמתוכנן לנופש."
    אני ורון, לוחם בן המחזור שלי מהצוות המקביל, תכנַנו כבר לפני כמה חודשים נופש וטיול בים המלח. גילי היא חברה טובה של גל, חברתו של רון. נופש בדאבל־דייט.
    כך לפחות תכננו.
    חמש דקות לפני הנחיתה בנבטים, השליטה עולים בקשר מול הטייסים: "מדובר כנראה באוטובוס של ילדים שנסחף בשיטפון בנחל בערבה. תתדלקו כמה שיותר מהר וצאו לדרך."
    אני מביט החוצה. סוף אפריל. האוויר אביך, אבל אין כמעט עננים. היו דיבורים על גשם, אבל שיטפון? מה לעזאזל קורה כאן?
    המסוק נוחת בנבטים. כרמל אינו צריך לומר דבר. אנו מסדרים את תא המסוק ומתכוננים לאירוע רב־נפגעים.
    משאית הדלק מגיעה. כולנו יורדים מהמסוק להשתין ולשאוף אוויר רגע לפני שמזנקים למשימה הזאת, שפרטיה נשמעים הזויים בהתחשב במזג האוויר ובעונה. אני מתקשה להאמין שבאמת יש שם שיטפון. כשהצוות של תל נוף יגיע לאירוע, נקבל תמונת מצב אמיתית.
    כשאתה מזנק למשימה אינך יודע מי הטייסים שבקוקפיט. פתאום אני מבחין בכך שהטייסים שלנו צעירים למדי. חילוצי מים ושיטפונות הם סופר־מורכבים. ניכר על פניהם שהם חוששים. אנחנו חוזרים למסוק ומזנקים לאוויר.
    "כרמל, שומע?" קורא לו הטייס.
    "המשך."
    "מפקד הטייסת המריא מפלמחים. אנחנו צוות מטיס יחסית צעיר לאירוע מורכב שכזה. נתאם איתו מנחת באמצע הדרך, שם נפגוש אותו והוא יעלה להטיס את המסוק הזה."
    בינתיים מוסרים לנו עוד פרטים על האירוע: "כנראה מדובר על טיול של הורים וילדים שנקלעו לשיטפון. למעלה מעשרים נעדרים."
    מה לעזאזל קורה כאן? אני מנסה לדמיין בראשי כיצד עלולה להיראות הסיטואציה שנגיע אליה. מכין את עצמי למשימה. הורים וילדים מבוהלים תקועים על הר. ילדים פצועים. שולף מזיכרוני את סדר הפעולות בחילוץ ממים זורמים. חוזר בראשי על מינונים של תרופות לילדים.
    "היסעור מתל נוף עוד עשר דקות באירוע וייתן תמונת מצב."
    אנו נוחתים צפונית לים המלח. כעבור שתי דקות מגיח ינשוף מצפון ונוחת בסמוך. אדם גבוה ורזה יוצא מהקוקפיט של המסוק שנחת ומתחלף עם אחד הטייסים שלנו. "צהריים טובים. מי מפקד החוליה מאחורה?" שואל מפקד טייסת 123 בקול עמוק וחד.
    "כרמל."
    "נעים מאוד. אתה מכיר את פרטי האירוע?"
    "חיובי."
    "מעולה. תתכוננו כמיטב יכולתכם לכל סיטואציה. חילוץ כבל, חילוץ מים או אירוע רב־נפגעים. בעוד עשר דקות אנחנו באזור נחל צפית."
    • גיא מ.
    • גיא מ.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ויהי מה - מאיר הר ציון
    • לא נרדם בלילות
    • דן שומרון - מנהיגות שקטה
    • לוחם חשאי
    • בדרכי שלי
    • הנשמה ה-48
    • נקודת ההכרח
    • זרו — האלוף מאיר זורע
    • סרוגים בקנה
    • כיפה סרוגה נשק בהצלב
    • הקרב האחרון של יוני
    • תחת אש