יקירתי רציתי לספר לך

פרולוג

צרפת, 7 ביוני 1917, 3:10 בלילה
זה היה לילה חמים. קיצי. שקט, כרגיל בלילות כאלה.
הרעש מחריש האוזניים של ההתפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מוח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד; הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי־נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מוח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות ובחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם.
הם היו רגילים לזה.

בלונדון החרידו קולות הנפץ, שעומעמו רק מעט בשל המרחק, את נדין וֶיְיבני מתנומת לילה משמים בתחנת האחיות, ולרגע מבולבל אחד חשבה: זה פה? צֶפּלינים? היא הרימה את מבטה, פניה היו חיוורים כמו להבת מנורת השמן שניצבה לידה.
ג'ין באה בריצה מהחדר הסמוך. "שמעת את זה?" לחשה. "שמעתי," אמרה נדין בעיניים פעורות.
"צרפת!" לחשה ג'ין. "אחד רציני!" והיא חמקה שוב מעבר לדלת.
נדין חשבה, אלוהים היקר, תעשה שרַיילי לא יהיה שם.

בקֶנט זינקה ג'וליה לוֹק, חצי ישנה, לישיבה זקופה במיטתה. כשראתה שדלת הארון פתוחה ומתנדנדת, עלתה בה מין מחשבה טיפשית: אה... רעם... אבל היא כבר היתה שקועה שוב בשינה עמוקה כשרוז, לבושה בכתונת הלילה שלה, נכנסה לבדוק מה שלומה.

בתעלה התערבלו לפתע המים לכאן ולשם, ללא התחשבות בתנועות הטבעיות של הרוח ושל מחזור הגאות והשפל.

בקאלֶה עמדו מהליכתם כמה מלחים שאיחרו לחזור מבילוייהם והסתובבו לאחור.

באֶטַפְּל התעורר זקיף בחבטה כה חדה, עד שהיה בטוח שראשו ייכרת מעל צווארו. "אלוהים," מלמל מישהו, "אני מקווה שזה שלנו ולא שלהם." במרחק שתי חורבות קפאה זונה בת שש־עשרה על מקומה והתכווצה, ולבה הולם ורועד. לקוחה בן השלושים וחמש נפל מעליה, וזקפתו רפתה באחת כשהדם שעט למקום אחר בגופו.

סמוך לפריז איכר שנעקר מאדמתו ישן על שק ולא טרח להתעורר. הכבשים, שהתמצאו במתרחש אף פחות ממנו, נבהלו והתרוצצו הלוך ושוב. רועיהם לא טרחו להרגיע אותם.

פסנתר־ניצב עמד בשדה, פעור ונרקב, כפי שעמד תמיד מאז אוקטובר 1914.

בקו העתודה התעוררו הישנים בחטף והתרוממו; אלה שישבו ליד מחתות הגחלים הלחות זינקו ממקומם; חבריהם של אלה ושל אלה משכו אותם למטה בניבולי פה ובצעקות חנוקות כמו "לעזאזל איתך!" החַפָּרִים האוסטרלים, שחפרו מנהרות מתחת לקו החזית של הגרמנים והניחו בהן מוקשים במשקל של מאתיים ושבעים קילוגרם, חייכו מאוזן לאוזן ועישנו. אולי זה לא אצילי במיוחד בעת מלחמה, אבל הם התחילו בזה, עם הגז הלא־חוקי המסריח שלהם - ובכל מקרה, זה יעיל. ועכשיו זה הדבר היחיד שחשוב.

בקו החפירות השני התנודדו חיילי מדינות ההסכמה עם האדמה שהקיפה אותם, עד שזו אפשרה להם להפסיק. מעליהם חגה להקת זרזירים שזה עתה המריאה, מראיה כערפילית שחורה־כחולה שנעה נגד כיוון הרוח. מתחתם התפזרו החולדות השמנות לכל עבר.

בשטח ההפקר עפו החיילים באוויר ונפלו, והאדמה עפה באוויר ונפלה, וקברה את המתים ואת החיים ללא הבחנה.

והארטילריה הגרמנית הגיבה, והכול הוכפל והוכפל־מחדש, והורחב באופן לא ישוער, ובברלין הזדקפו נשים ובנות זוג במיטותיהן ומשולחנות משמרת הלילה שלהן.

לוֹק ופּיוּרפוֹי היו מוכנים לזה. הלילה סימן את נקודת התפנית, הוא רימז שמשהו מתרחש... משהו אחר, מעבר לטינופת הרגילה. כולם עטו דריכות קהויה, ולכן, כשזה התחיל, אף על פי שהיו בהלם, טוב, זה תמיד הלם.
לוֹק עמד ליד בד היוטה המתנפנף של הכניסה למחפורת, עישן והמהם בשקט שיר שהלחין, על עטלפים.
פיורפוי הביט החוצה מבעד לפריסקופ שניצב על עמדת הירי המוגבהת וחשב על אֶיְינסְווֹרְת', קוֹאְץ', פרדיננד ודַאוּלֶנד, ועל אחיו של דאולנד ועל בּלוּם, אֶטקינס, בֵּרְדוֹק, טיילור, וֶסטֶר... ועל כל השאר. הוא דקלם את שמותיהם, את כל השמות שזכר, ואת מעלותיהם, וניסה לזכור את פניהם ואת קולותיהם, את שמותיהם הפרטיים ואת הגחמות הקטנות שלהם, ואיך הם מתו, ומתי והיכן.
כאשר שרשרת המוקשים התפוצצה בתרועה רמה בחפירות שממול, מפולות אדמה קטנות נשרו מטה מתקרת העץ־ושקי־החול שורצת החולדות, ישר אל הארגז ששימש כשולחן תה מאולתר. לוק אחז בראשו, הידק את מרפקיו מסביב לאוזניו. הוא נבח, בקול גדול, ללא מילים - אחר כך פרש את זרועותיו ופסע לתוך החפירה עצמה. פיורפוי כבר נע לאורך הקו, התבדח וטפח לחיילים על כתפיהם.
במטח הפגזים שהומטר עליהם בתגובה, קצץ אחד הפגזים שישה מטרים מתל הגַּב. פיורפוי ולוק וחבריהם הטיחו את עצמם מטה על הבוץ הביתי של השוחה שלהם, על המחסה המורעל שעומקו כשני מטרים שהיה מוכר להם כל כך. הם השתופפו מתחת לתל החזה, חלקו את הביטחון המוזר שטמנה בחובה הידיעה שהנורא ביותר כבר קרה.