הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חנות הספרים של שבורי הלב
    ספר מוגן
     
  • חנות הספרים של שבורי הלב
    רוברט הילמן | תרגום: יעל ענבר
    תכלת | נובמבר 2018 | פרוזה תרגום | 296 עמ' מודפסים
    בעיירה קטנה ומוקפת מרחבים ירוקים באוסטרליה מתגורר טום הופ. הוא חוואי כבן שלושים, והוא שבור לב. טרודי אשתו קמה ועזבה אותו בוקר אחד בלי לספק הסבר מניח את הדעת. טום קיווה וחיכה, וכשחזרה טרודי לבסוף, כשהיא הרה מגבר אחר, שתק. זו היתה שתיקה שטמנה בחובה החלטה: הם יגדלו יחד את הרך הנולד. אלא ששנים ספורות לאחר הלידה טרודי תעזוב שוב, הפעם לתמיד, ותיקח עמה את פיטר הקטן. עולמו של טום ייחרב עליו.
    כעבור כמה חודשים תגיע לעיירה האנה בייבל, אישה חכמה וסוערת, מלאת חיים אבל גם בעלת סוד נורא שהיא אינה מוכנה לדבר עליו: הרגע הקצר שלאחריו חייה השתנו ללא הכר, שבעקבותיו חצתה עולם שלם רק על מנת לברוח ממנו.
    לאט לאט, בסבלנות אין קץ ומתוך חשש גדול ילכו ויתקרבו שתי הנפשות הפצועות, יתנחמו ויתאהבו. האנה תקים את "חנות הספרים של שבורי הלב" שעליה חלמה עוד בהונגריה, ובאמצעות הסיפורים יסללו השניים דרך זה לעולמו של זה, עד לרגע מכונן אחד שיהפוך עליהם את עולמם. שוב.
     
    חנות הספרים של שבורי הלב הוא ספר כובש על זיכרון ועל שכחה, על כוחם של החיים ועל עוצמתו הערמומית של המוות. רוברט הילמן האוסטרלי הוא סופר עטור פרסים ושבחים. חנות הספרים של שבורי הלב הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    44
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    היא לא נשארה זמן רב, יחסית לחיי נישואים. שנה ועשרה חודשים. גם הפתק שלה היה קצר: אני עוזבת. 
    לא יודעת מה להגיד. באהבה, טרוּדי, וטום הוֹפּ נותר פצוע בצורה שהוא היה בטוח שתהרוג אותו.
    הוא עמד ליד שולחן העץ במטבח וקרא שוב ושוב את מה שכתבה. הוא חשב: זה היה הגשם. הוא ראה אותה בעיני רוחו עומדת במרפסת המקורה, לבושה בשמלתה הכחולה ובקרדיגן שלה, בזמן שהגשם ירד יום אחר יום משמים אפורים. גם עכשיו ירד גשם, באמצע שעות אחר הצהריים. לא גשם כבד, רק תיפוף עמום על גג המתכת.
    הוא קרא את הפתק פעם נוספת, בתקווה שיופיעו עליו מילים נוספות. הוא נכתב על נייר מכתבים ורוד שהיא השתמשה בו לאירועים מיוחדים. היא השאירה מאחור גם פרוסת טוסט שנגסה ממנה נגיסה אחת. סימן הנגיסה שימר את מתאר שיניה.
    הוא לא יצא מהחווה במשך שבועות אחרי שעזבה. הוא ידע מה יקרה אם ייסע העירה – מה שלום הגברת, טום? מכל כיוון – ולא תהיה לו תשובה. הוא עבד בערפול חושים והחזיק מעמד כמיטב יכולתו. הוא פינה את תעלות הניקוז במטע חמישה ימים תמימים, ואחר כך תיקן את גדרות הרשת של שדות המרעה שעל הגבעות כדי שיהיו מוכנים לקראת הכבשים באביב. בחודשים הראשונים של הנישואים נהגה טרודי להצטרף אליו כשבדק את הגדרות, לבושה במכנסי רכיבה. היא היתה שואלת, "טום-טום, איך קוראים לציפור הזאת, מה השם שלה?" הוא תמיד נתן לה לשאת כלִי עבודה או שניים כדי שתרגיש מועילה.
    עכשיו, מדי פעם, תוך כדי עבודה מאומצת, הוא חשב שהיא עדיין איתו, אבל כשהביט סביבו לא היה שם דבר. רק הגבעות ועצי הגומי ועורבנֵי הפעמון. הוא מעולם לא בכה בחייו, אבל בימים אלה היו לחייו מוכתמות בדמעות כל הזמן. כשהבחין בכך, הוא משך בכתפיים: מה זה משנה?
    הוא לא היה יכול להישאר בחווה לנצח. הוא היה זקוק לטבק, לסוכר, לתה. הוא היה זקוק לאספירין. הוא התעורר כל בוקר עם כאב ראש. כשהגיע העירה, קודם חבר אחד ואז אחר הביעו פליאה על היעדרותו הממושכת. כשנשאל לשלום אשתו, הוא אמר, "אה, היא הלכה לדרכה." הוא לא פירט. האנשים שדיברו איתו נותרו עם הרושם שהיתה מריבה, אבל זה הכול. הם לא יופתעו אם טרודי עזבה. היא וטום מעולם לא נראו כמו זוג סביר במיוחד.
    אם היה כן עם עצמו, הוא עדיין נאחז בתקווה שטרודי תחזור, אפילו חודשים לאחר שעזבה. בכל בוקר, בשעת חלוקת הדואר, הוא עצר כל מה שעשה והביט אל שביל הגישה. אם ג'וני שִׁילדס עצר את הוואן האדום שלו ליד תיבת הדואר שניצבה על הכביש המוביל העירה, טום הסמיק, עצם עיניים לרגע ואז הלך לתיבה כדי לבדוק אם טרודי כתבה לו משהו.
    מעולם לא הגיע מכתב, למרות כמיהתו העזה, וכשהלך בחזרה הביתה הוא הניד ראש על התנהגותו האווילית. הוא חשב, נועדתי להיות לבד.
    בריחתה של טרודי לא היתה הסיבה היחידה שבגללה האמין בזה. הוא תמיד היה מגושם בחברת אנשים. הוא היה צריך להזכיר לעצמו לחייך, אבל בלבו ערג להיות מוקף באנשים. רק שלא יבקשו ממנו לדבר ולחייך יותר מדי. שרק יגידו, "טום, יופי לראות אותך," וגם, "טום, תקפוץ פעם לביקור ותגיד שלום לילדים." בעלי חיים סלחו לו על הסרבול. הסוסה שקנה להנאתה של טרודי תמיד צייתה לו, ואף פעם לא לה. הכלב שלו, בּוֹ, כלב בקר אוסטרלי זקן, אהב אותו כדרכם של כלבים. אבל בּוֹ בעצם אהב את כולם. 
     
     
     
    הוא היה רגיל להאזין לרדיו בשעות הערב, לתוכנית של שירים שהיו פופולריים כשהיה ילד בשנות הארבעים של המאה העשרים. כשטרודי עזבה איבד טום את התיאבון למוזיקה והפסיק להקשיב לה. אבל עכשיו, כשציפה לו חג מולד שומם, הוא הבין שהוא חייב לחלץ את עצמו מהדיכאון. הוא הדליק את הרדיו, התיישב בכורסה והאזין. טרודי לעגה למוזיקה שאהב. היא אהבה שירי פופ ששודרו בתחנה UZ3. היא רקדה לבדה ועשתה פרצופים דרמטיים והצטרפה לשירה וצחקקה. היא לא ציפתה שטום יצטרף אליה.
    אבל טום גילה שהוא נזכר דווקא במשחק המשונה שנהגה טרודי לשחק בשלוש חפיסות קלפים, וראה בבירור רב את דמותה של אשתו יושבת על הספה, רכונה קדימה, סנטרה שעוּן על כף ידה והקלפים פזורים בערימות קטנות בכל רחבי השולחן הנמוך. לפתע הבין הערה שהשמיעה זמן לא רב לפני שעזבה. היא הרבתה לדבר כששיחקה במשחק הקלפים, אמירות כמו "בחורה חכמה!" או "אוי, אופס!" אבל ההערה שטום נזכר בה הרגע היתה שונה. בזמנו חשב שהיא חלק מהמשחק המוזר שלה, אבל זה לא היה נכון. ההערה נועדה לאוזניו. "עוד ערב בגן עדן," היא אמרה, והעבירה ערימה קטנה של קלפים אל שולי השולחן הנמוך.
    טום קם מהכורסה ובהה קדימה. למה לקח לו זמן רב כל כך להבין? עוד ערב בגן עדן. הוא התרוצץ בבית ברקיעות רגליים ובזרועות שלובות בחוזקה על חזהו. כל הדברים שהיה יכול לעשות כדי לשמח את אשתו הציפו את מוחו. פטפון. שירים שתוכל לבחור בעצמה. מכשיר טלוויזיה בתשלומים. אמבטיה אמיתית, לא הדבר החצי חלוד הזה מפח.
    הוא רץ למטבח ומצא פיסת נייר ועיפרון שחור. הוא כתב בקדחתנות רשימה של כל הדברים שיעשה כדי לשנות את המצב אם טרודי תשוב ביום מן הימים. לאחר שמיצה את ההשראה הראשונית הוא שוטט הלוך ושוב במסדרון וניסה לחשוב על דברים נוספים. בכל פעם שעלה בראשו רעיון חדש, הוא מיהר למטבח והוסיף אותו לרשימה: 4 – פיקניקים!! 7 – חיות מחמד חתול תוכון!! 9 – להדליק את האש במטבח דבר ראשון!! בחוץ, בּוֹ יילל והתרוצץ במרפסת מן הדלת האחורית אל הדלת הצדדית, נרגש מהתנועה בתוך הבית.
    רעיונות נוספים עלו במוחו במהלך הימים הבאים. לשבח אותה על דברים טובים שהיא עושה. כמו מה למשל? כמו למשל כשהיא לא שורפת את הנקניקיות. וכשהיה לו הכאב הזה במעיים, היא שאלה אותו שלוש פעמים אם הוא מרגיש יותר טוב. כמו למשל כשהיא שואלת איך אתה מרגיש.
    אבל יום אחד אחר הצהריים, כששתה תה במטבח, הוא העיף מבט ברשימה שעל השולחן ושם לב כמה חזק לחץ את העיפרון על הנייר. זה מטורף להכין רשימות, לא? להגיד לבּוֹ לא לקפוץ עליה. עלתה בראשו תמונה של בּוֹ מקשיב לו בראש נטוי.
    טום חייך והזכיר לעצמו משהו שהיה שייך לרשימה אחרת: אל תהיה אידיוט. טרודי אמרה לו פעם, בחיוך, שהוא "לא מאוזן": כיצד הוא לא מרפה מבעיה כלשהי בחווה במשך שעות, במשך ימים, חוקר את הרגליו של עש התפוח עד שהוא עורך רשימה כמעט שלמה של תכונותיו הפיזיות והנפשיות של החרק. היא חיקתה אותו באופן מושלם, את האופן שבו שוטט הלוך ושוב בזרועות שלובות, הראש שעוּן על חזהו, ומלמל את מחשבותיו. הוא נהנה מהקנטוּר, וגם מגרגור הצחוק החרישי של טרודי בסוף ההצגה שלה. הוא הסמיק ואהב את מה שעשתה בו. 
    • רוברט הילמן
    • רוברט הילמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות