הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חוטים מקשרים
    ספר מוגן
     
  • חוטים מקשרים
    ויקטוריה היסלופ | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2012 | פרוזה תרגום | 254 עמ'

    סלוניקי, 1917.

    ביום שבו נולד דימיטריס קומנינוס מאכלת שרפה נוראה את העיר היוונית המשגשגת, שבה גרים זה לצד זה נוצרים, יהודים ומוסלמים. כעבור חמש שנים, בעיר סמירנה שבטורקיה, נאלצת קטרינה סרפוגלו בת החמש לברוח מביתה מאימת הצבא הטורקי, כמו אלפי תושבים יוונים כמוה. בתוהו ובוהו המשתרר בעיר היא מאבדת את אמה, ונמלטת בספינה אל יעד בלתי ידוע ביוון. בקרוב יישזרו חייה בחייו של דימיטרי ובסיפורה של סלוניקי עצמה, כשמלחמה, פחד ורדיפות יקרעו את רקמת העיר היפהפייה.

     

    סלוניקי, 2007.

    צעיר בריטי ממוצא יווני שומע לראשונה את סיפור חייהם של סבו וסבתו ומבין שעליו לקבל החלטה. במשך עשרות שנים שמרו השניים על אוצרות העבר של חבריהם הרדופים, שנתלשו מן העיר. האם ייטול על עצמו את האחריות, ימשיך בדרכם ויהפוך את העיר לביתו?

     

    חוטים מקשרים, ספרה השלישי של ויקטוריה היסלופ, מחברת רבי-המכר האי של סופיה והריקוד של סוניה, הוא רומן היסטורי מטלטל על מלחמה וגלות ועל אהבה שיכולה למרחק ולזמן; סיפור הפורט על כל מיתרי הלב, שגיבוריו ייחקקו בזיכרון.

     

    "סאגה היסטורית מרתקת, סיפור אהבה סוחף, תיאורים בלתי נשכחים."

     The Sunday Times

     

    "העלילה ותיאורי המקום מלאי החיים של היסלופ הופכים את הרומן הזה לתענוג נדיר."

    Guardian

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  37 
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    מאי 1917

     

     

    מבעד לאובך דק וחיוור הבליח הים בנצנוציו, ולחופו החלה להירקם שגרת יומה של סלוניקי, השוקקת והרב־תרבותית יותר מכל ערי יוון. נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו בה בכפיפה אחת, כמו חוטי שתי וערב בשטיח ססגוני. חמש שנים קודם לכן עברה העיר מידי הטורקים לידי היוונים, ועדיין היתה מלאה שונוּת וסובלנות.

    שפע הצבעים והניגודים נשקף משלל התלבושות שחלפו ברחובות: גברים בתרבושים, בטורבנים או במגבעות פדורה; נשים יהודיות בשמלות המשתפלות עד קרסוליהן; גברים מוסלמים בגלימות ארוכות; גברות יווניות עשירות בחליפות מחויטות בסגנון פריזאי, ואיכרות מן הכפרים, בסינרים ובצעיפים רקומים.

    רוב המוסלמים התגוררו בעיר העילית, היהודים שכנו בעיקר בקרבת החוף, והיוונים אכלסו את שוליה החיצוניים של העיר. אך לא היתה כל הפרדה ביניהם, ושלוש התרבויות התערבבו זו בזו בכל חלקי העיר.

    מקַשתו הענקית של קו החוף טיפסה העיר על הגבעות שמסביבה כמו אמפיתיאטרון ענקי. בחלק העליון, הרחוק ביותר מן הים, סימנה חומה עתיקה את גבולות העיר, ובמבט ממרומי החומה הזאת בלטו לעין אתריהן של שלוש הדתות: עשרות צריחי מסגדים שהזדקרו מעלה כמו מחטים בכרית סיכות, כיפות כנסייה מצופות אריחים אדומים, ועשרות בתי כנסת לבנבנים. כל אלה ניקדו את הנוף העירוני הגולש מטה אל המפרץ. לצד המבנים של שלוש הדתות ניצבו שרידים מהתקופה הרומית - קשתות ניצחון, שרידי חומה עתיקה ועמודים עטורי פיתוחים, שניצבו כמו זקיפים על משמרתם.

    העיר הלכה והשתכללה בעשרות השנים האחרונות: שדרות רחבות נסללו בה, ושוב לא היתה מורכבת רק מסמטאות עקלקלות, המתפתלות כנחשֵי שערה של מדוזה במעלה המדרון התלול. כמה חנויות גדולות נפתחו, אבל רוב המסחר עדיין התנהל בבתי עסק קטנים - בתי עסק משפחתיים שהתחרו זה בזה, דחוקים ברחובות הצרים. לצד מאות בתי הקפה הקטנים והמסורתיים הוקמו בתי קפה בסגנון אירופי, שהגישו בירה וינאית, וכן מועדונים שבהם דנו בספרות ובפילוסופיה.

    העיר היתה צפופה ודחוסה. מספר התושבים הרב והעובדה שהיו תחומים במרחב המצומצם בין הים לחומה יצרו בה תמהיל של ריחות עזים, צבעים חדים והמולה תמידית. בחלל האוויר נישאו קריאותיהם של מוכרי הקרח, מוכרי החלב, רוכלי הפירות ומוכרי היוגורט. לכל אחד מהם היה צליל מיוחד, וביחד יצרו לחן נעים.

    שפות רבות דוברו כאן - לא רק יוונית, טורקית ולאדינו אלא גם צרפתית, ארמנית ובולגרית. נוספו אליהן קרקוש החשמלית, צעקות הרוכלים, קריאות המואזינים מעשרות מסגדים, צלצול שרשראות ברזל כשספינות נכנסו לנמל, וקולותיהם המחוספסים של הסוורים הפורקים את מטעני הסחורות שישביעו את מאווייהם של עשיר ועני. כל אלה יחד יצרו את המוזיקה הבלתי־פוסקת של העיר, שהתנגנה יומם ולילה.

    ריחות העיר היו לעתים פחות ערבים מצליליה. צחנת שתן חריפה נישאה מבתי הבורסקים, התערבבה בריקבון האשפה הביתית ובסירחון הביוב שעדיין זרם אל הנמל באזורים העניים יותר, והצטרפה אל שיירי הדגים המהבילים שהושארו לחתולי הרחוב בתום ניקוי שלל הדיג.

    אך שוק הפרחים שבמרכז העיר הדיף את ניחוחו גם שעות רבות לאחר סגירת הדוכנים, ועצי התפוז שברחובות סיפקו לא רק צל קריר אלא גם בושם פריחה משכר. בבתים רבים התפרעו שיחי יסמין ריחניים סביב השערים, ועלעליהם הלבנים ריפדו את הרחוב כמו פתותי שלג. בכל שעה משעות היום נישאו באוויר ריחות הבישול ונמהלו במשבי הקפה שנקלָה בתנורים קטנים. הררי תבלינים ססגוניים ומחודדי פסגות הפיצו ניחוח כורכום, פפריקה וקינמון מדוכני השוק, ותמרות עשן ריחני הסתלסלו מן הנרגילות בבתי הקפה.

    בסלוניקי שכנה עכשיו מִפקדת התנועה הצבאית בראשותו של אֶלֶפתֶריוֹס וֶניזֶלוֹס, ראש הממשלה לשעבר. קרע לאומי עמוק נוצר בין תומכי המלך קונסטנדינוס, אוהד הגרמנים, לבין תומכי וניזלוס הליברלי, ובפאתי העיר חנו פלוגות של מדינות ההסכמה, שהתכוונו לפעול נגד צבאות בולגריה, לאחר שאלה פלשו אל מקדוניה היוונית. אך למרות כל התהפוכות האלה לא השפיעה המלחמה המשתוללת באירופה על חייהם של תושבי העיר, ולחלק מהם אף סיפקה הזדמנות להגדיל את הונם.

    אחד מהם היה קונסטנדינוס קוֹמנינוֹס, גבר כבן ארבעים וחמש, שעכשיו, ביום אביב בהיר בחודש מאי, צעד בהחלטיות, כהרגלו, לאורך הנמל המרוצף אבן. הוא בא לבדוק את משלוח האריגים שהזמין, וכל מי שהבחין בו מרחוק - סבלים, קבצנים, נערים הדוחפים עגלות יד - הקפיד לחמוק הצדה. קומנינוס לא נטה חסד למי שעמד בדרכו.

    נעליו היו מאובקות וגללי פרדה טריים נצמדו בעיקשות לעקבו, ולכן עצר אצל מצחצח הנעליים הקבוע שלו, שישב בשורת המצחצחים ליד בית המכס, והתעכב אצלו עשר דקות ארוכות.

    המצחצח הקשיש, שעורו היה כהה וקשה כמו עור הנעליים שלפניו, שירת את קונסטנדינוס קומנינוס זה עשרות שנים. שניהם הנהנו לשלום, אבל איש מהם לא פצה פה. קומנינוס העדיף להמעיט בדברים לאורך שגרת יומו. המצחצח ניקה את הנעליים היוקרתיות, מרח עליהן משחה, שפשף אותה לתוך העור המשובח ולבסוף הבריש את שתי הנעליים בו בזמן, בשתי ידיו המיומנות, וזרועותיו התעופפו והצטלבו זו בזו, שמאלה וימינה, מעלה ומטה, כמנצח על תזמורת.

    עוד בטרם נשלמה המלאכה שמע את נקישת המטבע שצנח על מגשו. תמיד אותו סכום, לא פחות ולא יותר.

    היום, כבכל יום, לבש קומנינוס חליפה כהה, ולמרות העלייה בטמפרטורות לא פשט את הז'קט שלו. הרגליו הנוקשים העידו גם על מעמדו החברתי. לא יעלה על הדעת שיתהלך בחולצה בלבד, ממש כשם שאביר לא יסיר את שריונו בדרכו לקרב. כסוחר בדים שלט בשפת הלבוש הרשמי אשר התפיחה את כיסו: חליפות מהודרות העלו על נס את כבודם ואת מעמדם של הגברים, ובגדים בסגנון אירופי שיוו לנשים אלגנטיות והידור.

    הוא הבחין בחטף בבבואתו בחלון הראווה הבוהק של אחת מחנויות הכולבו החדשות, ודי היה בכך להזכיר לו שהוא צריך לבקר אצל הספר. הוא פנה לאחד הרחובות הצדדים המתרחקים מהים, ועד מהרה ישב בנוחות, לחייו נמרחו בקצף וגולחו למשעי סביב שפמו המטופח. אחר כך נקצץ שערו בדקדקנות, כך ששני מילימטרים בדיוק הפרידו בין קו השיער בעורפו לקו העליון של צווארונו. מורת רוח קלה חלפה בלבו של קומנינוס למראה רמזי הכסף בזיפי השיער שנשרו ממספריו של הספר.

    לבסוף, לפני שעשה את דרכו אל אולם התצוגה שלו, ישב זמן מה באחד מבתי הקפה הקטנים, ליד שולחן עגול קטן, ומלצר הביא לו כוס קפה ואת העיתון החביב עליו, "מקדוניה", הימני בעמדותיו. במהירות רפרף על החדשות והתעדכן בתככים הפוליטיים ביוון, העיף מבט חפוז בהתפתחויות הצבאיות בצרפת, ולבסוף העביר את אצבעו על פני טור שערי המניות.

    המלחמה הועילה לקומנינוס. בעקבותיה פתח מחסן גדול ליד הנמל, שאפשר לו להתמודד עם תחום עיסוקו החדש - אספקת אריגים למדי הצבא. עשרות אלפים נקראו לשירות צבאי, ולכן נהפך העיסוק הזה למיזם ענקי. מדי יום שכר עובדים נוספים כדי לעמוד בביקוש העצום ולהתמודד עם ההזמנות ההולכות וגדלות.

    הוא שתה את הקפה בלגימה אחת וקם ללכת. בכל יום חש סיפוק עמוק מכך שכבר בשבע בבוקר קם ויצא לעבודה. היום הרהר בהנאה רבה בשמונה שעות העבודה המצפות לו במשרד, שבמהלכן יטפל בכמה מסמכים חשובים, ואחריהן ייסע לקונסטנטינופול.

     

    באותו יום, אחר הצהריים, השקיפה אשתו אולגה קומנינוס מחלון ביתם שברחוב ניקי לעבר הר האולימפוס שכמעט לא נראה מבעד לערפל. החום הלך וגבר והיא פתחה את אחד החלונות הגדולים, שנמתחו מן הרצפה עד התקרה, כדי להכניס קצת אוויר. שום רוח לא נשבה, וקולות העיר הצטלצלו בבהירות. קריאת המואזין התערבבה בקרקוש פרסות וגלגלי כרכרה ברחוב למטה, ובצפירת ספינה המכריזה על בואה.

    אולגה חזרה והתיישבה, והרימה את רגליה על קצה הכורסה הארוכה שהוצבה ליד החלון כדי להקל עליה את החום. היא לא טרחה לחלוץ את נעליה העדינות, כי מעולם לא יצאה בהן החוצה. שמלת המשי הירקרקה שלה כמעט התמזגה בריפוד הירקרק, ושחור שערה הקלוע הבליט את חיוורון עורה. היא לא מצאה לעצמה תנוחה נוחה ביום המעיק הזה, ורק שתתה עוד ועוד כוסות לימונדה מן הקנקן שסוכנת הבית המסורה שלה מילאה שוב ושוב.

    "להביא לך עוד משהו, קירִיָה אולגה? אולי משהו לאכול? לא אכלת כל היום," אמרה סוכנת הבית בדאגה וברוך.

    "תודה, פַּבְלינָה, אבל אין לי תיאבון. אני יודעת שאני צריכה לאכול, אבל היום אני פשוט לא מסוגלת."

    "את בטוחה שלא כדאי לקרוא לרופא?"

    "לדעתי, זה רק בגלל החום."

    אולגה שבה ושקעה בין הכריות. אגלי זיעה בצבצו על רקותיה. הכאב הלם בראשה, והיא הצמידה את הכוס הקרה אל מצחה כדי לנסות לשכך אותו.

    "טוב, אם לא תאכלי שום דבר עד סוף היום, אני אצטרך לדווח לקירִיוֹס קומנינוס."

    "אין שום צורך, פבלינה. וחוץ מזה, הרי הוא נוסע הערב. אני לא רוצה להדאיג אותו."

    "אומרים שמזג האוויר ישתנה בערב. יהיה קצת יותר קריר. אולי זה יעזור לך קצת."

    "נקווה מאוד," השיבה אולגה. "יש לי הרגשה שתהיה סערה."

    שתיהן שמעו קול רעם רחוק, אבל כעבור רגע הבינו שהיתה זאת דלת הכניסה שנטרקה. טפיחות קצובות נשמעו על גרם המדרגות הרחב. אולגה זיהתה את צעדיו ההחלטיים של בעלה וספרה את עשרים הפעמות הקבועות לפני שהדלת נפתחה בתנופה.

    "שלום, יקירתי. מה שלומך היום?" שאל במהירות כשניגש אל כורסתה, כמו רופא הפונה אל חולה קשה הבנה. "לא חם לך מדי, נכון?"

    עכשיו פשט קומנינוס את הז'קט שלו ותלה אותו בזהירות על גב אחד הכיסאות. חולצתו היתה שקופה מזיעה.

    "באתי לארוז תיק לנסיעה. אחר כך אחזור לאולם התצוגה ואעבוד עוד כמה שעות לפני ההפלגה. הרופא יבוא אם תזדקקי לו. פבלינה מטפלת בך? אכלת משהו היום?" הודעותיו ושאלותיו של קומנינוס רדפו זו את זו בלי הרף.

    "תקפידי לטפל בה יפה בהיעדרי," אמר עכשיו לסוכנת הבית.

    הוא חייך אל אשתו, אך היא כבר הסבה את מבטה. עיניה נחו על הים המנצנץ שנשקף מבעד לחלון הפתוח. הים והשמים התקדרו עכשיו, ואחד החלונות הגדולים נחבט במשקוף. הרוח השתנתה, ואולגה נאנחה בהקלה כשמשב קל ליטף את פניה.

    היא הניחה את כוס הלימונדה על שולחן צד קטן ושמה את כפות ידיה על בטנה התופחת. השמלה נתפרה בקפידה כדי להסתיר את ראשית הריונה, אך בחודשים האחרונים הלכו קפלי הבד ונמתחו.

    "אני אחזור בעוד שבועיים," אמר קומנינוס ונישק אותה ברפרוף על ראשה. "תשגיחי על עצמך, כן? וגם על התינוק."

    שניהם הביטו לעבר הים ולעבר הגשם שהצליף עכשיו בווילון. הבזק ברק חצה את השמים.

    "תשלחי לי מברק אם תזדקקי לי בדחיפות. אבל אני בטוח שלא יהיה צורך."

    אולגה לא אמרה כלום ולא קמה ממקומה.

    "אני אביא לך דברים יפים כשאחזור," סיים, כמבטיח מתנות לילדה.

    נוסף על בדי משי מלוא הספינה, תכנן להביא גם תכשיטים לאשתו, יפים עוד יותר משרשרת האזמרגד והעגילים התואמים שהביא לה בפעם שעברה. בגלל שערה השחור כפחם העדיף לקשט אותה באדום, ולכן יקנה בוודאי אבני אודם. כמו הבגדים המחויטים, גם אבני חן היו דרך להפגין מעמד ועושר, ואשתו היתה תמיד דוגמנית מושלמת לכל מה שרצה להציג לראווה.

    מבחינתו, החיים מעולם לא היו טובים יותר. הוא יצא מהחדר בצעדים קלילים.

    אולגה הביטה בגשם. הלחות הכבדה פינתה סוף סוף את מקומה לסערה. סדקי ברקים פילחו עכשיו את השמים הקודרים, וסוסי קצף לבנים השתוללו על פני הים - התנשאו, התנגשו ונפלו לתוך המים. עד מהרה הוצף הרחוב מתחת לבית קומנינוס, וקשת מים ענקית הסתערה מדי כמה דקות על הטיילת. הסערה היתה עזה במיוחד, ומראה הספינות המיטלטלות מעלה ומטה במפרץ שב ועורר באולגה את הבחילה הקשה שהעיקה עליה בחודשים האחרונים.

    היא קמה לסגור את החלון, אבל אז עלה באפה ריחו הנעים של הגשם על אבני המדרכת הרטובות, והיא החליטה להשאיר אותו פתוח. האוויר נראה כמעט צלול אחרי החום המחניק של אחר הצהריים, והיא השתרעה שוב בכורסה הארוכה, עצמה את עיניה והתענגה על משביו העדינים של האוויר המלוח. כעבור רגע קצר נרדמה.

    עכשיו שטה לבדה בסירה קטנה שהתחבטה בגלים זועמים. שמלתה התנפנפה סביבה, שערה הפזור נצמד ללחייה ומי מלח עקצצו בעיניה. בשמַים חסרי שמש, בלי יבשה באופק, לא מצאה שום רמז לכיוון ההפלגה. רוח דרום־מערבית עזה התפיחה את המפרש ונשאה במהירות את הסירה הקטנה, שנטתה על צדה והניחה למים לחדור לתוכה. וכשהרוח שככה לפתע, נותרו המפרשים ריקים ומדולדלים.

    אולגה נאחזה בכל כוחה, לפתה בידה את דופן הסירה החלקה, ובידה האחרת אחזה בהגה. בכל כוחה ניסתה להישמר ממוט המפרש שאיים לחבוט בראשה. היא לא ידעה אם עדיף לה לדבוק בסירה או לקפוץ אל מחוצה לה, שכן היה זה השיט הראשון בחייה. המים כבר החלו להרטיב את שמלתה, והרסס שניתז בפניה ולתוך פיה החל לחנוק אותה. המים המשיכו לפרוץ אל הסירה, הרוח התחזקה ומילאה שוב את המפרשים, עד שמשב עז הפך לבסוף את הסירה על פיה.

    אולי מוות בטביעה לא יהיה כרוך בכאבים, חשבה בלבה והתמסרה לכובד האוחז בבגדיה ומושך אותה מטה. גם היא וגם הסירה שקעו אט אט מתחת לגלים, ולפתע ראתה דמות תינוק חיוור שוחה לעברה והושיטה אליו את ידיה. אך נפץ עז נשמע לפתע, כאילו הסירה פגעה בסלע, התינוק העירום נעלם, וניסיונותיה של אולגה לשאוף אוויר פינו את מקומם ליפחות מרות.

    "קיריה אולגה! קיריה אולגה!"

    הקול נשמע רחוק, מבוהל ונסער.

    "את בסדר? את בסדר?"

    אולגה זיהתה את הקול. אולי בכל זאת יצילו אותה.

    "חשבתי שהתעלפת!" קראה פבלינה. "חשבתי שנפלת! פַּנָגִיָה מוּ! חשבתי שנפלת! שמעתי כזה בּוּם גדול מלמטה."

    מבולבלת לגמרי, מיטלטלת בין חלום לערות, פקחה אולגה את עיניה וראתה את פניה של סוכנת הבית. פבלינה כרעה לצדה והביטה בה בדאגה. מאחוריה ראתה את הווילון הענקי, המשתלשל מהתקרה עד הרצפה, מיטלטל ונמתח כמו מפרש גדול, והרוח העזה שוב הרימה עכשיו את בד הסאטן הכבד והניפה אותו במאוזן על פני החדר. שוליו ליחכו את השולחן העגול הקטן וטאטאו את לוח פניו הריק.

    מבולבלת ומסוחררת הסיטה אולגה קווצת שיער שנשמטה על פניה ובאטיות ניסתה להזדקף קצת בכורסה. אט אט החלה להבין מה היה קול הנפץ שהעיר אותה והזעיק את פבלינה אל החדר: על פני החדר היו זרויים שבריהן של שתי דמויות חרסינה, שראשיהן נכרתו מגופן וכפות ידיהן נקטעו מזרועותיהן; יצירות אמנות ששוויין אלפי דרכמות נשברו לרסיסים. עוצמת הרוח וכובד הבד הרקום סחפו אותן אל הרצפה הנוקשה.

    בגב ידה מחתה אולגה את פניה הלחים ונוכחה לדעת שדמעותיה לא היו רק חלק מחלום הבלהות. במאמץ להסדיר את נשימתה שמעה את עצמה צועקת: "פבלינה!"

    "מה קרה, קיריה אולגה?"

    "התינוק שלי!"

    פבלינה הושיטה את ידה, נגעה בבטנה של גברתה ואחר כך במצחה.

    "הוא לא הלך לשום מקום! זה ברור לגמרי!" סיכמה בעליצות. "אבל המצח שלך קצת חם... ואת די מזיעה..."

    "חלמתי חלום רע..." לחשה אולגה. "חלום שנראה מציאותי כל כך."

    "אולי אני אקרא לרופא...?"

    "לא, לא צריך. אני בטוחה שהכול בסדר."

    פבלינה ניגשה אל שברי החרסינה, התכופפה ואספה אותם לתוך סינרה. אם רק אחד הפסלונים היה נשבר, ייתכן שמומחה היה מצליח לתקן אותו, אבל עכשיו, כששבריהם של השניים התערבבו זה בזה, לא היה שום סיכוי.

    "זאת בסך הכול חרסינה, פבלינה," הרגיעה אותה אולגה כשראתה שהיא נסערת מאוד.

    "כן... באמת היה יכול להיות יותר גרוע. חשבתי שנפלת."

    "אני בסדר, פבלינה, את רואה שאני בסדר."

    "ואני עוד צריכה להשגיח עלייך בזמן שקיריוס קונסטנדינוס נוסע."

    "את באמת משגיחה עלי, ואת עושה את זה על הצד הטוב ביותר. ובבקשה אל תצטערי בגלל הפסלונים האלה. אני בטוחה שקונסטנדינוס אפילו לא ישים לב."

    פבלינה היתה חלק ממשפחת קומנינוס שנים רבות לפני הצטרפותה של אולגה, ולכן ידעה איזה ערך מייחסים בני המשפחה לפריטי אספנות כאלה. היא מיהרה אל החלונות הגדולים והחלה לסגור אותם. הגשם יצר כתם על השטיח, והיא ראתה שהמשי העדין בשולי שמלתה של אולגה ספוג מים.

    "אלוהים אדירים," אמרה בחרדה, "הייתי צריכה לבוא קודם. איזה בלגן יש לנו עכשיו!"

    "אל תסגרי את החלונות," ביקשה אולגה, שכבר קמה ממקומה ועכשיו עמדה לצדה וחשה את נתזי המים על פניה. "זה כל כך מרגיע. השטיח יתייבש ברגע שהגשם ייפסק. עדיין חם כל כך."

    פבלינה כבר התרגלה לגחמות האקראיות של אולגה, שהיו שינוי מבורך לעומת הנוקשות של חמותה המנוחה, קיריה קומנינוס הזקנה, ששלטה בבית שנים כה רבות.

    "טוב, כל עוד לא תירטבי יותר מדי," אמרה וחייכה אליה בסלחנות. "לא כדאי שתצטנני, במיוחד במצבך."

    אולגה התיישבה בזהירות בכורסה אחרת, רחוקה יותר מהחלון, והביטה בפבלינה שאספה בדקדקנות את שברי החרסינה. גם אילו היתה אולגה מסוגלת להתכופף, פבלינה לא היתה מרשה לה לעזור.

    מאחורי דמותה השמנמנה של סוכנת הבית השפופה ראתה אולגה את הים הפראי. כמה ספינות היטלטלו על פניו וכמעט לא נראו מבעד לסערה עד שהוארו מדי פעם בהבזקי הברקים.

    השעון המצועצע על מדף האח צלצל שבע. היא נזכרה שקונסטנדינוס נמצא בים כבר שעה או יותר. אך אפילו מזג אוויר סוער כזה לא עיכב בדרך כלל את הספינות הגדולות.

    "אם הרוח נושבת בכיוון הנכון, יכול להיות שהספינה של קיריוס קומנינוס אפילו תפליג מהר יותר," הרהרה פבלינה בקול.

    "יכול להיות," השיבה אולגה בהיסח הדעת, כי תשומת לבה היתה נתונה עכשיו רק לתנועה העדינה בתוך רחמה. היא תהתה אם התינוק שלה שמע את הסערה שהשתוללה בחלומה והרגיש שהוא מיטלטל בים. היא חשה אהבה עזה לילד שטרם נולד, ובעיני רוחה ראתה אותו שוחה בקלילות בנוזל הצלול ברחמה. מליחות מתוקה של דמעות ורסס ים זלגה על פניה.

    • ויקטוריה היסלופ
    • ויקטוריה היסלופ

      ויקטוריה היסלופ (באנגלית - Victoria Hislop) ‏ (נולדה בשנת 1959, ברומלי, מחוז קנט, בריטניה) היא סופרת בריטית. היסלופ נולדה בשם ויקטוריה המסון, למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ועורכת לפני שעברה לכתיבה בשלב מאוחר בחייה. ב-1988 נישאה לעיתונאי איאן היסלופ ולהם שני ילדים.

      כל ספריה של היסלופ תורגמו לעברית על ידי שרון פרמינגר. ספריה מתרכזים באגן הים התיכון. "הריקוד של סוניה" מתרחש בספרד ושני ספריה הנוספים, ביוון. היסלופ חשה קשר עמוק לעם היווני ולתרבותו. היא דוברת יוונית שוטפת ויש לה בית בכרתים.
      ספריה של היסלופ בנויים בצורה דומה: אחד הגיבורים מגיע למקום מסוים ולומד על ההיסטוריה הקשה של משפחתו בתהפוכות ההיסטוריות הקשות שקרו באגן הים התיכון.