הקדמה
מאת ג'ורדי קרויף
השיחה הרצינית הראשונה שלי עם ערן זהבי היתה בחורף 2012. הייתי בשנה הראשונה של החוזה שלי כמנהל הספורטיבי של מכבי תל אביב, והוא היה שחקן של פאלרמו האיטלקית. זהבי רצה לחזור לשחק בישראל ואני רציתי שזה יקרה אצלנו.
היו הרבה בעיות בהיתכנות של עסקה כזאת, אבל הוא היה חד. חד מאוד. מהיר מחשבה. אני זוכר שהוא תפס את תשומת לבי: לפעמים אתה מדבר עם שחקני כדורגל והם אומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע. לא זהבי. הוא גם לא דיבר יותר מדי על הבעיות אלא התעסק בפתרונות. זו היתה שיחה חכמה ושנונה, ונקשרתי אליו מיד. ידעתי שהוא כמוני, בן אדם מהסוג שלי. מישהו שאבין ושיבין אותי. זה רק התגבר עם השנים שעבדנו ביחד.
קל לחשוב שערן זהבי נתן לנו את מה שציפינו ממנו. צריך להיות כנים - הוא נתן לנו הרבה יותר. הוא וינר במאת האחוזים, והאופי המנצח שלו בא לטובת הקבוצה כולה. הוא שחקן של מאני־טיים - תמיד מופיע כשצריך אותו. יש אנשים שקוראים לזה מזל, שיקראו לזה איך שהם רוצים. אני לא יודע מה ההגדרה המדויקת, אבל בזמנים הכי חשובים הוא תמיד שם.
לרגע לא חשבתי שהוא יכבוש מספר כזה של שערים עבורנו. המספרים שלו לא ייאמנו. אומרים שהליגה הישראלית חלשה, ואז הוא עבר לליגה של המיליונרים והמיליארדרים בסין והוא כובש שם יותר מהם. הוא סקורר איפה שהוא לא משחק. האירוניה היא שכאשר פאקו אייסטרן, המאמן של מכבי בעונת 2014/15, רצה להשתמש בו כחלוץ, אני דווקא התנגדתי. אבל ערן הפך בקריירה מקשר דפנסיבי לקשר התקפי ומקשר התקפי לחלוץ מרכזי. מספר 9 טהור, קילר. לדעתי הוא כבר לא רוצה להיות קשר התקפי. הוא חי בשביל השער, אובססיבי לגולים. הוא עשה טוויסט מדהים באמצע הקריירה.
כמו שעזרנו לו, הוא עזר לקבוצה. גם בתקופות הכי טובות שלנו הוא תמיד הצליח לשדרג עוד יותר את הרמה שלו. בעקיפין הוא אפילו הצליח לגרום לשחקנים טובים להיראות רע - כי הוא כל הזמן השתפר. אתה מנסה להביא שחקן שיוריד ממנו קצת משא, מנסה לגרום לשחקנים אחרים להתעלות, וזהבי רק משחק טוב יותר ויותר. אתה אומר לעצמך, ״אנחנו עדיין תלויים בו״ ורוצה להחתים עוד שניים־שלושה שחקנים כדי שהתלות תפחת, כי הרי לא בריא להסתמך על שחקן אחד. חיפשנו שחקנים כאלה כמו משוגעים, והרמה שלו רק עלתה ועלתה. התלות הלכה וגברה.
עוד לפני שזהבי הגיע למכבי התרשמתי מהתנועה שלו ללא כדור. תשעים ותשעה אחוז משחקני הכדורגל לא עושים את זה בדיוק כמו שצריך או לא עושים את זה בכלל. רוב הכדורגלנים מתחילים לרוץ רק כשהם חושבים שהכדור יגיע אליהם. ערן תמיד רץ, וזו התכונה הראשונה שלו שצדה את עיני. זה הדבר הראשון שגרם לי לחשוב: ״או, זה שונה ממה שיש לנו...״
ידעתי שיש לו בעיטה טובה, אבל רק כשהגיע וראיתי אותו מקרוב, מדי יום, הבנתי עד כמה הבחור בועט טוב. זה כמו לשחק בפלייסטיישן. אתה מרים את הג'ויסטיק, לוחץ על כפתור, הכדור הולך בדיוק לפינה, השוער תמיד קופץ באיחור והכדור נכנס תמיד פנימה. הקרסול שלו משוחרר, והתנועה שהוא יוצר - זהבי הזכיר לי את ז'אן־פייר פאפן הצרפתי ואת אולה גונאר סולשיאר הנורווגי. השניים הללו היו גורמים לכדור לעוף למסגרת בכל מצב ומכל מקום. כך גם ערן.
קנינו אותו בקצת יותר מ־200 אלף אירו. זו היתה עסקה נהדרת בשבילנו, אבל גם בשבילו. ידענו על מה הוא ויתר כדי להגיע מפאלרמו ותמיד שדרגנו לו את החוזה כשהגיע לו. לא חיכינו שיקבל פניות מקבוצות אחרות, אלא שיפרנו את החוזה שלו עוד לפני שהתקבלו עליו הצעות לרכישה. לדעתי הוא העריך את זה.
•••
עם הזמן היחסים שלנו חרגו מגבולות מנהל ספורטיבי־שחקן. התפתח בינינו קשר חברי. דיברנו גם על דברים אישיים. הרגשתי שאפשר לדבר איתו ולסמן את הגבול - מתי מדובר בעניין קבוצתי ומתי בנושא פרטי.
זהבי רגיש מאוד, שם לב לכל הפרטים ופעמים רבות מקדיש תשומת לב רבה מדי לשטויות. כשהתחיל את העונה השנייה בסין וכעס על משהו שכתבו עליו בארץ זרקתי לו, ״אתה מרוויח כל כך הרבה מיליונים ואתה מתייחס לטור זניח באינטרנט?״ אבל זו המוטיבציה שלו, זה מה שעושה אותו רעב.
רגע המפתח היה בדרבי התל אביבי בנובמבר 2014, כשאוהד הפועל תל אביב פרץ למגרש בבלומפילד והתעמת עם זהבי. ראיתי את זה ממעלה היציע וידעתי. ידעתי שזה יהיה כרטיס אדום וידעתי שערן יעשה בלגן גדול. חשבתי שאם לא ארד מיד לדשא ואעצור אותו, עוד יתרחש כאן משהו בלתי־הפיך. הוא חיפש תמיכה, לא היה קל להרגיע אותו. בסוף שכנעתי אותו וצעדנו יחד את מצעד הבושה ממרכז המגרש לחדרי ההלבשה - כשבדרך אוהדי הפועל תל אביב לא ממש זרקו עלינו פרחים. אמרתי לו, ״אני איתך,״ ורגעים כמו אלה, שבהם הוא הבין שאני מוכן להגן עליו בגופי, הם ששדרגו עוד יותר את הקשר בינינו.
אנחנו מתווכחים הרבה. אמרתי לו לפני התקרית, ״אל תתגרה באוהדי הפועל. לא נושכים את היד שהאכילה אותך ואין מה לעשות, גם לה יש חלק בכך שהגעת לאן שהגעת. אפילו אם יקללו את אמא שלך, את אשתך, תהיה מעל זה.״ כפי שאתם יודעים, זה לא תמיד הצליח.
זהבי היה מעיר לי, ולא מעט. כשחשב שטעיתי, היה אומר מיד, ״ג'ורדי, טעית.״ אהבתי את זה. אני תמיד שמח לקבל ביקורת מאדם אינטליגנטי, גם אם הביקורת שלילית מאוד. ויכוח זה דבר נהדר, ואנשים ישירים שגורמים לי לחשוב אחרת רק הופכים אותי לטוב יותר במה שאני עושה.
הוא אף פעם לא התבייש, זהבי. גם אחרי שעזב המשיך לתת עצות, בין אם ביקשתי אותן ובין אם לא. כשהפכתי למאמן הקבוצה לכמה משחקים בעונת 2016/17, הוא ניסה לשכנע אותי להישאר בתפקיד הזמני עד לסוף העונה ולא למנות מאמן חדש. ובכן, גם לו זה לא תמיד הצליח.
ידעתי איך להתמודד עם זהבי גם כשהוא לא התנהג כמו שצריך. פשוט צריך לדעת איך להגיע אליו. אצלנו במכבי קנס זה קנס, אבל איתו תמיד היה קורה משהו יוצא מן הכלל. הוא תמיד היה מתמקח, אפילו על הקנסות.
•••
ביוני 2016 הוא עזב לסין, ואני בטוח שעשיתי כל מה שיכולתי כדי שהוא והבעלים מיטש גולדהאר יגיעו להסכמות והוא יוכל להמשיך לשחק במכבי תל אביב. הוא יודע את זה. עשיתי כל מה שיכולתי, אבל יש דברים שגדולים ממני. יש גבול ליכולות שלי. גם זה קורה: שני בחורים לא מצליחים להגיע להסכמה.
זהבי הפך לשגריר בסין ועושה עבודה מדהימה. בישראל, כך אני מרגיש, עדיין לא מעריכים אותו מספיק. אולי האובססיה שלו להצלחה והאופי הכוחני מרתיעים את האנשים. נראה לי שמחצית מהישראלים שמחים בשבילו ומחצית מקווים שייפול. הוא חזק, אומר דברים ישירות בפנים, והרבה אנשים כאן לא אוהבים את זה משום שהם כנראה לא אוהבים אנשים ישירים. אני לא חושב שהוא מקבל את הכבוד הראוי לו. זהבי הוא הספורטאי הישראלי מספר אחת כרגע, אז תהיו גאים. זו מדינה קטנה והוא שגריר הספורט שלכם - תשמחו בשבילו, זה יעזור לכולם.
באחת הפעמים האחרונות שההורים שלי ביקרו בתל אביב, התכנסנו לארוחה חגיגית. ישבתי עם אמא ואבא שלי - שניהם עקבו אחרי הקבוצה, כמובן - ואמא שלי ביקשה לפגוש את זהבי. קראתי לו מרחוק. הוא הצטרף אלינו לשולחן והיה כל כך נבוך. היה נחמד לראות את זה, איך עמוק בפנים הוא עדיין ילד. ואחרי כל משחק שבו הצטיין, כשאמי היתה מתקשרת, היא היתה חותמת את השיחה ב״נשיקות לזהבי״.
אני בטוח שגם אמא שלי, כמו הרבה אנשים אחרים, היתה רוצה שהוא יחזור למכבי, ואני בטוח שערן מתגעגע למכבי כמו משוגע. היה אפשר לראות עד כמה הוא התרגש בטקס שערכנו לו במרס 2017 באצטדיון בנתניה. אבל יש רגעים בחיים שבהם אתה צריך להבטיח את העתיד, שלך ושל משפחתך, וזה מה שזהבי עושה. אני כמובן מתגעגע אליו. לכדורגלן ולאדם. למשחקים, לוויכוחים, לשמחות, לשיחות, להתערבויות על ארוחות, לכעסים, לגולים.
בבוא היום אני בטוח שהוא ירצה לחזור, ויהיה טבעי עבורו לשוב למכבי תל אביב. בשנת 2010 התחלתי את דרכי כמנהל מקצועי, ונכון לכתיבת שורות אלו ערן זהבי הוא ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. אם נוכל לעבוד שוב ביחד, לא יהיה שמח ממני.
ג'ורדי
