הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • זאב בשטאזי
    ספר מוגן
     
  • זאב בשטאזי
    דייוויד יאנג | תרגום: אילן פן
    ידיעות ספרים, פן | נובמבר 2017 | פרוזה תרגום | 231 עמ'
    איך אפשר לפענח מקרה רצח כשאינך יכול לחקור את החשודים? רומן מתח חדש מאת מחבר רב-המכר ילדי השטאזי, זוכה "פרס המותחן ההיסטורי של השנה" בבריטניה.
     
    1975, מזרח גרמניה. קארין מולר, שנדחקה החוצה מהצוות שחוקר מקרי רצח בברלין, קופצת על ההזדמנות להישלח דרומה לעיר האלה-נוישטאדט, שם נעלמו שני פעוטות תאומים.
     
    לא עובר זמן רב עד ומולר מגלה שהבעיות שלה התלוו אליה למסע דרומה. האלה-נוישטאדט היא עיר חדשה – גאוות המדינה הקומוניסטית – והשטאזי אוסר עליה ועל צוותה לפרסם את פרשת ההיעלמות, שמא תיסדק תדמיתה הנוצצת של העיר.
     
    במקביל, בינות לרחובות חסרי השם ולמגדלי המגורים הנישאים מבטון, אורב לו חוטף ילדים, והזמן להציל את התאומים הולך ואוזל...
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
     
     
    ברוכים הבאים לרומן השני בסדרת המתח שלי העוסקת באוברלויטננט קארין מוּלֶר, המתרחשת במזרח גרמניה הקומוניסטית באמצע שנות השבעים של המאה שעברה. עלילתו מתחילה כמה חודשים לאחר סיום הרומן הראשון, ״ילדי השטאזי״, אבל — בדומה לספר הראשון — הסיפור עומד בפני עצמו בתוך הסדרה, וניסיתי לכתוב אותו באופן שיאפשר לקוראים המתחילים כאן ליהנות ממנו מבלי להרגיש שהם מחמיצים משהו, גם אם לא קראו את הספר הראשון.
    קוראים חשבו שההקדמה שלי ל״ילדי השטאזי״ היתה מועילה, על כן אני מתנצל בפניהם על כך שאחזור כאן על חלק מהדברים.
    מזרח גרמניה, בגרמנית ה־Deutsche Demokratische Republik DDR)), היתה מדינה קומוניסטית שנוסדה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיתה נתונה תחת השפעתה הכבדה של ברית המועצות. המדינה נהנתה מרמת חיים גבוהה במיוחד בהשוואה לשאר מדינות הגוש המזרחי, ואף שהיתה במובנים רבים בובה של מוסקבה, החיים בה היו שונים למדי, גם אם הפוליטיקה היתה דומה.
    הגיבורה הראשית, קארין מולר, היא אוברלויטננט (או סגן־משנה) ב״משטרת העם״, (Volkspolizei או בקיצור — ,VOPO ״פוֹפוֹ״) — אם כי בתור בלשית מקרי רצח היא עובדת בשביל ה־Kriminalpolizei או ה־Kripo — ״קריפּוֹ״ (ובמקרים רבים פשוט K, אם כי לא השתמשתי בכך כאן).
    אולם ברקע נוכחת המשטרה החשאית המזרח גרמנית, המיניסטריון לביטחון המדינה הידוע לשמצה, Ministerium für Staatssicherheit, המוכר יותר בתור השטאזי (כיווץ של השם הגרמני).
    לאורך הספר עשיתי שימוש בדרגות הגרמניות במטרה לשמור על רוח המקור — רבות מהן ברורות מאליהן, אבל ניתן למצוא הסברים/תרגומים להן ולמונחים מזרח גרמניים אחרים במילון המונחים בעמוד הבא.
    חלק מהתאריכים של אירועים אמיתיים ששימשו בסיס לעלילת הספר הותאמו לצורכי הרומן. לפרטים נוספים ראו ״הערת המחבר״ בסוף הספר.
    תודה לכל מי שקראו את ״ילדי השטאזי״, במיוחד לאלה שכתבו והעלו ביקורות. העובדה שרבים כל כך מביניכם יצרו איתי קשר והודו לי על שכתבתי את הספר, היתה מרגשת. לא היה בכך צורך, אבל זה היה נפלא לקבל את המכתבים והאימיילים שלכם.
    אם אתם מחפשים מידע נוסף וחומר רקע או רוצים ליצור איתי קשר, הנכם מוזמנים לבקר באתר שלי www.stasichild.com או לעקוב אחרי בטוויטר @djy_writer.
     
    תודה לכם, קוראי!
    ד״י (פברואר 2017)
     
     
    פתח דבר 
     
     
    יולי 1945
    האלֶה־ברוּקדוֹרף, גרמניה הכבושה
     
    רגלייך דוקרות בזמן שאת מדדה לאורך קיר האבן בחיפוש אחר מקום נוח להתמקם בו. פראו סוּלטֶמאייר נפלה עלייך במהלך הלילה האינסופי. ההצטופפות בחברת אחרים במכרה הנטוש מעניקה מעט חום, אולי תחושה מוטעית של ביטחון במספרים, כך שאת מרגישה קצת לא נאמנה כשאת זזה הצדה בניסיון להתרווח מעט — מגששת את דרכך בחשיכה, במקום שקרני השמש לעולם אינן חודרות אליו, גם לא בשעות היום. את לא מעזה להוריד את הרגל לקרקע, כי את יודעת שהמגף שלך יתמלא במים הקרים, המוכתמים בפחם, והכאב יהיה בלתי־נסבל. את יכולה לשמוע אותם, זורמים סביבך — המים שחודרים לכל פינה, לכל שריטה ופצע. את לא יכולה לראות אותם, אבל את יודעת שהם שם.
    סולטמאייר נוחרת אך אינה מתעוררת. את כמעט מייחלת לכך שתתעורר. את רוצה מישהו לדבר איתו. מישהו שירגיע את פחדייך. דָאגנָה היתה יכולה לעשות זאת. אחותך הצעירה מעולם לא פחדה. זמזום המפציצים, הדי ההתפוצצויות, האש בשמים, ענני האבק וההריסות. דאגנה היתה אומרת: ״אנחנו כאן. אנחנו עדיין בחיים. תגידי תודה וחכי שהמצב ישתפר.״ אבל דאגנה כבר עזבה. יחד עם האחרות. היא שמעה — כולנו שמענו — את הסיפורים שסופרו ב״אגודת הנערות הגרמניות״. כיצד חיילי הצבא האדום, הגרועים מחיות פרא, יאנסו אותך פעם אחר פעם, יתלשו מעלייך איבר אחר איבר. האחרות לא רצו לגלות אם זה נכון, אז הן עזבו כדי להגיע לאזור האמריקאי.
    עוד נחירה של סולטמאייר. היא עוטפת אותך בזרוע אחת, כאילו שאת המאהב שלה. פראו סולטמאייר, החנוונית העלובה, שלפני המלחמה אסרה על יותר משני ילדים להימצא בו זמנית בחנות שלה. היא תמיד קלטה במהירות אם ניסית לסחוב ממתק כשחשבת שהמבט שלה מופנה למקום אחר. היא, כמו הרוב כאן, היתה זקנה מכדי להימלט. ואת, שרגלך נפגעה בהפצצה הבריטית האחרונה, פשוט לא יכולה לרוץ. כך נאלצת לרדת לכאן איתן. למכרה הפחם הישן. את רוב הפחם החום הן תולשות ישר מפני הקרקע, מכונות ענקיות שנוגסות ישירות מהאדמה, מזינות את מה שנראה כמלחמה שאין לה קץ. מלחמה שהיתה בעבר כל כך מלאת הדר. ואז הפכה כל כך מלוכלכת, כל כך שנואה, כל כך מתישה. אבל אַת, Kinder des Krieges, ידעת על קיומו של המכרה התת־קרקעי — המערה, כך נהגת לקרוא לו — כששיחקת שם לפני המלחמה, את ואחותך דאגנה התלכלכתן עד כדי כך שהצלחתן להדהים את מוּטי. ״שחורות כמו כושיות קטנות,״ היא היתה צוחקת, וטפחה לכן בעליצות על הטוסיק כשרצתן לאמבטיה. מוטי איננה כבר. מתה... מתי זה היה? לפני שנה, שנתיים? ועוד לא ראית אדם שחור. טוב, חוץ מאשר בספרים. את תוהה אם אי־פעם תראי אדם שחור אמיתי, חי. את תוהה אם אי־פעם תצליחי לצאת מכאן בחיים.
    קודם כול את מבחינה באורות הפנסים, ואחר כך את שומעת את הצעקות בשפה זרה, את המגפיים במי המכרה העכורים. פראו סולטמאייר מתעוררת מיד, תופסת את כתפייך בידיה הכחושות. להגן עלייך, את חושבת. את מקווה. את מרגישה ברטט אימה החולף דרך אצבעותיה מהגוף שלה לשלך.
    ואז אור הפנס מסנוור את עינייך, וחולף על פני שורת הסבתות, הרווקות והאלמנות. נשים שראו יותר מדי קיצים. יותר מדי חורפים. כולן מלבדך. רק שלושה־עשר חורפים במקרה שלך, וזהו הקיץ הארבעה־עשר שלך.
    ״פראואן! הֶרקומֶן!״ המבטא הסלבי מסלף את המילים הגרמניות, אבל המסר ברור.
    לפתע סולטמאייר, המכשפה הזקנה, דוחפת אותך קדימה. את מבינה שהאחיזה שלה לא היתה מגוננת. היא פשוט רצתה למנוע ממך לברוח.
    ״כאן! כאן!״ היא צועקת. הפנס חוזר ומאיר אותך. ״קחו את הנערה הזאת. היא צעירה, יפה — תראו!״ היא מרימה בכוח את סנטרך, מסיטה את זרועך בזמן שאת מנסה לגונן על עינייך.
    ״לא,״ את אומרת. ״לא. אני לא באה. אני לא רוצה.״ אבל החייל הסובייטי מושך אותך אליו. באור הפנס הנוקשה את רואה לראשונה את פניו. את התווים הסלביים הפראיים. בדיוק כפי שהתריע הפיהרר. יש כאן רעב. צורך. רעב וצורך בך.
    הוא שוב צועק עלייך, הפעם ברוסית. ״פְּריקָהדיטָה!״
    ״אני לא מבינה!״ את אומרת. ״אני רק בת שלוש־עשרה.״
    ״קוֹם מִיט מִיר!״ אבל אין לו צורך לפקוד עלייך, הוא פשוט גורר אותך איתו דרך המכרה המלא מים, גופך הצעיר והצנום מחוסר תזונה חסר משקל בשבילו, כל אחד מצעדיו משגר חִצי כאב לאורך רגלך הפצועה. את שומעת את צחוק חבריו. ״ילדה יפה,״ הם מקניטים. ״ילדה יפה.״
    האור בחוץ מסנוור, למרות שהשחר הפציע רק לפני זמן קצר. חיילים. חיילים. מכל עבר. צוחקים. שורקים. מפריחים לאוויר נשיקות דמיוניות. את מנסה עכשיו ללכת, אבל כל צעד דומה יותר למעידה, והוא לופת את זרועך כמו במלקחיים. את מרגישה את הלחות איפה שהרטבת את עצמך.
    הוא לוקח אותך לבקתה. בקתת המכרה העשויה פח־גלי מחליד, שבה נהגת לשחק עם דאגנה לפני המלחמה, לפני הגיהינום הזה. את שיחקת את תפקיד אם הבית, והיא את בתה הסוררת שתמיד ניסתה בפעלולים שונים לגרום לך לנזוף בה. הוא פותח את הדלת, משליך אותך לרצפה וסוגר את הדלת מאחוריו בבעיטה.
    ״ילדה יפה,״ הוא אומר, ורק בוהה בך לרגע וחוזר על דברי העידוד החייתיים של חבריו החיילים. ״ילדה יפה.״
    את נסוגה אחורה על הרצפה לעבר פינת הבקתה, על הלכלוך והפסולת. את רואה אותו פותח את חגורתו, מסתער עלייך כשמכנסי מדיו יוצרים שלולית סביב כפות רגליו. ואז הוא גוהר עלייך. תולש ממך את בגדייך, מצמיד את ידייך מטה בזמן שאת מנסה לשרוט את עיניו, דוחף את פניו המצחינות כלפייך כדי לנשק אותך.
    ואז את מוותרת. את פשוט שוכבת על הגב ומאפשרת לו לעשות כרצונו.
    כמעט ברגע שהוא גומר הוא מוכן להתחיל מחדש. ואז הדלת נפתחת וחייל שני נכנס פנימה. עם אותו מבט רעב. מתוך ערפל הכאב חודרת אלייך ההכרה בבושה, בסירחון הנודף מהאיש המטונף הזה, ובכך שמה שסיפרו לך ב״אגודת הנערות הגרמניות״ היה נכון.
    הפיהרר צדק.
    חיילי הצבא האדום אכן גרועים מחיות פרא.
    • דייוויד יאנג
    • דייוויד יאנג

      דייוויד יאנג נולד בקרבת העיר הַאל שבאנגליה. בעקבות הפסקת לימודי מדעים באוניברסיטת בריסטול, עבר ללמוד מדעי הרוח בבריסטול פוליטכניק. לאחר עבודות מזדמנות שכללו ניקוי השירותים בספינת מעבורת והובלת בשר, החל דייוויד לכתוב לעיתונים אזוריים, לסוכנות ידיעות לונדונית, לתחנות רדיו בינלאומיות ולמערכות חדשות של ערוצי טלוויזיה. כיום הוא כותב מצריף שבגינת ביתו ובזמנו הפנוי אוהד את קבוצת הכדורגל ״האל סיטי״. ספרו הראשון ״ילדי השטאזי״ (פן הוצאה לאור/ידיעות ספרים, 2016) היה לרב־מכר בינלאומי וזכה בפרס היוקרתי ״רומן המתח ההיסטורי של השנה״ בבריטניה. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר @djy_writer.

     
  • המלצות נוספות
    • אל תגיד כלום
    • הפלישה
    • הניקס
    • פרשת קולומבוס
    • ילדי השטאזי
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • הצל של אמי
    • ספינת הכלות
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • עמוד האש