השיבה מהודו

א

עכשיו היה החתך מוכן לתפר. המרדים נתקף קוצר־רוח ושמט את המסיכה מעל פניו, וכאילו מכונת ההנשמה הגדולה, המהבהבת במיספריה המתחלפים, לא מספקת אותו עוד, קם ממקומו, נטל בעדינות את היד הדוממת להרגיש את הדופק החי, אחר חייך בחביבות אל האשה העירומה השקועה בתרדמתה, וקרץ אלי. אבל אני לא שעיתי לקריצתו, כי עיני לא היו מרפות מפרופסור חישין, לדעת האם יסיים בעצמו את התפירה או יטיל אותה על אחד מאיתנו. רעדה עברה בלבי, שהנה שוב יפסחו עלי ויתנו ליריבי, המתמחה השני, לסיים את המלאכה. בנקיפת לב עקבתי אחר תנועות ידיה של האחות הרחוצה, שהיתה חוזרת ומספיגה את שארית טיפות הדם מן החתך הארוך והישר, הפעור בבטן האשה. כאן דווקא אפשר להצליח בקלות, חשבתי במרירות, ולגמור את הניתוח בתפר אלגאנטי ממש. אבל לא נראה שחישין מתכוון לוותר למישהו על מלאכת התפירה. אף־על־פי שכבר שלוש שעות רצופות לא הירפה ממקומו, נבר עכשיו, באותו ריכוז עליון שבו התחיל את הניתוח, בערימת המחטים למצוא את מבוקשו. לבסוף נמצאה לו המחט הראויה והחזיר אותה ברוגז לאחות לחיטוי נוסף. האומנם יש לו התחייבות נוספת לאשה הזאת, שגם את החתך הוא מקפיד לתפור במו ידיו? או אולי נתנו כאן תשלום בסתר? לאט נסוגותי מעט משולחן הניתוחים, מתנחם שלפחות הפעם תיחסך ממני עוגמת־נפש, למרות שהמתמחה השני, שקלט כנראה אף הוא את כוונת המנתח לתפור בעצמו, התמיד בעמידתו הדרוכה סמוך מאוד לבטן הפעורה.
אז ניכרה תכונה ליד הדלת הגדולה, ומבעד לאחד מצוהריה עלו רעמה מתולתלת אפרפרה מאוד ויד מונפת בתנועה נלהבת. המרדים זיהה את העומד ומייד חש לפתוח את הדלת, אבל הגבר שחדר לאגף ללא חלוק רופאים וללא מסיכה היסס בכל־זאת להיכנס לחדר־הניתוח עצמו, ורק קרא בקול בוטח ורענן: ״עדיין לא גמרת?״ המנתח היפנה את מבטו ואז נופף ידו בתנועה חברית, ואמר, ״מייד אני בא,״ ושב ורכן להמשיך במלאכה, אבל לאחר דקות אחדות חדל, והחל מחפש סביבו, עיניו נתקלו בעיני ונדמה שרצה לומר לי משהו, אלא שהאחות הרחוצה, שיודעת תמיד לקרוא את נפש אדונה, חשה בהיסוסיו, ואמרה חרש אבל בתקיפות, ״אין בעיות פרופסור חישין, דוקטור ורדי יוכל לגמור,״ והמנתח ניענע מייד בראשו בהסכמה, העביר את המחט למתמחה שעמד לידו, נתן הוראות אחרונות לאחיות, קרע את המסיכה בתנועה נמרצת, הושיט ידיו לאחות הצעירה, שהסירה מהן את הכפפות, ובטרם ייעלם מן החדר חזר ואמר, ״אם יהיו בעיות אני בהנהלה, אצל לזר.״
פניתי אל שולחן הניתוחים, חונק את העלבון והקינאה, שלא יתפרצו ממני במבט או בתנועה. ובכן, הירהרתי בייאוש, אם גם הנשים לצידו, אין עוד ספק מי ייבחר להישאר במחלקה בעוד חודש, כשתיגמר תקופת הניסיון של שנינו, ומי ייאלץ לנדוד בין בתי־חולים אחרים לחפש לו מקום־עבודה. זה האות הברור לסופי במחלקה הכירורגית. אבל התייצבתי בשלווה ליד חברי, שכבר החליף את המחט שנתן לו חישין במחט אחרת, והייתי מוכן לחלק עימו את האחריות לשלב האחרון של הניתוח, עוקב אחר החתך המתאחה במהירות באצבעות זריזות וחזקות. לו היה החתך הזה בידי, הייתי משתדל לתפור אותו בקפדנות גדולה יותר, שלא לפגום ולו במילימטר בקווי המיתאר המקוריים של הבטן הנשית החיוורת מאוד, שלפתע עוררה בי חמלה עמוקה. וכבר המרדים, דוקטור נקאש, מתכונן ל״נחיתה״, כלשונו, מכין את הפרדת צינורות ההנשמה, משחרר מן הוורידים את המחט המטפטפת של האינפוזיה, מזמזם בעליזות, וחוזר ומציץ בלי הרף לתוך ידיו של המנתח, כדי לקבל את הרשות להחזיר את הנשימה לבעליה. עדיין שקוע כולי בעלבוני, חשתי שיד קלה נוגעת בי. אחות צעירה, שנכנסה חרש לחדר, מסרה לי בלחישה שראש־המחלקה מחכה לי בחדרו של המנהל האדמיניסטרטיבי מר לזר. ״עכשיו?״ היססתי. והמתמחה השני, ששמע את הלחישה, החל מזרז אותי, ״לך, לך, זה בסדר, אני כבר אגמור הכל בעצמי.״
ובלי לשמוט את המסיכה נחפזתי מתוך האפילה הזוהרת של חדר־הניתוח, חולף על־פני צחוק הרופאים והאחיות בחדר־התה, משחרר את לחצן הדלת הגדולה החוסמת את האגף, ויוצא אל אולם־ההמתנה המוצף אור צהריים, רק שם נעצרתי להסיר את המסיכה. איש צעיר ואשה מבוגרת זיהו אותי מייד ומיהרו אלי. ״מה איתה? מה איתה?״ ״בסדר,״ חייכתי, ״הניתוח נגמר, עוד מעט יוציאו אותה.״ ״אבל מה איתה? מה איתה?״ חזרו והתעקשו. ״בסדר,״ אמרתי, ״אל תדאגו, היא נולדה מחדש,״ ובעצמי התפלאתי על נוסח דברי, הרי לא היה זה כלל ניתוח מסוכן, ופניתי מהם, ממשיך בדרכי, עדיין בבגדי המנתח הירקרקים המרובבים בדם, המסיכה שמוטה על צווארי, המיצנפת על ראשי, מרשרש בשקיות הניילון הסטריליות שעל נעלי, לוכד את המבטים העוקבים אחרי פה ושם, עולה במעלית לאכסדרה הגדולה ופונה אל אגף ההנהלה, מעמיק אל תוך חדרי מזכירות שמעולם לא הזדמנתי אליהם, ומוסר לבסוף את שמי לאחת המזכירות שקמה לקבל את פני, מבררת כבר בחביבות איזה קפה אשתה, ומעבירה אותי דרך טרקלין-ישיבות מהודר וריק אל חדר גדול, מחופה וילונות, שרהיטיו אזרחיים מאוד - ספה וכורסאות, ועציצים גדולים שטרפיהם מטופחים היטב. מנהל המחלקה, פרופסור חישין, היה מעיין שם במשהו, שרוע בנינוחות, בגדי המנתח שלו כלא היו. כשנכנסתי מיהר לחייך בידידות והורה עלי למנהל בית־החולים שעמד לידו. ״הנה, זה האיש האידיאלי בשבילך.״
מר לזר לחץ בחוזקה ובחום רב את ידי והציג את עצמו, בעוד חישין מלבב אותי בעיניו, מתעלם מן הקיפוח הכואב שקיפח אותי לפני שעה קלה, ורק מסמן לי בתנועת־יד עדינה להסיר את מיצנפת המנתחים ואת שקיות הניילון. ״הניתוח הרי נגמר,״ אמר במיבטא ההונגרי הקל שלו, ועיניו מרצדות באירוניה הבלתי־נלאית שלו, ״ואפילו אתה יכול כבר לנוח.״ ובעודי מסיר את השקיות מנעלי ותוחב את המיצנפת לכיסי ומושיט יד אל כוס הקפה, החל חישין לספר ללזר את תולדות חיי, שמעולם לא שיערתי שהוא בקי בהם בנאמנות ובדיוק כאלה. ומר לזר הוסיף לעמוד כנגדי ולבחון אותי בעיניים יוקדות, כאילו גורלו תלוי בי. לבסוף סיים חישין ואמר, ״אפילו שאתה רואה אותו בבגדים של מנתח, אל תטעה. הוא בראש־ובראשונה פנימאי מצויין, כאן הכוח האמיתי שלו, ובמחלקה שלנו הוא עדיין מתעקש להישאר רק בגלל שהוא מאמין, בטעות גמורה, שבפיסגת הרפואה מונחת סכין קצבים.״ ואגב דיבורו הניף סכין דמיונית וחתך את ראשו, לועג כביכול דווקא לכלי שניגן בו בווירטואוזיות כזו. והמשיך וצחק בידידות, וכמבקש לטשטש את חומרת גזר־הדין הסופי על עתידי במחלקה, הושיט יד והניחה על ברכי, ושאל ברכות, בנימה אינטימית לא מוכרת, ״ובהודו כבר היית?״
״הודו?״ התפלאתי, ״הודו? למה דווקא הודו?״ אבל חישין צחק, נהנה מן ההפתעה הקטנה שלו, ״כן, דווקא הודו, כי הנה לזר מחפש רופא שיתלווה למסע קטן להודו.״ ״להודו?״ חזרתי וקראתי, מתקשה עדיין להתחבר לידיעה. ״כן, להודו, בדיוק. למה אתה נבהל? כי דווקא משם, מהודו, צריך ללוות חזרה ארצה אשה צעירה חולה.״ ״חולה במה?״ שאלתי מייד. ״לא דבר נורא,״ הרגיע חישין, ״אבל בכל־זאת מחייב קצת זהירות. הפטיטיס חריפה, וירוס בי כנראה, שהסתבכה לנו קצת וגרמה להדרדרות. ואף שהמצב כנראה מתייצב, חשבנו פה כולנו שמוטב להחזיר את הגברת מהר הביתה. כי בלי לפגוע בכבודו של שום רופא הודי, עדיין אצלנו אפשר לתת לה את ההשגחה הכי טובה.״ ״אבל מי זאת בכלל? מי האשה הזאת?״ חזרתי ושאלתי בטרוניה שהלכה וכבשה אותי. ״זאת הבת שלי,״ יצא סוף־סוף המנהל האדמיניסטרטיבי משתיקתו, ״היא נסעה לפני חצי שנה לטיול במזרח־הרחוק, ולפני כחודש תפסה אותה הצהבת הזאת, וצריך היה לאשפז אותה בעיר שקוראים לה גאיה, במזרח הודו, בין ניו־דלהי לכלכותה. בהתחלה כנראה לא רצתה להדאיג אותנו וניסתה להסתיר את המחלה, אבל חברה שהיתה איתה חזרה לפני יומיים והביאה מיכתב ממנה, עם קצת פרטים על המחלה, ואפילו שחישין ועוד חברים מבטיחים שאין כאן משהו מסוכן, כולם משוכנעים שכדאי להחזיר אותה מהר הביתה, לפני שיתחילו סיבוכים. חשבנו שטוב יהיה אם גם רופא יתלווה, למיקרה הצורך, ובשבילו זה יכול להיות גם טיול נחמד. כל המסע הזה, הלוך וחזור, כבר בדקתי עם סוכנות־הנסיעות שלי, יכול להיגמר בשנים־עשר יום, מקסימום שבועיים, וגם זה רק בגלל שהיא שם בגאיה, מקום קצת נידח, שאין אליו הרבה רכבות וטיסות. את האמת, ניסיתי בהתחלה לפתות את הפרופסור שלך, שמעולם לא היה בהודו ויכול היה להתרענן קצת, אבל הרי אתה מכיר אותו כמוני, תמיד הוא בטוח שהוא עסוק, וכשהוא פנוי הוא מעדיף לנסוע לאירופה ולא לאסיה. אבל הבטיח שימצא לנו רופא מחליף במקומו, אידיאלי לא פחות.״
אידיאלי למה? ירד עלי דיכאון, ללוות בחורה עם הפטיטיס ברכבות ישנות בהודו. אבל שתקתי והפניתי ראש אל המזכירה שנכנסה לחדר וסיפרה על מישהו שמחכה כבר זמן ממושך למנהל. ״רק אל תזוזו,״ דרש לזר, ״מייד אני נפטר ממנו,״ ונעלם, מותיר את שנינו זה מול זה. ואני ידעתי שחישין כבר חש את אכזבתי ומרירותי נוכח ההצעה המשונה הזאת, כי הנה קם לפתע ממקומו ונעמד לפני מלוא קומתו הגבוהה והחל לדבר אלי ברכּוּת: ״שמע, אני מרגיש שזה לא מלהיב אותך לנסוע כך פתאום להודו, אבל אני במקומך הייתי מקבל את ההצעה. לא רק בגלל טיול מעניין, ובחינם, למקום שמי יודע מתי תגיע אליו בימי חייך, כי אפילו שאתם הצעירים חושבים שבסוף תגיעו לכל מקום בעולם, אני אומר לך מניסיון של נסען לא קטן כמוני - בסוף לא מגיעים, רק חוזרים ונדבקים לאותם מקומות, אבל לא זה החשוב, אלא האיש עצמו, עקיבא לזר, שתוכל לקשור אתו קשר עמוק במסע, כי זה אדם שתמיד יועיל לך אם תרצה להמשיך לעבוד פה, בבית־החולים, למשל במחלקה הפנימית, או במחלקה אחרת. כי הגיעה השעה שתדע, שבית־החולים הזה מתנהל מהחדר הזה. זה האיש שמחזיק בידיו את קצה המושכות, לא הרפואיים אלא האמיתיים. חוץ מזה, במיקרה הוא גם אדם חביב והגון. לכן שמע לי, אל תסרב. כדאי לך לנסוע. מה תפסיד? לכל היותר זה יסתכם בשבילך בהרפתקה נחמדה. וממילא בהפטיטיס הזאת אין הרבה מה לטפל. אני לא מאמין שהגברת הצעירה הזאת הספיקה לעשות לה פגיעה ממשית בכבד או בכליות, אבל גם אם עשתה, זה לא סוף העולם, הטבע בסוף ישקם את עצמו. אתה רק תצטרך לשמור שלא יופיעו דימומים פתאומיים, ושרמת הסוכר בדם לא תרד, וכמובן לשמור שלא תקפיץ בלי סיבה את החום. אני ארכז בשבילך כמה מאמרים טובים בנושא, ונשב מחר להתייעץ עם פרופסור לוין מהפנימית, הוא ממש משוגע על הפטיטיס ויודע עליה גם כל מה שלא צריך לדעת. חוץ מזה, נסדר לך חבילה נחמדה של ציוד ותרופות, כך שתהיה מוכן לכל תקלה. ובכלל, אם תרצה, בדרך חזרה, באירופה, תוכל להיפרד מהם ולהוסיף לך חופשה. לא האמנתי כשראיתי בתיק האישי שלך - בכל השנה שהיית אצלנו לקחת לך עד עכשיו רק יום חופשה אחד?״
אם כן, הוא כבר רוצה לסלק אותי, נלפַּתִּי צער; אפילו לא ממתין עוד חודש עד תום שנת הניסיון שלי. לא יתכן. ואז חזר לזר, איש ממוצע קומה, חסון ונמרץ בתנועותיו. ״אם כן?״ שאל בחיוך מנהלים רחב, ״סיכמנו.״ אלא שחישין בלם מייד בתבונה. ״רגע לזר, מה זה? יש לאדם זכות לחשוב קצת.״ ״ודאי ודאי,״ ענה לזר והציץ בשעונו, ״אבל עד מתי? יש כל-כך הרבה סידורים טכניים לנסיעה הזאת, ואני תיכננתי לצאת לדרך מחרתיים, כדי לתפוס את הטיסה של יום שלישי מרומא.״ אבל כיוון שחש איום של סירוב בשתיקתי המתמשכת, הפסיק ללחוץ והציע שאבוא הערב לביתו לדבר על הפרטים ולהחליט בשקט. לכך לא יכולתי להתנגד, גם הרגשתי ששני הגברים התקיפים הללו לא ירפו ממני אם אתחיל להתנגד עכשיו. ותיכף נרשמה הכתובת הפרטית על פיסת נייר, וניתן גם הסבר איך להגיע. אבל כשעמדתי לצאת את החדר קרא לעברי, ״רגע, שכחתי, האם אתה בכלל נשוי?״ וכשהנעתי בראשי לשלילה, התעודדה רוחו בבת-אחת, והוא פנה אל חישין בתימהון, ״אם כך, על מה יש לו לחשוב?״ ושניהם צחקו בטוב־לב.
ובשעות אחר־הצהריים, שהפכו סגריריות מאוד, בהתרוצצות בין מיטות החולים במחלקה לטיפול־נמרץ, ובמאבק לעצור דימום לא־צפוי שפרץ באשה הצעירה שנותחה בבוקר, גמרתי בדעתי לסרב. אם רק לשם מסע משונה כזה להודו הפכתי אידיאלי בעיניו של ראש-המחלקה, למה לוותר על החודש האחרון שמגיע לי? והרי כל יום אני לומד כאן דברים חדשים ומרתקים, ובחדר-ניתוח מסעירה אותי כל דקה, ואפילו רק של התבוננות. מה יתן ומה יוסיף לי מסע פתאומי כזה להודו באמצע החורף? אבל עם דימדומי היום, כשחזרתי רטוב ועייף לדירתי והתכוננתי לטלפן למר לזר ולהודיעו על הסירוב ולבטל את הפגישה שנקבעה, חשבתי שבכל־זאת רצוי לא להעליב כך אדם שאולי יוכל להועיל לי פעם. לפחות אשמע בנימוס את הפרטים, לפני שאני מסרב סופית. מיהרתי להתקלח ולהחליף בגדים, וטילפנתי להורי בירושלים, וכיוון שידעתי עד כמה חשובה בעיניהם כל תנועה קלה בקריירה שלי, נזהרתי לא לצער אותם עדיין ולא לתת להם שום רמז שימי במחלקה הכירורגית ספורים ובקרוב אצטרך לנדוד בין בתי־החולים בחיפוש אחר עבודה. ובשעה שמונה נסעתי לצפון העיר, אל בית דירות שניצב בשדירת אילנות רחבה, שרחשה מרוח ומגשם. עטפתי את האופנוע בכיסוי הברזנט שלו, אבל לאחר שראיתי שהגשם מתחזק נמלכתי בדעתי וגררתי אותו אל מתחת לעמודי הבניין. שם, בקומה העליונה, בדירת־גג נאה וגדולה, חיכה לי חסר־מנוחה מר לזר, לבוש חולצת פלאנל אדומה ורחבה, שהפכה אותו מגושם ומבוגר יותר. ״אבל איך שכחתי להגיד לך להביא את הדרכון שלך?״ קידם את פני בטרוניה, ״האם הוא בכלל בתוקף? מתי יצאת לאחרונה מן הארץ?״ ואני, שלפני שנתיים, בתום לימודי הרפואה, יצאתי לטיול קצר באירופה, לא זכרתי כמובן אם הדרכון בתוקף, וגם ניסיתי להדוף בחיוך נבוך את הלהיטות ולהבהיר, שלמרות שהגעתי לפגישה שנקבעה, עדיין אני מתלבט מאוד, ובאתי רק לשוב ולשמוע כדי לחשוב. ״מה יש כאן לחשוב?״ קרא לזר בתימהון ובמין כעס ילדותי, ״אבל אם אתה מתעקש, בוא תראה לאיפה אני רוצה לקחת אותך, ואל תיבהל, גם אם זה נראה על המפה כמו קצה העולם, אפשר יהיה בשבועיים לנסוע ולחזור, ואפילו לראות כמה דברים יפים בדרך, כי גם אני לא רוצה לעשות מזה רק מסע עינויים.״ והוא משך אותי לחדר־אורחים גדול ויפה, ונער כבן שבע־עשרה, בחולצה כחלחלה של בית-ספר, דומה מאוד לאביו, רק שערותיו ארוכות ורכות, קם מייד ממקומו ועזב את החדר. על שולחן זכוכית נמוך היה פתוח אטלס גדול, וסביבו היו מפוזרים אלבומי תמונות ומדריכי־ נסיעות. ״גם עלינו,״ התנצל לזר, ״לא רק עליך, נחת הסיפור הזה. אתמול דופקת פתאום בחורה בדלת ומביאה את המיכתב. אבל תחילה בוא תראה היכן אנחנו נמצאים. כאן ניו־דלהי, וזאת בומביי, והנה כלכותה, מין משולש כזה, וזאת גאיה, עיר נידחת אבל קדושה, עם מיקדשים מסביב. מחר יפגישו אותי בירושלים עם מישהו שלפני שנים אחדות בילה שם כמה חודשים, וממנו כבר אפשר יהיה להוציא תמונה ברורה יותר על המקום ומה מחכה לנו שם. אבל הנה, רגע, קודם כל תכיר, זאת אשתי.״
ולחדר נכנסה לאט אשתו, ברונטית שמנמנה ממושקפת, כבת ארבעים־וחמש, ממוצעת קומה, שערותיה אסופות על ראשה בפקעת קצת מרושלת, עיניה בורקות כלפי בחיוך גלוי וחריף מאוד. קמתי ממקומי, ובעלה הציג אותי בשמי, והיא ניענעה בראשה בחביבות ותיכף התיישבה מולי במין תנועה נסיכית, משכלת רגליים ארוכות שלא התאימו לכובד זרועותיה וכתפיה, מתבוננת איך בעלה ממשיך להתוות דרכים על מפת הודו ולחשב זמנים, ובעודי מנסה לעקוב אחריו ולהבין איך הוא מתכנן את מסלול המסע, חשתי שעיניה מוסיפות כל אותה עת לבחון אותי, וכשהגבהתי אליה את מבטי שבו ונדלקו עיניה באחת באותו חיוך חריף מלבב ושופע, וראשה נע קלות בתנועה של אישור פנימי. וכאילו חשה בהיסוס שמכרסם בתוכי, קטעה לפתע את בעלה, ופנתה אלי הישר, בקול שהיתה בו בהירות, ״אתה חושב שבאמת תוכל להתפנות מבית־החולים ולנסוע ליותר משבועיים?״ ובעלה, שהוטרד מאוד משאלתה, הקדים להשיב במקומי ברוגזה, ״ראשית, למה את כבר אומרת יותר משבועיים? מה פתאום? זה יהיה פחות. הלוא גם אני מוכרח להיות כאן חזרה ביום ראשון בעוד שבועיים; ושנית, למה שלא יוכל להתפנות? יוכל כמה שירצה. חישין נותן לו שיחרור מלא, ואת הנסיעה הזאת יוכל לקחת על חשבון חופשה, או, אם ירצה, בתור ימי־עבודה רגילים, שאנחנו כבר נמצא דרך לכסות לו.״ אבל אשתו קטעה מייד את דבריו בהתמרמרות, ״למה על חשבון החופשה שלו? למה הוא צריך להקריב בשבילנו את החופשה שלו?״ ושוב הישירה מבטה אלי ואמרה בקול בהיר ותקיף, שלא הלם את שמנמנותה הרכה, ״אתה תחשוב ותברר מה מגיע בעבור נסיעה כזאת, ואנחנו נשלם לך כמובן כל מה שתבקש.״
לפתע הרגשתי מחנק בדירה הגדולה והמהודרת הזאת. ושני האנשים המבוגרים היושבים לפני נראו רבי כוח והשפעה. ״זאת בכלל לא שאלה כספית בשבילי,״ התחלתי מתאדם מעט, ״גם באמת צברתי הרבה ימי חופשה, אבל אם אני נוסע עכשיו, אפילו רק לשבועיים, הרי זה כאילו כבר סיימתי את שנת הניסיון במחלקה הכירורגית, וחבל לי על כל יום שם.״ ״במחלקה הכירורגית?״ שאלה האשה. ״כן,״ עניתי, ״התחלתי בכירורגיה, ובזה אני רוצה להמשיך.״ ״בכירורגיה?״ אמרה האשה, מתבוננת בתימהון אל בעלה, ״חשבנו שאתה עובר לפנימית, או למחלקה אחרת, כי חישין סיפר לנו שאתה לא ממשיך בכירורגיה.״ רעד של כאב אמיתי עבר בתוכי לשמע גזר־הדין הסופי יוצא מפורש מפיה של האשה הזרה, שדיברה על עתידי בפשטות כזאת. אם כן, הירהרתי באימה, אין כאן אפילו שאלה של מקום או של תקן, אלא קביעה מקצועית ברורה נגדי, וכאילו קמה צלליתו של חישין וניצבה עכשיו מאחורי האשה שלא חדלה מלבחון אותי בעיניה המחייכות. ״מה פתאום מחלקה־פנימית?״ פרצתי בעווית של ציחקוק מר, ״אפילו אם יש לחישין הסתייגויות, עדיין איני מוותר על כירורגיה. יש בתי־חולים אחרים, ואם לא בארץ אז בחוץ־לארץ, למשל באנגליה, וגם שם אפשר לצבור ניסיון מצויין.״ ״אנגליה?״ תהתה מרת לזר וחיוכה הלבבי נעלם. ״כן, הורי עלו לארץ מאנגליה, ומהם קיבלתי אזרחות אנגלית שמאפשרת לי לעשות שם התמחות בלי בעיות.״ פניו של מר לזר, שהוויכוח ביני לבין אשתו לא עניין אותו, זרחו עכשיו, ״אם כן צדקתי, ראיתי בתיק האישי שלך שהוריך נולדו באנגליה ואמרתי לעצמי, אולי יש לו גם אזרחות בריטית, וזה יועיל לו במסע להודו. אתה גם בטח שולט באנגלית.״ ״שולט? לא הייתי אומר,״ אמרתי בקרירות, שב ומנסה להדוף את להיטותו של האיש הזה, שכל־כולו משועבד לתכלית הנסיעה שלו, ״נולדתי ולמדתי בארץ, והאנגלית שלי היא כמו של כולם, זאת אומרת די צולעת, וגם עם הורי בדרך־כלל אני מדבר עברית, אבל כמובן, בגלל שאני שומע אותם מדברים לפעמים אנגלית ביניהם, יש לי יותר קלות עם השפה, לא שליטה, אבל קלוּת,״ חזרתי ודייקתי. אבל ללזר נראה שגם הקלות מספיקה, והוא חייך אלי בשביעות־רצון גלויה, נראה שדבר לא יוכל עוד לפגום במעלותי כמועמד למסע שלו, ועכשיו פנה אל אשתו בתימהון, ״אבל רגע, מה זה פה? צריך לתת לאורח משהו לשתות, מרוב דיבורים אנחנו שוכחים את עצמנו.״ אולם האשה כמו קפאה עכשיו בפינת הספה, ורק חייכה אל בעלה, ״הכי טוב שתבשל קפה תורכי חזק, כולם תשושים פה.״
לזר מיהר לקום ממקומו. ״אתה לא תתנגד לקפה תורכי,״ פנתה אלי אשתו, וכמו להוכיח שאפילו אם אתנגד לא תקום ממקומה, שלפה סיגריה דקה והחלה מעשנת, וכשנעלם בעלה במיטבה שוב הבריקו עיניה באותו חיוך חריף, והיא רכנה אלי מעט והחלה מדברת בגילוי־לב בקולה הכמעט חרישי אבל הצלול מאוד, ״אני מרגישה שאתה עדיין מתלבט. זה טבעי. כי באמת, מה פתאום שבן־אדם יקום מהיום למחר וייצא למסע להודו; ואם אתה מרגיש שאנחנו מנסים להפעיל עליך לחץ וזה מעצבן אותך, אתה צודק לגמרי. אבל תבין שגם אנחנו במצוקה, מוכרחים להחזיר את הבת מהר הביתה, זאת מחלה - ואת זה אתה יודע טוב ממני - שמחלישה ומתישה. לפי הסיפור של הבחורה שהביאה את המיכתב, היתה כבר הדרדרות; ולא רק חישין, גם רופאים אחרים שהתייעצנו איתם ממליצים מאוד שיתלווה רופא מוסמך. לפני שנכנסת לכאן טילפן חישין והזהיר אותנו שלא ניתן לך להתחמק, כי לדעתו אתה מועמד אידיאלי.״ ״שוב אידיאלי,״ קטעתי אותה בצחוק נרגז שהחל לנבוע ממני באופן מוזר, ״חישין מגזים מאוד. באיזה מובן אידיאלי? למה אידיאלי? אולי, כמו שאומר בעלך, בגלל הדרכון האנגלי שלי.״ האשה צחקה בהשתאות. ״מה פתאום? אומנם דרכון כזה לא יזיק במסע להודו, אבל לא זאת היתה הכוונה של חישין, הוא באמת אוהב אותך מאוד. הוא דיבר על השקט שלך, על החביבות, ועל טביעת־העין הקלינית המעולה שלך, ובעיקר על האיכפתיות העמוקה.״ היא דיברה בחום, בהתלהבות, היו בלשונה בהירות ויכולת ניסוח, אבל גם איזו צביעות, נטיה להגזמה. אי אפשר היה לדעת אם חישין אכן הרעיף את השבחים הללו, או שהיא ממציאה מחמאות לפתות אותי. השפלתי את עיני, אבל לא ידעתי כיצד אפסיק אותה. לבסוף שמטתי את ידי בעייפות ושאלתי, ״בת כמה היא בכלל, הנערה הזאת שלכם.״ ״נערה?״ צחקה האם, ״היא בכלל לא נערה. היא בת עשרים־וחמש. אפילו הספיקה ללמוד שנתיים באוניברסיטה. הנה, אם אתה רוצה לקבל מושג תסתכל בתמונות ששלחה לפני חודשיים, לפני המחלה,״ והיא הרימה את האטלס והזיזה את מדריכי־הנסיעות, ומצאה לבסוף מעטפה מנייר ירוק וגס, ושלפה משם שתי תמונות של אשה צעירה שתווי פניה יפים ועדינים. בתמונה אחת עמדה לבדה ומאחוריה נהר ענק שדמויות עירומות כורעות בו, בתמונה אחרת ניצבה בפתח מיבנה שנראה כמו מיקדש הודי, ובחור ובחורה מחבקים אותה משני עבריה.
כשחזרתי לביתי החלטתי, חרף השעה המאוחרת, לטלפן להורי ולשמוע את דעתם. ולהפתעתי - אמי, שעדיין היתה ערה, ואבי, שהתעורר משנתו, היו מאוחדים בדעתם שאסור לי לדחות הצעה כזאת של מנהל בית־החולים. ״זה רק המנהל האדמיניסטרטיבי,״ חזרתי והסברתי, אבל אבי התעקש, ״אדרבא,״ ובגלל עייפותו הרבה החל מדבר פתאום אנגלית, ״אלה האנשים שמחזיקים בכוח האמיתי, כי הם קבועים במקומם, והשאר מתחלפים סביבם, וגם פרופסור חישין שלך יכול יום אחד להתעופף מסיבה זו או אחרת, ותמיכה טובה של מנהל אדמיניסטרטיבי לא תזיק לך בעתיד.״ ״לא כך זה מתנהל, אבא,״ רטנתי בעייפות, ״זה לא פשוט כל־כך.״ אבל הורי היו איתנים בהתלהבותם. ״רק אל תמהר לסרב, בית־החולים לא בורח, והשנה עבדת כל־כך קשה שמגיעה לך חופשה.״ ״בהודו?״ ליגלגתי, ״איזה מין חופשה יכולה להיות שם?״ אבל עכשיו החלה אמי מדברת בזכות הודו. היה לה דוד ששירת שם בין שתי מלחמות-העולם, והיא זכרה שהיה מאוהב בהודו ולא חדל לתאר את קסמיה. ״זאת היתה הודו אחרת לגמרי,״ ניסיתי לצנן אותה, אבל אמי התעקשה, ״שום דבר בעולם לא נהיה אחר לגמרי, ואם היו שם פעם קסם ויופי, משהו מהם ודאי נשאר, ולמסע קצר כזה בהחלט יספיקו לך.״ הייתי מופתע מתגובת הורי. שיערתי שחרדתם הקבועה תגרום להם להשתדל להניא אותי מן הרעיון, והנה גם הם מצטרפים ללוחצים. ״אני לא רואה שתהיה לי חופשה במין מסע כזה,״ חזרתי ורטנתי בטלפון, ״וגם אין לי צורך עכשיו בחופשה, במחלקה כל-כך מרתק, שחבל לי על כל יום. על כל פנים, עוד אחשוב הלילה. הבטחתי לתת תשובה סופית מחר בבוקר,״ ניסיתי לסיים את השיחה. אבל הורי לא הירפו. ״ואפילו,״ טען אבי, ״נניח שהנסיעה עצמה להודו לא מושכת אותך עכשיו, הלוא יש כאן בני־אדם שמבקשים ממך עזרה, וזאת הזדמנות לעשות מיצווה.״ ״מיצווה?״ צחקתי, ״שום מיצווה אין כאן, אבא. הם רוצים לשלם לי תשלום מלא בעבור הנסיעה. שום מיצווה אין כאן, ובכלל - למה דווקא אני, כל בית־החולים עומד לרשותם, ובקלות אפשר למצוא רופא אחר שיעשה את המסע הזה בדיוק טוב כמוני.״
אבל בכך לא הייתי בטוח. כשעמדתי בפתח דירתם לפני פרידה, מבטיח לתת תשובה סופית השכם בבוקר, חזרו ואמרו שאם אסרב, כבר יהיה מאוחר למצוא רופא אחר ולשכנע אותו, ולקחת מישהו לא ידוע ולא מוכר לא עולה על דעתם. את זה עדיין נזהרתי לא לספר להורי, כי פתאום חשתי שהם מאוכזבים מן ההיסוס שלי, כמעט כועסים עליו, ולא רציתי לתת בידם נימוקים נוספים. בזמן האחרון הדאיגה אותם ההתמכרות הבלתי־נלאית שלי לעבודה בבית־החולים, כי חששו שאני הולך ומשתעבד אליה כל־כולי. ״כאן יש לך הזדמנות לצאת אל עולם שונה ולהתאוורר קצת,״ חזרה ואמרה אמי. ״עולם שונה? אולי,״ עניתי בכבדות, מושך את הטלפון אל חיקי וצונח עייף על המיטה, ״אבל האם אפשר יהיה להתאוורר שם?״ הורי נשתתקו. כאילו הצלחתי סוף-סוף להעביר בעד למרחק המפריד בינינו את כל כובד עייפותי. ״אבל מתי תהיה הנסיעה הזאת?״ שאלה אמי ברוך. ״מייד,״ עצמתי את עיני, מתכסה בשמיכה, ״האיש הזה רוצה שנטוס לרומא כבר מחרתיים.״ ״מחרתיים?״ נדהמה אמי, שלא שיערה שמדובר בנסיעה דחופה כל־כך. ״מה חשבתם? זה רציני. שם שוכבת בחורה חולה מאוד. מי יודע מה קרה לה באמת. אני מסביר לכם, זה לא בדיוק מסע תענוגות.״ ולפתע הרגשתי שהורי מרפים מן הלחץ. ״אם כן, באמת עוד צריך לחשוב. אולי אתה צודק. נישן על זה כולנו, ומחר נדבר שוב.״ עכשיו כבר הצטערתי שטילפנתי אליהם, כי ידעתי ששנת־הלילה הקצרה שלהם תתקצר עוד יותר בשל תשוקתם האין-סופית לחזור ולדון ביניהם עלי ועל תוכניותי, לא רק משום שאני בן יחיד ואהוב, אלא משום שאותו גליד קטן של רווקות צחיחה, שהחל מסתמן בתוכי בשנים האחרונות, הדאיג אותם אף־על־פי שאני רק בן עשרים־ותשע. הבחנתי בחמלה איך ניסו בשנה האחרונה לנווט אותי בעדינות אל החיים שמחוץ לבית־החולים, אולי גם מתוך אשמה על שבמשך שנות בית־הספר והאוניברסיטה לחצו עלי כל־כך להתמסר ללימודים. ובהשכמת הבוקר לא התאפקו ונחפזו לטלפן אלי, ואבי פתח ואמר, ״חשבנו בלילה על הנסיעה שלך להודו, ובאמת אולי מיהרנו. זאת תהיה נסיעה מייגעת ומיותרת.״ אבל לתדהמתם סיפרתי שרק לפני חצי שעה נתתי את הסכמתי, ועכשיו אני מבקש שימצאו את הדרכון הבריטי שלי, ויכינו גם מיזוודה טובה.
ובמקום שימחה ושביעות־רצון על ההחלטה החיובית נשמעו עכשיו בקולם מתיחות ודאגה, כאילו בדבריהם אמש לא התכוונו לנסיעה אמיתית אלא לנסיעה נפשית או רוחנית. האם בגללם שיניתי את דעתי? התעניינה לדעת אמי. הרגעתי אותם, לא, לא בגללם. שקלתי שוב את העניין בעצמי, ובאמת למה לא לנסוע? ואז מסרתי את הידיעה הלא־נעימה, שחישין מעדיף עלי את המתמחה השני. מי יודע, אולי באמת ידיו טובות יותר. דממה נשתררה מעבר לקו. ״חישין מעדיף את המתמחה השני עליך?״ נחרד שם אבי, לא מאמין. ״איך אפשר, בֶּנְגִ׳י?״ ולבי נחמץ על האכזבה שאני גורם לו. ״תתפלא, אפשר ואפשר ועוד איך אפשר,״ עניתי בעליצות מכוונת, ״לא נורא, ודווקא אולי טוב לנסוע עכשיו למקום רחוק, שמשם אפשר יהיה לחשוב לאן ואיך להמשיך.״ ובאמת, רוחי היתה טובה עלי, כאילו משהו השתחרר בתוכי. מרגע שהודעתי בשש־וחצי בבוקר, כפי שהוסכם, על נכונותי להצטרף, כמו טיאטאה מתוכי התרגשות המסע להודו את הקינאה והכעס. אשתו הרימה את הטלפון, ולרגע לא זיהיתי את קולה, שהיה צעיר ורענן ממראֶהָ אמש, ואף שדומה היה שהתשובה החיובית אינה מפתיעה אותה, כאילו עוד אתמול ידעה שלבסוף אשתכנע - בכל־זאת חזרה והודתה לי, ועוד שבה לבדוק אם אני שלם בהחלטתי, אלא שבעלה כבר איבד את סבלנותו וחטף את הטלפון והתחיל ממטיר הוראות ביעילות עצומה. הוא עצמו יוצא לירושלים למישרד־החוץ להיפגש עם איזה מומחה להודו וגם לקחת המלצות ומיכתבים, ואשתו היא שתשלים יחד אתי את הסידורים הנחוצים. ״ומה עם בית־החולים?״ שאלתי, ״בכל־זאת מחכים לי במחלקה, גם הבוקר יש ניתוחים.״ אבל לזר היה חד־משמעי. לבית־החולים אין מה לדאוג, זאת הממלכה שלו, וחישין בפירוש נתן הסכמה לוותר עלי. ״לא,״ חזר והוכיח אותי בתקיפות, ״מרגע זה תפסיק בבקשה לחשוב על בית־החולים ותתמסר אך ורק לסידורי הנסיעה, הזמן קצר. אחר־הצהריים נמצא זמן לשבת עם הרופאים והרוקח הראשי על החלק הרפואי של הנסיעה. כל אלה עניינים קלים, העיקר,״ הוא שוב כמעט שוכח, ״האם הדרכון הישראלי שלך בתוקף?״
אבל הדרכון שלי לא היה בתוקף. עוד בלילה בדקתי ונוכחתי. ולכן נסעתי בשעות הבוקר למרכז העיר למסור אותו לאשתו, עורכת־דין במקצועה, שותפה במישרד עורכי־דין גדול. כשיצאה אלי מחדרה לבושה שחורים, מאופרת מאוד, טופפת על עקבים גבוהים, לרגע כמעט לא זיהיתי אותה, אלא שחיוכה המבריק כבר החל מסמן אותה בשבילי. שוב הודתה לי על הסכמתי, ובחביבות, שעדיין נראתה מלאכותית ומוגזמת. הושטתי לה את דרכוני, והיא העבירה אותו מייד לאחת הנערות שישבו בקיטון המזכירות, גם הוציאה את פנקס־ההמחאות שלה וחתמה על כמה המחאות פתוחות ומסרה לה, ואמרה, ״הנה, תכיר, זאת חנה, והיא הבוקר מתמסרת רק לך, להכין אותך למסע.״ ובמישרד־הנסיעות, ביום חורף בהיר וצלול, מכותר בפוסטרים של אתרים יפהפיים, חשתי איך מתחילה ללבלב בתוכי חדוות הנסיעה הפתאומית. וכדי לזרז את התהליכים התגייסו שם שני סוכני־נסיעות להכין את כל הדרוש. וקודם כל בישרו לי ולנערה שהנוסעים להודו חייבים להציג לצורך קבלת האשרה תעודות־חיסון נגד חולירע ומלאריה, ושלא נשכח להודיע את זה גם ללזר ולאשתו. ״אשתו?״ תמהתי, ״למה אשתו?״ אבל במישרד־הנסיעות נרשם בבירור שאתמול אחר־הצהריים ביקשה מרת לזר להזמין גם בשבילה כרטיס פתוח. ״כנראה לא ידעה אז שאסכים להצטרף,״ ניסיתי להסביר להם, ״ולכן הכינה כרטיס גם לעצמה.״ ״יכול להיות,״ נעניתי בנימוס, ״אבל, מכל מקום, אל תשכחו למסור גם לה,״ פנו שני סוכני־הנסיעות אלי ואל הנערה בלשון רבים, כאילו ראו מעכשיו גם אותי אחראי למסע הזה. ואז חשתי בצֵל ראשון שהוטל על חדוות הנסיעה שזה עתה החלה מלבלבת בי. מדמה הייתי בנפשי מסע נמרץ, אולי אפילו מעט הרפתקני, של שני גברים, שגם אם יש ביניהם הפרש של עשרים שנה, עדיין אפשר שתצמח ביניהם חברות עדינה כמו זו שביחידת מילואים קטנה. אבל אם גם אשתו מצטרפת פה? הירהרתי בדאגה, האם לא תצא מזה נסיעה כבדה ומייגעת עם זוג הורים?
אבל האם עוד אפשר להתחרט? תהיתי ביני לביני, יושב בשעת בוקר מאוחרת מול דלפק הבנק ומחכה להקצבת מטבע־זר, ועדיין דרכוני, שתוקפו הוארך, אחוז בידיה הדקות והחזקות של הנערה, שהובילה אותי הבוקר ביעילות ממישרד למישרד וסידרה בשבילי את העניינים כאילו אני מוגבל במשהו. מה פתאום אשתו נוסעת? האם באמת בגלל דאגה רפואית, או שמא התחילה שם בהודו גם איזו התפרקות נפשית שעדיין מסתירים ממני, ולפיכך צריך לחזק את המשלחת. עדיין קיוויתי שתוותר ברגע האחרון. לא מצאו חן בעיני סגנון הדיבור החלק שלה והחיוכים האוטומטיים. אשה שמנמנה ומפונקת כזו רק תכביד על קלות המסע וגמישותו, חשבתי כשנפרדתי מן הפקידה שלה, מחזיר אלי את דרכוני ודוחה, כבר במשהו עלבון, את הצעתה שתמשיך ותלווה אותי ללישכת־הבריאות לקבל את החיסונים הנדרשים ואולי גם לשלם בעבורם. עליתי על האופנוע ונסעתי ללישכת־הבריאות ברחוב הארבעה, אלא שדלת חדר־החיסונים היתה סגורה בגלל שביתת אחיות שהוכרזה היום, ובעודי מסתובב במסדרון לחפש פיתרון, והנה הבחין בי ידיד ישן מימי לימודי הרפואה, שנשר מן הלימודים בשנה הרביעית בגלל הסתבכות עם בחורה שלבסוף נשאה לאשה, ועכשיו היה משמש כאן כמזכיר רפואי של הרופא המחוזי. הלה דילג לקראתי בשימחה עצומה, וכששמע על הנסיעה להודו התלהב מאוד, וכשסיפרתי שבנוסף להוצאות הדרך אקבל גם שכר, לא התאפק וטפח בחוזקה על שכמי בהתרגשות ובקינאה גלויה. ״אתה ממזר,״ אמר, ״אתה ממזר שקט. יש לך מזל, תמיד היה לך, כמה הייתי נותן כדי להתחלף אתך.״ ומייד הלך למצוא מפתח, והכניס אותי לחדר האחות השובתת, ופתח ארון זכוכית גדול והצביע על שורות־שורות של בקבוקוני חיסונים בשלל צבעים, ואמר בבדיחות־הדעת, ״הנה לפניך הבאר שלנו, פה תוכל להתחסן נגד כל מחלה שתתחשק לך, המחלות הכי מוזרות ומופלאות.״ ובעודי מעיין בתוויות הססגוניות שעל הבקבוקונים הוציא מאחת המגירות מזרק סטרילי והציע שהוא עצמו יזריק לי, כי הרי אני יכול להעיד שהוא שני־שליש רופא. ״אתה לא מפחד ממני,״ קרא בשימחה לא מובנת והמזרק שלוף בידו. אבל אני נרתעתי לפתע, גם החדר הריק הטיל עלי חרדה לא־מובנת, כמו חסרה לי נוכחותה המרגיעה של האחות השובתת. ״לא,״ אמרתי, ״אתה תכאיב לי סתם, תן לי את המזרקים ואני כבר אמצא מישהו שיזריק לי בבית־החולים, רק תסדר לי תעודה חתומה.״ וזה נאלץ לוותר באי־חשק, ומצא פנקס־חיסונים צהבהב, והחתים אותו כנדרש, והתחיל מושך פיטפוט ארוך, מנסה להזכיר שמות של חברים מן הפקולטה, מתרפק על ימי הלימודים שביזבז לשווא, מזמין אותי לשתות קפה, ושם, בקפטריה קטנה ואפרורית, בין פקידות ממשלה נרפות, ליד חלון גדול שמסתמנות עליו טיפות ראשונות של גשם, ישבתי וחשבתי על היום המייגע שמחכה לי, ומתי אספיק להיפרד מהורי בירושלים, ובפיזור־רוח, בפאסיביות חדשה שאינה מתאימה לי, שמעתי איך הוא שב וטורח להצדיק בטיעונים משונים את כשלונותיו מימי הלימודים, ומתלונן על התנכלויות המורים, עד שלבסוף התעשתי, חתכתי את השיחה, קמתי ואמרתי, ״שמע, אני באמת צריך לברוח, בוא נחזור רגע אל הבאר שלך,״ ושבנו לחדר־החיסונים, ופתחתי בעצמי את דלת הארון, ואספתי מנות חיסון נוספות, נגד חולירע ומלאריה וגם נגד צהבת, והוספתי כמה מזרקים ארוזים באריזה סטרילית, וביקשתי אותו להטביע חותמות גם בשני פנקסי־חיסון נוספים, בלי שמות. והוא נענה ברצון ובנדיבות לכל בקשותי ורק לבסוף לא התאפק ואמר, ״אני רואה שקדחת הנסיעה כבר השתלטה עליך לגמרי.״
ואכן, כבר ניצתה בי קדחת נסיעה, עמומה, נרגזת משהו, וכשהגעתי על אופנועי רטוב מגשם לבית־החולים, זיהיתי בתוכי מעין ניכור קל כלפי המקום ששירתי אותו בשנה האחרונה באהבה ובנאמנות. על אף שביתת האחיות שהוכרזה בבוקר נראה בית־החולים מתפקד כרגיל, ולכן מיהרתי למחלקה, שלא היו בה רופאים אלא רק אחיות שהתפלאו על בואי, ״אתה?״ צחקו בשובבות, ״וחישין מספר שאתה כבר בשמיים, בדרך להודו.״ התעטפתי בחלוק הלבן, ששמי, ד״ר בנימין רובין, רקום עליו בחוט אדום, והלכתי לחפש את חישין, אבל זה, מסתבר, הובהל לחדר־הניתוח. משהו הסתבך אצל האשה הצעירה שנותחה אתמול, ונאלצו להחזירה במהירות אל שולחן־הניתוחים. הדחף הראשון היה למהר אחריו לחדר־הניתוח, אבל ידעתי שהמתמחה השני, ידידי־יריבי, גם הוא נמצא שם, ושוב עלולים להעמיד אותי מול דחיה או התעלמות שתכאיב לי בטרם פרידה, ולפיכך העדפתי לוותר, ובמקום זה לערוך ביקור־חולים פרטי וקטן במחלקה, לעבור בין המיטות, לקרוא את גליונות החולים ולראות מה התחדש בשעות הבוקר. אלא שהאחות הוותיקה של המחלקה, אשה אצילת־נפש כבת שישים, שישבה בפינתה בבגדים אזרחיים על-מנת להביע סולידריות עם השביתה בלא לשבות ממש, קמה ועצרה בי, ״למה לך, דוקטור רובין? הרי מחר אתה יוצא לנסיעה ארוכה וקשה, מוטב שתלך להכין את עצמך, ופה, אנחנו כבר נדאג במקומך.״ דבריה נראו אנושיים ונכונים, עד שלא התאפקתי והנחתי יד על כתפה בחיבוק קל, ובלי להוסיף מלה פשטתי את חלוק הרופאים, הוצאתי מן הכיס שני בקבוקוני חיסון וביקשתי ממנה שתזריק לי. היא עשתה זאת ביד כה קלה ונעימה, שלא חשתי כלל בכאב הדקירה. לא חזרתי ללבוש את החלוק, אלא השלכתי אותו לסל הכביסה ויצאתי לאגף ההנהלה, למצוא את מר לזר. שם, בחדר המזכירות, כבר ידעו לזהות אותי גם בלי חלוק הרופאים, ומייד נהגו בי כבוד וחביבות, ״הנה דוקטור רובין, הרופא המתנדב,״ וקראו מייד למזכירה הראשית, מרת קולבי, שסיפרה שלזר אכן טילפן פעמים אחדות מירושלים לשאול עלי. ״הוא עדיין במישרד־החוץ, מחפש מומחים להודו?״ תמהתי. אבל הסתבר שלזר במישרד־האוצר, ולא בענייני הנסיעה להודו, אלא בקשר לשביתת האחיות שפרצה. אבל הספיק להורות לרוקח האחראי של בית־החולים שיכין תרמיל עם ציוד רפואי מתאים, וגם הזכיר לחישין להכין בשבילי תידרוך רפואי. ובינתיים גם נתקבלה הודעה ממישרדה של אשתו, שהכרטיס שלי מוכן. אם כך, אין דאגה. ״אבל האם באמת נוסעת איתנו גם אשתו?״ שאלתי את המזכירה בנימה נרגזת, וראיתי שהיא מהססת בתשובתה, כמו מתחמקת באי־ידיעה, אולי חוששת לעורר בי התנגדות חדשה. ולרגע עבר בי הירהור שבגלל שביתת האחיות עלול לזר להתעכב בארץ, ואשתו מכינה עצמה לנסוע כתחליף, ובמקום במסע גברי משותף איאלץ בסוף להתנהל בדרכי הודו המסובכות עם שתי נשים, האחת מבוגרת, והשניה חולה מאוד. האם נטמנת לי פה, בלי ידיעתי, איזו מלכודת? תהיתי פתאום, ודרשתי מן המזכירה לקשר אותי בטלפון עם אמי בירושלים, להכין אותה לאפשרות שאני עלול להגיע רק לקראת ערב. אבל אמי, שסברה שאני כבר בדרכי לירושלים, ניסתה דווקא להרגיע אותי. ״לא נורא, בנג׳י; אתה תישן בבית בירושלים, ואנחנו נביא אותך לשדה־התעופה. כבר הודעתי לאבא שיקח בשבילך יום חופש.״
עכשיו קצרה רוחי. אם הסכמתי לנסוע מחר אל עולם רחוק וזר כל-כך, מה יש לי עוד להיגרר בבית־החולים, שנראה לי לפתע קודר ומחניק. מיהרתי לאגף־הניתוחים לחפש את חישין ולקחת ממנו את המאמר על ההפטיטיס, אבל מאחר שהייתי בלי חלוק הרופאים לא זיהה אותי השומר החדש ליד דלת־הכניסה הסגורה וסירב להניח לי להיכנס. על ספסל, בצד, נראו שוב שני קרוביה של האשה הצעירה שנותחה אתמול. הם זיהו אותי, אבל משום מה התעלמו ממני, כאילו כבר התברר להם מה חלוש מעמדי כאן וכמה כוזבת היתה הבטחתי בעניין הלידה מחדש. רציתי לגשת אליהם ולשאול אותם מה איתה, אבל עצרתי בעצמי. הנה במהלך יום אחד אני הופך מיותר פה. החלטתי לא להמתין ופניתי אל לישכתו של הרוקח הראשי, ד״ר הֶסִינְג, יקה מבוגר וקירח, שנפנה מייד מכל עיסוקיו והוביל אותי אל אחד הקיטונים בעומק מחסן בית־המרקחת, והציג לפני תרמיל גדול, שמייד נפתח, להראות לי בפירוט כמה עשיר ומגוון הציוד הרפואי שנטמן בו, ובאיזה אופן יעיל ובטוח הוכנסו תרופות, זריקות ומזרקים, מודדי חום ולחץ־דם, סטטוסקופ ומבחנות, מספריים רפואיים וסכיני ניתוח קטנים, וכמובן, סטים לאינפוזיית־נוזלים, כאילו בית־חולים בזעיר־אנפין נארז שם ביעילות ובנדיבות. אולי דווקא משום שתקציב בית־המרקחת, יותר משאר מחלקות בית־החולים, תלוי תלות מיוחדת ברצונו האישי של המנהל האדמיניסטרטיבי. אבל למראה התרמיל הגדול נפלה רוחי. ״למה אתה חושב שאני צריך לסחוב את כל מה שאתה שם כאן,״ מחיתי כנגדו, ״אני לא מלווה מטפסי הרים בהימאלאיה, אלא רק מחזיר הביתה בחורה חולה בהפטיטיס.״ ודרשתי ממנו לדלל את התרמיל השופע, אבל הרוקח התעקש לא להחסיר דבר מכל מה שהכין כנראה באהבה גדולה. ״קח,״ שידל אותי בחום לבו, ״אל תהיה טיפש, מי יודע למה תזדקק, הרי בכל־זאת אתם נוסעים לאחד המקומות המזוהמים ביותר בעולם, ומה שיכביד עליך תוכל למסור במתנה, שתתקבל שם ברצון רב.״
וכך, עם התרמיל, חזרתי לאגף הניתוחים לחפש את חישין, אבל להפתעתי הניתוח עדיין נמשך. משהו מסתבך שם, חשבתי לעצמי, משתדל לא להיתקל בעיניהם של הקרובים, שעדיין ישבו על מקומם באפלולית מתגברת, מאובנים בחרדתם. עכשיו כבר לא עצר אותי איש בדלת הכניסה, ועם תרמיל על הגב נעמדתי ליד הדלת הגדולה של חדר־הניתוח, בדיוק היכן שעמד אתמול מר לזר ונופף בידו, ודרך אותו צוהר עצמו ראיתי את הצוות שהיה שם אתמול, ורק אני הייתי חסר. גבו של המתמחה השני היה מקומר כקשת דרוכה וגמישה ליד פרופסור חישין, שעל־פי תנועותיו ניחשתי שהוא נאבק עם משהו חמור בעומק קרביה של האשה, שהיתה מכוסה בסדין ורק כפות רגליה העדינות והצחורות זהרו בקצה השולחן. איש לא הבחין בי מלבד דוקטור נקאש שמיהר ללחוש לחישין. זה היפנה מייד את מבטו ונופף בידו, ולאחר כמה דקות יצא אלי, הסכין בידו, החלוק מרובב בכתמי דם גדולים והוא נראה נרגש ועייף, ולפני שפתחתי את פי היסה אותי במיבטא ההונגרי המתחכם שלו, ״כן, כן, סליחה, אני יודע שאני מעכב אותך, אבל אתה רואה בעצמך, אני לא משתתף פה באורגיה.״ ומייד ידעתי שבשעה האחרונה נאבק עם המוות עצמו, כי כשהוא מרגיש את המוות בקירבתו מתמלטות מפיו מיני גסויות כאלה, ולבי נחמץ בכאב שאין אני שותף למאבק הסוער שמתרחש עכשיו על שולחן הניתוחים, ולו גם בהתבוננות בלבד. ״מה קורה שם איתה?״ התרסתי כלפיו, ״למה צריך היה לנתח שוב?״ אבל חישין הניף את ידו המוכתמת אל פני, מסרב לדבר על הניתוח, ובהתרגשות לא מובנת חיבק אותי ואמר, ״לא חשוב, אל תבלבל לך עכשיו את הראש. סתם אשה עקשנית שעושה לנו כל הזמן דימומים ממקומות לא-צפויים, אבל אתה תפסיק לדאוג, אתה צריך לנסוע בראש נקי. אין לך מושג כמה לזר מודה לי בגללך, הם ממש התאהבו בך, הוא ואשתו. אז מה חסר לך עכשיו? אה, מה עושים עם ההפטיטיס שלנו? בעצם שום דבר. כן, כן, סליחה, שכחתי להביא לך את המאמר. אבל לא נורא. ציוד ותרופות אני רואה שכבר נתנו לך. והאמת, הרבה אין מה לעשות במיקרים כאלו. רק להרגיע את כולם באופן פסיכולוגי. הרי הכל היום פסיכולוגי, זה מה שאומרים כולם. ועוד מעט גם על ניתוחים נוכל לוותר. לכן אל תדאג, הרבה לא יהיה לך מה לעשות. כבר אמרתי לך, הפטיטיס היא מחלה שמרפאת את עצמה.״
וכשיצאתי סוף-סוף מבית־החולים, עם הקסדה לראשי, נשאתי תחילה את מבטי לשמיים לבדוק מה מצפה לי והאם נסיעה באופנוע לירושלים לא תהיה סוערת יותר מדי. איך הסתבכתי במין מסע כזה? חשבתי, מפליג במיומנות בין השלוליות הגדולות, מתמרן בין טורי המכוניות, וממה להתחיל עכשיו? ולפתע התאוויתי להגיע במהירות אל בית הורי, כדי שיכנפו אותי בדאגה ובחום ויעזרו לי להכין את עצמי לנסיעה, שעכשיו חשתי אותה מתקרבת אלי בדהרה. בדירה השכורה הקטנה שלי מיהרתי לרחוץ את הכלים שנותרו בכיור, ולסדר את המיטה, ולארוז בגדים, לבנים, גרביים וכלי־רחצה בשני תרמילים צבאיים גדולים וישנים, ניתקתי את החשמל וסגרתי את הברז הראשי, וטילפנתי לבעלת־הבית להודיע לה על נסיעתי. את שלושת התרמילים קשרתי על המושב האחורי של האופנוע, ופניתי תחילה אל ביתו של לזר, לסכם את הפגישה בשדה־התעופה ולקחת את הכרטיס, ואולי גם לקבל את הקצבת הדולרים, שאף־על־פי שהוצאה מהבנק על שמי, לקחה אותה משום מה הפקידה הקטנה של אשתו של לזר. בדירה הגדולה, שזהרה עכשיו באור אדמדם של שקיעה, כבר ניכרה תכונת המסע המתקרב, מיזוודה נחה ליד הדלת ולידה תיק פתוח, ובחדר־האורחים נשמעו קולות רכים של נשים. ״סוף־סוף הגעת,״ קרא לזר בשימחה, ״ואנחנו שואלים לאן נעלמת?״ ״אני נעלמתי?״ נעלבתי, ״באיזה מובן נעלמתי?״ ״אבל לא חשוב, לא חשוב,״ אמרה אשתו שיצאה אלינו מייד, לבושה במין סרבל־בית קטיפתי, וכבר ראיתי שיש לה מין תשוקה להיות נוכחת בכל מקום, ושוב נראתה לי שונה, אולי צעירה יותר אבל גם כעורה יותר, נמוכה ועבה, שערה פרוע קצת, פניה חיוורות, והחיוך הזוהר של עיניה דוהה מאחורי זגוגיות המשקפיים. ״אל תשים לב,״ אמרה, ״לזר תמיד דואג, מן הדאגה הוא חי ופורח, תצטרך להתרגל לזה, אבל בוא תיכנס, איך נצטרך לקרוא לך כל הזמן, דוקטור רובין?״ ״לא,״ נחפזתי לענות, ״פשוט בנימין, או בנג׳י כמו שקוראים לי הורי.״ ״בנג'י זה נחמד,״ נתלתה מייד בשם הקצר, ״באמת מותר לנו לקרוא לך כך? אז בוא ותיכנס לשבת איתנו קצת, נמצאת כאן מיכאלה, החברה של עינת שהביאה לנו את המיכתב והבשורה, בוא תשמע גם אתה מה היא מספרת על העיר גאיה ועל בית־החולים שם.״ אבל אני סירבתי להיכנס, ״מצטער,״ אמרתי, ״השעה מאוחרת, ואני ממהר לירושלים להיפרד מהורי ולארגן את המזוודה.״ ״ושם גם תישן הלילה?״ אמר לזר באכזבה, ״חבל, חשבנו להציע לך לישון אצלנו, כדי שנוכל לצאת השכם בבוקר ישר לשדה־התעופה.״ ״אל תדאג,״ אמרתי לו, ״הורי יביאו אותי בזמן.״ אבל לזר לא יכול היה לוותר על דאגתו, ומייד רץ להביא נייר ועיפרון, לרשום את הכתובת ואת מיספר הטלפון בירושלים, ואשתו, שעדיין שאלתי את עצמי אם אכן היא מצטרפת לנסיעה, שוב הפצירה בי להיכנס לחדר־האורחים. ״אמא שלי נמצאת איתנו, והיא רצתה מאוד להכיר אותך.״ ״אמא שלך?״ התבלבלתי, ״טוב, רק לרגע,״ ונכנסתי לחדר־האורחים, נדהם מנוף הגגות התל־אביבי שנפרש ברוחב ובעומק כאלה. כשישבתי כאן אמש היו הווילונות מתוחים ולא שיערתי את כוחה החולֵשׁ של הדירה. על הספה ישבה ישישה עדינה בחליפת־צמר כהה, ולידה נער בשימלת פישתן לבנה, שכאשר התקרבתי אליו ראיתי כי זו אשה צעירה צרובת שמש, שקודקודה המגולח חושף בעוצמה את עיניה הבהירות והגדולות. ״אמא,״ אמרה אשתו של לזר אל הישישה בקול מורם קצת, ״זה דוקטור רובין, הרופא שהתנדב להתלוות אלינו להודו, את רצית להכיר אותו,״ והישישה הושיטה אלי תיכף את ידה וניענעה בראשה, ובעיניה כמו עבר הד עמום מאוד מן החיוך הזוהר האוטומטי של בתה. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק, האפשרות שאשתו תצטרף אלינו שבה והטרידה אותי מאוד, ובעודי מרכין ראשי אל עבר האשה הצעירה גלוחת הראש, שהכינה לי בעדינות מקום לידה, פניתי אל אשתו של לזר ברוגזה לא נשלטת, ״סליחה, אני לא מבין, גם את נוסעת איתנו?״ אבל לזר התפרץ והקדים אותה, ״זה עדיין לא סופי, נחליט עוד הלילה, אבל מדוע אתה שואל?״ ״סתם,״ גימגמתי, מתבונן באשתו, שעכשיו לא חייכה כלל, רק ראשה נטה בתנועה לא מוחשת שהיה בה איום קל כלפי בעלה. ואז, חרף רצוני, התיישבתי במקום שפינתה האשה הצעירה גלוחת הראש, שהתבוננה בי במבט סקרני, כאילו מבקשת לאמוד אותי במבט אחד. על כרי הספה מסביבי היו שרידי חמימות מבושמת, הושטתי יד לקחת את כוס התה שהסבתא מזגה לי בינתיים, ובעד לחלון הגדול הבחנתי באופק הים, שם נתפרשה מניפה גדולה וחרישית של סערת גשם מתקרבת. אבל מה קורה אתי? חשבתי בכעס, אני מוכרח לצאת לדרך, אמא ואבא מחכים לי, מה התיישבתי כאן ביניהם כמו בן־בית, הלוא בזמן הקרוב יהיה לי אותם די והותר. מיהרתי להתרומם, בלא ללגום מכוס התה, אפילו בלא לומר מלה לאשה הקלה, שההודיות הגלויה שלה העירה בי חרדה, אבל גם כמיהה חדשה אל המסע. ״הספקת לעשות את שני החיסונים בשביל הוויזה להודו?״ נזכרתי לשאול את לזר בדרכי אל הדלת. ״איזה חיסונים?״ נדהם לזר, שכבר היה בטוח שהשתלט על כל סידורי הנסיעה. מסתבר שאשתו שכחה לספר לו. ״אבל איך שכחת?״ קרא מיואש, ״איפה נמצא ברומא מישהו שיחסן אותנו?״ אך כששמע שדאגתי להביא אתי חיסונים ומזרקים סטריליים, וגם פנקסי־חיסון חתומים בשביל שניהם, והכל נמצא פה בכיסי, נרגע בבת־אחת. ״אין כמוך,״ אמר, ולא התאפק וחיבק אותי, ״אין כמוך, עכשיו אני מבין למה חישין התעקש עליך.״ ומייד דרש להתחסן בו־במקום, והוביל אותי לחדר־השינה שלהם, שהיה רחב ומהודר אף הוא, ופשט בזריזות את חולצתו וחשף את זרועותיו השעירות ואת גבו הכבד, עוצם את עיניו ומעווה מעט את פרצופו בהמתנה לכאב הדקירות. ובעד לחלון הגדול, הצמוד למיטה הזוגית, שמיזוודה גדולה היתה מוטלת עליה וסביבה בגדים מפוזרים, נראתה מניפת הגשם שטה לאיטה מזרחה בנוגה השמש השוקעת. ״אל תעווה את הפרצוף,״ צחקה אשתו, שהביאה צמר־גפן ובקבוק אלכוהול בעוד אני ממלא את שני המזרקים, ״זה לא ניתוח.״ והיא עמדה לידי, מתבוננת בדקדקנות. כשגמרתי לחסן את בעלה, והוא לבש את חולצתו והתכונן ללוות אותי אל הדלת, היתה מופתעת, ״ומה אתי?״ שאלה כנעלבת. ״אבל אולי בכל־זאת נראה מה נחליט הלילה,״ אמר לה בעלה בלחישה רכה, ״למה לך למהר להתחסן בלי סיבה.״ אבל היא הסמיקה מאוד, פניה קדרו, והיא פנתה אלי בתקיפות וביקשה שאחסן גם אותה, וחזרנו אל חדר־השינה, ותחילה ניסתה להפשיל את שרווליה, אבל זרועותיה היו רחבות מדי והבד הופשל רק עד למרפק, אז ניגשה והדפה מעט את הדלת, כאילו להסתיר את עצמה מן הבן שהיה מסתובב כל העת באי־שקט בדירה, ופשטה את החלק העליון של סרבל־הבית שלה, ונעמדה בחזיה שכיסתה את שדיה העגולים מאוד, מחייכת בחן מבוייש, חושפת כתפיים כבדות שפה־ושם נזרעו בהן נמשים גדולים. מיהרתי להזריק לה את הנסיוב, והיא הודתה לי בנענוע ראש ושבה ולבשה את הסרבל, ואז ידעתי בבירור שאכן גם היא מצטרפת למסע שלנו, ולבי נמלא מרירות, איך הסתבכתי פה? נפרדתי ממנה לשלום, יורד עם לזר, שהחליט להעביר את התרמיל הרפואי למכונית. המניפה הקדירה עכשיו את העיר וגשם דק וערפילי ריסס את האוויר. לזר לקח מידי את התרמיל ובחן בסקרנות את האופנוע הגדול. ״בגשם כזה אתה רוצה לנסוע כך עד לירושלים?״ שאל בדאגה אבהית עמוקה, מהולה בהערצה. כשכבר ישבתי על האופנוע, וכבר הכנתי את הרגל להתנעה, בכל־זאת עצר בי משהו, לא יכולתי להתאפק. ״סליחה,״ אמרתי, ״אני מבין שאשתך מצטרפת אלינו.״ לזר ניענע בראשו בתנועה לא ברורה. ״אבל למה?״ שאלתי במין יאוש חרישי, ״גם שני מלווים הם קצת יותר מדי לדעתי, אבל שלושה?״ לזר חייך ושתק. אבל אני החלטתי לא להרפות, אולי אצליח ברגע האחרון לשכנע אותו לבטל את נסיעת אשתו. ״יש משהו מיוחד שמצריך אותה שם... משהו שאני עדיין לא יודע?...״ הוספתי לחקור. ״לא, שום דבר,״ ענה לזר, ״סתם כך החליטה להצטרף.״ ״אבל למה?״ חזרתי והתעקשתי במרירות שעוצמתה לא היתה מובנת לי. ואז הישיר אלי מבט, וכאילו לראשונה נתן דעתו עלי, מנסה לשקול אם כבר אפשר לתת בי אמון. ואחר פרש את ידיו וחייך במבוכה, ״היא פשוט לא אוהבת להיפרד ממני, היא לא אוהבת להישאר לבד.״ וכשראה שעדיין אני מתעקש לא להבין, חזר וחייך אלי במין שביעות־רצון ערמומית, ״כן, זאת אשה שאינה יכולה להישאר לבד.״