השיבה

1

פתח מילוט

 

 

שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי ומחייכת. כדאי שאקום ואתהלך קצת, אני אומר בלבי, אבל גופי נשאר נוקשה. מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לשבת כך בלי נוע.

 

הטרמינל כמעט ריק. רק איש אחד יושב מולנו. שמן, נראֶה מיוגע, כנראה באמצע שנות החמישים לחייו. משהו בצורת הישיבה שלו — כפות הידיים השלובות בחיקו, נטיית הגו שמאלה — מרמז על ויתור. האם הוא מצרי או לובי? האם הוא נוסע לביקור בארץ השכנה או שמא חוזר הביתה אחרי המהפכה? האם היה אוהד של קדאפי או מתנגד שלו? אולי היה אחד מהמהססים ששמרו על השגותיהם לעצמם?

 

קולו של הכרוז נשמע שוב. הגיעה העת לעלות למטוס. מצאתי את עצמי עומד בראש הטור, דיאנה לצדי. יותר מפעם אחת לקחה אותי דיאנה אל עיר הולדתה שבצפון קליפורניה. אני מכיר את הצמחים ואת צבע האור ואת המרחקים במקום שגדלה. עכשיו, סוף־סוף, אני לוקח אותה אל ארצי. היא ארזה את ההַסֶלבְּלַד והלַייקה, שתי המצלמות החביבות עליה, ומאה סלילי צילום. דיאנה עובדת בדייקנות רבה. ברגע שהיא אוחזת בחוט היא הולכת בעקבותיו עד קצהו. הידיעה הזאת הסעירה וגם הדאיגה אותי. אין בדעתי לתת ללוב דבר יותר ממה שכבר לקחה.

 

אמי פסעה הלוך ושוב ליד החלונות הנשקפים אל מסלול ההמראה ושוחחה בטלפון הנייד שלה. אנשים — גברים בעיקר — החלו למלא את הטרמינל. דיאנה ואני עמדנו עכשיו בראש טור ארוך שהתעקל מאחורינו כמו נהר. העמדתי פנים ששכחתי משהו ומשכתי אותה הצדה. רעיון רע הוא לשוב אחרי כל השנים הללו, חשבתי פתאום. משפחתי עזבה ב-1979, לפני שלושים ושלוש שנה. זה היה השבר שהפריד את הגבר מהילד בן השמונה שהייתי אז. המטוס עמד לחצות את התהום הזאת. אין ספק שמסעות שכאלה הם מעשה פזיז. המסע הזה עלול לגזול ממני מיומנות שעמלתי קשה לטפחה: איך לחיות הרחק ממקומות ומאנשים אהובים. צדק יוסף ברודסקי. צדקו גם נבוקוב וקונרד. הם היו אמנים שלא שבו מעולם. כל אחד מהם ניסה, בדרכו שלו, להיגמל מארצו. מה שהנחת מאחור נמוג ואיננו. אם תשוב, תעמוד פנים אל פנים מול ההיעדר או ההשחתה של מה שהיה יקר ללבך. אבל דמיטרי שוסטקוביץ' ובוריס פסטרנק ונגיב מחפוז אף הם צדקו: לעולם אל תעזוב את מכורתך. אם תעזוב, יתנתקו קשריך עם המקור. תהיה כמו גזע עץ מת, קשה וחלול.

 

מה עושים כאשר אינך יכול לעזוב ואינך יכול לשוב?

 

 

 

*

 

באוקטובר 2011 שקלתי שלא לשוב עוד ללוב לעולם. אבל כשפסעתי בברודוויי בניו יורק באוויר הקר והצובט, צץ פתאום רעיון השיבה. רעיון זך וטהור, כמדומה, מחשבה שנולדה במוחי באופן עצמאי. כמו ברגעי שכרות בנעורי, הרגשתי נועז ובלתי מנוצח.

 

נסעתי לניו יורק חודש אחד לפני כן בהזמנתו של קולג' בַּרנַרד, להרצות על רומנים על גלות וניכור. אבל קשרַי עם העיר היו ותיקים יותר. הורי עקרו למנהטן באביב 1970, כשאבי מונה למזכיר הראשון של המשלחת הלובית באו"ם. אני נולדתי בסתיו של אותה שנה. שלוש שנים אחר כך, ב-1973, חזרנו לטריפולי. מאז ביקרתי בניו יורק אולי ארבע או חמש פעמים, ותמיד לזמן קצר. וכך, אף שזה עתה חזרתי אל עיר הולדתי, כמעט לא הכרתי את המקום.

 

בשלושים ושש השנים מאז עזבנו את לוב קשרנו משפחתי ואני קשרים עם כמה וכמה ערים חלופיות: ניירובי, שאליה נסענו כשברחנו מלוב, ב-1979, ואנחנו מוסיפים לבקר בה מאז ועד היום; קהיר, ששם התחלנו בחיי גלות לזמן בלתי ידוע בשנה שלאחר מכן; רומא, שהיתה אתר נופש בשבילנו; לונדון, שאליה באתי לצורך לימודים כשמלאו לי חמש־עשרה, ושם, במשך עשרים ותשע שנה, עמלתי בהתמדה ובעקשנות לבנות לי חיים; פריז, שלשם עקרתי בשנות השלושים המוקדמות לחיי, מותש וכעוס בגלל לונדון. נשבעתי שלא לחזור עוד לאנגליה, אבל שנתיים אחר כך חזרתי בכל זאת. בכל הערים האלה ציירתי לי את עצמי חי בשלווה יום אחד באי הרחוק הזה, מנהטן, שבו נולדתי. הייתי מדמיין לי איך ישאל אותי מכר חדש, בארוחת ערב אולי, או בבית קפה, או בחדר המלתחה אחרי שחייה ארוכה, את אותה השאלה הנושנה המייגעת "מאיפה אתה?" ואני, בלא מורך, משוחרר מסערת הנפש הרגילה, אענה כלאחר יד, "ניו יורק." בפנטזיות האלה ראיתי את עצמי מפיק הנאה מעצם הדבר שאמירה כגון זאת תהיה גם אמת וגם כזב, כמו מעשה קסם.

 

עצם הדבר שעברתי למנהטן בשנתי הארבעים, בעת שלוב נקרעה לגזרים, ושהדבר אירע ב-1 בספטמבר — היום שבו, בשנת 1969, הדיח סרן צעיר ששמו מוּעַמַר קדאפי את המלך אידריס, והחל התהליך שיעצב רבים מהמאפיינים החשובים של חיי: היכן אני חי, השפה שאני כותב בה, השפה שאני משתמש בה עכשיו כדי לכתוב זאת — כל אלה הקשו עלי להימנע מן המחשבה שפעל פה סוג כלשהו של רצון אלוהי.

 

 

 

*

 

 

 

שנות השמונים, בכל היסטוריה פוליטית של לוב, מציינות פרק מחריד במיוחד. מתנגדי המשטר נתלו בכיכרות ציבוריות ובזירות ספורט. מתנגדים שברחו מן הארץ נרדפו — מקצתם נחטפו ונרצחו. בשנות השמונים גם קמה בלוב בפעם הראשונה תנועת התנגדות חמושה ונחושה לדיקטטורה. אבי היה אחת הדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה. לארגון שהשתייך אליו היה מחנה אימונים בצ'אד, מדרום ללוב, וכמה תאי מחתרת בתוך הארץ. הקריירה של אבא בצבא, התקופה הקצרה ששימש דיפלומט, והאמצעים הכספיים הפרטיים שעלה בידו להשיג באמצע שנות השבעים, כשנהיה איש עסקים מצליח — הוא ייבא למזרח התיכון מוצרים מגוונים כגון מכוניות מיצובישי ונעלי ספורט "קונברס" — עשו אותו לאויב מסוכן. המשטר הרודני ניסה לשחד אותו וגם להפחיד אותו. אני זוכר שישבתי על ידו יום אחד אחרי הצהריים בדירתנו בקהיר כשהייתי בן עשר או אחת־עשרה, משקל ידו מונח על כתפי. על הכיסא ממול ישב אחד האנשים שקראתי להם "דוד" — אנשים שאיכשהו ידעתי שהם בעלי ברית שלו או תומכים. המילה "פשרה" נאמרה, ואבא השיב, "אני לא אנהל משא ומתן. לא עם פושעים."

 

בכל פעם שהיינו באירופה היה נושא עמו אקדח. לפני שנכנס למכונית היה מורה לנו לעמוד במרחק ניכר, והיה כורע על ברכיו ומסתכל מתחת לשלדה, מאהיל בכפות ידיו על עיניו ומציץ מבעד לחלונות, מחפש סימנים של חוטי חשמל. אנשים כמוהו נורו למוות בתחנות רכבת ובבתי קפה, מכוניותיהם היו מתפוצצות. בשנות השמונים, כשעדיין הייתי בקהיר, קראתי בעיתון על מותו של כלכלן לובי ידוע. בצאתו מרכבת בסְטַאציוֹנֶה טֶרמִינִי ברומא ניגש אליו אדם זר, הצמיד אקדח לחזהו ולחץ על ההדק. בצילום בעיתון נראה המת מכוסה בגיליונות של עיתון מאותו היום, מן הסתם, שהגיעו לו עד קרסוליו. רק נעלי העור המצוחצחות שלו הזדקרו, גלויות, כלפי מעלה. בפעם אחרת היתה כתבה על סטודנט לובי שנורה ביוון. הוא ישב על מרפסת בית קפה בכיכר מוֹנַסטירַאקי שבאתונה. קטנוע נעצר, והאיש שישב מאחורי הנהג כיוון אקדח אל הסטודנט וירה יריות אחדות. קריין חדשות לובי של השירות העולמי של הבי־בי־סי נרצח בלונדון. באפריל 1984 נערכה הפגנה לפני בניין שגרירות לוב בכיכר סנט ג'יימס. אחד מעובדי השגרירות פתח חלון בקומה הראשונה, הוציא מקלע וריסס את ההמון. שוטרת אחת, איבוֹן פלטשר, נהרגה, ואחד־עשר מפגינים לובים נפצעו, כמה מהם באורח אנוש.

 

המצוד שניהל קדאפי אחר מבקרים גולים של המשטר — שעליו הכריז מוסא קוּסא, ראש מודיעין החוץ, בעצרת פומבית בראשית שנות השמונים — כָּלל גם בני משפחה של מתנגדים. אחי היחיד, זיאד, היה בן חמש־עשרה כשיצא ללימודים בפנימייה בשווייץ. כעבור שבועות מעטים, בעיצומה של תקופת הלימודים, חזר לקהיר. כולנו נסענו לאסוף אותו מנמל התעופה. כשהופיע בזרם הנוסעים היוצאים היו פניו חיוורות יותר משזכרתי אותן. ימים אחדים קודם לכן ראיתי את אמא משוחחת בטלפון פעמים אחדות, וכשסובבה את החוגה רעדה אצבעה.

 

בית הספר השווייצרי שכן במקום מרוחק, גבוה על האלפים. את התחבורה הציבורית אל הכפר הקרוב ביותר סיפק רכבל, שפעל שעות אחדות בלבד באמצע היום. במשך יומיים ברציפות הבחין זיאד שעל השביל מחוץ לשער הראשי של בית הספר חונה מכונית. בפנים ישבו ארבעה גברים. היה להם שיער ארוך שהיה אופייני כל כך לחברי הוועדות המהפכניות של קדאפי. לילה אחד בשעה מאוחרת נקרא זיאד אל הטלפון במשרד בית הספר. האיש בקצה האחר של הקו אמר, "אני חבר של אביך. אתה חייב לעשות בדיוק מה שאומר לך. עליך לעזוב מיד ולתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל."

 

"למה? מה קרה?" שאל זיאד.

 

"אני לא יכול להגיד לך עכשיו. אתה חייב למהר. קח את הרכבת הראשונה לבאזל. אני אהיה שם ואסביר הכול."

 

"אבל עכשיו אמצע הלילה," אמר זיאד.

 

האיש לא הציע שום הסבר נוסף ורק חזר ואמר בפשטות, "קח את הרכבת הראשונה לבאזל."

 

"אני לא יכול לעשות את זה. אני לא יודע מי אתה. בבקשה אל תתקשר הנה יותר," אמר זיאד וניתק את השיחה.

 

האיש צילצל אל אמא, והיא טילפנה אל בית הספר והורתה לזיאד לעזוב תכף ומיד ואמרה לו מה לעשות.

 

זיאד העיר משנתו את המורה החביב עליו, צעיר בוגר קיימברידג' שהגיע למקום כי חשב מן הסתם כמה נחמד יהיה ללמד ספרות אנגלית במרומי האלפים, ובהפסקות לגלוש על השלג.

 

"אדוני, אבא שלי עומד לעבור ניתוח וביקש לראות אותי לפני שייכנס לחדר הניתוחים. אני חייב לתפוס את הרכבת הראשונה לבאזל. אתה מוכן בבקשה להסיע אותי לתחנה?"

 

המורה צילצל לאמי, והיא אישרה את סיפורו של זיאד. היה צורך להעיר את מנהל בית הספר. גם הוא צילצל לאמא, ואחרי שהשתכנע בדק המורה של זיאד את לוח הזמנים של הרכבת. הרכבת הבאה לבאזל עמדה לצאת בתוך ארבעים דקות. אם ימהרו, אולי יגיעו בזמן.

 

היה עליהם לעבור על פני המכונית החונה על השביל. לא היתה דרך אחרת לצאת. כשחלפו על פני הגברים שבמכונית התכופף זיאד, לכאורה כדי לקשור את שרוכי נעליו. המורה נהג בזהירות במורד הדרך ההררית המתפתלת. כעבור דקות אחדות הופיעו מאחור פנסי מכונית. "אני חושב שהם עוקבים אחרינו," אמר המורה, אבל זיאד העמיד פנים שאינו שומע.

 

כשהגיעו לתחנה זינק אל הרחבה והסתתר בשירותים. הוא שמע את הרכבת נכנסת ונעצרת וחיכה שניות אחדות עד שנוסעים ירדו ויעלו, ואז רץ וקפץ על הרכבת. הדלתות הוגפו והרכבת זזה. זיאד היה בטוח שהצליח לחמוק מהם, אבל אז ראה את ארבעת הגברים פוסעים במעבר. הם ראו אותו. אחד מהם חייך אליו. הם הלכו בעקבותיו מקרון לקרון ודיברו אליו חרש, "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותַראה לנו." בקרון הקדמי מצא זיאד את הכרטיסן מפטפט עם הנהג.

 

"האנשים האלה שם עוקבים אחרי," אמר לו זיאד, והפחד בוודאי חילחל בקולו, כי הכרטיסן האמין לו מיד וביקש ממנו לשבת על ידו. ארבעת הגברים ראו זאת ונסוגו אל הקרון הסמוך. כשהגיעה הרכבת ראה זיאד אנשים במדים מחכים על הרציף. חברו של אבי, זה שצילצל באותו הלילה, עמד ביניהם.

 

אני זוכר את זיאד מספר לנו את כל הפרטים הללו כשישבנו סביב שולחן האוכל. תחושה של ביטחון ושל הכרת טובה הממה ואפפה אותי כולי, ועמה גם פחד חדש, נוקב ופועם, במעמקי לבי. אבל דבר מכל זה לא ניכר על פני. כל אותה שעה, בעוד זיאד מספר את סיפורו, העמדתי פנים שאני נסער בשל ההרפתקה שלו. רק מאוחר יותר בערב ההוא קלטתי את מלוא משמעותו של האירוע. שוב ושוב חשבתי על הדברים שאמרו הגברים, שזיאד חזר עליהם בלחישה כמה פעמים, מחקה בשלמות את הנעימה המאיימת ואת המבטא הטריפוליטאי: "ילד, נדמה לך שאתה גבר? אז בוא הנה ותראה לנו."

 

זמן קצר אחרי כן, כשהייתי בן שתים־עשרה, נזקקתי לרופא עיניים מומחה. אמא העלתה אותי על מטוס ואני טסתי לבדי מקהיר לז'נבה, שם היה אבא אמור לפגוש אותי. הוא ואני שוחחנו בטלפון לפני שיצאתי אל נמל התעופה.

 

"אם, מסיבה כלשהי, לא תִראה אותי באולם מקבלי הפנים, לך אל דלפק המודיעין ובקש מהם לקרוא בקול את השם הזה," אמר, ונקב באחד השמות הבדויים שהיה משתמש בהם בנסיעותיו. הכרתי היטב את השם הזה. "בשום אופן," חזר ואמר, "אל תאמר להם את שמי האמיתי."

 

בנמל התעופה בז'נבה לא ראיתי אותו. עשיתי כדבריו וניגשתי אל דלפק המודיעין, אבל כשהאישה מאחורי הדלפק שאלה אותי מה השם נתקפתי בהלה. לא הצלחתי לזכור אותו. כשראתה כמה פני סמוקות חייכה והגישה לי את המיקרופון. "רוצה להודיע בעצמך?" לקחתי את המיקרופון וקראתי פעמים אחדות, "אבא, אבא", עד שראיתי אותו רץ לקראתי, חיוך גדול על פניו. הייתי נבוך, ובצאתנו מנמל התעופה אני זוכר ששאלתי אותו, "למה אסור היה לי פשוט לומר את שמך? ממה אתה פוחד, בעצם?" כשפסענו בתוך ההמון עברנו על פני שני גברים שדיברו ערבית במבטא לובי מושלם. המפגש עם הדיאלקט שלנו באותן השנים היה מטריד תמיד ועורר בי, בעוצמה שווה, גם פחד וגם געגועים. "אז איך הוא נראה, ג'אבאללה מטר הזה, בעצם?" שאל אחד מהם את חברו. השתתקתי, ומאז ואילך לא התלוננתי עוד על סידורי הנסיעה הסבוכים של אבי.

 

נסיעה עם הדרכון האמיתי שלו לא באה בחשבון כלל מבחינתו של אבא. הוא השתמש במסמכים מזויפים עם שמות בדויים. במצרים הרגשנו בטוחים. אבל במרץ 1990 נחטף אבא מדירתנו בקהיר על ידי המשטרה החשאית המצרית והוסגר לידי קדאפי. הוא נלקח לכלא אַבּוּ סַלים, בטריפולי, שנודע בשם "התחנה האחרונה" — המקום שאליו שלח המשטר את האנשים שרצה לשכוח.

 

באמצע שנות התשעים סיכְּנו כמה וכמה אנשים את חייהם כדי להבריח שלושה ממכתביו של אבי אל משפחתי. באחד מהם הוא כותב, "האכזריות של המקום הזה עולה בהרבה על כל מה שקראנו על אודות בית הכלא של מבצר הבסטיליה. האכזריות היא בכל דבר, אבל אני חזק יותר משיטות הדיכוי שלהם... המצח שלי לא יודע להשתחוות."

 

במכתב אחר מופיע המשפט שלהלן: "לפעמים יכולה לחלוף שנה תמימה בלי שתראה את אור השמש או תצא מתוך התא הזה."

 

כתיבתו, בפרוזה שלווה, מדויקת ופה ושם אירונית, מעידה על סבלנות מדהימה:

 

 

 

ועכשיו תיאור של הארמון האצילי הזה... התא הוא קופסת בטון. הקירות עשויים מלוחות בנייה טרומיים. יש דלת פלדה שהאוויר אינו יכול לחדור מבעדה, וחלון בגובה שלושה מטרים וחצי מעל לרצפה. הריהוט הוא בסגנון לואי ה-16: מזרן ישן מרופט ששימש אסירים רבים לפני, קרוע במקומות אחדים. העולם פה ריק.

 

 

 

מהמכתבים האלה, ועל פי עדויות של אסירים שהצלחתי לאסוף בסיועם של הארגונים אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) והארגון השווייצרי הלא־ממשלתי "טרַיַאל" (NGO TRIAL), ידוע לנו שאבא שהה באבו סלים לפחות ממרץ 1990 עד אפריל 1996, ואחר כך נלקח מתאו אל אגף סודי אחר באותו הכלא, או הועבר אל בית כלא אחר, או הוצא להורג.

 

 

 

*

 

 

 

בשלהי אוגוסט 2011 נפלה טריפולי, ומהפכנים השתלטו על אבו סלים. הם שברו את דלתות התאים, וכל הגברים הדחוסים בתוך קופסאות הבטון הללו הגיחו ויצאו סוף־סוף אל אור השמש. אני הייתי בביתי בלונדון באותו היום, על קו הטלפון עם אחד הגברים ששברו במהלומות קורנס את דלתות הפלדה של תאי הכלא. הוא היה צועק, "חכה, חכה", ואני יכולתי לשמוע את קורנסו מכה בפלדה. לא צליל של פעמון באוויר הפתוח אלא צליל קבור במעמקים, כמו זיכרון שניעור לחיים, מצלצל, אני רוצה להיות שם ואני לא רוצה להיות שם. עכשיו נשמעו קולות רבים צועקים, "אלוהים גדול!" הוא מסר את הקורנס לאיש אחר, ואני שמעתי איך הוא מתנשם, נחישות ושמחת ניצחון בכל נשימה. אני רוצה להיות שם ואני לא רוצה להיות שם. הם הגיעו אל תא במרתף, האחרון שנותר. המון צעקות עכשיו, אנשים מתחרים זה בזה להושיט יד. שמעתי את האיש קורא, "מה? בפנים?" היתה אנדרלמוסיה. אחר כך שמעתי אותו צועק, "אתה בטוח?" הוא חזר אל הטלפון ואמר שהם חושבים שבתא עצור איש חשוב מאַג'דַאבּיָא, עיר הולדתו של אבי, שהיה נתון בבידוד שנים ארוכות. הדיבור נעתק מפי. אני רוצה להיות שם ואני רוצה להיות שם. "תישאר איתי," אמר האיש בטלפון, ומדי שניות אחדות חזר ואמר, "תישאר איתי." האם עברו עשר דקות או שעה, איני יודע. כששברו סוף־סוף את הדלת מצאו זקן עיוור בחדר נטול חלונות. עורו לא ראה את אור השמש זה שנים רבות. כששאלו אותו לשמו, אמר שהוא לא יודע. מאיזו משפחה הוא? הוא לא יודע. כמה זמן היה שם? ככל הנראה איבד האיש את זיכרונו. דבר אחד בלבד היה ברשותו: תצלום של אבי. מדוע? מה הקשר שלו לאבא? האסיר לא ידע. ואף על פי שלא זכר כלום, שמח לצאת לחופשי. "שמח", זאת המילה שאמר האיש בטלפון. אני רציתי לשאול על התצלום. האם הוא ישן או מתקופה מאוחרת יותר? האם היה נעוץ בקיר, קבור תחת הכר, או שמצאו אותו על הרצפה ליד מיטתו של הזקן? היתה שם מיטה? האם היתה לאסיר מיטה? לא שאלתי אף אחת מהשאלות הללו. וכשהאיש אמר, "צר לי", הודיתי לו וניתקתי.

 

 

 

*

 

 

 

באוקטובר, בזמן שהשתדלתי להתרכז בעבודת ההוראה שלי בניו יורק, כבר נפלו בזה אחר זה לידֵי המהפכנים כל בתי הסוהר הפוליטיים, כל אחד מהתאים התת־קרקעיים הסודיים. התאים נפתחו והאסירים שנכלאו בהם שוחררו ודיווחו על מוצאותיהם. אבא לא היה באף אחד מהם. לראשונה לא היה אפשר עוד לברוח מן האמת. היה ברור שהוא נורה או נתלה או הורעב או עונה עד מוות. איש אינו יודע מתי, ואפשר שמי שיודעים מתו, או ברחו, או שהם מפוחדים מדי או אדישים מכדי לדבר. האם קרה הדבר בשנה השישית למאסרו, כאשר חדלו מכתביו להגיע? או בטבח שנעשה בשנה ההיא באותו בית סוהר, כאשר קובצו יחד 1,270 איש ונורו? או שמא היה זה מוות ביחידוּת, אולי בשנה השביעית או השמינית או התשיעית? ואולי בשנה העשרים ואחת, אחרי פרוץ המהפכה? אולי בשעת אחד הראיונות הרבים שנתתי, כשהצגתי את טענותי נגד הדיקטטורה? ואפשר שאבא לא מת כלל, כמו שזיאד עדיין האמין, גם אחרי שכל בתי הכלא נפתחו. אולי הוא שוחרר, כך קיווה זיאד, ובשל איזה כשל — אובדן זיכרון, אובדן היכולת לראות או לדבר או לשמוע — אינו יכול למצוא את דרכו בחזרה, כמו גלוסטר הנודד בערבה ב"המלך ליר". "תן יד, אתה עומד ממש על סף התהום,"1 אומר אדגר לאביו העיוור, שגמר אומר לשים קץ לחייו שלו, שורה שמלווה אותי זה עשרים וחמש שנה.

 

סיפורו של האסיר שאיבד את זיכרונו הוא שגרם מן הסתם לזיאד להאמין שאבא אולי עודנו בחיים. ימים אחדים אחרי שהגעתי לניו יורק צילצל זיאד וביקש שאמצא מישהו שיכול לצייר קלסתרון של אבא כמו שעשוי היה להיראות כיום, כדי לפרסם אותו ברחבי הארץ וברשת. "אולי מישהו יזהה אותו," אמר. דיברתי עם ציירת קלסתרונים בקנדה. היא ביקשה עותקים של תצלומים רבים ככל האפשר של אבא, של אחיו ואחיותיו ושל סבי. אחרי שקיבלה אותם טילפנה ושאלה שאלות רבות על תנאי חייו בכלא: המזון שאכל, האפשרות שעוּנה או חלה. כעבור עשרה ימים הגיע הקלסתרון. היא ציירה אותו בלי רחמים עם לחיים נפולות ועיניים שקועות, והדגישה צלקת דהויה על המצח. הדבר הקשה מכול בתמונת הדיוקן הזאת היה האמינות שלו. זה עורר בי תהיות על שינויים אחרים. מה אירע לשיניו, למשל, השיניים שחשף בפני ד"ר מַצוֹלֶני ברומא בבדיקה השנתית שלנו? רופא השיניים האיטלקי היה אומר תמיד, ובתוך כך מעיר בנו גאווה שתוקה, "אתם צריכים להיות אסירי תודה ללוב ולמינרלים שלה על שיניים מעולות שכאלה." ומה על הלשון שהיתה לה דרך משלה לעצב את שמי, הגרון המגביר את הקול וכל הפרטים של תיבת התהודה הזאת, הראש — נחיריו וחלליו, משקל העצמות והבשר והמוח — איך הוא משנה את תהודתו של הקול העדין הזה? איך יישמע הקול החדש הזה, המבוגר יותר? לא שלחתי את הקלסתרון אל זיאד, והוא חדל לשאול עליו. הראיתי לו אותו בפעם הבאה שהיינו יחד. הוא הביט בו רגע ואמר, "זה לא מדויק." הסכמתי והחזרתי אותו למעטפה. "אל תַראה את זה לאמא," הוסיף.

 

באותו ערב אוקטובר קר בניו יורק התחלתי לפקפק גם ביכולתי לחזור ללוב וגם ברצוני שלא לשוב לשם. נכנסתי לדירתנו באַפֶּר וֶסט סַייד ולא סיפרתי לדיאנה על הרעיון ה"מושלם" שעלה על דעתי בשעה שהלכתי. אכלנו ארוחת ערב. אספתי את הצלחות ושטפתי אותן לאיטי. אחר כך הקשבנו למוזיקה ואז יצאנו לטייל ברחובות החשוכים. בלילה ההוא כמעט לא ישנתי. לא לחזור ללוב לעולם, כך הבנתי, משמע לא להרשות לעצמי לחשוב עליה עוד לעולם, מה שלא יוליד אלא צורה אחרת של התנגדות, ואני עם התנגדות גמרתי.

 

עם שחר יצאתי מהבניין שלי. שמחתי על שוויון הנפש של ניו יורק. כל ימַי חשבתי על מנהטן כדרך שיתום עשוי לחשוב על האם שהניחה אותו על סִפו של מסגד: היא היתה לא כלום בעיני, אבל גם הכול. ברגעי ייאוש היא ייצגה את האפשרות שסוף־סוף אצליח לשגות באשליה שאיני בגלות עוד. כפות רגלי היו כבדות. שמתי לב כמה זקנתי, אבל בד בבד הבחנתי בילדותיות שעדיין נותרה בי, כאילו חלק ממני חדל להתפתח ברגע שעזבנו את לוב. הייתי כמו אובידיוס הגולה בספרו של דייוויד מַאלוּף — הגלות עשתה אותו ילדותי. שׂמתי פני אל משרדי בקולג'. רציתי לשקוע בעבודתי, לחשוב על הרצאתי המתוכננת לאחר הצהריים, על ספרו של קפקא, "המשפט". הירהרתי בעדינותו של ק' כלפי שני הגברים הבאים להוציאו להורג, בכניעה העגמומית וההרואית שלו, בדברים שחשב בלבו: "הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לשמור עד הסוף על קור רוח", ובגילוי המתקן, המלא חרטה: "תמיד רציתי לחטוף מלוא חופניים מן העולם..."2 אמרתי בלבי שטוב שיש לי הרצאות לחשוב עליהן. עברתי על פני שבכה במדרכה. מתחת לשבכה היה חדר, בקושי גבוה די הצורך לאדם לעמוד בו, וּודאי שלא רחב די הצורך לשכב. קופסה אפורה כהה בקרקע. לא היה לי מושג מה תכליתה. בלי לדעת איך קרה הדבר מצאתי את עצמי על ברכי, מציץ פנימה. כל כמה שהתאמצתי לא מצאתי לא פתח מילוט, לא צינור, שום דבר שמוליך ממנה החוצה. ההכרה הזאת הממה אותי פתאום. פרצתי בבכי, ויכולתי לשמוע את קול בכיי.