הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השבוי ואשת השבוי
  • השבוי ואשת השבוי
    מטר | יולי 2019 | ביוגרפיה | 248 עמ' מודפסים
    ב-30 ביוני אלף תשע מאות ושבעים, שניות ספורות אחרי שפגע טיל במטוסו, מצא את עצמו הטייס רמי הרפז, תלוי בין שמים לארץ, אלא שהארץ היתה מצרים. בהרף עין נהפך הרפז מטייס פנטום – חוד החנית דאז של חיל האוויר - לשבוי בכלא המצרי שבו הוחזק שלוש שנים וחצי.
     
    שעות ספורות אחר-כך קיבלו רעייתו נורית ושני ילדיו הקטנים את הבשורה המרה. נורית היתה אז בחודשי הריונה האחרונים, היריון שלמרבה ההפתעה הסתיים בלידת תאומות.
     
    במהלך שנות השבי – משני צדי מדבר סיני – עברו על בני הזוג תהפוכות רבות, שמחות לצד אסונות, וסיפור חייהם – יחד ובנפרד - יכול לאכלס בקלות סדרת טלוויזיה.
     
    השבוי ואשת השבוי כתוב כרומן מכתבים שמשובצים בו קטעי יומן ותמונות. אלה וגם אלה חושפים את ההתמודדויות הפיזיות והנפשיות של בני הזוג, ומציגים תובנות עמוקות הנוגעות למשברים שמזמנים החיים ולפתרונם.
     
    אף כי השבוי ואשת השבוי הוא סיפור אמתי, המסופר על ידי הנפשות הפועלות, הרי הוא כתוב כפרוזה לכל דבר, רומן מכתבים מרתק וקולח שאין בו רגע של מנוחה.
     
    רמי הרפז נפטר בינואר 2019 כשבוע לפני הגיעו לגבורות, עם סיום כתיבת ספר זה.
  • ספר דיגיטלי
     
    40
    ספר מודפס
     
    95 66.5
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר 

    השלושים ביוני 1970 , הרוח שורקת באוזניים, האוויר בשחקים לח וקריר, אני אוחז ברתמות, החופה נפרשת מעלי, ובבת אחת - דממה. אני דואה בגובה של ארבעה־עשר אלף רגל, תלוי בין שמים וארץ - אלא שהארץ היא מצרים, איפשהו בין קהיר לתעלת סואץ - וחושב, איך לעזאזל הגעתי לכאן?!
     
    בהרף עין הפכתי מטייס קרב במשימת תקיפה לשבוי מלחמה. מלוחם אווירי הנישא על כנפי המטוס הטוב בעולם לחייל אלמוני הצולל אל ידי שוביו. מאדם השולט בחייו ואחראי לבחירותיו לשבוי המופקר לגורלו. אבק אדם שחייו ובריאותו, הפיזית והנפשית, נתונים לחסדי שוביו. האדמה הולכת ומתקרבת, אדמת האויב, אני יודע שאין לי עוד זמן רב לחשוב, גם לא סיכוי להימלט, ואני הולך ומתקרב אל הלא־נודע.
     
    כמעט חמישים שנה אחרי אותו יום מר ונמהר, ממרומי העשור השמיני לחיי, אני עדיין חושב מעת לעת על הטייס הזה שצנח אל ארץ לא נודעת. איש צעיר אחרי הכול, בפסגת הקריירה הצבאית שלו, אב לשני ילדים שרעייתו היתה אז בחודשי הריונה האחרונים.
     
    בן אדם שבעוד כעשרים דקות תיגזל ממנו חירותו לפרק זמן של שלוש שנים וחצי. תקופה ארוכה וממושכת, הרחק מחייו הקודמים, שבראשיתה יהיה עליו להתמודד עם חקירות ועם עינויים, ובהמשכה יידרש לנהל שגרת חיים לכאורה, בחדר לא גדול, במחיצת עשרה שבויים ישראלים נוספים.
     
    שלוש שנים וחצי שבמרוצתן למדתי להכיר את עצמי מכל זווית אפשרית, והעמדתי במבחנים אינספור את חוזקה ואת עמידותה של הנפש. שנים שגרמו לי להבין על בשרי מהי בדידות, מהם געגועים, מה מחמיץ אב שילדיו גדלים בלעדיו, עד כמה גיבורה היא רעייתי שנשאה לבדה בעול, וכאילו לא די בכך כרעה ללדת זמן קצר לאחר שנפלתי בשבי.
     
    אני חושב גם על ארבעים וחמש השנים שחלפו מאז שחרורי מהשבי בתום מלחמת יום כיפור. בין השאר, על ההרצאות שנשאתי ביחידות שונות בצה"ל, מול תלמידי תיכון לפני גיוס ומול קהלים נוספים. הלקח הראשון ואולי החשוב מכולם שהפקתי במהלך אותן שלוש שנים וחצי, שאותו נהגתי להציג בכל אחת מההרצאות, הוא ההכרח להקדים ולהבין את חוקי המשחק במציאות החדשה.
     
    קריאה נכונה של המפה יכולה להקל על אדם הנקלע שלא בטובתו למצב דומה, להגדיר את עצמו ביחס לסובבים אותו, לנסח לעצמו את תפקידו ולשלוט במידת מה על האופנים בהם הוא מתמודד עם המצב הקשה והלא־צפוי. הלקח השני שלמדתי, המשלים בקצתו את הראשון, הוא יכולתה המפעימה של הרוח האנושית לשאת כאב ולהשתמש בו כמנוע לצמיחה דווקא. אדם אינו מסוגל להעריך את יכולתו האדירה להתמודד עם סבל עד שהוא נקלע למצב ביש. למרבה הצער, רק במצב כזה מבין האדם שהוא יכול להתעלות על עצמו ואפילו להפתיע את עצמו.
     
    יחד עם זאת אני ער לכך שלא כל אחד מסוגל להתמודדות קשה זו. יתר על כן, שנקודת ההתחלה של הנופלים בשבי אינה זהה אצל כולם, כמו גם מבנה האישיות והביוגרפיה. אגב כך, ברצוני לציין כאן מחקר ישראלי, הארוך ביותר מסוגו בעולם, שנערך במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, ושבמהלכו עקבו אחר פדויי שבי ממלחמת יום כיפור.
     
    במחקר זה, שבחן במשך שלושה עשורים את ההשפעות הפוסט־טראומטיות של השבויים לאחר שחרורם, נמצא כי החוויות הקשות שעברו השבויים הותירו את חותמן, וכי ארבעים ושלושה אחוזים מביניהם סובלים מתסמינים דיכאוניים, מסיוטי לילה ומניתוק רגשי הפוגעים באיכות חייהם בבית ובעבודה. כמו כן עלה במחקר זה כי פדויי השבי נמצאים בקבוצת סיכון לתחלואה גבוהה, וכי טראומת השבי מאיצה את תהליכי ההזדקנות ואף פוגעת בתוחלת החיים. כך שאל יקל הדבר בעינינו.
     
    למרות הנתונים הקשים שמציג המחקר אני נוטה להאמין, גם כיום, שהלקחים שהצגתי יכולים לעזור להתמודד במצבים מסוימים, גם אם אני יודע שהם אינם תרופה לכל אחד. בין פדויי השבי ישנם רבים שהיטיבו להתמודד במהלך השבי ושילמו את המחיר לאחר שחרורם, וישנם אחרים שאצלם התחולל תהליך הפוך.
     
    למרבה הצער, אסונות קורים גם בחיים שלאחר השחרור, ויש מקרים שבהם החוסן הנפשי והאימון העצמי לשאת בכאב אינם מספיקים. זמן קצר לאחר שחרורי מהשבי נולד ארז. ילד התקווה לחיים טובים יותר. ילד שהסב לנו אושר רב כמשפחה. אלא שפתיל חייו היה קצר מאוד ובהיותו בן עשרים ושש הוא נלקח מאיתנו. באחד מימי השנה למותו, בבוקרו של היום, לקראת תחרות הניווט לזכרו, אמרה לי רעייתי, נורית, שהיא מבינה את חוקי המשחק ואת מגבלות המגרש, אבל לפעמים היא פשוט לא רוצה לשחק.
     
    בשנים האחרונות מכביד גם הגיל ומחלת הפרקינסון שהביא עמו. וכך, מפעם לפעם, גם אני נדרש לקבל עלי חוקי משחק שלא בחרתי, מצב עניינים שמחזיר אותי במידה מסוימת לאותם ימי שבי ארוכים שבהם היה עלי לקרוא את תמונת המציאות החדשה ולנסות להבין איך אני מנווט בתוכה.
     
    איני ממליץ כמובן על נפילה בשבי, אך אני רוצה לחשוב שאם נקלע אדם למצב זהה או דומה שבו נגזר עליו להתמודד עם מה שנראה לא אפשרי, ייתכן שימצא בסיפורי, שאירע לפני יובל שנים בקירוב, עצה ואולי אף תקווה.
     
    רמי 
    בשעה שאני בוחן את חיי במבט לאחור אני מזהה מבחנים רבים אחרים, קשים יותר או פחות, שהכשירו אותי אל הצניחה הזאת, הצניחה אל המבחן שעד מותו של בננו, בהיותו בחור צעיר, החשבתי למבחן הקשה ביותר בחיי.
     
    הייתי בן תשע כשפרצה מלחמת העצמאות, אך אני זוכר מעט מאוד מהקרב הקשה שהתחולל סביב הקיבוץ במשך עשרה ימים בין כוחות צבא ההצלה לכוחות ההגנה בפיקודו של יצחק שדה. הניסיון לכבוש את משמר העמק ולהתקדם לעבר חיפה הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים ובכיבוש הכפרים השכנים.
     
    אני זוכר את הלמות הפגזים שנפלו ביום ראשון, זמן קצר לפני ארוחת הערב, כשנשכבנו מתחת למיטות בבית הילדים. כבר אז לא פחדתי. רק כעסתי על עצמי על שלא הספקתי לקחת איתי את "שמונים אלף מיל מתחת למים", כדי שיהיה לי מה לקרוא מתחת למיטה. בהפגזה הכבדה נהרגו כמה חברים ונגרם נזק רב למבנים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. תחת ההפגזה החלו ארבע מאות לוחמים ערבים, מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים, להתקדם לעבר משמר העמק. ההתקפה נהדפה על גדרות הקיבוץ ממש. למחרת פינו את הילדים לצד השני של העמק.
     
    החוויה הטראומטית היחידה שנותרה לי ממלחמה זו היתה השבר באגודל השמאלי שלי. גדוד של הפלמ"ח ישב דרך קבע בקיבוץ ומדי ערב, טרם צאתו של המשוריין לסיור באזור, ציידו החברים את הלוחמים בשתייה חמה ואנחנו הילדים טיפסנו עליו בהנאה גדולה. אלא שבמקרה שלי, הדלת האחורית של המשוריין נסגרה על האגודל שלי.
     
    סבלתי מכאבי תופת אבל התביישתי לספר. לבסוף, כאשר סיפרתי לאמא שלי היא פטרה אותי ב"אין דבר, זה יעבור." ואכן, לא טיפלו, לא גיבסו, לא תפרו, ועד עצם היום הזה האגודל השמאלי גדול מאחיו הימני, זכר לדלת המשוריין שנטרקה. יכול להיות שיכולת האיפוק שלי כמו גם ההתמודדות בשפתיים חשוקות - החלה אז. לטוב ולרע.
     
    והיה עוד אירוע מכריע בעיצוב אישיותי, אי־אז בנעורי, המשלים במידה רבה את "שתיקת האגודל". הייתי בן חמש־עשרה, תלמיד כיתה י' בשומריה שבמשמר העמק. מנהג היה במוסד החינוכי לפטור את התלמידים מהשיעור הראשון למחרת ליל הקומזיצים של ל"ג בעומר. באותה שנה החליטו משום מה מנהלי המוסד לחרוג מן המנהג ולחייב את התלמידים להתייצב ללימודים כרגיל, בשבע וחצי בבוקר.
     
    חברי לקבוצת "שחף" זעמו על גזל שעות השינה החיוניות לאחר הקומזיץ, שנמשך עד שעות הלילה המאוחרות. הסוגיה הועלתה על סדר היום של ועדת הקבוצה, והתקבלה הסכמה כללית לפיה אין להשלים עם רוע הגזרה. אני הייתי היחידי שהתנגד.
     
    כמו כולם, גם אני חשבתי שההחלטה מקוממת, אך עם זאת חשבתי גם שאיננו יכולים לעשות דין לעצמנו. ואכן, כולם נשארו בבית ורק אני חיכיתי במסדרון בית הספר לתחילת השיעור. לא הצטרפתי לדעת הרבים, הייתי נאמן לעצמי ולשיקול דעתי. כלל הברזל הזה ליווה אותי בכל אשר פניתי.
     
    אל הטיס הגעתי כמו רבים אחרים דרך בניית טיסנים בשיעורי המלאכה של רחמים גלבוע. כשגדנ"ע אוויר הגיע לשומריה, כבר הובלתי את החוג לטיסנים. בחופשת הקיץ שבין כיתה י' לי"א הציע גדנ"ע אוויר קורס טיס מקוצר לנערים.
     
    ירדתי עם עוד ארבעה־עשר בני נוער מכל הארץ לשדה דב ולמדתי להטיס מטוס קל, פוֹקֶר .F-27 מכאן ואילך הדרך לקורס טיס היתה סלולה. רוב החניכים בקורס טיס )עשרים וחמישה( היו יוצאי קיבוץ. לא היה זה בגלל האמרה המיוחסת לעזר ויצמן - "הטובים לטיס, הטובות לטייסים", היות שהיא הוטבעה רק בשנת 1960 - הלכנו כי זה מה שציפו מאיתנו.
     
    כשנמצאתי כשיר לטיס, היה עלי לעבור את הוועדה האמיתית - זאת של הקיבוץ. אך האנשים ממשמר העמק נתנו לי את ברכתם למרות ההתחייבות לחתום קבע על חמש שנים. נוסף לכך, כשכבר הייתי טייס צעיר נתנו לי אופניים כדי שאוכל לדווש דרך השדות ולבקר את נורית.
     
    כשנה לפני השחרור, נורית ואני נישאנו. בשנים הראשונות להיכרותנו שמרנו על צניעות יתרה, כמצוות הדיבר העשירי של תנועת השומר הצעיר השומר גם על הטוהר המיני. הלכנו יד ביד לכיוון אחד, ובדרך חזרה החלפנו ידיים. רבים הסתפקו בחילופי מבטים, בנגיעות אקראיות, בריקודי עם. הכול היה תמים מאוד ומסקרן מאוד.
     
    שנינו למדנו בשומריה שבמשמר העמק, שנינו ניגנו בתזמורת הקיבוצים. שנינו התחלנו בכינור אבל אני עברתי לוויולה כדי לאפשר מרחב תמרון טוב יותר לאצבעות הגדולות שלי. דרכינו הצטלבו גם במהלך השירות הצבאי היות שנורית שירתה ביחידת בקרה של חיל האוויר ב"בור" שבקריה. כזוגות "מעורבים" אחרים ממשמר העמק ומהזורע, גם אנחנו התלבטנו היכן נקבע את ביתנו. לבסוף בחרנו בהזורע, הקיבוץ הצעיר בין השניים.
     
    אף שהתראינו עכשיו יותר מכפי שהתראינו קודם לנישואים, לא היינו ממש יחד. עברנו אפוא להתגורר בקיבוץ זיקים, קרוב לבסיס חצור. קיבלתי רכב צמוד, ג'יפ לנדרובר מעודפי הצבא הבריטי, בלי בלם יד ועם קלאץ' שקשרתי בחוט ברזל כדי שלא יברח. היה לנו טוב בזיקים. גרנו שם שנה ורבע, והשתעשענו ברעיון להישאר בקיבוץ הצעיר הזה. אבל לאחר שדבר ההתלבטות שלנו הגיע להזורע, רעדו אמות הספים, ולא היתה לנו ברירה אלא לחזור הביתה.
     
    בשנת 1961 , כעבור חמש שנות שירות בחיל האוויר, חזרנו הביתה, להזורע. עזר ויצמן, שהיה מפקד החיל, הפציר בי להישאר והניח בפני פיתויים כאלה ואחרים. בין השאר אמר לי שאוכל להביא את המיראז'ים, פאר היצירה של אותם ימים, אך עמדתי בפיתוי.
     
    רציתי הביתה. עייזר מחל לי. בדרך כלל נהג לבוא חשבון עם טייסים שהקדימו להשתחרר והעדיפו את הקוקפיט של מטוסי "אל על", אבל יחסו לטייסי ההתיישבות העובדת היה שונה. "בפניהם אני מוריד את הכובע," אמר לא פעם. אהבתי את עייזר. מכל מפקדי שמורה לו בלבי פינה חמה. כאשר בננו ארז נפטר בשנת 2001 , עייזר הקדים לבוא אלינו לפני ההלוויה ובכה יחד איתנו.
     
    לא חלפו שנים ספורות - שנה של עבודה במטבח וארבע שנים במפעל הפלסטיק - ורוחות מלחמה החלו מנשבות שוב. בערב מלחמת ששת הימים הודעתי לקיבוץ שאני חוזר לשירות. הקיבוץ הוכה בהלם והכול דרשו אישור מהוועדה. אין בעיה, אמרתי, נחכה לשיחת קיבוץ. אלא שעד שזו התכנסה פרצה המלחמה. בקיבוץ חששו מאוד שהמלחמה תתארך היות שרצו את הבנים במשק, ולשמחת כולם נמשכה המלחמה שישה ימים בלבד.
     
    בששת ימי הלחימה יצאתי לעשרים וארבע גיחות, הכי הרבה טיסות שנעשו בפרק זמן כזה, אך לא יצאתי גיבור ממלחמת הניצחון הזוהרת הזאת. היתה זו מלחמה אפורה בשבילי. למדתי את כאבו של השכול. איבדתי את חברי, אריה בן־אור, מפקד טייסת הפוגות, החבר הטוב ביותר שהיה לי בקורס. מטוסו נפגע באש תותחים סוריים ברמת הגולן.
     
    חודשים ספורים לפני המלחמה קיבל חיל האוויר עשרים וארבעה מטוסי סופר־מיסטר, נוסף למטוסים שקיבלנו כבר בשנת 1958. הסופר־מיסטר היה המטוס החדיש ביותר של חיל האוויר, ולאחר שהגיעה הרביעייה הראשונה של מטוסים מדגם זה ביקשו ממני לתרגם את ספר החימוש של המטוס.
     
    התברר כי בכל חיל האוויר לא נמצא דובר צרפתית אחד, ומופרך ככל שזה נשמע - המשימה הוטלה עלי. בלית ברירה עמדתי במלאכת התרגום, אך מן הראוי לציין כי תרגום של טקסט טכני קל יותר ואפשר להגיע לתוצאות טובות למדי גם מבלי לשלוט בשפה. עובדה: ניצחנו במלחמה. לא ארחיב עוד על כל מעללי וגבורותי וגם לא על כישלונותי. בספר הזה ברצוני לספר על שנותי בשבי, ועל האפשרות לקיים חיים משני עברי הגבול.
     
    אוסיף רק שבשלהי 1969 נשלחתי - לא בלי קרבות מילוליים - לארצות הברית במסגרת משלחת אימונים לקראת קבלת מטוסי הפנטום. יועדתי להיות קצין המערכות של הטייסת. מוטי הוד, מפקד החיל דאז, רצה לחסוך בכוח אדם וביקש מאיתנו לנסות לשכנע את האמריקאים להפוך את הפנטום למטוס חד־מושבי, הנחיה אופיינית להיבריס של חיל האוויר. הרי אנחנו תמיד יודעים טוב יותר מאחרים. בתוך ימים אחדים הודענו לו, למורת רוחו, שהכרחי שיהיו בו שני מושבים גם אם מושבו של הקצין המנווט יהיה מאחור. הפנטום חייב להיות דו־מושבי כדי לאפשר לקצין המערכות, כלומר לנווט, לשבת מאחור.
     
    כעבור שבעה חודשים של אימונים בקליפורניה, הצטרפו אלי נורית והילדים לעוד חמישה חודשים. התגוררנו עשר משפחות טייסים בשתי עיירות קטנות במדבר מוהאבי. ראינו כי טוב: בית מרוּוח בעיירה, חדרים גדולים, שטיחים מקיר לקיר, מטבח משוכלל, מערכות מיזוג אוויר.
     
    אמריקה. כאן, בסוף העולם, הבנו בפעם הראשונה באיזה מתח אנחנו חיים בארץ. רכשנו מכונית ביואיק ענקית. התקנתי מאחור מיטה עם מזרן, ומדי יום שישי יצאנו לטיולים לגלות את אמריקה. הגענו עד לאס וגאס, פארק יוסמיטי וסן פרנסיסקו. רצינו מאוד לעשות את הטיול הקלסי מהחוף המערבי למזרחי וביקשתי הארכת שהות, אבל מלחמת ההתשה כבר היתה בעיצומה.
     
    חזרנו ארצה עוד לפני המטוסים. חזרנו מארץ החיים הטובים אל המציאות הכואבת. חזרתי לסקייהוק. באחת הגיחות להפצצת סוללת טילים בחוף המערבי של מפרץ סואץ נהרג חגי מאפיקים, מספר אחת ברביעייה שלי. מטוסו נפגע, הוא צנח מעל הים, כנראה איבד דם, פגע בים ושקע.
     
    כשהגיעו הפנטומים, גייסנו אותם מיד ללחימה. היתה זו מלחמה סלקטיבית מאוד, השתתפה בה רק קבוצה קטנה של לוחמים, ובהם הטייסים. לא ידעתי אז שבעורף המלחמה אינה מורגשת, כי נמצאתי בלחץ קשה מאוד של עבודה. בקושי ראיתי את המשפחה. נורית כבר היתה בהיריון מתקדם. היו אלה הימים המטורפים בחיי.
     
    הרומן שלי עם הפנטום לא האריך ימים. בשלושים ביוני, 1970 , נפרדתי ממנו לשלוש שנים וחצי ארוכות, וכאן מתחיל סיפורי, או שמא יש לומר סיפורנו - הסיפור של נורית ושלי - הסיפור של הלא־אפשרי האפשרי למרות הכול.
    • רמי ונורית הרפז
    • רמי ונורית הרפז
      הרפז נולד בהרצליה וגדל בקיבוץ משמר העמק ובקיבוץ הזורע. בנעוריו היה חבר בקלוב התעופה לישראל ובגדנ"ע אוויר. הרפז התגייס לצה"ל ב-1956 וסיים קורס טיס (מס' 25) באוגוסט 1958 במגמת קרב. בקורס האימון המתקדם טס על מטוסי אוראגן ולאחר מכן שירת כטייס קרב בטייסת מיסטרים ובטייסת סופר מיסטרים. הוא הדריך בבית הספר לטיסה ובקורס אימון מתקדם, שירת בטייסת העקרב והשתחרר מהשירות הסדיר ב-1961. עבד בקיבוץ הזורע ועשה שנת שירות בקיבוץ זיקים. במלחמת ששת הימים שירת כסמ"ט א' בטייסת 107, טייסת מטוסי אוראגן, ושימש מוביל בכיר של מבני תקיפה. הוא השתתף ב-24 גיחות מבצעיות בתקופת המלחמה, המספר הגבוה ביותר מבין טייסי הקרב בחיל האוויר.
       
      לאחר המלחמה התגייס מחדש לשירות קבע. הוא עבר הסבה למטוסי מיראז' 3 ושירת בטייסת 117. בהמשך היה חבר בצוות הקליטה של מטוסי הסקייהוק ושירת בטייסת 109. הוא היה חבר במשלחת הראשונה של חיל האוויר שיצאה לארצות הברית לקלוט את מטוסי הF-4 פנטום בחיל האוויר. במלחמת ההתשה השתתף בגיחות מבצעיות רבות, תחילה בטייסת 109, טייסת סקייהוק בה שובץ עד הגעת הפנטומים שנרכשו, ולקח חלק בפשיטה על האי גרין ובמבצע רביב.
       
      לאחר הגעת הפנטומים שירת בטייסת 69 כקצין מערכות, השתתף בהפצצות סוללת נ"מ בשדה התעופה פאיד, הפצצת סוללת נ"מ בג'איפה, מטס הרתעה מעל דמשק בינואר 1970, מבצעי פריחה, תקיפת נמל ראס בנאס ומשחתת שעגנה בו, במבצעי שיער ובגיחות נוספות. במהלך מבצע שיער 7 ב-30 ביוני 1970 נפגע מטוסו מטיל נ"מ והוא נאלץ לנטוש את המטוס יחד עם הנווט, אייל אחיקר, מעל שטח מצרים.
       
      במהלך תקופתו בשבי עבר חקירות ועינויים קשים, הוא הפך למנהיג השבויים הישראליים שהיו אסורים בכלא עבסיה שבקהיר באותה תקופה: אנשי צוות האוויר מנחם עיני, יצחק פיר, אבינועם קלדס, עמוס לויטוב ועמוס זמיר; קצין המילואים דן אבידן; הצנחן דוד לוי; ושני אנשי השק"ם שנשבו ליד תעלת סואץ, מוטי כהן ומוטי בבלר.
       
      הרפז וחבריו הטייסים תרגמו לעברית את הספר "ההוביט" במה שנודע כתרגום הטייסים. הוא השתחרר מהשבי בנובמבר 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך תקופת שביו נולדו לו תאומות.
       
      לאחר חזרתו מהשבי חזר לשרת כטייס בחיל האוויר, הוא פיקד על טייסת ושימש סגן מפקד בסיס עציון. ב-1977 מונה למפקד בסיס רמת דוד תפקיד בו כיהן עד ינואר 1980. הוא המשיך לשרת במילואים ושימש כמדריך בבית הספר לטיסה עד 1993 ומפקד מנחת מגידו בחירום, עד פרישתו משירות המילואים ב-2016.
       
      הרפז נפטר ב-24 בינואר 2019 כשבוע לפני הגיעו לגבורות. היה חבר קיבוץ הזורע, היה נשוי לנורית ולזוג נולדו 5 ילדים, בנם הצעיר ארז נפטר במהלך טיול בבוליביה. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן כמנכ"ל מפעל פלסטופיל-הזורע במשך שש שנים ולאחר מכן כעובד במחלקת הנדסת המוצר ומנהל פיתוח בחברה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מגובה הלב - הקרב שאחרי הקרב
    • אם יש גן עדן‏
    • דרך ארוכה
    • נפל
    • מאפס למאה - סיפורו של צוות ביחידה 669
    • ויהי מה - מאיר הר ציון
    • ידעתי את ארצי
    • אריק חייו של אריאל שרון
    • רבע לשמונה - מוטי הוד: משדות דגניה ועד קצה הרקיע
    • לוחם חשאי
    • לא נרדם בלילות
    • וקראתם דרור