הרועה

מבוא

צופן אריק

באחד מימי אוקטובר 1979, שישה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים, טיפסה מכונית שרד אזרחית על רפסודה מצרית בגדה המזרחית, המדברית, האסייתית, של תעלת סואץ. עובדי הרפסודה זיהו מייד את הגבר השמן בעל הבלורית הלבנה, שישב במושב האחורי של הרכב, ושייט באיטיות על סיפונה של הרפסודה לגדה המערבית, האפריקנית. היה זה הגנרל הישראלי הידוע ביותר לשמצה בעולם הערבי, אריאל שרון, המכונה בפי כול "אריק", שצלח את תעלת סואץ שש שנים לפני כן בראש שיירת טנקים והכריע לטובת צה"ל את המערכה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כעת הוא הגיע לביקור חשאי אך רשמי במצרים כשר החקלאות של מדינת ישראל.
זו היתה הפעם הראשונה, שבה דרכו רגליו של אריק שרון על אדמה ערבית ברשות. אומנם בשלושת העשורים הקודמים הוא כבר "ביקר" במדינות ערב עשרות פעמים, אבל זה היה תמיד בפשיטות קומנדו ליליות אל מעבר לגבול, או במהלך מלחמות. באופן פורמלי הגיע שרון למצרים בהזמנת עמיתו, שר החקלאות המצרי, ד"ר מוחמד דאוד, כדי לדון בתכנון מערכת המים המצרית וארגון מערכות ההשקיה. אבל לאף אחד לא היה ספק מי המארח האמיתי של הגנרל בדימוס הישראלי. כבר למחרת בערב סעד אריק שרון ארוחת ערב אינטימית עם אנואר א-סאדאת בארמונו של נשיא מצרים בקהיר.
סאדאת, שכנראה הכין בצורה יסודית "שיעורי בית" והיה מודע ליצר הזלילה הבלתי נשלט של אריק ולתאוותו המיוחדת לנקניקים, כיבד את אורחו כבר בפתיחה בפרוסות דקיקות של בשר בקר משובח. השולחן היה ערוך כיד המלך, ובעוד הנשיא ובעיקר השר טועמים משפע המנות, נסבה השיחה על נושאי תזונה ודיאטה ומכאן התגלגלה לדיון בהרגלי שתייה ובמקורות המים של מצרים, שנמצאים בגבול עם סודן. אריק שרון גילה התעניינות רבה במקורות המים. כבן לאגרונום חסר אמצעים, וכמי שגדל כילד בכפר חקלאי מבודד ומוקף באוכלוסייה ערבית עוינת, בעיית מקורות המים של מדינת ישראל תמיד הטרידה אותו. גם בחייו הבוגרים, כבעלים של אחת מחוות החקלאות, הבקר והצאן הפרטיות הגדולות בישראל, נושא המים המשיך להעסיקו כמעט יומיום. לפתע מחא הנשיא סאדאת שתי מחיאות כפיים ומאחורי הווילון הגיח משרת.
המשרת הגיש לסאדאת מפה טופוגרפית של מצרים. הנשיא המצרי קם מכסאו, פרס את המפה הענקית על הרצפה, וכרע מעליה על ברכיו. אריק הצטרף אליו וכעת שני האישים היו שרועים על הרצפה, כאשר סאדאת מצביע באצבעותיו על המיקומים המדויקים של מקורות המים, ומלווה את המצגת בהסברים מפורטים באנגלית. כשקמו מהרצפה ושבו לשולחן, הודיע סאדאת לאריק כי הוא מעמיד לרשותו את מטוס ה'מיסטר 20' האישי שלו, כדי שיקח את שר החקלאות הישראלי לסיבוב במקורות המים באזור הגבול הדרומי של מצרים. אריק עלה על המטוס עם עוזרו ואיש סודו במשרד החקלאות, אלי לנדאו, שהתלווה אליו לביקור ההיסטורי, והשניים טסו לגבול מצרים-סודן ואף נחתו לסיור קרקעי מודרך באזור סכר אסואן.
לא הרחק מהסכר המפורסם ביקרו האורחים הישראלים במקדשי אבו סימבל, שנבנו על-ידי רעמסס השני במאה ה-13 לפני-הספירה, על מנת לפאר את הישגי המלך המגלומן מתקופת מצרים העתיקה, שנחשב על-פי המסורת למלך פרעה שממנו דרש משה לשחרר את בני ישראל מעבדות לחירות. על עמודי המקדשים, שנחצבו בסלעי גיר ענקיים שמשקיפים על אחד מפלגיו המרכזיים של נהר הנילוס, השתיירו תחריטים של כתב חרטומים. אריק התבונן במשך דקות ארוכות בתחריטי החרטומים, ושאל את עוזרו: "תגיד, האם גם עלי יכתבו פעם ככה?" אלי לנדאו ענה לו: "תלוי מה תעשה".
ב-77 שנות חייו עד כה עשה אריק שרון שורה ארוכה מאוד של מעשים בעלי השפעה מכרעת, לטוב או לרע, על מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו. מעט מאוד ראשי מדינות בעולם המערבי בשנות האלפיים יכולים להתהדר בסיפור חיים מדהים, מרתק ושנוי במחלוקת כמו של שרון, כפי שמובא בביוגרפיה זו. ספק רב אם יש עוד מנהיג, שהשתלשלות חייו שזורה באופן כל-כך עמוק בחיי מדינתו למן היווסדה, עד שקשה להפריד בין השניים.
אריק שרון לחם במלחמת העצמאות ויצא משם חי רק בנס לאחר שקליע פילח את בטנו בקרב לטרון המפורסם; בשנות ה-50 הקים את סיירת הקומנדו הנועזת והפרועה, יחידה 101, שהפכה לאגדה והטמיעה בצה"ל שיטות לחימה חדשות ורוח קרב; כמפקד הצנחנים ב'מבצע סיני' היה אחראי על קרב המיתלה העקוב מדם; במלחמת ששת הימים ניצח על כיבוש מתחם אבו עגילה במה שהפך לאחד הקרבות הנלמדים ביותר באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.
שרון חצה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים; הקים את הליכוד; פינה בכוח את יישובי חבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים; וחווה גם בחייו האישיים טרגדיות קשות. רעייתו הראשונה ואהובת נעוריו, מרגלית, נהרגה בתאונת דרכים. בנו הבכור, גור, נפצע קשה בראשו מפליטת כדור רובה ומת בזרועותיו של אריק. ברבות השנים נפטרה ממחלת הסרטן לעיניו של אריק גם רעייתו השנייה, אחותה של מרגלית, לילי, שיחסיה עם אריק נחשבו לאחד מסיפורי האהבה הגדולים שהתפרסמו בישראל. וזו רק רשימה חלקית של ההתרחשויות הדרמתיות, שחלקן עולה על כל דמיון, שיתוארו בהמשך הספר.
אבל נדמה ששלושה "מעשים", יותר מכל האחרים, יחרצו את מה שייכתב בסופו של דבר על אריק שרון בספרי ההיסטוריה של העם היהודי: שרון הוביל כשר ביטחון בשנת 1982 את צה"ל וישראל לתסבוכת הצבאית היזומה הכי שנויה במחלוקת בתולדות המדינה, מלחמת לבנון; הוא היה במשך כשלושים שנה אבי ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה והפטרון מספר 1 של מפעל ההתנחלויות; ובראשית שנות האלפיים, לאחר שנבחר לראש ממשלה, הכריז על 'תוכנית ההתנתקות' החד-צדדית מעזה. באוגוסט 2005 פינה ראש הממשלה שרון את כל ההתיישבות היהודית מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון.
"המעשה" האחרון מבין השלושה - עקירת כ-6,500 תושבים יהודים מעזה והגדה המערבית והריסת 24 התנחלויות לראשונה מאז כיבוש השטחים בשנת 1967 - קרע בקיץ 2005, בעת כתיבת שורות אלו, את העם בישראל לשני חלקים: תומכים ב'תוכנית ההתנתקות' ומתנגדים. ביולי-אוגוסט 2005 נצבעה המדינה - בלבוש, בשלטי חוצות, בכרזות לצידי הדרכים ובסרטים שנתלו על מאות אלפי מכוניות - בשני צבעים. כתום למתנגדים, כחול לתומכים. מידת הצלחתו של תהליך ההתנתקות בראי הזמן, או לחלופין כשלונו של התהליך, עשויים לקבוע את מיקומו הסופי של שרון בדברי ימי ישראל. האם ייחרט כמנהיג הישראלי הראשון שעקר התנחלויות מיש"ע והוביל את בני עמו לכיוון פשרה היסטורית על חלוקת גבולות הארץ ופתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בן 150 השנה בדרכים מדיניות; או שייזכר כמנהיג שהוביל את עמו למלחמה עקובת הדם בלבנון, הקים את ההתיישבות היהודית ביש"ע ואחר-כך ניסה לעקור את חלקה כדי לתת לפלסטינים מדינה שתהפוך לחממת טרור.
בימים אלו עוסקים פרשנים, פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי צבא, חוקרים באקדמיה, משפטנים וכלל הציבור הרחב בישראל בקושייה: "איך הגיע אריק שרון, דווקא הוא, להחלטה הדרמתית על ביצוע 'תוכנית ההתנתקות' מעזה כולל עקירת 24 התנחלויות?" לא ניתן לענות על השאלה הזאת, שאלת השאלות בקיץ 2005, מבלי לרדת לעומקו של סיפור חייו המסעיר והמרתק של שרון. ספר זה פורש לראשונה את קורותיו של אריאל שרון, למן יום היוולדו בחורף 1928 ועד היום, וזהו ליבו של הספר - סיפור החיים המלא. הספר מתעכב על הרגעים המרגשים, המצחיקים, הדרמתיים, הטראגיים וההיסטוריים ושוזר בהם את סיפור הקמתה וצמיחתה של מדינת ישראל.
דרך סיפור חייו המופלא של האיש, שעיצב במידה רבה מאוד את דמות "הצבר הישראלי", מגלה הספר מה באמת מניע את אריק שרון ומהם המפתחות החיוניים להבנת התנהלותו, אישיותו ומנגנון ההפעלה שלו. בהבנה הזאת מסתתרת גם התשובה לשאלת השאלות הנ"ל לגבי 'תוכנית ההתנתקות'. במהלך העבודה על הספר בשלוש השנים האחרונות, עברנו על אלפי מסמכים ושוחחנו עם מאות אנשים, שהכירו את שרון בתקופות שונות בחייו. עם זאת בחרנו מראש שלא לשוחח כלל עם אריאל שרון בעצמו, ולא עם בניו, כדי להתמקם בעמדת המתבונן מן הצד ולנסות לגבש תמונה אובייקטיבית ככל שניתן על אחד האישים הכי דומיננטיים והכי שנויים במחלוקת בהיסטוריה של מדינת ישראל.
מספר תכונות ייחודיות מהוות מפתח לפענוח סוד הצלחתו של שרון. לא כולן חיוביות. בראש ובראשונה - אריק שרון הוא אדם אמיץ לב בצורה חריגה, כמעט בלתי אנושית, האיש פשוט אינו מפחד משום דבר. עוד כילד, שגדל בבית קשוח וספרטני שבו החצנת רגשות היתה מחוץ לתחום, הכחידו לו הוריו את רגש הפחד. כבר ביום-הולדת חמש הוא קיבל מאביו במתנה פגיון. כנער צעיר, בזמן שחבריו השתעשעו בבולי עץ, שכב אריק עד שעות הלילה המאוחרות לבדו על האדמה הקוצנית ורוחשת הנחשים בפרדס המשפחה, שומר שלא יבואו גנבים. חיילים ומפקדים, שלחמו לצידו בפעולות התגמול ובמלחמות מעידים, שבזמן שהכדורים שורקים מסביב וכולם משקשקים, אריק שומר על קור רוח מקפיא, מתנהג בטבעיות כאילו הוא חסין מפגיעה ומשרה ביטחון ורוגע על הסובבים.
אומץ הלב הבלתי נתפש הזה מיתרגם אצל שרון גם לחיים האזרחיים. אריק לא חושש ממה שיגידו עליו, לא מפחד לטעות ולא מהסס לקחת סיכונים אדירים.
מפתח שני הוא שאריאל שרון לעולם אינו נשבר. לא חשוב כמה גרוע יהיה מצבו, אריק שרון אף פעם לא מרים דגל לבן. בניגוד לרוב בני התמותה, שמוותרים או לפחות נכנסים לרפיון אחרי כשלונות נוראיים או טרגדיות, אצל שרון המנגנון הביולוגי עובד בדיוק הפוך. בניגוד למנחם בגין החולה, שהסתגר בביתו כשפרש מראשות הממשלה לאחר מלחמת לבנון, או דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים שלא התאושש ממסקנות 'ועדת אגרנט' עד שנפטר מדום לב, אצל אריק המלה ייאוש פשוט לא קיימת בלקסיקון. הוא לעולם אינו שוקע במרה שחורה. לא לאחר שנפצע קשה בקרב לטרון והתנדנד בין חיים למוות; לא כשנזרק בצורה משפילה מהצבא; ואפילו לא כאשר 'ועדת כהן' למעשה הדיחה אותו מתפקיד שר הביטחון בעקבות מסקנותיה לגבי הטבח בסברה ושתילה. כישלון מעורר את שרון מייד למחשבה קונסטרוקטיבית, ולתהליך פנימי מואץ של הפקת לקחים, שנועד ליישם במהירות את המסקנות - כדי שבפעם הבאה אריק ינצח.
אריק שרון לא נשבר אחרי שרעייתו הראשונה, מרגלית, נהרגה בנסיבות טראגיות, ואפילו לא כשבנו בן ה-11, גור, מת בזרועותיו. זמן קצר לאחר שחרב עליו עולמו האישי, הקים שרון משפחה חדשה עם לילי, אחותה הצעירה של מרגלית. גם כאשר נפטרה לילי ממחלת הסרטן בייסורים קשים לנגד עיניו של אריק, בעיצומו של המרוץ הראשון שלו לראשות הממשלה, הוא לא נשבר והמשיך לשעוט לעבר הגשמת הייעוד של חייו. תכונת "עוף החול" הזו, שמהווה נדבך מרכזי באישיותו של שרון - הכוח המניע שלו ממש - איפשרה לו "לקום מן הקבר" עשרות פעמים לאורך הקריירה הצבאית והפוליטית שלו, אחרי שהעיתונות כבר גמרה להספידו.
קו אופי שלישי הוא נכונות ללכת עד הסוף עם תפישׂת הצדק הפנימית שלו, גם אם הדבר כרוך בפריצת גבולות. תכונה זו היא אחת הסיבות המרכזיות שבעטיין הפך אריק שרון כבר משלב מוקדם בקריירה שלו לדמות שנויה במחלוקת. התנהלותו הדורסנית, שנגזרה מנטייתו הנ"ל ללכת עד הסוף, עמדה במוקד של מחלוקות ציבוריות אדירות עשרות פעמים כבר מהתקופה שאריק היה בסך-הכול קצין בן 25 בצבא. כך קרה לו למשל באוקטובר 1953, בעת שפיקד על יחידה 101 בפעולת הריסת הכפר קיביה, שבמהלכה נהרגו עשרות נשים, קשישים וילדים ובסיומה התנער בן-גוריון מאחריות ממשלת ישראל למבצע; כך היה בקרב המיתלה באוקטובר 1956, כאשר שרון קיבל אישור להכניס כוח סיור בלבד למיצר, ובסופו של יום הסתבכה חטיבת הצנחנים שבפיקודו באחד מהקרבות הקשים ועקובי הדם שידע צה"ל מעודו.
כך היה גם באוקטובר 1973, כאשר שרון הואשם במסגרת מה שכונה אחרי מלחמת יום הכיפורים "מלחמת הגנרלים", בלהיטות יתר לחצות את תעלת סואץ; ובדהירת-הבזק שלו לכיוון ביירות כשר ביטחון במלחמת לבנון; ובעלייה להר-הבית כיו"ר הליכוד בספטמבר 2000, שבישרה את פרוץ האינתיפאדה השנייה; וכך קרה גם בעשרות התנחלויות, שהוקמו ביש"ע בעידודו ובתמיכתו של השר אריאל שרון פעמים רבות לפני שקיבלו את אישור הממשלה, והִקנו לו את הכינוי "בולדוזר חסר מעצורים".
כדי להבין מהיכן צמחה תכונת האופי הייחודית והשנויה במחלוקת הזאת שווה להתעכב על אירוע מעצב בחיי שרון שמסופר במשפחתו מדור לדור. בראשית שנות ה-30 החליט ועד כפר מל"ל, שבו נולד וגדל אריק, לוותר על אדמות של תושביו לטובת הקמת יישוב שכן, רמות השבים. אמו של אריק, ורה שיינרמן, סירבה לקבל את החלטת הקולקטיב. בחשכת ליל היא עזבה את אריק ואחותו דיתה הפעוטים לבד בצריף, רצה בשדות שלושה קילומטרים עם רובה וצבת, וחתכה את גדר התיל שסימנה את "הגבול החדש" בין שני היישובים. למחרת בבוקר סיכמה עם הקבלן, שביצע את עבודות הגידור, למתוח מחדש את התיל באופן שיעקוף את חלקת הקרקע שלה.
הפרקים הבאים מלאים בעשרות סיפורים מהסוג הזה, שאיפיינו מאוד את חייו של אריק, אבל הפעולה המיליטנטית הספציפית הזאת של ורה, שהיתה נפש קרובה לאריק והשפיעה עליו מאוד, מסמלת עבורו עד היום יותר מכל אירוע אחר את מה שיהפוך לחלק בלתי נפרד מאישיותו: עמידה חסרת פשרות על תפישׂת הצדק והגבולות הפנימית שלו, אי-כניעה לתכתיבים חיצוניים, לקיחת היוזמה לידיים, אקטיביזם ונכונות לצאת למלחמה על כל אלו. זה בדיוק מה שעשה ראש הממשלה שרון, כאשר הכריז על 'תוכנית ההתנתקות' ועל נכונותו לתת לפלסטינים מדינה עצמאית ממערב לנהר הירדן, בניגוד מוחלט למצע האידיאולוגי של מפלגתו ולדעת הרוב בכל מוסדות הליכוד - המתפקדים, חברי המרכז והסיעה בכנסת.
תכונה מרכזית רביעית היא הפכפכות. גם כאן, כמו ביתר התכונות הבולטות של שרון, אין המדובר בהפכפכות "רגילה" שמאפיינת מנהיגים פוליטיים רבים בארץ ובעולם. אצל אריק, כמו אצל אריק, המינון גבוה במיוחד. לא קשה למצוא על ציר הזמן ציטוטים שלו בעד סוגיה מסוימת ונגדה. הנה כמה דוגמאות. אריק הספיק להתבטא במשך השנים נגד הקמת מדינה פלסטינית ובעדה; נגד הקמת גדר ההפרדה ובעדה; בעד משאל עם על ההתנתקות ונגד; בעד ונגד פינוי התנחלויות; נגד הבלגה על התוקפנות העיראקית במלחמת המפרץ הראשונה, כששמיר היה ראש הממשלה, ובעד הבלגה במלחמת המפרץ השנייה, כאשר הוא בעצמו ישב על אותו כיסא; נגד התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה, כפי שהציע עמרם מצנע, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה בשנת 2003, ובעד ההתנתקות אחרי הבחירות; ועוד. למשל כאשר הציע שמעון פרס לצאת מעזה בשנת 1987, מייד לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה, הגדיר אריק את ההצעה כ"בלתי שקולה". וזה רק על קצה המזלג.
תכונת ההפכפכות נובעת, לפי התרשמותנו, משלוש סיבות עיקריות. האחת, ששרון אינו מוּנע מאידיאולוגיה במובן המשיחי-דתי של המלה, אלא מתפישׂת ביטחון פרגמטית שניתן לתמצת בשלוש מילים: "מקסימום ביטחון ליהודים". תפישׂה זו באופן טבעי משתנה בהתאם לנסיבות.
הסיבה השנייה היא, ששרון אוהב להיות במוקד העוצמה והשררה, הוא שונא להיות באופוזיציה, והכי הוא אוהב להיות האיש שמקבל את ההחלטה. תאוות השלטון הזו שלו הכתיבה לדעתנו, במקרים רבים, את עמדתו בסוגיות עקרוניות. למשל, בתקופות שבהן כיהן כשר בממשלות הליכוד אבל לא שותף על-ידי ראשי הממשלה ממפלגתו בקבלת ההחלטות בתחום המדיני-בטחוני, נקט שרון בקו לעומתי שפעמים רבות היה תוקפני אפילו יותר מזה של האופוזיציה. לאחר ששולב בקבלת ההחלטות - עמדותיו "התגמשו". דוגמה מובהקת לכך התרחשה באוקטובר 1998. כל מה שהיה צריך לעשות אז ראש הממשלה מטעם הליכוד, בנימין נתניהו, כדי להפוך את גדול המתנגדים ל'הסכם וואי', שר התשתיות אריאל שרון, לתומך - היה למנותו לשר חוץ.
הסיבה השלישית לטעמנו היא שאריק שרון מתייחס לנורמת "אמירת האמת" יותר כעניין פונקציונלי ופחות כערך עליון. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל ופטרונו הגדול של אריק בצה"ל, העריץ את אומץ ליבו ואת הלך מחשבתו המקורי של שרון, אבל היה מוטרד מנטייתו של אריק למסור דיווחים בלתי מדויקים. בשנת 1958, לפני שאריק הועלה לדרגת אלוף-משנה, קרא לו בן-גוריון לפגישה אישית ושאלו האם הוא "נגמל מאמירת אי-אמת". בתשובה, רשם בן-גוריון ביומנו, הודה אריק ש"היה כמה פעמים אומר לי לא-אמת, אבל נגמל מתכונה זו". בהזדמנות אחרת כתב בן-גוריון על שרון שהוא "בחור הוגה מקורי, אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת ולהתרחק מרכילות, היה מנהיג צבאי למופת". יש באריק, חיווה בן-גוריון את דעתו, "משהו מ(צ'רלס אורד) וינגייט - חוץ לאופיו המוסרי של וינגייט".
מאפיין חמישי ייחודי לשרון הוא אינטואיציה רגשית יוצאת דופן. אריק ניחן ביכולת נדירה לזהות חולשות אנושיות של הזולת ולנצלן לצרכיו. סגולה זו מקנה לו יתרון יחסי עצום על פני יריביו הפוליטיים. אריק מסוגל להתבונן פנימה, אל תוך נפש האדם, ולאבחן את הפחדים, הרגשות, האינטרסים והמניעים הנסתרים של בן-שיחו ולמנף את כל אלו לטובתו. במהלך שנותיו כפוליטיקאי שיכלל שרון את המיומנות הכירורגית הזאת, שהיתה לו כבר מגיל צעיר ברמת המיקרו, ולמד לזהות ולנצל באופן דומה גם רגישויות של קהלים. בעת הצורך, כאשר נקלע למצבים מביכים במהלך הקריירה הפוליטית שלו, הוא נעזר פעמים רבות ביכולת הנ"ל כדי להטות את האג'נדה הציבורית לטובתו תוך שימוש באינספור מניפולציות, 'ספינים' תקשורתיים שהוא אמן בהם ושלל תחבולות.
חיילים, מפקדים, פוליטיקאים, מקורבים, חברים, מעריצים וגם יריבים, מתנגדים ושונאים של אריק שרון, שעימם שוחחנו, מצביעים על קיומה של תכונת-המפתח השישית: כריזמה טבעית שקורנת מהאיש. אריק, מסביר שמעון כהנר (קאצ'ה), אחד הלוחמים המפורסמים של יחידה 101 ומחסידיו של שרון עד היום, "פעל מתוך מחשבה בכל מצב, אבל כשהיה קשה וכולם היו לחוצים, היה קל להיאחז בו, כי הוא שמר על קור רוח. אריק מעולם לא ביקש מאיתנו לעשות משהו שהוא בעצמו לא עשה. תמיד היה לפנינו. יכולת המנהיגות שלו היתה מושלמת. מנהיג זה אדם שיכול לשכנע אותך שמה שהוא רוצה, זה בעצם גם מה שאתה רוצה, ששניכם שואפים בדיוק אל אותה המטרה. אריק פשוט אלוף בזה. עד היום. זה אחד מסודות כוחו הרב ויכולתו למשוך אחריו אנשים ולהשפיע על כל-כך הרבה גורלות".
אבל למרות סגולות אלו, במבט לאחור, זה לחלוטין לא מובן מאליו ולגמרי לא טבעי, שדווקא אריק שרון הגיע בסופו של דבר לעמדת המנהיג הכריזמטי - "רועה העדר" של עם ישראל. הוא נולד כבן למשפחת מהגרים מנודה במושב כפר מל"ל, שחיה בדלות מחפירה ובבידוד חברתי בצריף רעוע, וגם בלימודיו היה תלמיד בינוני שלא בלט בשום דבר. כנער הוא אומנם הצטיין באימוני קרב פנים אל פנים בגדנ"ע, כשהפליא מכותיו בנערים השכנים שמשפחותיהם ירדו לחיי הוריו, אבל לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. סימנים ראשונים לסגולות מנהיגות בילד השמנמן מכפר מל"ל, התגלו רק במלחמת העצמאות, כשמלאו לאריק 19 שנים, וביתר שאת שלוש שנים אחר-כך כשהקים את יחידה 101. שם, ביחידה 101, התכנס סביב אריק "העדר" הראשון שלו.
שרון לא נועד לגדולות מבית אבא. בניגוד למנהיגים ישראלים אחרים כגון יצחק רבין, משה דיין, יגאל אלון ושמעון פרס, שצמחו מחוגי הבורגנות והאליטה של התיישבות העובדת המזוהה עם מפא"י, אריק בילה את שנות ילדותו בעזרה להוריו קשי היום בעבודת אדמה מפרכת. אביו, האגרונום שמואל שיינרמן, ייעד אותו ללימודי חקלאות ועבודה במשק. הדבר הראשון שעשה שרון, אחרי שהשתחרר מצה"ל, היה לרכוש חווה חקלאית ולמלאה בעדרי בקר וצאן. אריק מתגאה בכל הזדמנות בשורשיו כעובד אדמה, הוא באמת ובתמים קשור נפשית לעדרי הכבשים והפרות שלו, והמזכירות בלשכת ראש הממשלה מכירות היטב את הנוהל: כאשר מגיעה בשורה על הולדת עגל חדש או גדי ב'חוות השקמים', יש לדווח על כך ללא שיהוי לאריק, ולציין את המשקל המדויק של הילוד ומה שלומה של היולדת - גם אם הדבר כרוך בהכנסת פתק לישיבת ממשלה מכרעת. מהבחינה הזאת אריק דווקא נמצא ב"חברה טובה". גדולי המנהיגים בעם היהודי היו רועי-צאן. האבות אברהם, יצחק ויעקב. משה רבנו. דוד המלך.
עדר המעריצים של אריק הלך והתרחב עם השנים, למשל כשמונה למפקד חטיבת הצנחנים, ואחר-כך למפקד אוגדות שריון במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. הוא תמיד היה מוקף בחיילים שהלכו אחריו בצורה עיוורת ובחבורת מקורבים-חסידים שטיפחה לו את האגו והאמינה כבר אז שהוא נועד להיות ראש ממשלה. החבורה הזו עלתה לרגל לקרון המלחמה של אריק גם תחת אש, בשדות הקרב. קו השבר שלו היה כאשר הוביל כשר ביטחון את צה"ל והמדינה כולה למלחמת לבנון. אבל גם לאחר מכן, בתקופות הכי קשות שלו, כשאריק היה מוקצה בציבור ומבודד בביתו שבחוות השקמים, עדיין התקבץ סביבו עדר קטן של מאמינים שלא נתן לאש של שרון לכבות. לתופעה הזאת אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית. כמובן שגם לשרים וראשי ממשלות אחרים היו מקורבים, מעריצים ומחנות - אבל רק אצל אריק שרון יש לכך מאפיינים של סגידה לגורו. עדר שנאסף סביב הרועה.
אגב, רוב "החסידים" לא הצטערו ברבות השנים על קרבתם ל"גורו". חלקם קיבלו ממנו ג'ובים במגזר הציבורי, אחרים ניצלו את הקשרים עימו כדי לפתח לעצמם קריירות עסקיות מפוארות. אבל עם כל הכבוד למקורבים ולחברים, שמלווים את שרון עשרות שנים ורובם ככולם אנשים מוכשרים בזכות עצמם, הם אף פעם לא מילאו אצלו תפקיד יותר חשוב מאשר "העז עם הפעמון על הצוואר" שמרכזת בשביל הרועה את העדר. היחידים שהמריאו מעל למעמד הזה הם בני משפחתו - לילי שרון, שהיתה שותפה מרכזית בכל ההחלטות החשובות של בעלה וקבעה פעמים רבות מי יתקרב אל אריק ומי יורחק; ומאוחר יותר, כשהבנים בגרו, הצטרפו למעגל הזה גם עמרי וגלעד שרון. עמרי המוחצן כ"שר החוץ" של המשפחה, המוציא והמביא בפוליטיקה. גלעד המופנם כ"שר הפנים", אחראי על ניהול העניינים הכלכליים של המשפחה והמוח השקט שמאחורי הקלעים.
בנקודה זו חשוב להתעכב על קוטב בעייתי מאוד באישיותו ובהתנהלותו של שרון. אריק הוא מלך מלכי הפרשיות של הפוליטיקה הישראלית. אף ראש ממשלה או שר לפניו לא הגיע לקרסוליו של "מלך הפרשיות" הבלתי מעורער. שלוש פרשיות שבהן נחקרו חשדות פליליים חמורים נגדו - 'פרשת האי היווני', 'פרשת אננקס מחקרים' ו'פרשת סיריל קרן' - העיבו על שנותיו כראש ממשלה כבר מהקדנציה הראשונה. שתי הפרשיות הראשונות נסגרו אומנם בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את שרון לדין פלילי, אך רק כפסע הפריד בינו לבין הגשת כתב אישום. ב'פרשת אננקס מחקרים', שעניינה שיטת מימון הפריימריס של אריק לראשות הליכוד בשנת 1999, הוחלט להגיש כתב אישום נגד בנו, עמרי שרון, שעמד בראש מטה הבחירות שלו. תנועות הכספים על פני ארבע יבשות ב'פרשת סיריל קרן' עדיין נחקרות ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות במשטרת ישראל.
ההתנהלות הבלתי תקינה ציבורית, שנחשפה במהלך חקירת הפרשיות הנ"ל בראשית שנות האלפיים על-ידי העיתונות הישראלית, מבקר המדינה, המשטרה והפרקליטות, אינה הפעם הראשונה שבה נקשר שמו של אריק שרון בהתנהגות בעייתית באספקט הציבורי והערכי. שמו כיכב עשרות פעמים, מאז שמונה לראשונה כשר בממשלה בשלהי שנות ה-70, בסיטואציות של ניגוד עניינים, מינוי מקורבים לתפקידים בכירים במגזר הציבורי, נזיפות, הערות ודברי ביקורת שהטיחו בו מבקרי המדינה לדורותיהם והיועצים המשפטיים לממשלה, תחקירים בעיתונות ועוד כהנה וכהנה. פרשת העברת הבעלות על חוות השקמים, פרשת הקרוואנים, פרשת ייבוא בשר הכבש הקפוא, פרשת היריד הצף, פרשת מכסות החלב לחווה, פרשת בקשת ההלוואה של מקורבו משולם ריקליס מחברת 'חיפה כימיקלים', פרשת ניסיון מינויו של המקורב אריה גנגר לאחראי על רכש בטחוני, פרשת הטיסה לרוסיה עם יאנוש בן-גל, פרשת האחים מלמוד, פרשת החלטה 755 - כל אלו יידונו בהמשך הספר.
למען ההגינות ראוי להדגיש, שלמרות ששרשרת הפרשיות הנ"ל נחקרה ביסודיות על-ידי הגופים המוסמכים, אריק שרון מעולם לא הועמד לדין פלילי ולא הורשע. חזקת החפות עומדת לצידו, למרות שכל השנים היה דמות שנויה במחלוקת שניצבה בעין הסערה, ואף פעם לא חסרו אנשים ש"חיפשו אותו". אריק עצמו הגיב על מחול השדים סביבו, בעיצומן של חקירות המשטרה, במהלך קמפיין הבחירות בשנת 2003. "ניסו לפגוע בי דרך הבנים שלי", אמר. "לקחו את עמרי, שכל חטאו היה שבא לסייע לי כראש ממשלה, וניסו להפוך אותו לפשע מאורגן. וכשזה לא הצליח, ניסו למצוא איזו פרשה לכאורה של איזה אי יווני ולהדביק אותה לגלעד בכוח. שיהיה ברור: פרשה ישנה, שכבר שוכבת שנים, שאינה קשורה אלי... גלעד, שהוא כלכלן במקצועו, עשה עבודה כלכלית. מה זה? שחיתות? גלעד קיבל שכר על העבודה. מה זה, כפי שנאמר, זה מאפיה?! אני שואל: אתם השתגעתם? יצאתם מדעתכם?"
ח"כ יוסי שריד, מגדולי מבקריו של אריק שרון במשך השנים, התייחס גם הוא ל'פרשת האי היווני' בנאום שנשא בכנסת בינואר 2004. "על ומה ולמה", תהה שריד, "בן של ראש ממשלה מקבל מיליונים? הוא אסף באינטרנט חומרים על תיירות ביוון. על זה מקבלים 3 מיליון שקלים? בעל הבית השתגע. על איסוף חומר על תנועת התיירים ביוון מקבלים מיליונים? האם אין כאן מקרה ודאי שהוא מקרה של 'שלח לחמך על פני המים' של הים התיכון, ובבוא הימים תמצאנו על אי יווני? רק במדינות מושחתות, שבהן משתלטות משפחות על שלטון, זה קורה. היינו מצפים שראש הממשלה ישמיע קול ערכי. לאחר שהסתבר לו מה שהסתבר לו, חשבנו שהוא ישמיע הערה ערכית דווקא כאשר מדובר בבנים שלו. זה קשה לומר דברים כאלה על הבנים שלך, אבל הבנים הם לא מעל הכול. המשפחה עומדת מעל הכול רק במאפיה".
טענה מרכזית שמושמעת בהקשר זה כלפי שרון, היא שהסיבה "האמיתית" לכך שהגה לפתע את 'תוכנית ההתנתקות', היא רצונו להסיר מעל האג'נדה הציבורית והתקשורתית את העיסוק בחקירות המשטרה נגדו ונגד בניו. על-פי תֵזה זו, נכונותו של שרון ללכת לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים - שכל כולה מבוססת על ראש הממשלה עצמו, שחוסם ממש בגופו את ההתנגדות הפנימית בתוך הליכוד לעקירת התנחלויות ולהקמת מדינה פלסטינית - "מסוככת" על אריק מפני מיצוי הדין עימו, שכן אף אחד לא יסתכן בהגשת כתב אישום שעלול לעצור את התהליך המדיני במזרח התיכון ולהטות את מהלך ההיסטוריה עקובת הדם באזור זה של העולם. ח"כ צבי הנדל מהמפד"ל, המזוהה עם חוגי המתנחלים, טבע צירוף מילים שהפך בקיץ 2005 לסלוגן הבלתי רשמי של מתנגדי ההתנתקות: "עומק העקירה כעומק החקירה".
קשה להגיע למסקנה חד-משמעית בנוגע ל"כוונות הנסתרות" של שרון, משום שהנושא כרוך במידה רבה בבחינת כליות ולב. התרשמותנו הסובייקטיבית היא, שספק רב אם חקירות המשטרה נגד משפחת שרון הן המניע הפנימי העמוק של אריק ליישום 'תוכנית ההתנתקות', ולו בשל העובדה שכבר בספטמבר 2001 הצהיר שרון על נכונותו לתת לפלסטינים מדינה עצמאית בעזה ובגדה המערבית ואחר-כך קיבל על עצמו את 'מפת הדרכים' הרדיקלית לאין שיעור מ'תוכנית ההתנתקות' ואשר כללה הקפאה טוטלית של הבנייה בהתנחלויות, "קץ הכיבוש שהחל בשנת 1967", מציאת "פתרון הוגן" לנושא הפליטים הפלסטינים, ו"החלטה לגבי המעמד של ירושלים". שלא לדבר על כך שלשרון יש רקורד תקדימי בעקירת יישובים יהודיים: כשר ביטחון בשנת 1982 הוא פינה ללא רחמים את כל יישובי חבל ימית, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, אחרי שהוא בעצמו דחף להקמתם כעשור קודם לכן כאלוף פיקוד הדרום.
עם זאת, קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות' שלו. סמיכות הזמנים יותר ממחשידה. הדוגמה המובהקת ביותר היתה בעת שאריק חשף את פרטי 'תוכנית ההתנתקות' - קרי עקירת כל ההתיישבות היהודית מרצועת עזה ופינוי ארבע התנחלויות מצפון השומרון - דווקא ב-2 בפברואר 2004, שבוע ימים אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה החדש, מני מזוז, נכנס לתפקידו והודיע שיקבל הכרעה מהירה האם להגיש כתב אישום נגד שרון ב'פרשת האי היווני'. זה היה שלושה ימים לפני ששוטרי היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות התייצבו במעונו בירושלים כדי לחוקרו, וכשבועיים אחרי שהודלף לתקשורת שפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ממליצה להגיש כתב אישום נגד שרון. הקרקע בערה מתחת לרגליו של אריק. מ-2 בפברואר 2004, כשהתברר ששרון רציני בכוונותיו לפנות התנחלויות, הפכו חייו בתקשורת להרבה יותר קלים: עדר שלם של עיתונאים, שמזוהים עם השמאל וחולשים על רוב עמדות המפתח בתקשורת הישראלית, נהה אחרי המוקצה שהפך לרועה.
אם כך, נשאלת השאלה מה כן הביא את אריק שרון לבצע מהפך כה דרמתי בעמדותיו המדיניות, ולהתנתק לא רק מהמתנחלים בני-בריתו ההיסטוריים, אלא גם מבסיס הכוח שלו במרכז הליכוד? התשובה לדעתנו טמונה ברגע הנדיר של גילוי לב, שפקד את אריק באוקטובר 1979, כשניצב למרגלות מקדש המלך רעמסס השני באבו סימבל. בגיל 77 מה שנשאר לאריק שרון, ראש הממשלה העשיר בתולדות מדינת ישראל שהון משפחתו הגרעינית מוערך בלמעלה מ-50 מיליון שקל, סכום לא רע למי שהקדיש את כל חייו לצבא ולפוליטיקה והרוויח משכורות ממשלתיות - זה לדאוג למקומו בהיסטוריה.
אריק אומנם מדגיש בכל הזדמנות שהוא מתכוון לשבת עוד הרבה שנים על כס ראש הממשלה, אבל מי כמוהו יודע שבמזרח התיכון הבוגדני בכלל ובפוליטיקה הישראלית המתעתעת בפרט, אין לדעת איפה הוא יישב מחר בבוקר. אריק מאמין באמת ובתמים, שהוא זה שצריך לקבוע את גבולות הקבע ואת ההסדר הסופי בין שני העמים - הישראלי והפלסטיני - על חלוקת הארץ, והוא משוכנע שיעשה זאת הכי טוב מכולם. הזמן, הוא יודע, לא משחק לטובתו. סיפוריו על הדוד שלו יוסף שנפטר בגיל 101 ועל הדודה פאניה שמתה בגיל 99 ואמו ורה שנפטרה צלולה בטרם עת בגיל 88, אומנם משעשעים מאוד, אבל הגיל בכל זאת נותן בו את אותותיו. הרחק מעין המצלמות אריק מתנהל בכבדות. באוזן אחת הוא לא שומע. לעיתים, כשהוא נעמד, ממהרים עוזריו לתמוך בו, כמו שמסייעים לקשיש באוטובוס. אריק שונא את זה. היענות מצידו למחוות האנושיות הללו תהווה מעין הודאה: זקן הנני, תש כוחי.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר "הקווקזי הזקן" - כך מכנה בחיבה עמרי שרון את אביו - היה עדיין ילד בכפר מל"ל, הוא נהג לצפות אל הכפרים הפלסטיניים העוינים שניבטו מגבעות השומרון ואביו היה אומר לו: "תמיד תחפש מה יש מעבר לגבעה". לאורך חייו הצבאיים והפוליטיים השיא אריק שרון את העצה הזאת לסובבים אותו מאות פעמים. המוטו שלו תמיד היה לעלות על ההר ולראות מה מסתתר מן העבר השני. הטיפוס המטאפורי של שרון במעלה המדרון, כדי להגיע לנקודת הראות האידיאלית לצורך קבלת החלטות, נמשך כשישים שנה. רק כאשר הסתיים המסע המפרך ורב-התהפוכות הזה, ואריק שרון התמקם בפעם הראשונה בחייו על פסגת ההר - כאשר נבחר לראש הממשלה בפברואר 2001 - הוא יכול היה לראות סוף כל סוף במו עיניו מה יש מעבר לגבעה. רק אז הוא ראה לאן צריך הרועה להוביל את העדר.
סיפור חייו הפנטסטי ורווי היצרים והתהפוכות של אריאל שרון עדיין לא נגמר. הוא ממשיך "להיכתב" בעצם ימים אלו. ב-68 הפרקים הבאים יתואר מה ששמואל שיינרמן היה אומר לבנו, בעת שחרשו ידנית ביחד את שדות המשפחה והילד אריק היה מתעייף, ומתלונן באוזני אביו על השעות הארוכות שעוד נותרו להם להתייסר בעבודה סיזיפית תחת קרני השמש הקופחת. "תסתכל אחורה", אמר אבא שמואל לאריק הקטן, "תראה כמה הרבה כבר עשית".