הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הסדק
  • הסדק
    ידיעות ספרים | נובמבר 2018 | מתח ופעולה | 286 עמ' מודפסים
    טעות מבצעית אחת ויחידה, זה כל מה שנדרש על מנת שגואל, לוחם מוסד ערכי וחדור מוטיבציה, יורחק מהארגון ויאבד את האישה שלה עמד להינשא ואת הקשר למדינה שאליה היה מסור בכל נפשו.
    כמה שנים מאוחר יותר הוא יוזם מבצע מודיעיני פרטי שישיב את המשמעות לחייו: חדירה אל שטח עוין וחשיפתו של אוצר עלום, בעל משמעות לאומית עליונה. המשימה מסתבכת וגואל מוצא את עצמו בסכנת חיים. האם יפצח את הקוד הפנימי שהכשילוֹ בעבר? האם יצליח לחמוק מן המלכודות שהמציאות טמנה לו? גואל סבור שהוא נמצא בדרך הנכונה אך אינו יודע שאת חייו מנהל מישהו אחר...
    הסדק אינו רק הצצה מרתקת אל חייהם העלומים של לוחמי הסתר. עלילתו רבת–התהפוכות חושפת את מסתרי עולם הביון, מזגזגת בין מציאות לדמיון ומתעתעת בקורא, אך גם מגוללת את מסעו של אדם בחיפוש אחר זהותו האישית והלאומית.
     
    יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וּועדת השרים למתן היתר פרסומים, שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים בקהילת המודיעין ועוסק כיום ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור. ספרו הראשון, "המטרה מקדשת", היה לרב–מכר.
    מכר אלפי עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    שאון הרוח המקפיאה החריש את אוזניו. במשך שתיים־שלוש שניות חש בנפילה אל התהום, ואז באו הרגשת הריחוף המשכרת וחיכוך האוויר שמותח את האיברים. אך העונג היה מוגבל בזמן. כעבור דקה צפצף המתזמן הקבוע בקסדה ליד אוזנו, וגואל משך בידית המצנח. בבת אחת נדם השאון. למטוס ההרקולס, שסמלי מגן הדוד נמחו מגופו, כבר לא היה זכר, ועל הקרקע הרחק נצנצו קבוצות של אורות כתומים. עיניו לא היו צריכות להתרגל לחשיכה כלל - בטן המטוס היתה אפלה אף היא.
    בעוד הוא תלוי בין שמים לארץ, התענג על הרגעים האחרונים לפני שייכנס לפעולה. זה היה המבצע הראשון שלו על אדמת אויב, ודמותו של סבא עלתה בדמיונו. לו רק היה רואה אותי עכשיו, הרהר; ואולי הוא רואה, הרי גם הוא מסתובב בשמים. על האדמה נותרה לו רק משפחתו הקרובה: אחותו, אביו ואמו. שיחת הטלפון האחרונה עם אמו היתה אמש, ועצבות קלה צבטה בו כשנזכר בה. כבר כמעט שנה שלא ראה אותם. שיחות הסקייפ אמנם גישרו על פני הקילומטרים, אך לא סיפקו את החיבוק, הנשיקה או סתם הליטוף שנהגו להרעיף עליו אחותו ואמו. עם אביו היו השיחות מאז ומתמיד סתמיות, ללא כל גילוי של רגש או פנייה אישית, אך דווקא לאחרונה חש שמשהו השתנה ביחסיהם. אולי היו אלו אלפי הקילומטרים שהפרידו ביניהם, ואולי מה שהפך גואל להיות - אף שרשמית, משפחתו לא היתה אמורה לדעת דבר על כך.
    הוא הרים את ראשו ונשא את עיניו מעלה. חופת המצנח התמזגה בחשיכה וקשה היה להבחין בה. זאת לא היתה לו הצניחה הראשונה. כששירת בדובדבן עבר קורס צניחה ויחד עם חבריו לצוות צנח כמה פעמים. גם כששב ליחידה מקורס הקצינים צנח פעמים אחדות עם הצוות שעליו פיקד. הפעם היתה זאת צניחה שונה; צניחה חופשית, מבצעית, בארץ אויב, כשהוא לגמרי לבדו. את היכולת הזאת רכש במהלך ההכשרה שלו במוסד. מחשבה שהעסיקה אותו פעם, על חנה סנש וחבריה, השתלבה בהפתעה בהרהוריו, והתרוממות רוח מיוחדת גאתה בו. הנה, כמותם, גם הוא תורם את חלקו: לוחם מודיעין יהודי יליד אירופה שקופץ ממטוס בארץ אויב. גואל תמיד חיפש משמעות, ותמיד מצא אותה במקומות לא צפויים. חבריו הצברים הקניטו אותו לא מעט על כך. "לכם זה מובן מאליו, כל העניין הזה של ישראל," נהג לומר להם בכעס, "אולי רק שמעתם מסבא וסבתא שלכם מהי ההרגשה כשמקללים אותך יהודי מלוכלך." הוא מעולם לא סיפר מעבר לכך.
    עכשיו החל למשוך ברתמות החופה לקראת נחיתה. הקרקע, אף שבקושי ניתן היה להבחין בה, התקרבה בפתאומיות ובקצב מהיר. מקץ שניות אחדות פגשו רגליו באדמת המדבר הצחיחה. הוא התנתק מהתרמיל שהיה קשור לרגליו ובתנועות בטוחות וחדות משך אליו את חופת המצנח וגלגל לחבילה הדוקה. את יתר האביזרים שתפקידם הסתיים עם ההגעה לקרקע אגד לתוך שק בד קטן והניח על חבילת המצנח המגולגלת. אחר כך צירף אליהם גם את הסרבל השחור שקילף מעל בגדיו וששיווה לגופו ממדים רחבים יותר מן המציאות הצנומה. לבסוף נשאר לבוש מכנסי בד רבי כיסים בצבע ירוק זית וחולצה אפורה משובצת. מתחת לקסדה שהסיר התפרצה רעמת שיער שחורה פרועה, שבימים אחרים היתה משוחה בג'ל ומסורקת בקפידה לאחור.
    בכריעה מטה נפנה לראשונה להסכית לרחשי הסביבה. יללות תנים רחוקות קרעו את השלווה מסביב. הוא הוציא מתוך התרמיל שלו מצלמת וידיאו קטנה, מיושנת מעט, הפעיל וכיוון אותה לתצוגת לילה. נורת האינפרה אדום שהותקנה בה בחשאי סייעה לחיישניה לקלוט ולהדגים את הסביבה טוב יותר. הוא הצמיד את עינו אל עינית המצלמה וסרק מסביב. אף נפש חיה לא נראתה. הוא החזיר את המצלמה אל התרמיל, משך מטה ברוכסנו של כיס צדדי והוציא ממנו כלי עבודה שנראה כידית עבה ומוארכת כאורכה של זרוע. הוא שלף מקיפולה כף חפירה צרה והחל לסרוק אחר מקבצי אבנים צפופות. כשאיתר מקבץ שנראה לו מתאים, ירד על ברכיו ופינה את האבנים עד לחשיפת פני האדמה. אחר כך חפר בור, וכשסיים אסף את המצנח בזרועותיו עם שק הבד הקטן והסרבל, הניח בקרקעית הבור ומעל הכול פיזר אדמה, הידק אותה וסידר שוב את האבנים כפי שהיו מונחות בתחילה. ההסוואה לא היתה מושלמת אך בהחלט היתה מספיקה. רוח המדבר תכסה את המקום בחול בתוך דקות.
    גואל החזיר את כלי העבודה למקומו ושלף מהתרמיל מכשיר סלולרי שמיתר שחור דק וגמיש השתלשל מכיסוי המגן שלו. הוא לחץ ארוכות על כפתור ההפעלה והמכשיר ניעור לחיים. לצג, שכוון לתאורה חלשה, הוצמדה מבעוד מועד שכבת מגן בגוון שהזכיר עדשות של משקפי שמש. המסנן האפיל את הצג כדי שהבוהק לא יוקרן למרחוק במדבר השומם. הוא הפעיל יישומון שנראה למתבונן התמים כמשחק, אך תוכנת להפוך לנווטן בסדרת לחיצות. היישומון הציג את ציר הניווט שלו על גבי המפות שעדכנו אנשי הטכנולוגיה מבעוד מועד, וגואל איתר את מיקומו ביחס לציר והחזיר את הנייד לכיס רכוס במכנסיו. בכל פעם שיתעדכן במיקומו המדויק יישלח חיווי אוטומטי לחמ"ל שיאשר את התקדמותו בביצוע. לבסוף תלה את התרמיל על כתפיו, הידק את הרצועות ובהליכה מהירה יצא לדרך ששינן פעמים רבות כל כך בשלב ההכנות למבצע.
    בשוליו של המישור, כקילומטר לפניו, הבחין בשיפולי הגבעות שיחצה בעוד זמן קצר. למעט בדל תהייה על הדמיון המפתיע בין הנוף שהכיר מהארץ לזה שבו צעד, לא התיר גואל למחשבות סרק לחדור לתודעתו. כמחצית השעה לאחר שנחת כבר השלים את הטיפוס במעלה הגבעות. כמה מטרים תחת קו הרכס התיישב על הארץ ושלף בקבוק מים. הוא גמע כמה לגימות והרגיש את הדופק הולם ברקותיו ואת חום גופו המאומץ. פניו לא גולחו זה ימים אחדים והזיפים הציקו לו. הוא שב והתעדכן במיקומו ביחס לציר בעזרת יישומון הניווט, וקם ללכת. אחרי שלושת רבעי שעה של הליכה מאומצת וחציית גבעות וגאיות, התקרב אל אזור היעד - דרך עפר מדברית שהתעקלה בין שני קירות אבן בגובה כחמישה מטרים. אף שכף רגלו לא דרכה במקום לפני כן הרגיש גואל שהוא מכיר שם כל אבן, שיח ותלולית עפר: סקירות המודיעין הרבות שקיבל, השקידה על תצלומי הלוויין והאימונים שביצע בשטחים דומים - כל אלו יצרו את התחושה שמדובר בסך הכול בעוד מודל לפני ביצוע. התחושה הפתיעה אותו - הוא ציפה להתרגשות גדולה יותר.
    בצעדים בטוחים ניווט למיקום המדויק שבו היה עליו להטמין את האמצעי שהביא איתו. הוא פרק מעליו את התרמיל והוציא ממנו את כף החפירה ומצלמה מוסווית בחופת פלסטיק שנראתה כמו אחד מפרטי הנוף שמסביב. "בכל פעם שתעבור במקום שיירה של כלי רכב שמבריחים נשק," הסביר קצין האמל"ח שהדריך אותו, "גלאי יפעיל את המצלמה והיא תשלח אלינו תמונות. כך אפשר יהיה לסגור על השיירה במקום אחר."
    שוב נמלא גואל סיפוק ותחושת חשיבות. הרי לכך ייחל במשך זמן כה רב. הנה הוא משחק תפקיד קריטי בביטחונה של ארצו האמיתית. הילד שחש כנטע זר ברחובות עיר הולדתו פריז זוקף עכשיו אצבע אמצעית דמיונית כלפי כל מה שערער אותו.
    לאחר בחינה קצרה אך מדוקדקת של הנקודה שבה תמוקם המצלמה, פתח גואל במלאכת ההטמנה וההסוואה. בתום העבודה שלף את הטלפון הנייד, לחץ על אחד היישומונים והמתין. שניות לאחר מכן הופיע על המסך חיווי של אישור. האמצעי היה דרוך ומוכן לפעולה. "סוּפֵּרְבּ!" סינן בחיוך רחב בשפת אמו, ארז את חפציו והחזיר את כלי העבודה למקומו.
    רגע לפני שעזב את המקום שלף את מצלמת הווידיאו ששימשה אמצעי ראיית לילה ווידא שוב שדבר לא נשאר בשטח. כאשר כרע אל התרמיל שמע מאחוריו צליל התנפצות, כאילו נזרקה לעברו אבן. גואל הופתע; לבו האיץ. הוא נפנה לאחור במהירות, ובלי להזיז את רגליו ממקומן התרומם וכיתף את התרמיל. הוא אימץ את עיניו ואוזניו וסרק בעזרת המצלמה בקפידה מסביבו ולמעלה, על שפתם של קירות האבן. דבר לא נשמע וגם לא נראה. אולי היתה זאת חיה, אולי אבן שהתגלגלה, ניסה למצוא הסבר שיניח את הדעת.
    הוא התרחק בצעדים מדודים, וכשהרגיש בטוח מספיק עבר להליכה מהירה. השעה כבר היתה שלוש אחר חצות, נותרו עוד כשעתיים וחצי עד "שש מעלות" - מיקומה של החמה תחת האופק, ובעצם הזמן האחרון לפני שיפציע השחר ויגרש את חשכת הליל המוחלטת. הוא גמא את הדרך בשעה וחצי וניווט במדויק אל העץ הבודד שעמד במרחק כמה מאות מטרים בלבד מן המקום שבו יאספו אותו. לראשונה באותו הלילה התיישב לנוח. כשגבו שעון על הגזע המחוספס הוציא מהתרמיל שני כריכים וטרף אותם, לגם מן המים ובהה באפלה האינסופית. רוח קרה נשבה סביב, והוא הצטנף בתוך מעיל פליז וחבש כובע גרב. את האוזניים הותיר חשופות לרחשי הסביבה. לא נותר לו אלא להמשיך להמתין בסבלנות ולהילחם בעייפות שהתפשטה בו עם שוך האדרנלין.
    הימים האחרונים היו נמרצים מאוד, וכללו הכנות אחרונות, תחקירים, מסדרים, שינון צירי ניווט וסיפורי כיסוי, הכול כדי לבצע את המשימה ללא רבב. עייפות ומתח שהצטברו בכל פינה בגופו ביקשו את הרגע הנכון להיפרק. במהלך ההכשרה שמע לא פעם מאריק, מדריכו והאדם הנוכח ביותר בחייו בשנה האחרונה, שההמתנה היא המצב השכיח ביותר בחייו המקצועיים של איש המודיעין. "לא משנה מה התפקיד שלך בשרשרת," נהג לשנן באוזניו, "תשעים אחוז מהזמן אתה תמתין: תמתין לפגישה, תמתין לתשובה, תמתין שהאדם שאתה מדבר איתו יאמר מה שאתה רוצה לשמוע. פשוט תמתין. אם אין לך סבלנות אתה במקצוע הלא נכון."
    לגואל היתה סבלנות מולדת. הוא היה מופנם מטבעו, ויכול להעביר שעות ארוכות בהתבוננות שקטה. הוא הוסיף להמתין, בוהה באפלה, לומד את רחשי המדבר ונלחם בעפעפיו המאיימים להיסגר, עד שלפתע קרעו את העלטה אלומות אור שריצדו על הכביש מולו. הוא נדרך. השעה מוקדמת מדי לחבירה, חשב, אולי סתם מכונית תמימה. עתה נגלו גם הפנסים. מעליהם הופיעה עוד אלומת אור שלא ראה לפני כן. לאורה נראתה צללית רכב בעל ארגז אחורי סגור גבוה שנסע באטיות. אלומת הזרקור שלו סרקה כמגדלור את צדי הכביש לעומק המדבר. הוא נשכב על הקרקע, זחל אחורנית אל מאחורי גזע העץ ומשך את התרמיל איתו. לראשונה הלילה חש פחד. הוא לא זכר שבסקירות המודיעין אמרו שמתקיימים סיורים על הכביש הזה. השאלות התרוצצו במוחו, ומיד נזכר באבן ששמע קודם לכן. אולי מישהו באמת ראה אותו? כל עוד לא יבחינו בו, החליט, ממש לא משנה מה הסיור הזה עושה פה. הוא ראה את קרן האור זוחלת לעברו והידק עצמו אל הקרקע עד כמה שרק היה אפשר. הצד השמאלי של פניו נלחץ אל אבני המדבר החדות והקרות וריח אבק האדמה מילא את אפו. הוא התכסה זיעה קרה כששטף האור חלף על פניו והמשיך הלאה.
    כשהאלומה התרחקה דייה העז גואל להתרומם. הוא ליווה במבטו את הג'יפ שהלך והתרחק, עד שלפתע נעצר. גואל קפא במקומו. הדלתות נפתחו וכמה חיילים ירדו בעדן. הוא מיהר לזחול לאחור, אל חיק המדבר השחור, ונשכב בתוך קפל קרקע. החיילים התהלכו סביב הג'יפ. אחד מהם הצית סיגריה ופתח את מכסה המנוע. מצאו להם איפה להיתקע. לפתע הבין שהאיסוף המיוחל לא יתבצע כמתוכנן. רבע שעה נוספת של המתנה מורטת עצבים, ורגע לפני שהחליט לנדוד אל נקודת החבירה החלופית עלו החיילים לג'יפ, וזה הסתובב ונסע בכיוון שממנו הגיע. הוא נשם לרווחה והתקרב אל הכביש.
    אותות ראשונים של שחר הפציעו, וגואל ירד אל ערוץ נחל חרב וצעד בתוואי שזרם בכיוון הכביש. חלוקי נחל נקשו תחת סוליות נעליו. כעשרים מטרים לפני הכביש נעצר ליד סלע ענק, התיישב ונשען עליו. קרני השמש, שהגיחה בפתאומיות, האירו את פני המדבר. הנוף התעורר לחיים, וצללים ארוכים של סלעים ואבנים נמשכו על פני הקרקע. הקור היה עז, וגואל נלחם בעפעפיו הנטרקים. הוא הסיר מעל צג המכשיר הסלולרי את המסנן השחור, שלף מצית מכיס מכנסיו ושרף את עלה הפלסטיק. את מיתר האבטחה שחרר מכיסוי המגן של הסלולרי וזרק אל תוך התרמיל. הוא וידא את הימצאותם של הארנק והדרכון בכיס פנימי, ואז חזר והזכיר לעצמו את סיפור הכיסוי. לאחר עוד כמה דקות שמע טרטור מכונית שהלך והתקרב עד שנעצר במרחק כמה עשרות מטרים ממנו. גואל נדרך. על הכביש הוחלפו שברי משפטים בערבית, דלתות נפתחו ונטרקו. הוא נעמד, מתח את איבריו ונשם נשימות ארוכות ועמוקות. שינוי תודעה: מעבר מלוחם קומנדו הפועל בחסות החשיכה ללוחם הפועל באור יום בזהות בדויה. היה זה קו תפר עדין ומורט עצבים.
    בהתרגשות הגיח מאחורי הסלע וטיפס על סוללת העפר אל הכביש. טנדר אדום ניצב במרחק־מה בשוליים, והוא התקרב אליו וראה שמספר לוחית הרישוי תואם את זה שנמסר לו - האיסוף המיוחל.
    "בונז'ור," פנה בצרפתית אל גבר צעיר שעמד בחוץ ומתח כיסוי ברזנט דהוי מעל ארגז הטנדר.
    הגבר הנהן במבוכה. גואל התקרב ונעמד לידו. "צריך עזרה?" שאל באנגלית.
    בעליו של הטנדר משך בכתפיו והושיט לגואל את יתרת החבל שמתח.
    "אפשר לנסוע איתך?" שאל גואל, כפי שהודרך מראש.
    הנהג הנהן ופתח בפניו את הדלת האחורית של הטנדר. גואל פרק את התרמיל והתרווח במושב האחורי. ריח מתקתק של טבק נרגילה עלה באפו. מלפנים, במושב שליד הנהג, ישבה אישה צעירה בכיסוי ראש צבעוני. "בונז'ור, מדאם," הפטיר לעברה, והיא רק הנהנה בלי לסובב את ראשה.
    הגבר התיישב מאחורי ההגה והניע והטנדר יצא לדרכו. הצעירה החליקה תקליטור אל נגן המוזיקה, ושירים קצביים בערבית מילאו את חלל המכונית. היא הגניבה אליו מבט במראה הפנימית, וגואל פגש בעיניה לרגע חטוף. הן היו עיניים חתוליות בגוון שבין חום לירוק. הוא ניסה לדמיין את יתרת קלסתר פניה המוסתר. הגלוי היה בגוון פנינה. הזוגיות האחרונה שלו הסתיימה זמן קצר אחרי שהתחיל את הקורס, וככל שעבר הזמן, כל מפגש עם בנות המין השני עורר בו זיק של תשוקה. אפילו הפעם.
    "מיוזיק אוקיי?" קרא הנהג לעברו.
    גואל זקף אגודל וחייך. שוב הופיע זוג השקדים במראה ופגש בעיניו. הצעירה השפילה את מבטה. השעה היתה שש וחצי בבוקר ויום שלם השתרע לפניו, שעות רבות של נסיעה בחברת הזוג המקומי. איתם יחצה את הארץ העוינת לרוחבה, מאות קילומטרים, עד שיגיעו לפנות ערב לאזור המבודד, שם יאספו אותו לוחמי כוח הקומנדו בחזרה ארצה. גואל בהה בנוף המדבר שנשקף מבעד לשמשת החלון המאובקת ושוב נתמלא תחושת סיפוק אדירה לנוכח הסיטואציה ההזויה. "חאג'ז," הכריז לפתע הנהג על מחסום שנראה מלפנים והאט.
    גואל נדרך. בתדרוכי המודיעין שקיבל לא דובר על שום מחסום בכביש הזה. הוא זיהה מיד את הג'יפ הגבוה כרכב הסיור שראה לפני כמה שעות. הפעם הוא חנה בניצב לכביש וחסם את אחד הנתיבים. מצגת תמונות מהירה ריצדה במחשבתו: ההרקולס, הצניחה, הטמנת המצלמה, רעש האבן, אלומת הזרקור; שבבי זיכרון מפלילים שמוטב להדחיק לפי שעה. הרגשות שהציפו אותו לא דמו לתחושותיו בתרגולי ההכנות - שם היתה זאת התרגשות טהורה של תלמיד לקראת מבחן. הפעם נוספה החרדה מפני העתיד לקרות: מעצר, אולי עינויים ואפילו מוות.
    הנהג עצר את הטנדר ופתח את שמשת החלון אל מול חייל חמוש בקלצ'ניקוב.
    "מאיפה אתם מגיעים?" שאל החייל את הנהג בערבית, וזה מסר לו את שמו של אחד הכפרים באזור. הבחורה היטיבה את כיסוי הראש ונמנעה מקשר עין עם החייל. חייל אחר סבב את הטנדר, ושלישי ישב ליד הגה הג'יפ. "לאן אתם נוסעים?" המשיך החייל, והנהג מסר את שמה של אחת מערי המחוז. גואל הקפיד על ארשת פנים שלווה ונעימה אף שלבו איים להתפוצץ.
    "ומי זה?" התעניין החייל בגואל.
    "תייר," השיב בעל הטנדר, "פגשתי אותו לפני כמה קילומטרים והוא ביקש טרמפ."
    החייל הנהן ממושכות. "פתח את החלון," פקד בערבית והחווה בידו תנועת גלילה.
    "בונז'ור, מסיֶה." גואל הנמיך את השמשה והביט בחייל בפנים נעימות.
    "פספורט," המשיך החייל.
    בזמן שגואל פשפש בתרמיל וחיפש את דרכונו פנתה הצעירה אל החייל ומבעד לחלון הנהג שאלה אם הכול בסדר.
    "אינשאללה!" פטר אותה כשקיבל את הדרכון לידיו ודפדף בו בדקדקנות. לאחר שסיים לבחון את כל החותמות שהוטבעו בו חזר לדף הראשי והשווה בין התמונה לבין פניו של גואל. בתום מבט ארוך קיפל את הדרכון, ניגש אל הג'יפ והסתודד עם החייל שישב בתוכו. לאחר רגעים שנדמו כנצח חזר אל הטנדר וביקש מהנהג לנסוע אחריהם.
    "אינשאללה חֵ'יר," תלה הנהג בחייל זוג עיניים מודאגות. "אל תכעס עלי... אבל אפשר לדעת מה קרה?"
    גואל, שהקשיב והבין כל מילה, הרגיש את הלב שלו צונח והתאמץ לשמור על ארשת פנים מחויכת.
    "זאת אשתך?" שאל החייל בתגובה.
    "כמובן," אישר הנהג, "אשתי."
    "תן לי את תעודות הזהות שלכם."
    הנהג אסף מאשתו כרטיס פלסטיק קטן שהוציאה מארנק בד ירוק, צירף לשלו והגיש את שניהם לחייל.
    "סעו אחרי," פקד החייל שנית ופנה אל הג'יפ.
    "מה העניין, אדוני? מה עשינו?" הצעירה ירדה מהטנדר והלכה בעקבותיו, ובעלה ירד והצטרף אליה בשתיקה. גואל נשאר בטנדר והביט באישה, שלבשה מעין שמלה חומה צרה, ארוכת שרוולים, שהשתפלה עד קרסוליה.
    "אוּחְ'תי," פנה אליה החייל בעצבנות, "תיכנסו לרכב וסעו אחרינו, אל תעשו בעיות ועניינים. אתמול בלילה הסתובב כאן מטוס שחדר מעבר לגבול וקיבלנו הנחיה לעצור כל אדם חשוד."
    לבו של גואל החסיר פעימה. הם גילו את חדירת המטוס. החייל לא אמר דבר על צניחה... הם לא יכולים לדעת... ואולי כן?
    "מטוס?!" גיחכה הצעירה והיטיבה את כיסוי הראש הפרחוני שלה. "מה זה קשור אלינו? בחיים שלי לא הייתי אפילו בשדה תעופה. אני לא מבינה..."
    "יאללה!" נזף החייל בגבר. "קח את אשתך, תחזרו למכונית וסעו אחרינו או שתיסעו איתנו."
    "שו בִּדו?" המשיכה הבחורה להשתולל ופנתה לבעלה. "מה? אנחנו חשודים?! שייקחו את הפרנסאווי ויעזבו אותנו..."
    "טוב, טוב," אחז בעלה בזרועה ומשך אותה אל הטנדר. "תשמרי על הפה שלך! ניסע. שיבררו מה שהם צריכים ויעזבו אותנו."
    "אני לא נוסעת אליהם! השתגעת?" עמדה האישה במקום ושאגה. "שייקחו אותי בכוח!"
    החייל שסבב את הטנדר ניגש אל דלתו של גואל וסימן לו עם הקלצ'ניקוב לצאת החוצה. גואל סחב אחריו את התרמיל ויצא.
    "מה הבעיה?" שאל בצרפתית. נפנופי קנה בכיוון הג'יפ היו התשובה.
    החייל השני, שאחז בידו האחת בדרכון ובתעודות הזהות ובידו האחרת בקלצ'ניקוב, הורה בעזרת קנה הנשק לנהג הטנדר ואשתו להיכנס לתא האחורי של הג'יפ. השלושה עלו למורת רוחה של הגברת, שהמשיכה להחריש אוזניים בצעקותיה. הדלת האחורית נטרקה אחריהם והם שמעו את נעילת הבריח. הג'יפ נע אחורה וקדימה, התיישר על הכביש ופתח בנסיעה מהירה.
    התא האחורי היה חשוך כמעט לגמרי. החלונות שהיו קבועים בו נצבעו בצבע אטום שאור מועט מאוד הצליח לחדור בעדו.
    "הכול בגללך!" ייללה הצעירה והצביעה על גואל.
    "השתגעת?! תשתקי כבר!" פקד בעלה. "עצבנת אותם ותראי אותנו עכשיו..."
    גואל הקשיב לכל מילה אף שהיה שקוע כל כולו בשינון סיפור הכיסוי שלו. דאגתו העיקרית היתה הצעירה. גורלו היה נתון כעת בידיה. לא היה לו ספק שהיא מבוהלת ולא חושבת בהיגיון. בעלה, ידע בוודאות, הוא סוכן מקומי שמשתף פעולה עם המוסד, אך עליה לא ידע דבר. הוא קיווה שאינה יודעת מיהו.
    "תהיי רגועה, בבקשה," אמר לה באנגלית בתקווה שתבין, אך היא לא ענתה לו ורק מיררה בבכי. הוא שב והתרכז בשחזור סיפור הכיסוי. אין סיבה לחשוש, הרגיע את עצמו. כל עוד אשמור על קור רוח אצלח את התקרית הזאת.
    בתום נסיעה קצרה האט הג'יפ, ואז פנייה, נסיעה אטית ועצירה. מבחוץ עלה קול חריקת שער ואחריו קטעי משפטים לא ברורים בערבית. הג'יפ המשיך בנסיעה ולבסוף נעצר ומנועו נדם. הדלתות הקדמיות נפתחו, צעדים מחצו כורכר ודלת תא הנוסעים נפתחה. גואל הסתנוור מן הבוהק שפרץ פנימה וצמצם את עיניו.
    "יאללה!" זירז אחד החיילים ומשך אותו החוצה בגסות. גואל פנה לאחור וגישש אחר התרמיל, אך החייל דחק בו להמשיך. מאחוריו שמע את הבחורה ממשיכה לייבב ואת בעלה המבוהל מנסה להרגיעה. בדרך הקצרה מהחניה אל המבנה שלתוכו הובל הבחין שהוא נמצא במתחם קטן מוקף לוחות פח שרוטים וחלודים. כורסאות מרופטות ניצבו בחזית המבנה תחת סוכת ענפי דקל יבשים, ושלט דהוי בערבית הכריז על המבנה החד־קומתי כמפקדה. מוצב נידח, העריך גואל, לא מתקן חקירות מסודר, והסיכוי שיש פה דובר צרפתית - קלוש.
    הוא הוכנס בלוויית שומר לאחד החדרים. היה זה משרד חף מחלונות ודל ברהיטים: כיסאות, שולחן פורמייקה, מכשיר טלפון, תמונות של אנשי שלטון. בחדר סמוך, כך ניחש, נמצא חמ"ל - משפטים קצרים ולא ברורים שפרצו מתוך רשת קשר נשמעו בחלל מדי כמה דקות. השומר אזק את ידיו והותיר אותו לשבת על אחד הכיסאות. בהמתנה תשעים אחוז מהזמן, הדהדה במוחו המנטרה של אריק המדריך. והפעם המתנה לחקירה. הוא הופתע לגלות שהתחושה ששלטה בו היתה התרגשות ולא פחד.
    ללא כל התראה נפתחה הדלת ואל החדר נכנס גבר זקוף קומה כבן שבעים, לבוש בגדים אזרחיים ומעליהם מעיל עור שחור. שערו המלא הכסוף סורק בקפידה, ופניו הנעימות היו מגולחות למשעי, להוציא השפם, והדיפו ריח נקי של אפטרשייב. הוא הניח על השולחן את הדרכון של גואל, ועל הרצפה שמט את התרמיל. איש ביטחון, קבע גואל, ותמה על גילו של הגבר. הוא נעמד ובירך אותו לשלום בצרפתית. האיש נראה מופתע מהמחווה. הוא סימן לגואל לשבת, התיישב מולו והציע לו סיגריה. גואל סירב בנימוס.
    "אבּו סְלימאן," הציג האיש את עצמו וטפח קלות על חזהו. "מה אתה עושה פה?" שאל בערבית והצית סיגריה.
    "פְרַנְסֶה?" היתמם גואל.
    החוקר חזר על שאלתו בערבית, וגואל הסביר בצרפתית שזוהי השפה היחידה שהוא דובר. גם קצת אנגלית, אמר כדי לנסות לברר מה עומק הבור שאליו נפל.
    "מה אתה עושה פה?" ניסה אבו סלימאן באנגלית במבטא גרוני.
    "מטייל," השיב גואל אף הוא באנגלית.
    "כאן, במדבר?!" השתומם אבו סלימאן ונטל אליו את הדרכון. "יש לנו מקומות מעניינים ויפים יותר."
    "נכון, ואני עוד אבקר בהם בהמשך. אני מתעניין בארכיאולוגיה. למדתי באוניברסיטה על הממלכות שהיו פה פעם, אז חשבתי שאם אני כבר כאן כדאי לבקר בעתיקות."
    החוקר הביט בו בפנים חמורות סבר. "מתי הגעת אלינו?" שאל ודפדף בדרכון.
    "שלשום."
    "לבד?" נשף סילון עשן.
    "וִוי," אישר בהנהון.
    "ואיפה ישנת?" החוקר זרק את הדרכון על השולחן.
    "אתמול ישנתי באוהל שלי ליד העתיקות בשטח." גואל הצביע על נרתיק גלילי שהיה קשור לתיק התרמילאים שלו.
    "ושלשום?" החוקר טפח בקצה הסיגריה על כוס זכוכית קטנה שהושארה שם ובקרקעיתה משקע סדוק של קפה יבש.
    "הגעתי מאוחר בלילה. נמנמתי במעבר הגבול עד הבוקר, ואז תפסתי טרמפ לאזור ה -"
    דלת החדר נפתחה וחייל נכנס בעדה בסערה. הוא התכופף ולחש על אוזנו של החוקר דבר־מה. אבו סלימאן קם ועזב את החדר, נוטל עמו את הדרכון.
    גואל נדרך. הוא פנה אל החייל שנשאר לשמור עליו, הצביע על התרמיל ודימה תנועת שתייה מבקבוק. החייל משך בכתפיו וגואל התכופף אל התיק, הוציא בידיו האזוקות מתא צדדי בקבוק מים שקוף בצבע כחול כהה ולגם כמה לגימות. בחלוף רבע שעה נפתחה הדלת ואבו סלימאן נכנס. גואל הביט בו וניסה לקלוט רמז על המתרחש.
    "אז נסעת בטרמפ לאן?"
    "לאזור של העתיקות. הלכתי קצת ברגל ונשארתי לישון שם בלילה."
    "הבנתי," חייך אבו סלימאן חיוך שטיבו לא ברור. הוא הרים את התרמיל, הוציא את החפצים שהיו בו ופרס על שולחן הפורמייקה השרוט. את נרתיק האוהל הותיר קשור לתחתית התרמיל.
    "Combar," קרא אבו סלימאן בקול את הכיתוב על ידית כלִי העבודה ובחן אותו מכל עבר. "מה זה?" שאל ופתח את כף החפירה, "כדי לגנוב עתיקות?"
    "זה כלי שאני תמיד לוקח איתי לשטח כדי לסדר מקום לאוהל, לסלק אבנים... אתה יודע." גואל הקפיד על ארשת פנים רגועה. בדמיונו הופיע זיכרון הטמנת המצלמה.
    אבו סלימאן הוסיף לבחון את הכלי. "ומה זה?" הצביע על חלק אחר שהיה מקופל בו.
    "זה גרזן," הסביר גואל. "אני מטייל הרבה בעולם ולפעמים צריך עצים למדורה."
    "גרזן, אה?" מלמל החוקר. "יש פה עוד כלים שאפשר להרוג איתם?"
    גואל נדרך למשמע המילה להרוג. אין טעם להסתיר, חשב. "בתוך הידית יש גם סכין ומסור," אמר והצביע על דלתית קטנה בעקב ידית האחיזה.
    אבו סלימאן פתח את הדלתית והוציא משם סכין ציד ומסור עץ מתקפל. עיניו נפערו כשראה את הסכין. הוא צקצק בהפגנתיות. "רק על זה אתה יכול לשבת בכלא," נופף בסכין.
    גואל ידע שזהו איום סרק, אמצעי לחץ. קציני המודיעין של המשרד ביררו ווידאו את חוקיותו של כל פריט ופריט באמתחתו. "הם ראו את זה בבדיקה שעשו לי במעבר הגבול ואמרו לי שאין בעיה," אמר להגנתו.
    "טוּז!" נחר החוקר. "אז אמרו! ועכשיו אני אומר לך! אתה רוצה להתווכח איתי?"
    "אדוני," השיב גואל, "אם היתה אי־הבנה אתה יכול להשאיר את הכלי הזה אצלך."
    החוקר הנהן לעצמו והניח את כלי העבודה הרב־תכליתי בצד. אחר כך הוציא את מצלמת הווידיאו ששימשה לגואל אמצעי ראיית לילה. "צילמת משהו?"
    "כן, קצת," השיב גואל והתאמץ להסתיר את התרגשותו, "את העתיקות שביקרתי בהן."
    "אני רוצה לראות!" פקד החוקר.
    "בבקשה," אמר גואל והסביר לחוקר כיצד להפעיל את הנגן. גואל לא ביקר מעולם באותו אתר עתיקות וידע שאין שום סיכוי שהחוקר יבין זאת. את הסרטון שהתנגן הורידו אנשי המטה מהאינטרנט, ערכו אותו והוסיפו את קולו של גואל, שתיאר את המראות. הוא נראה מקורי לחלוטין.
    החוקר הניח את המצלמה בצד והמשיך לחטט בתרמיל ובמה שהוציא מקרבו והיה פרוס על השולחן: בגדים מקומטים, גזייה, קפה בצנצנת אטומה, ספרים בצרפתית, מדריך טיולים "לונלי פלאנט", ערכת עזרה ראשונה, כובע מצחייה שחור, כלי רחצה, מסרק וג'ל לשיער, מגבת. החוקר הביט בפריטים בשעמום ואז ערם אותם ודחף אל התרמיל בחזרה. הוא השליך את התרמיל על הרצפה והתיישב. "ישנת טוב בלילה?"
    "וִוי."
    "אתה שקרן!" נהם אבו סלימאן בערבית, ואל החדר נכנסה הבחורה מהטנדר האדום, מתייפחת ומלווה בחייל. החייל סגר אחריה את הדלת ונשאר בחוץ.
    גואל, שלכאורה לא הבין ערבית, הביט בה ובחוקר חליפות ושתק.
    "שקרן!" הטיח בו החוקר, הפעם באנגלית, ואז פנה אל הבחורה בערבית: "ספרי מה שאמרת לי מקודם! מה הקשר שלכם אליו?"
    "קיבלנו הוראה לאסוף אותו," ענתה בערבית בוכייה ובמבט מושפל.
    גואל הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו אך המשיך לחזות במתרחש בקור רוח, כמתבונן מהצד. עתה לא היה כל ספק - גם היא בסוד ענייניו של בעלה ואולי משת"פית בעצמה.
    "שמעת?" שאג לעברו החוקר, שחזר לאנגלית. "יו אר מוּסד!"
    גואל מלמל משפט כלשהו בצרפתית וסימן בידיו שאינו מבין מה האישה אמרה.
    החוקר ניגש אליו וסטר על פניו בחוזקה. הבחורה הצביעה עליו והמשיכה להתייפח. גואל, שהיה המום מעוצמת המכה, סינן קללה בצרפתית ונעמד אל מול החוקר: "למה הרבצת?"
    החוקר דחף אותו אל הכיסא והושיבו בכוח. "אִסְרַאִילִי!" המשיך לשאוג.
    גואל, שהופתע מכוחו של המבוגר, מלמל בצרפתית שאינו מבין מה רוצים ממנו.
    "אִסְרַאִילִי! מוּסד! אִסְרַאִילִי! החותמות האלו מזויפות!" נפנף האיש בדרכון לעומתו, וברקע המשיכה הבחורה להתייפח. "בדקנו ברישומים ושום פְּייר דֵניס לא נכנס למדינה."
    "אני לא מבין," העמיד גואל פני מבולבל, "מה מזויף? בטח שנכנסתי... אז איך הגעתי לכאן?"
    "את זה אתה עוד תספר לנו!" שאג החוקר ופקד על הבחורה והשומר לצאת מהחדר. על האחרון פקד גם לקחת את חפציו של גואל עמו.
    הדלת נסגרה אחריהם וגואל שמע את קול הברחת המנעול. הוא לא הצליח להאמין שנתפס כבר במבצע הראשון. הכול הלך כל כך חלק ופתאום ההידרדרות הזאת. גם אם גילו את חדירת המטוס, מדוע הם חושדים דווקא בו? אולי בדואי תועה הבחין בצניחה? הוא נזכר בצליל הנפץ של האבן.
    אני פייר דניס ולא יעזור להם כלום! שכנע את עצמו. לא יודע את מי אמרו לבכיינית ולבעלה לאסוף ומאיפה - אני תפסתי טרמפ. שילכו לחפש במדבר את החשוד שלהם. התיישבתי לנוח ליד סלע גדול, וכששמעתי רכב עוצר טיפסתי לכביש וביקשתי טרמפ. אם הם מרגלים זה לא אומר שגם אני - סתם ביש מזל, צירוף מקרים טרגי. והחותמות? אין לי מושג. אולי מישהו שכח לרשום שנכנסתי - טעויות קורות. זהו! חיזק את עצמו, זאת האמת שלי ואני לא זז ממנה. שיוכיחו לי אחרת - אין לי מה להפסיד!
    למעט צלילי רשת הקשר, שלפרקים המשיכה לטרטר, לא שמע דבר. הוא הצמיד את אוזנו אל דלת העץ וניסה לקלוט משהו מהמתרחש מעבר לכתלים. דומייה. גואל בחן את החדר סביבו, והקביעה שלא מדובר במתקן חקירות הלכה והתבססה בו. הוא נשכב על הרצפה וניסה להירדם. חשוב היה לו לצבור שינה, ולו רק כמה דקות. עד מהרה נרדם, אך לא לזמן רב. קרקוש מפתח במנעול נשמע והדלת נפתחה בסערה. החוקר אבו סלימאן, בידו מסמך כלשהו, התקרב אליו בצעדים מהירים ובעט בו קלות בנעלי מוקסין שחורות. "קום מהר!" פקד עליו באנגלית.
    גואל התרומם והתיישב על הכיסא ששימש אותו קודם לכן.
    "קח, תחתום על זה!" הושיט לו מסמך.
    גואל נטל אותו בידיים צמודות וקרא בלבו: אני החתום מטה מודה ש... "אני לא מבין ערבית ולא חותם," החזיר את דף הנייר לבעליו.
    החוקר חייך חיוך ערמומי ושוב סטר לו בחוזקה. "אתה לא מבין שאין לך סיבה להכחיש? יא חְמַאר! אנחנו יודעים בדיוק מי אתה!"
    חוסר האונים נוכח ההתרחשויות הלא מובנות הוציא את גואל מדעתו. בתוך תוכו איים הר הגעש להתפוצץ. הוא הרגיש שאם היה יכול להרים יד על אותו חוקר די היה באגרוף אחד כדי להוציאו ממעגל החיים, אבל כבש את יצרו. "זאת טעות שלכם!" נאנח בחוסר סבלנות מופגן והשיב בצרפתית, "אני לא מבין מה אתם רוצים ממני!"
    החוקר לא הבין דבר ממה שאמר בצרפתית. הוא המשיך לשאול באנגלית וגואל הוסיף לענות בצרפתית. כשמאס בשיח החירשים הסה אבו סלימאן את גואל בתנועת יד חדה. הוא פתח את דלת החדר ופקד בקול רם שיביאו את הבחורה אליו. יללותיה נשמעו עוד לפני שהופיעה מלווה בחייל. גם מחאתו של בעלה שנשאר מאחור נשמעה ברקע.
    "לאסְט צ'אנס!" דחף החוקר שוב את מסמך ההודאה לידיו של גואל.
    "אמרתי לך שאני לא מבין ערבית ולא חותם," שמט גואל את ידיו, אך המשיך להחזיק בנייר.
    "ככה?" תקע אבו סלימאן בגואל מבט מבעית. "אין בעיה!" הוא הניד בראשו באלכסון ופנה אל עבר הבחורה. היא השפילה מבט ואבו סלימאן פקד עליה בערבית לכרוע. מבוהלת, כרעה מול אבו סלימאן, והוא שלף אקדח שחור, דרך אותו והצמיד לראשה. היבבות הפכו לזעקות שבר.
    גואל חש כאילו שסתום נפרץ והזרים את הדם אל מחוץ לגופו, דרך כפות רגליו. זעקותיה של הצעירה הדהדו מכל עבר ומבטה המתחנן קדח במבטו. הוא הביט בה ובאבו סלימאן חליפות. אבו סלימאן חייך אליו חיוך ערמומי של מנצח.
    "השתגעת?!" צעק גואל באנגלית ונדחף בין האישה והאקדח. איזו טעות! מיד הכיר בשגיאתו וחישב כיצד ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הבחורה ניצלה את ההזדמנות והזדחלה אל מאחורי השולחן, כאילו מסתתרת.
    "יא עֵינִי!" לעג לו אבו סלימאן. "איפה אתה חושב שאתה נמצא? בשאנז אליזה? מסתכן בשביל הכלבה הבוגדת הזאת?"
    גואל הקפיא את מבטו בתוך עיניו המזלזלות של אבו סלימאן ולא הוסיף דבר. לא היה לו דבר חכם לומר וגם לא ידע כיצד לשפר את מצבו. הוא נתן תחמושת בידו של החוקר וחשף בפניו עצב פגיע.
    "אתה כזה ג'נטלמן? תחתום ואני אשחרר אותם," המשיך החוקר.
    "אני לא אחתום על נייר שאני לא מבין מה כתוב בו," התמיד גואל בסירובו. "גם אתה לא היית חותם!"
    "ואם אני אביא לך כזה בצרפתית?" זקף אבו סלימאן גבה שהאפור עדיין לא פשט בכולה. "אז תחתום?"
    "תלוי מה יהיה כתוב שם. אם זאת לא האמת אני לא אחתום... זה מגוחך... אתם עוצרים תייר ככה סתם, בלי שעשיתי שום דבר. זאת שערורייה!"
    אבו סלימאן פקד על החייל להוציא את הבחורה מהחדר. "נראה אותך אחרי לילה כאן! יִלְעַן אַבּוּכּ," סינן אחריו ויצא. גואל נותר לעמוד וסיכם את המעמד. הוא תמה מדוע החוקר לא ממשיך ללחוץ עליו ולאיים על הבחורה, אולי גם לענות אותה לעיניו. משהו לא הסתדר.
    על אף האדרנלין המעורר כפה על עצמו לנסות להירדם שוב. הוא נשכב על רצפת הבטון המאובקת, התכווץ בתנוחה עוברית, עצם את עיניו ונרדם. השעות נקפו והוא ישן שינה טרופה, לא כאן ולא שם. כמו כלב שמירה - הגוף רובץ אך כל החושים במצב של קליטה: צעדים, רשת הקשר המרעישה, דלתות נטרקות, שברי משפטים בערבית. מפעם לפעם שמע את תחנוניהם של בני הזוג. את השעון השאירו שוביו, כך שבכל פעם שהתעורר ידע מה השעה.
    בפעם האחרונה התעורר לקול נהמות מנוע סילון של מטוס קרב המנמיך טוס. השעה היתה כבר חמש לפנות בוקר והרצפה היתה קרה ונוקשה. לא היה לו במה להתכסות. הוא נרדם שוב, ולפתע הרגיש זוג ידיים לופתות ומרימות אותו ממצב שכיבה לישיבה. גואל פקח עיניים בבהלה וראה את אחד החיילים ניצב מעליו. הוא נעמד והחייל הושיב אותו על הכיסא, הפעם בגבו אל הפתח. גואל שמע את הדלת נפתחת ואחריה צעדים. שתי כפות ידיים גדולות נחתו על שכמותיו.
    "שלום, ערן," שמע את הכינוי שלו. הוא זיהה את הקול מיד וקפץ מהכיסא כנשוך נחש.
    "אריק?! מה? מה קורה פה?" אמר בעברית.
    "מה אתה חושב?" אריק חייך אליו, קולו סמכותי ושקט.
    "בני זו־נות!" משך צעקה ודחף את המדריך שלו בכעס. "לא נורמלים! איך אתם עושים לי דבר כזה?!"
    "שב, ערן. תנשום. למדת את השיעור הכי חשוב בחיים שלך בעשרים וארבע השעות האחרונות."
    "אני לא מבין... איך הגעת לכאן?"
    "במכונית שלי."
    "ל..."
    "אנחנו בדרום."
    "אני לא מאמין," הרכין את ראשו וחפן אותו בין שתי ידיו, "הזוי. פשוט הזוי! אנחנו בארץ?!"
    "עוד נדבר על הכול."
    "אבל איך?" גואל היה המום. "כל המפות שלמדתי וגם תוכנת הניווט..."
    "החלפנו לך חלק מהמפות בכאלו שהותאמו במיוחד. כך גם במסד הנתונים של תוכנת הניווט. האמת היא שזה לא סיפור מסובך."
    גואל הביט במדריך שלו בתדהמה וחשב עד כמה משכנעת יכולה הונאה להיות.
    "זה היה התרגיל האחרון," בישר אריק. "עכשיו ההכשרה באמת הסתיימה."
    הדלת נפתחה ולחדר נכנסו מחויכים החוקר ובני הזוג מהטנדר. גואל הביט בהם נבוך. החוקר המבוגר ניגש אליו וטפח על זרועו. "נעים מאוד," לחץ את ידו בחוזקה וחייך חיוך רחב. גואל הביט בדמות הסמכותית בעיניים מבוישות. "אתה סולח לי על הסטירה? אה?" ספק שאל ספק ציווה החוקר. אחריו ניגש נהג הטנדר, הושיט את ידו וקרץ. אחרונה התקרבה בחיוך מבויש הצעירה. בקושי זיהה אותה ללא כיסוי הראש והשמלה הארוכה שלבשה מקודם. היא לבשה ג'ינס צמודים ומעיל רוח אתלטי, אך בעיקר הפתיעה אותו תספורתה: שיער שאטני קצר ופרוע ששיווה לפניה אצילות. לא כך דמיין אותה מתחת לחיג'אב. היא הושיטה לעומתו יד עדינה ובנשיכת שפתיים קלה הציגה את עצמה. "היי, אני 'רוני'," סימנה מירכאות בידיה. "נעים מאוד ואני מתנצלת על מה שעשיתי לך."
    גואל הושיט את ידו והביט בעיניה, הפעם ללא מראה מתווכת. מגע אצבעותיה נעם לו, ובאורח לא ברור אפילו הרגיע את סערת רוחו. "לא צריך להתנסֵל," גואל תמיד התעקש על הגייה מדויקת, אך כשכעס או התרגש צץ המבטא הצרפתי. הוא הרפה מידה. "בטח גם אתם עברתם את זה."
    "שלא תדע," גלגלה עיניים, ואז הנמיכה את קולה, כמעט לחשה, "זאת היתה שטות גמורה, מה שעשית שם מקודם, וגם ייתנו לך על הראש בתחקיר, אבל תדע שריגשת אותי."
    גואל הביט בה בהשתאות ותהה מהו שמה האמיתי. משהו ניצת בקרבו. ריתק אותו הפער בין הדמות ההיסטרית המייבבת שרק לפני כמה דקות היה שמח לחנוק לבין האישה־נערה הלוחמת מלאת הביטחון העצמי שעמדה מולו כעת.
    "קדימה, חברים," קרא אריק. "מחכות לנו ארוחת בוקר מוקדמת ונסיעה ארוכה למרכז."
    • יריב ענבר
    • יריב ענבר
      יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים בקהילת המודיעין ועוסק כיום ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.
      הוא נשוי ואב לשתי בנות. זהו ספרו הראשון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המטרה מקדשת
    • האלמנה השחורה
    • סודות
    • המרגל האנגלי
    • שמים אדומים
    • סוכן הלילה
    • 60 שניות
    • מי האויב שלך
    • הסוכן
    • מטרה סופית
    • לילה ארוך בפריז
    • ברית דמים