קונפוציוס. מֶנְג דְזֶה. לָאוֹ דְזֶה. ג'וּאַנְג דְזֶה. שוּן דְזֶה. כמה מההוגים האלה אולי מוכרים לכם, על אחרים ודאי לא שמעתם מעולם. אחד מהם היה פקיד שהפך למורה ובילה את חייו בהדרכת חבורה קטנה של תלמידים. אחר נדד מאזור לאזור והעניק הדרכה לשליטים המקומיים. אחד מהם, לימים, נחשב לאל. כיום חייהם וכתביהם נראים לנו סתומים ורחוקים מאוד מחיינו המודרניים.
מה כבר יכולים פילוסופים סינים אשר חיו לפני יותר מאלפיים שנה ללמד אותנו על אמנות החיים? אתם ודאי חושבים עליהם (אם בכלל הקדשתם להם מחשבה כלשהי) כעל חכמים שלווים אשר השמיעו קלישאות חביבות על הרמוניה ועל הטבע. אבל החיים שלנו כיום דינמיים, חופשיים ומודרניים. הערכים, המנהגים, הטכנולוגיה וההנחות התרבותיות שלנו שונים בתכלית משלהם.
ומה אם נאמר לכם שכל אחד מההוגים האלה מציע זווית ראייה אשר מתנגשת עם אינטואיציות עמוקות שיש לנו בנוגע לשאלות כיצד להיות אנשים טובים יותר וליצור עולם טוב יותר? ומה אם נאמר לכם שאם תבחנו ברצינות את הרעיונות הנמצאים בטקסטים יוצאי הדופן האלה מסין הקלאסית, יתברר לכם כי הם טומנים בחובם אפשרות לשנות מן היסוד את דרך חייכם? זה הנושא הכללי של הספר שבידיכם: התורות שלימדו הפילוסופים הסינים העתיקים האלה, אשר הגיבו לבעיות דומות מאוד לאלה שלנו, מציעות גישה חדשה בתכלית לשאלה כיצד לחיות חיים טובים.
רובנו חושבים שאנו עושים את הדבר הנכון כאשר אנו מביטים פנימה, מוצאים את עצמנו ומחליטים כיצד חיינו צריכים להיראות. אנו מגלים איזו קריירה תהיה המתאימה ביותר לאישיותנו ולנטיותינו. אנחנו חושבים אילו סוגי אנשים יתאימו לנו כבני זוג. ואנו חושבים שאם נמצא את הדברים האלה - את ה״אני״ האמיתי, את הקריירה שנועדנו לה, או את הנפש התאומה - חיינו יהיו מלאים ומספקים. אלה יהיו חיים אשר יטפחו את ה״אני״ האמיתי שבנו ויגשימו את תוכניותינו לאושר, לשגשוג ולסיפוק אישי.
בין שזה ברור לנו ובין שלא, לתשובה לשאלה כיצד לבנות חיים טובים יש שורשים היסטוריים. ליתר דיוק, שורשים אלה נעוצים ברעיון הגזירה הקדומה (פרה־דסטינציה) הקלוויניסטי מהמאה השש־עשרה על אודות מיעוט נבחר ועל אלוהים אשר הכין מראש לכל אדם ואדם תוכנית שאותה הוא עתיד לממש. הקלוויניסטים דחו את ההקפדה על קיומם של טקסים מפני שהטקסים היו בעיניהם ריקים מתוכן. במקומם הם הדגישו את האמונה הכנה באל עליון. כיום, רעיונות כמו גזירה קדומה ומיעוט נבחר כבר אינם חלק ממחשבתנו. רבים אפילו אינם מאמינים באלוהים. אבל רבים מהרעיונות הרווחים כיום מקורם בהשקפות הפרוטסטנטיות המוקדמות האלה.
כיום רבים מאמינים שכל אחד מאיתנו צריך להיות אישיות ייחודית ולהכיר את עצמו. אנו מאמינים שעלינו להיות אותנטיים ונאמנים לאמת, ואנו נוטים לחשוב כיום שאמת זו נמצאת לא באל שמעלינו אלא בתוך תוכנו. אנו חותרים להיות האנשים שנועדנו להיות.
אבל מה אם הרעיונות האלה, שאנו מאמינים כי הם מעצימים את חיינו, בעצם מגבילים אותנו?
כאשר אנחנו חושבים על פילוסופיה, לעתים קרובות אנחנו חושבים על רעיונות מופשטים ואפילו חסרי ערך מעשי. אבל כוחם של ההוגים שנעסוק בהם בספר זה נעוץ בעובדה שלעתים קרובות הם המחישו את התורות שלימדו בעזרת מקרים מציאותיים ושגרתיים מחיי היום־יום. הם האמינו שדווקא הרמה היום־יומית היא הרמה שבה מתרחשים השינויים הגדולים יותר ושהיא נקודת המוצא לחיים מספקים.
אנחנו מקווים שבמהלך הלמידה עליהם תאפשרו להוגים אלה לקרוא תיגר על כמה מבין האמונות היקרות לכם ביותר. חלק מרעיונותיהם ייראו לכם אינטואיטיביים, אך לא כולם. איננו מצפים שתסכימו עם כל מה שתקראו, אבל עצם המפגש עם רעיונות כה שונים מאלה שאנו רגילים להם מאפשר לנו להבין שההנחות שלנו בדבר הדרך הטובה לחיות הן רק מערכת רעיונות אחת מבין רבות אחרות. וכאשר מתבררת לנו עובדה זו, איננו יכולים עוד לחזור לחיינו הקודמים ולהמשיך בהם ללא כל שינוי.
1:
עידן השאננות
לפי השקפה הרווחת בימינו על ההיסטוריה, עד המאה התשע־עשרה חיו בני אדם בחברות שאותן אנו מכנים ״מסורתיות״. בחברות אלה תמיד אמרו להם מה לעשות. הם נולדו לתוך מבנים חברתיים נתונים מראש אשר הכתיבו להם את חייהם. מי שנולדו איכרים נשארו איכרים. מי שנולדו אריסטוקרטים נשארו אריסטוקרטים. המשפחה שבה נולדו היתה הגורם שקבע כמה כסף וכוח היו להם. מסלול חייהם היה מוכן וקבוע עבורם כבר ביום היוולדם.
המשך הסיפור הוא שבאירופה של המאה התשע־עשרה השתחררו סוף־סוף אנשים מהמגבלות האלה. לראשונה הבנו שכולנו בני אדם המסוגלים לחשוב בהיגיון, שאנו מסוגלים לקבל החלטות בעצמנו ולקחת לידינו את השליטה בחיינו. כיצורים הגיוניים אנו יכולים ליצור עולם שיהיו בו הזדמנויות חסרות תקדים. לפי הסיפור הזה נולד העולם המודרני כאשר סוף־סוף התחוורו לנו הדברים האלה.
חלקנו אמנם השתחררנו, אבל תרבויות אחרות נותרו מאחור. לתפיסתנו על כל פנים. בעיני רבים מאיתנו סין הקלאסית נתפסת כחברה מסורתית מובהקת, חברה אשר תבעה מבני אדם לקבל תפקידים חברתיים מוגדרים וקשיחים ולחיות בעולם ששולטים בו סדר נוקשה ומעמדות.
לפיכך ודאי שהעולם הזה אינו יכול ללמד אותנו דבר. מובן שהשקפה זו על חברות מסורתיות בכלל, ועל סין בפרט, קיבלה לפעמים גם פרשנות רומנטית: כיום שורר בינינו ניכור, אבל אנשים בעולם המסורתי ראו עצמם כמי שחיים בהרמוניה עם היקום. אנחנו התנתקנו מהעולם הטבעי ואנו חותרים לשליטה בטבע ולעליונות עליו, אבל אנשים בעולם המסורתי ניסו לחיות בהתאם לדפוסי הטבע.
גם לתמונה סנטימנטלית זו של העולם המסורתי אין מה ללמד אותנו. היא פשוט הופכת את החברות שאותן אנו מכנים ״מסורתיות״ למעין פריטים נוסטלגיים. אנו יכולים לבקר במוזיאון, לראות מומיה מצרית ולחשוב, ״מעניין מאוד.״ פריט סיני עתיק? ״כמה מיושן ומקסים!״ מסקרן להביט בפריטים האלה, אבל לא היינו רוצים לחזור אחורה בזמן לתקופה ההיא, אל העולם שהם מייצגים. לא היינו רוצים לחיות בו ואיננו רואים לנכון לנסות ללמוד משהו מהעולמות המסורתיים האלה מפני שהם לא היו מודרניים. אנחנו אלה שחיים בתקופה שסוף־סוף הבינה דברים, לא הם.
אבל כפי שאתם עומדים ללמוד, רבים מהסטריאוטיפים שלנו על החברות ה״מסורתיות״ האלה מוטעים. יש לנו הרבה מה ללמוד מן העבר.
הסכנה הטמונה בהשקפה זו על ההיסטוריה אינה רק שהיא מובילה אותנו להתייחס לחלק גדול מהקיום האנושי כאל בלתי־רלוונטי, אלא גם שאנחנו חושבים שהרעיונות השולטים בימינו הם היחידים שעוזרים לאנשים להחליט בעצמם כיצד לחיות, ומכאן שהרעיונות של ימינו הם הרעיונות הנכונים היחידים.
האמת היא שבמהלך ההיסטוריה הוצעו תשובות רבות ומגוונות לשאלה כיצד יכולים אנשים לבנות ולנהל את חייהם בעצמם. כשמבינים זאת מתברר שחזון ה״מודרניות״ אינו אלא נרטיב אחד מבין רבים אחרים, נרטיב שהתפתח מתוך זמן ומקום מסוימים. הכרה זו פותחת בפנינו עולם שלם של מחשבה - עולם הקורא תיגר על כמה מבין המיתוסים היקרים לנו יותר מכול.
מיתוס: אנו חיים בעידן של חירות חסרת תקדים
רובנו חושבים שאנחנו חופשיים ביסודו של דבר, בשונה מבני הדורות שקדמו לנו. לאחר שבמאה התשע־עשרה השתחררנו מהעולם המסורתי, סוף־סוף היתה לנו במערב היכולת להחליט בעצמנו כיצד לארגן את העולם. במשך מאתיים שנה ניסינו אידיאולוגיות שונות ומתחרות: סוציאליזם, פשיזם, קומוניזם וקפיטליזם דמוקרטי, ובסופו של דבר, כאשר כמעט כל הרעיונות האלה כשלו ונפסלו ורק אחד מהם שרד, הגענו אל ״קץ ההיסטוריה״.1 לאחר נפילת חומת ברלין בשנת 1989 נראה שהניאו־ליברליזם ניצח והתבסס כדרך הנכונה היחידה לארגן את העולם והמאפשרת לבני אדם לפרוח ולשגשג יותר מכל דרך אחרת.
אם כך, כיצד נסביר את האומללות, הנרקיסיזם והחרדות שגואים כיום בעולם המפותח? אומרים לנו שעבודה קשה מובילה להצלחה, אבל הפער בין עשירים לבין עניים הולך ומתרחב ואילו המוֹבּיליוּת החברתית פוחתת. חיינו מתנהלים בתיווכם של מכשירים אלקטרוניים מרשימים ומרתקים, השגנו הישגים רפואיים חסרי תקדים, ובה בעת אנו ניצבים בפני משברים סביבתיים והומניטריים בקנה מידה מפחיד. האופטימיות ששררה לפני כמה עשרות שנים התפוגגה. כעת כבר איננו בטוחים כבעבר בדרך שבנינו בה את עולמנו.
אז האם באמת מצויים בידינו כל הפתרונות? האם בעיני היסטוריונים בעתיד תיראה תקופה זו כתקופה של שגשוג, שוויון, חירות ואושר, או שמא הם יגדירו את ראשית המאה העשרים ואחת דווקא כתקופה של שאננות, כתקופה שבה אנשים אמנם לא היו מאושרים, חיו בתחושת אי־סיפוק והיו עדים למשברים גואים, אך לא עשו דבר בתגובה למצב מפני שחשו שאין להם חלופות ממשיות?
הטקסטים הפילוסופיים הסיניים המתוארים בספר זה מציעים חלופות לעידן השאננות הזה. אין בהם אידיאולוגיות ברורות ושיטתיות אשר יכולות לתפוס את מקומה של הדמוקרטיה, למשל, אבל יש בהם רעיונות מפתיעים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטואיציות שלנו על אודות ה״אני״ ומקומו בעולם. לאמיתו של דבר, רבים מהם התפתחו כהתנגדויות לרעיון שעלינו לחיות בהתאם למבני חשיבה כלליים כלשהם.
בערך בין השנים 600 ל־200 לפני הספירה, חברות בכל רחבי אירואסיה היו עדוֹת להתפתחותן של אינספור תנועות פילוסופיות ודתיות חדשות אשר הולידו מגוון רחב של חזונות לשגשוג אנושי. במהלך תקופה זו, המכונה ״עידן הציר״ (Axial Age), הופיעו רבים מהרעיונות שהתפתחו ביוון גם בסין, ולהפך. לאמיתו של דבר, בסין התפתחו כמה אמונות אשר כפי שנראה בהמשך, דמו מאוד לאלה הנפוצות כיום במערב. אבל בסין לא היתה ידן של השקפות כאלה על העליונה. הרעיונות שעלו לעומת השקפות אלה צידדו בדרך שונה מאוד לחיות חיים טובים.
כפי שהרעיונות שאנו עוסקים בהם אינם רעיונות מסורתיים אשר עומדים בניגוד לרעיונות מודרניים, כך גם לא יהיה נכון לחשוב על אף אחת מן ההשקפות שבהן אנו עוסקים כעל ״סינית״ בניגוד ל״מערבית״. כאשר נלמד על התפיסות האלה יתברר לנו שלא זו בלבד שכבר זמן רב לפני העידן המודרני דנו אנשים בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לארגן את העולם והתווכחו עליה, אלא שגם במחשבותיהם כיצד לחיות היטב טמונות חלופות אמיתיות.
מיתוס: אנחנו יודעים כיצד לקבוע
באיזה כיוון יתקדמו חיינו
במה שנוגע לתכנון העתיד במטרה להגיע לאושר ולשגשוג, מלמדים אותנו במערב להסתמך על שכלנו הרציונלי מתוך ביטחון שנוכל להגיע לפתרונות אם נכלכל את צעדינו היטב. נוכח אי־הוודאות שבחיים אנו מתנחמים באמונה שאם נתגבר על הרגש ועל הטיות מטעות ונצמצם את חוויותינו לנתונים מדידים, נוכל לשלוט במקריות ולהביס את הגורל. חשבו על הגישה הרווחת ביותר להתמודדות עם שאלות מוסריות ודילמות אתיות: המצאה של מצבים היפותטיים מייצגים וניתוח רציונלי שלהם. ניסוי מחשבה מפורסם2 מבקש מאיתנו לדמיין שאנו נמצאים במחלף רכבות ומבחינים ברכבת הנוסעת על הפסים ללא שליטה. הרכבת הדוהרת עומדת לפגוע בחמישה אנשים העומדים על הפסים שלפניה. על ידי הסטת מתג מסוים תופנה הרכבת למסלול שונה, שבו שוכב על הפסים רק אדם אחד. מה נעשה? האם נאפשר לרכבת להמשיך לעבר חמשת האנשים ולמחוץ אותם או נסיט את המתג כדי להציל אותם - פעולה שבה גם נבחר להרוג את האדם האחד ששוכב על המסילה האחרת?
איזה מעשה הוא המעשה הנכון?
שאלות מסוג זה העסיקו פילוסופים והוגי מוסר במשך כל חייהם. על השלכותיה של בעיה זו נכתבו אינספור מאמרים ואפילו ספר או שניים. התרחיש שהוצג לנו מאפשר לצמצם את קבלת ההחלטות למערך נתונים פשוט ולברירה אחת ויחידה. רובנו חושבים שכך באמת מתקבלות החלטות.
גם בסין הקלאסית ניסו להשתמש בניסויי חשיבה כאלה. אבל בעיני ההוגים הסינים שלנו הם לא נראו מעניינים כל כך. כמשחק אינטלקטואלי הם אמנם נחמדים, אבל אפשר לשחק משחקים כאלה כל היום בלי שבסופו של דבר תהיה להם השפעה כלשהי על הדרך שבה אנו חיים את חיי היום־יום שלנו. שום השפעה בכלל.
הדרך שבה אנחנו חושבים שאנו חיים את חיינו אינה זו שבה אנו חיים אותם. הדרך שבה אנחנו חושבים שאנו מקבלים החלטות אינה זו שבה אנו באמת מקבלים אותן. אם באמת תמצאו פעם את עצמכם במחלף רכבות ורכבת מתקרבת תעמוד להרוג מישהו לנגד עיניכם, שום שיקולים רציונליים לא ישפיעו על תגובתכם. במצבים כאלה עוברת השליטה לידי הרגשות והאינסטינקטים שלנו, והם גם מנחים את ההחלטות הפחות ספונטניות שאנו מקבלים - גם כאשר אנחנו חושבים שאנו פועלים בשיקול דעת ובשיא הרציונליות: מה אוכַל בארוחת הצהריים? היכן כדאי לגור? עם מי עלי להתחתן?
נוכח מגבלותיה של גישה זו פנו הפילוסופים הסינים לחפש לה חלופות. לדעתם, התשובה טמונה בשיפור האינסטינקטים שלנו, בהכשרה של רגשותינו, ובתהליך מתמיד של פיתוח עצמי כדי שבסופו של דבר - ברגעים מכריעים וגם בזמנים שגרתיים יותר - נוכל להגיב לכל מצב שנימצא בו בדרך הנכונה והמוסרית. תגובות כאלה גם מעוררות תגובות חיוביות אצל הסובבים אותנו. כך, לדעת הוגים אלה, כל מפגש וכל חוויה הופכים להזדמנות ליצור באמצעות מעשינו עולם חדש וטוב יותר.
מיתוס: האמת על אודות זהותנו טמונה עמוק בתוכנו
בעקבות התמוטטותם של המוסדות הדתיים והאריסטוקרטיים הישנים פנו אנשים בעידן הציר לחפש מקורות חדשים לאמת ולמשמעות. בדומה להם, גם אנחנו מרגישים בדורנו שלנו שנחלצנו מדרכי חשיבה ישנות ומגבילות, ואנו מחפשים מקור חדש למשמעות. הקולות הקוראים לחפש את האמת העליונה בתוכנו הולכים וגוברים. מטרתו של האדם המממש את עצמו היא כעת למצוא את עצמו ולחיות חיים ״אותנטיים״ בהתאם לאמת פנימית כלשהי.
הסכנה בכך טמונה באמונה שכולנו נדע לזהות את ה״אמת״ שלנו כשנגיע אליה; ובכך שהמחשבה שהגענו ל״אמת״ שלנו עלולה בעצם לגרום לנו להגביל את חיינו בהתאם ל״אמת״ זו. כאשר כל כך הרבה תלוי בהגדרה עצמית, אנו מסתכנים בבניית עתידנו על תפיסה צרה ביותר של זהותנו המבוססת על מה שאנו תופסים בעצמנו כחוזק או כחולשה, או על מה שמוצא חן בעינינו או אינו מוצא חן בעינינו בעצמנו. הוגים סינים רבים היו אומרים שבעשותנו כך אנו מסתכלים רק על חלק זעיר מהפוטנציאל שלנו. אנחנו לוקחים מספר מוגבל של נטיות רגשיות שלנו בזמן ובמקום מסוימים ומאפשרים להן להגדיר אותנו מאותו רגע ואילך. כאשר אנו חושבים על טבע האדם כעל כזה העשוי מקשה אחת, אנו מיד מגבילים את הפוטנציאל שלנו.
אבל רבים מן ההוגים הסינים היו טוענים שאיננו ישות אחת ומאוחדת ומזהירים אותנו שלא לחשוב על עצמנו כך. נניח שאדם חושב על עצמו שהוא חם מזג, אדם שמתרגז בקלות. ההוגים שאנו עומדים לפגוש היו אומרים שאסור לו לומר, ״אני פשוט כזה״ ולקבל את עצמו כאדם כזה. כפי שנראה, אולי הוא דווקא אינו אדם הנוטה לרגוז מעצם מהותו: אולי הוא פשוט נקלע להרגלים או לדפוסי התנהגות מסוימים ואִפשר להם להפוך בעיניו למה שמגדיר אותו. האמת היא שבה במידה שהוא יכול להיות רגזן, יש לו גם פוטנציאל להיות עדין וסלחן, למשל.
פילוסופים אלה היו מפצירים בנו להכיר בכך שכולנו מורכבים ושאנחנו משתנים ללא הרף. לכל אדם יש נטיות רגשיות, מאוויים שונים ודרכים מסוימות להגיב לעולם. המרכיבים האלה רבים ושונים, ולעתים קרובות הם גם מתנגשים אלה עם אלה. נטיותינו הרגשיות מתפתחות על ידי הפניית מבטנו החוצה, לא פנימה. הן אינן מתפתחות כאשר אנו מתרחקים מן העולם כדי לשקוע במדיטציה או כאשר אנו יוצאים לחופשה. הן נוצרות בעת מעשה, דרך הדברים שאנו עושים בחיי היום־יום שלנו: דרך הצורות שלובשות האינטראקציות שלנו עם אחרים ודרך הפעילויות שאנו בוחרים לעסוק בהן. במילים אחרות, אנחנו לא פשוט מי שאנחנו: אנו תמיד יכולים לפעול כדי להפוך את עצמנו לאנשים טובים יותר.
מובן שהמשימה אינה פשוטה. היא מחייבת אותנו לשנות את חשיבתנו על עצמנו כעל מי שפועלים בעולם ועל הדרך שבה מתרחשים שינויים אמיתיים. זהו גם תהליך שאורך זמן רב: שינויים מתרחשים בהדרגה וכתוצאה מהתמדה. הם מתרחשים כתוצאה מכך שאנו מאמנים ומכשירים את עצמנו להרחיב את זווית הראייה שלנו כדי לתפוס במלואו סבך מורכב של גורמים - מערכות היחסים שאנו מעורבים בהן, החוג החברתי שלנו, המשרות שאנו ממלאים ונסיבות חיים אחרות - אשר מקנה לכל סיטואציה נתונה את צורתה ואשר משנה אט־אט את האינטראקציות שלנו עם כל מה שסביבנו. זווית הראייה הרחבה הזאת מאפשרת לנו להתנהג בדרכים אשר מחוללות בהדרגה שינויים אמיתיים.
בעוד שמספרים לנו שחירות אמיתית באה מתוך גילוי של זהותנו בתוך תוכנו, הרי שדווקא ה״גילוי״ הזה הוא בדיוק מה שלוכד רבים מאיתנו בעידן השאננות; מי שעומד בדרכנו הוא אנחנו עצמנו.
•••
האם פירוש הדבר הוא שנחוצה לנו תוכנית חדשה ורדיקלית לחיים ולארגון העולם? כלל וכלל לא. הפילוסופים שעליהם נלמד הרבו להמחיש את רעיונותיהם בעזרת דוגמאות שגרתיות ביותר מחיי היום־יום וטענו שדווקא שם מתרחשים השינויים הגדולים. בעקבותיהם כללנו גם אנחנו בספר זה דוגמאות יום־יומיות רבות כדי להפיח חיים ברעיונותיהם. כפי שההוגים האלה לא התכוונו שנתייחס לדוגמאות שלהם כאל עצות שעלינו לנהוג לפיהן, גם לנו אין כוונות כאלה בנוגע לדוגמאות שלנו. הן נועדו להראות שאנחנו בעצם כבר עושים לא מעט מהדברים האלה, אבל שאיננו עושים אותם היטב. בעת שנחשוב מחדש על היבטים שונים של חיינו נבין עד כמה הרעיונות האלה מעשיים וניתנים ליישום.
כותרת הספר מקורה ברעיון שהפילוסופים הסינים כינו אותו לעתים קרובות בשם דָאוֹ או הדרך. הדרך אינה אידיאל של הרמוניה שעלינו להיאבק כדי לחיות לפיו, אלא הנתיב שאנו פורצים ללא הפסק על ידי בחירותינו, מעשינו ויחסינו עם אחרים. אנו יוצרים את הדרך מחדש בכל רגע בחיינו.
מעולם לא היה שום חזון מאוחד של הדרך שעליו הסכימו כל הפילוסופים האלה. לא זו בלבד שהם יצאו נגד מוסכמות החברה שבה חיו, כל אחד מהם גם הציע ראייה שונה בתכלית של הדרך שבה נוצר הנתיב הזה. אבל הם הסכימו שבעצם תהליך בנייתו גלום פוטנציאל בלתי־נדלה לחולל שינויים עמוקים בנו עצמנו ובעולם שבו אנחנו חיים.
