הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המשכן
    ספר מוגן
     
  • המשכן
    עם עובד | 2013 | מתח ופעולה | 336 עמ' מודפסים

    שנכנס אמיר אלמוג באותו בוקר בשערי המשכָּן הוא היה בטוח שלפניו עוד יום עבודה שגרתי בתור מדריך בכנסת. לא היה לו מושג שהוא עומד להסתבך בפרשיית רצח מסואבת, שמעורבים בה חברי כנסת ואנשי ממשל, טייקונים ולוביסטים רבי־תחכום וגם יועצת משפטית לוחמנית במיוחד. בדרך למציאת הרוצח איש אינו בוחל באמצעים ואינו חושש לנצל את מעמדו ולכופף את החוק בהתאם לצרכיו.

     

    המשכָּן הוא רומן מתח קצבי וסוחף, שעלילתו המפותלת מובילה את הקורא בלהט בנבכי הקשרים הנרקמים במסדרונות הכוח של המדינה. זהו תיאור מושחז ושנון של מנגנוני השלטון בישראל, תמונה עדכנית ומקיפה של המתרחש מאחורי הקלעים של המערכת הפוליטית והכנסת, אשר לרוב רק מקטעים ממנה נחשפים לעיני הציבור הרחב.

     

    תומר אביטל, (30), שימש במשך 4 שנים ככתב הכנסת של העיתון "כלכליסט". במסגרת עבודתו זו, סיקור תומר באינטנסיביות את תופעת ודרכי עבודתם של השתדלנות והשתדלנים הרבים  שהשתלטו לאחרונה על מסדרונות הכנסת וכן חשף מהלכים שתורגמו לבזבוז כספי-ציבור ושחיתות שלטונית. כמה מתחקיריו הביאו לסתימת פרצות פרלמנטאריות, כמו למשל: קידום חקירה לחשיפת תיקי המניות של חברי ועדות הכספים והכלכלה, נחסמו הצעות בעלות אינטרסים פרטיים או מסחריים, כגון הסרת החובה לפרסום מחירים על המוצרים במרכולים, עוזרים פרלמנטריים חוייבו שלא לכהן במקביל לעבודתם כלוביסטים, וחל איסור על חברי הכנסת להעסיק שלושה עוזרים בחלקי משרה.

    תומר אביטל הגיע ל"כלכליסט" אחרי שהיה תחקירן במבט, בערוץ 1 והגיש תוכנית רדיו ברדיו 106 של האוניברסיטה העברית. היום הוא עובד כעיתונאי ותחקירן בתוכנית "עובדה". זהו ספרו הראשון.

     

     

    ביקורת של עמית סגל על הספר 'המשכן': "…התופעות המתוארות בספר של העיתונאי תומר אביטל, תחקירן 'עובדה' ובעברו כתב הכנסת של 'כלכליסט', חיות ובועטות גם בכנסת האמתית. לכן מדובר בחומר קריאה מומלץ לא רק לחובבי מותחנים אלא גם למי שמתעניין בפרלמנט הישראלי".

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37 20.4
    ספר מודפס
     
    94 51.7
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    יום שלישי 8:02

    "עצור!"

    אמיר סובב את ראשו לאחור בתנועה עייפה. שומר מגודל ועצבני ירה בו מבט עוין.

    "מוזמן?" שאל.

    "אני עובד פה", הצביע אמיר על המדים שלבש.

    "תחזור אחורה, ותעביר שוב את התעודה שלך".

    הוא תיעב את הסגנון האלים של המאבטחים. נכון, הוא נכנס לאחד המקומות הרגישים במדינה, מקום שראש הממשלה וסמלי שלטון אחרים מתרוצצים במסדרונותיו בחופשיות, ובכל זאת, חשב, אנשי המשמר תוקפניים מדי. אמיר ביצע ריקוד קטן לאחור, העביר את תג העובד שלו בקורא הכרטיסים הדיגיטלי וחיכה.

    במסך הפלזמה המותקן מעל למכונת השיקוף הבזיקו פניו. הוא חיקה את ההבעה בתמונה, והשומר סימן לו בפנים אטומות להתקדם. גלאי המתכות בכניסה שמר על שתיקה מנומסת כשחצה אותו ופסע לתוך משכן הכנסת, אל מה שיתגלה כיום החשוב ביותר בחייו.

     

    תאורה מלאכותית חיפתה על היעדר קרני שמש כשעשה את דרכו בתוך המשכן. דומיית הבוקר שררה במסדרונות בשעה שחלף על פני מרפאת הכנסת ומלתחת האורחים. הוא דילג בין שולחנות המזנון שכיסאות הפוכים הונחו עליהם והתמסר למחשבות על האישה שעמד לראות. זיכרון המפגש האחרון שלהם והסגנון הפראי שלה הסעירו את מחשבותיו כשהתקדם על פני רצפת השיש האיטלקי. לפתע נעצר.

    ממקום עומדו הבחין בפאתי המעלית בצללית של דמות שלא היה אפשר לטעות בה.

    הוא נחרד והחל להסתובב, אלא שהשם "אמיר!" נזרק לחלל האוויר והוא נאלץ לחייך ולגשת אליה.

    מרינה.

    הבחורה האחרונה בעולם שרצה לראות עכשיו.

    אף שהקשר ביניהם התפוצץ לפני כמה שבועות, יופייה לא קהה בעיניו במאומה. חצאית המיני המבריקה והחולצה הלבנה המכופתרת שלבשה רק הדגישו אותו.

    "אמיר", אמרה בקרירות, "נעלמת".

    "אני מתמקד בלימודים בזמן האחרון, ועובד יום-יומיים בשבוע. מה שלומך, מרינה?" הוא התאמץ לשוות לקולו תמהיל של אומללות, הזדהות וחיבה.

    "בסדר", היא הציצה בשעון ואז נעצה בו מבט מקפיא. "מוקדם".

    "כן, אני צריך להיות איפשהו. מה אתך?"

    "אני בדיוק מכניסה כמה סטודנטים נודניקים שבאים להתמחות בלשכה. איך הלימודים?"

    "היסטוריה וגאוגרפיה, כמה קשה זה יכול להיות?"

    "לשלב בין שני דברים? תגיד לי אתה", מבטה לא הרפה מעיניו. הוא תופף באצבעותיו על סנטרו במבוכה ולבסוף השפיל את ראשו. מגפיה היו מלאים בבוץ. "נו", נאחז ברעיון לנושא שיחה חדש, "את מאמינה שירד היום שלג?"

    פניה החמיצו. "כל שנה מפיצים את השקרים האלה. אתה יודע מה, חזאות יכולה להתאים לך בול, עם כל ההבטחות שווא והציפיות". הוא ניסה לגחך אבל היא נענעה את ראשה באכזבה מופגנת, סימנה "להתראות" ונבלעה במעלית. אמיר שחרר אנחה וירד במדרגות לקומה השנייה.

     

    בשעות המוקדמות דומה המשכן לספינת רפאים, בעיקר בימי שלישי, שנחשבים לימים הדלילים ביותר בפעילות מבין שלושת ימי העבודה של הכנסת. זירת התקשורת, שם ממתינות דרך קבע מצלמות של ערוצי החדשות מאחורי חבל נוקשה, ניצבה נטושה. אפילו עמדת השומר הקבועה מחוץ לחדרו של ראש הממשלה הופקרה בשעה הזאת.

    מי שנכנס לקומה המכונה "קומת הממשלה" פנה ימינה או שמאלה אם רצה לבקר באחת מלשכות השרים. אמיר נהג אחרת. הוא פנה פניית פרסה, חלף על פני הציור העצוב הגדול של באבי יאר שצייר יוסף קוזקובסקי וצעד לקצה הקומה, שם ניצב מול דלתות עץ מוגפות. מבעד לארבע זגוגיות שהותקנו מעל הידית ראה שהחלל בפנים נטוש.

    אמיר יישר את דש המקטורן הכהה שהיה עליו ללבוש מתוקף תפקידו, הידק את חגורת מכנסיו והעביר את ידו על ראשו המקריח מתוך הרגל וסירוב להכיר במציאות העגומה. לאחר מכן הציג את כרטיס העובד התלוי על לולאת מכנסיו מול תיבה אלקטרונית. נורית אדומה התחלפה בירוקה. המנעול נפתח.

    למעט אור נאון חלש, בפנים החדר שררה אפלה. מן התקרה השתלשלו כבלי חשמל עבים בצבעי ירוק וכתום זוהר. אמיר עקב אחריהם והתקדם אחוז התרגשות על פני שטיח אדום בלוי. מקץ כמה שניות עצר בפתחה של דלת חומה שניצבה מימינו. מחסן, הורה הכיתוב, ומתחת ציוד ללשכות חברי הכנסת.

    הוא הציץ בשעון. שמונה ותשע דקות.

    רשרוש עדין בקע לפתע מבעד לדלת והקפיץ אותו במקומו. הוא נקש בעדינות אך שום תשובה לא נשמעה. לא, הוא הגיע ראשון.

    אמיר דחף את הדלת, פסע בעדינות פנימה והניח לה להיסגר בשקט מאחוריו.

    ידו איתרה בקלות את מתג האור, ולעיניו נגלה האולם רחב הידיים ונטול החלונות, שהיה מלא בשולחנות, ארוניות וכיסאות עץ מיותמים. הוא סרק את החלל בציפייה, אך כשהשפיל את עיניו מטה קפא גופו באימה.

    על רצפת הבטון שכבה אישה צעירה, עיניה פקוחות. זרזיף של דם זרם מבין שערות ראשה אל שלולית כהה שנקוותה סמוך לפניה.

    לבו צנח. גופה. אין מילה אחרת לתאר זאת. עיניה נעוצות בתקרה, איבריה הארוכים מוטלים בתנוחה לא טבעית, מקומרת, כחץ שבור, והיא נראית לו, כמו רוב הפרצופים בכנסת, קצת מוכרת. הוא התנשף וחש את הלמות לבו מתגברות.

    לבסוף רכן לעברה. פניה, שעדיין היו חמות, לא הגיבו למגעו. מה לעזאזל היא עשתה פה? ידיו טלטלו בעדינות את הגוף המעוקם, אך האישה סירבה להתעורר. כשהזיז אותה נפל מכיסה חפץ שחור קטן, דיסק־און־קי. בהחלטה של רגע - בערב יתוודה בפני מיכל כי נבעה מיוהרה - החליק אותו לכיסו. לפני שברח משם בהה עוד דקה אחת בגוף חסר החיים, ואז הבחין בתג שהיה קשור לחגורה שלה וציין את שמה. נטלי גבאי.

     

    כשהתפרץ אמיר אל משרדי משמר הכנסת, סינתיה שפירו, ממלאת מקום קצין הכנסת, עמדה והתבוננה בלוח סידור העבודה ובידה ספל קפה מהביל.

    "כן?" שאלה.

    "גופה", גמגם והתנשף. "במחסן. חדר ציוד. נראה כמו... רצח". סינתיה מצמצה. היא תחקרה אותו במהירות, הורתה לו להמתין, הניחה את הספל, לקחה עמה שני אנשי משמר ויצאה משם בסערה.

    אמיר מעולם לא חשב שיראה את החדר הזה מבפנים. אמנם מתוקף עבודתו הכיר את הכנסת, אך באגף המשמר נמנע מלבקר. כעת ישב בלבו, לשכת קצין הכנסת.

    חדר המבוא ללשכה הואר באור נאון חלש, והוא ישב בין מכשיר הפקס הרגיל למכשיר הפקס המסווג. לשניהם הוצמד פתק עם הכיתוב מקולקל. על לוח עץ שנתלה על הקיר שמולו ננעץ פוסטר שנראה כמו תמונת מחזור של מאה ועשרים חברי הכנסת. הוא ניער את ראשו, התרומם מהכיסא, וחזר לשבת.

    "אתה מוכן להירגע?" קראה לעברו המזכירה שנותרה להשגיח עליו.

    "קל לך להגיד! ראית פעם משהו כזה? כוס אמק", צווח והוסיף לטלטל את ראשו בחוסר אמון. "היא פשוט שכבה שם", מלמל לעצמו, "ולא ידעתי מה לעשות". הוא התרומם והפיל בשוגג טלפון אדום שהונח על גבי פח המִחזור.

    "תירגע", אמרה המזכירה והרימה את המכשיר.

    "איפה הקצינה?"

    "אמרתי לך", ענתה לו בקול רם מדי, "סינתיה עדיין לא קצינה, היא ממלאת מקום, והיא הלכה לבדוק את הסיפור שלך. אל תדאג", הנמיכה את קולה, "יהיה בסדר. מה אמרת שעשית בחדר?"

    "על זה", הדגיש, "אני מעדיף לדבר עם קצינת הכנסת, או הממלאת מקום או איך שלא קוראים לה".

    בינתיים בקע מהרמקולים שעל השולחן קולו של אייל גולן, והוא סקר ברפרוף את העיטורים התלויים על הקירות לצד תמונות מטקסי יום העצמאות.

    כעבור שני שירים נוספים התפרצה סינתיה לחדר בתנועות חדות. כעת ראה אותה באמת. אשת המשמר לבשה מדים מגוהצים ובוהקים שהסתירו כרס צנועה, ושפתיה היו משוחות בשפתון ילדותי בצבע פטל.

    "נו?" שאל אמיר, בתקווה שהזָה את הכול.

    "כן, צדקת".

    למרות ממדיה הגדולים, הלשכה נראתה לו לפתע קטנה ומחניקה.

    סינתיה פינתה בחיפזון כמה ניירות מהכיסא והתיישבה מולו. "יש גופה, והאנשים שלי מגדרים את הזירה".

    עווית בכתף, שלא חש בה שנים, קמה לתחייה. "את יכולה להגיד לי מי ה... נרצחת? קראו לה נטלי".

    "גבאי. עורכת דין מהמחלקה המשפטית של הכנסת". סינתיה קראה בקול לאחת העוזרות שלה.

    אישה צעירה במדי משמר נכנסה אל החדר. הוא זיהה אותה ממסדרונות הכנסת.

    "תערכי בבקשה פרוטוקול של השיחה הזאת", אמרה לה, "ותקליטי אותה ברשמקול שלנו".

    "את לא קוראת למשטרה?"

    אמיר הכיר את ההיסטוריה של המשכן לפני ולפנים. הוא ידע שפרט לזריקת הרימון במליאה והניסיון של המחתרת החרדית להשליך פצצת עשן במהלך דיון על גיוס נשים לצה"ל, שניהם בשנות החמישים, כשהכנסת ישבה במרכז ירושלים, כמעט לא התרחשו בה אירועים פליליים. עבודת המשמר כללה בדרך כלל טיפול במתפרעים ובהפגנות, חשיפת מתחזים שבאו להטריד את חברי הכנסת והשתתפות בטקסים הרשמיים המרובים שנערכו במשכן.

    סינתיה בהתה בו כמה שניות במבט סתום, ולבסוף נופפה בידה בתנועת ביטול. "אני אקרא למי שאני רוצה. מה שם המשפחה שלך, אמיר?"

    "אלמוג".

    "אתה יכול להסביר לי מה לעזאזל חיפשת במחסן?"

    כתפו הימנית קפצצה שוב. הוא ריסן אותה בידו. "טוב, אני לא בטוח שאני רוצה לדבר על זה".

    "אתה מבין", סינתיה התעלמה מההערה שלו, "שזאת הפעם הראשונה שמישהו נרצח בכנסת. תודה לאל שזה לא חבר כנסת, בחיי. וזה קרה למרות שכל האנשים שנכנסים למשכן ממוינים ומצולמים". אמיר אחז בכתף הימנית שאיימה לצאת ממקומה.

    "עכשיו תגיד לי", המשיכה בשעה שהמזכירה כותבת במרץ את דבריה, "מה תפקידך, ומה לכל הרוחות היה לך לחפש שם?"

    אמיר עצם את עיניו ופקד על כתפו ועל לבו להאט. הוא נזכר בסיפור ששמע רק לפני כמה ימים. נזיר התהלך ביער. חייל שארב בין השיחים הגיח לפתע וצווח דרך כוונת הרובה, "מי אתה? לאן אתה הולך? ולמה?" הנזיר הרהר, ולבסוף ענה ברוגע, "אשלם לך כפליים מהמשכורת הצבאית אם תפתיע אותי בשלוש השאלות הללו מדי יום".

    הזיכרון ריכך את הלחץ שחש. "בסדר. אני סטודנט באוניברסיטה העברית ומדריך בכנסת במשרה חלקית. אני עושה סיורים ל -"

    "אני יודעת מה מדריך עושה! מה חיפשת במחסן?"

    "נשבר לנו אחד הכיסאות", השיב ללא היסוס. "חשבתי שאני אמצא שם כיסא משומש איכותי, את יודעת, המרופדים מהלשכות של הח"כים. רציתי לקחת אותו למחלקה". לרגע חשב שראה הזדהות והבנה בעיניה, אך התחושה נמוגה במהירות.

    "אז הלכת לשם על הבוקר לבד?"

    "מה הבעיה עם זה?" הוא ניסה למשול בכעסו, שאיים להתפרץ דרך הכתף.

    "אין בעיה".

    "אני לא הולך לשם בדרך כלל. הבוקר זה נראה לי רעיון טוב".

    "רעיון טוב?" צחקה סינתיה, "רעיון מעולה!" פניה לבשו מחדש ארשת חמורה, "ספר לי מה קרה".

    "הגעתי לשם קצת אחרי שמונה. כשהדלקתי את האור ראיתי... אותה", הכתף שלו פרפרה קלות כשדיבר, אבל סינתיה היתה שקועה במבטו. "ניסיתי לבדוק אם היא חיה, אבל הצורה שבה היא שכבה - היה ברור שהאישה מתה. משם רצתי אליכם".

    הקצינה הנהנה. "אתה במשמרת?"

    "כן", אמר אמיר.

    סינתיה כיווצה את מצחה. "אל תתרחק", אמרה לבסוף. "בכל מקרה הכרזנו על עוצר יציאות מהכנסת. אקרא לך בהמשך אם נצטרך, ושום מילה בינתיים".

     

    חדר המדריכים שוכן ב"מסדרון הסרטן". המקום זכה בכינוי לאחר ששלושה חברי כנסת שלשכותיהם שובצו לאורכו חלו בזה אחר זה. חברי הכנסת הועברו לאגף אחר, אבל המדריכים, סטודנטים במשרות חלקיות, נאלצו להמשיך לשהות שם.

    החדר היה ריק, והוא לכסן מבט לשעון הקיר. אמיר חש שחלפו ימים מאז עבר בשער הכנסת, והתפלא לראות שהשעה בסך הכול תשע ודקה. הוא שלף את הטלפון הנייד כדי לשלוח הודעה, אבל ראה שהיא הקדימה אותו.

    איפה אתה מתחבא?

    ההודעה הציתה בו תשוקה מחודשת והוא כתב:

    חדר מדריכים

    המכשיר רטט אחרי כמה שניות:

    ניפגש בדפוס עוד 30 שניות

     

    מחלקת הדפוס ניצבת במרכז העצבים של הכנסת. במשך עשרות שנים זכו עובדיה לכבוד מלכים, ונחשבו ל"ג'ינג'ים עם המפתחות" של המשכן, אך עם המעבר לאמצעים דיגיטליים דעכה קרנו של הדפוס, וזוהר העובדים הועם בהתאם. כמה שנים קודם לכן אף הוגלתה המחלקה לקומה 1-, בפרברי הכנסת, כך שהיתה בטוחה יחסית מפני מצותתים. אמיר שיער שזאת אחת הסיבות שליהי בחרה במקום. אמש כשקבעו להיפגש הדגישה שהם "צריכים לדבר", אף שבדרך כלל הפגישות ביניהם לא כללו הרבה מילים.

    היא בדיוק יצאה מאולם הדפוס ובידיה צרור דפים כשאמיר הופיע בפתחו. "היי", בלם אותה בידיו, "אני כל כך צריך אותך עכשיו".

    "מר עבריין!" חיוך נפרש על פניה. הוא גירש מראשו את מראות הבוקר, רכן לעברה והצמיד את שפתיו לשפתיה. ליהי משכה את ראשה לאחור בהתגרות וגררה אותו לחדרון שלא הכיל דבר מלבד מתקן בוהק לממכר ממתקים.

    "כשהגעתי ראיתי את השומרים ממדרים את המחסן. מה קרה?"

    "עזבי. אני רק רוצה להיות אתך כמה דקות עכשיו", הוא החל לנשק את צווארה, אך היא צחקקה וגערה בו, "נו, ספר!"

    "את לא תאמיני", לחש בין הנשיקות.

    "מה, גיבור שלי?" התעקשה, "תן לי רמז".

    הוא הידק את גופו לגופה וליטף את ידה ברכות כבוחן איכות אריג בחנות בדים. "טוב", הרים אליה את מבטו, "נכנסתי לחדר של הציוד -"

    לפתע נשמע צליל מהטלפון הנייד שלה. ליהי שלפה אותו מכיסה ובהתה בצג.

    "מה קרה?" שאל.

    "זאת הדר", תקתקה במכשיר בזמן שדיברה, "מסתבר ש'מעריב' החצופים השתמשו בחומרים שלנו בלי לפרגן בתמונה".

    "מתי תפסיקי לבדוק את השם שלך בגוגל חמישים פעם ביום?"

    ליהי חייכה. "אם יכלו לשנות לך את התלבושת בזמן אמת, לא היית מציץ במראה מדי פעם?" אמרה וסיימה לסמס. "זהו. אני אתך".

    היא חיבקה אותו ביד אחת, ושלחה את השנייה במורד מכנסיו. רטט של עונג הרעיד את גופו. הוא נישק את צווארה וניסה לא לחשוב על כלום. ליהי החלה להתנשף בקול וללטף אותו בתשוקה. הוא נשך את חלקת העור בין כתפה לצווארה והיא תפסה בשיניה את שפתו התחתונה והחלה למצוץ אותה. זרם הנאה חשמל את גופו.

    "ספר לי מה קרה", אמרה ונסוגה במקצת.

    "רגע", מלמל והמשיך לחבק אותה. "את רצית לדבר אתי על משהו חשוב, לא?" הוא ניסה לעכב את הבשורה שוודאי תשים קץ לחלק המענג של המפגש הזה.

    "היה לך בוקר קשה", הנידה בראשה, "זה יכול לחכות. מה קרה שם? ספר לי כבר".

    "הגעתי עשר דקות לפנייך למחסן", אמר בהשלמה, והמשיך ללטף אותה, "היה חושך מצרים, אבל בשנייה שהדלקתי את האור ראיתי על הרצפה גופה. אישה צעירה, מסכנה -"

    "מה?" ליהי החניקה צעקה. "אלוהים! אז זה אמתי? השמועות נכונות, מצאו גופה?"

    "כן, נראה שמישהו גמר אותה במכות".

    "איזו זוועה". ליהי הסירה את ידו. "אתה מכיר אותה?" שאלה במבט מהורהר.

    "לא. כלומר לא ממש. היא עובדת בכנסת".

    "איך קראו לה?"

    הוא היסס. "ביקשו שלא אדבר על זה. לא הייתי אמור בכלל לספר לך על הגופה".

    "אנחנו בחממת הרכילות הכי יעילה במדינה, זה ידלוף תוך דקות".

    "קוראים... קראו לה, הממ... נטלי גבאי". אישוניה של ליהי התרחבו, וידה נלפתה סביב מפרק ידו.

    "את מכירה אותה?"

    "כן, אלוהים. כלומר יצא לנו לעבוד ביחד. היא היועצת של ועדת הכספים". היא התרחקה ממנו. הוא כרך את ידיו סביב עורפה וניסה להצמיד אותה אליו שוב, אך איבריה התקשחו ונסוגו.

    "יפה שלי", אמר, עדיין צמא למגע. "הייתן חברות טובות?"

    "לא בדיוק, יותר שיתפנו פעולה. וואי, איזה סיוט".

    הטלפון המיושן שלה פלט שוב שני צלצולים רצופים. ליהי שלפה אותו בהיסח הדעת וקראה את ההודעה.

    "שאלוהים תיקח אותם", היא הרימה את ראשה, חייכה בעצב וליטפה את פניו. "יש לי רוויזיה בכספים. אני חייבת ללכת".

    "את בסדר?"

    "אני אתמודד עם זה אחר כך".

    "רגע ליהי, אז על מה רצית לדבר?"

    "זה יחכה". הוא הבחין בניצני דמעות במורד עיניה ונצמד אליה.

    "אני מבין לגמרי", לחש באוזנה. "העבודה שלך היא מעל הכול, חברת הכנסת ליהי בר־אל".

     

    מחלקת ההדרכה התמלאה במקצת עד שחזר, ומזגן רועש ליהט את האוויר. בחדר הפנימי, שעכשיו היה מחומם, ישבה דנה שובל, מנהלת המחלקה, שירדה במיוחד מלשכתה הממוקמת בקומה שמעל. אמיר כחכח בגרונו, ודנה הרימה את מבטה מן המחשב, היטיבה את משקפי הספרנית המרובעים על אפה ונשפה בסיגריה מלאכותית מפלסטיק. "אמירוש", פיה התעקל לחיוך מעודד, "עושה צרות במשכן?"

    "מי אמר?"

    "אתה יודע שהכנסת דולפת גם כשלא יורד גשם".

    הוא הביט בדנה בחיבה. בזכות בת זוגו לשעבר, חברתה הטובה, היא הסכימה לקבל אותו לעבודה אף שבקושי צלח את הבחינה. היא אפילו לא נטרה לו טינה על כך שהקשר בינו לבין מרינה הסתיים בכי רע. ממש רע.

    "סינתיה צלצלה. היא ביקשה שאפקח עליך עין. וואו, רגע. קלוט את זה - סֶגֶר", היא סובבה לעברו את מסך המחשב. "הכנסת מכריזה על 'עוצר יציאות'", הקריאה ממייל שריצד על הצג המיושן, "עקב חשד לעבֵרה בתחום המשכן".

    "איזה קטע", צחקק בניסיון לחפות על הבהלה הפתאומית שאחזה בו. "אומרים למה?"

    "לא, רק שיש צורך באישור מיוחד מהמנכ"ל כדי לצאת. זה הכול באשמתך, אה?"

    הכתף נרעדה. "סינתיה סיפרה לך מה קרה?"

    דנה סובבה חזרה את המחשב והחזירה את סיגריית הדמה לפיה. "האמת שלא. היא רק שאלה אותי למה אתה מטייל בכנסת". היא שילחה לעברו לפתע מבט רציני, "אגב, מה באמת עשית במחסן? אני שלחתי אותך לשם אי־פעם?"

    "סתם", אמר בפיזור נפש, "את רואה את הכיסא הזה?" אמיר הצביע על מושב בעל ריפוד קרוע שניצב בפינה. "זאת סכנת נפשות. רציתי להביא אחד חדש. כשכולם כאן מישהו תמיד צריך לעמוד".

    עיניה התעכבו על עיניו דקה ארוכה והוא הצניע עווית בכתף. "טוב, בסדר", אמרה לבסוף.

    "אז מה אמרת לסינתיה?"

    "שאני לא יודעת מה מצב הכיסאות".

    "תודה דנה".

    "דֶה נָדָה. אם סיימת להסתלבט יש קבוצונת בכירה שכלואה בפנים וממתינה רק לך. אתה כשיר להדריך?"

    "בטח, בטח", קפץ על המציאה. "במי מדובר?"

    "משלחת שרים מגרמניה. תן לי רגע לבדוק". היא פשפשה בכמה מסמכים. "למארח שלהם, המשרד להגנת הסביבה, אין בקשות מיוחדות. קח אותם למליאה, קצת שאגאל, ועדות, ותקפיד לדלג על קומת הממשלה והמתחם הממודר".

    "סבבה, אני יוצא".

    "אם מציעים לך טיפ, כמו האוליגרך ההוא שדחף כסף ליד של טל בשבוע שעבר, תסרב. יש מספיק צרות היום".

     

    כבר בתחילת הסיור הבהירו הגרמנים, אחרי ששיבחו את האנגלית השגורה בפיו, כי מצפים לשניים מהם בלשכת השר להגנת הסביבה בעוד שעתיים. השלישי ישוב למלון.

    אמיר סיפק הסבר ערטילאי על "תקרית" שאירעה הבוקר במשכן, מלמל כמה מילים על איסור יציאות שככל הנראה יבוטל עד תום הסיור, ונמלט לשטח החמים והמוכר של ההסברים על היסטוריית הכנסת. כשצעדו לאורך רחבת הטקסים פצח בנאום על מבנה המשכן, וריפד אותו בפיקנטריה על הוויכוח ארוך השנים בין האדריכלים שתכננו את הכנסת בשנות החמישים. הוא ציין שאמנם בסופו של דבר לא נבנו קירות שקופים כמו בפרלמנט הגרמני, אך נורמות של שקיפות חלות גם כאן - כל הדיונים, להוציא דיוני ועדת חוץ וביטחון, פתוחים לציבור.

    "קדמה", אגף הוועדות החדש שהוקם ב־2008, הותיר עליהם רושם עז. כל אחת משלוש הקומות של האגף מורכבת משתי זרועות מקבילות. הזרוע החשופה לציבור כוללת מסדרון רחב ידיים ובו כניסות לאולמות הוועדות. בזרוע העורפית ממוקמים חדרי עבודה ומזכירויות, ולצדן לשכות יושבי ראש הוועדות. אמיר הוביל את הגרמנים לאורך הקומה השלישית ולתוך משרדי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

    "היי דקלה", זרק לעבר מזכירת הוועדה כשנכנס למבואה.

    היא חייכה לעברו. "היי מדריכוש".

    מנהלת הוועדה שמעה את הרחשים והגיחה מלשכתה הפנימית. כשראתה אותו ואת הגרמנים החניקה אנחה. אמיר ידע למה.

    מנהל מחלקת קשרי החוץ של הכנסת כפה על מנהלי הוועדות להסביר פנים לאין־סוף האח"מים שבאו לסיורים בכנסת. המנהלת התעקשה שהביקורים משבשים את עבודת הוועדה, אך ללא הועיל. כעת היא בירכה בקרירות את אמיר והזמינה את השרים לבוא בעקבותיה.

    בשעה שהראתה להם את סדר היום השבועי ואת הצעות החוק שעל שולחן הוועדה, לקחה אותו דקלה הצדה. "אל תישארו יותר מדי", אמרה לו. "לא מתאים שמרינה תראה אותך מסתובב פה. היא עדיין ממש כועסת עליך". אמיר הנהן. היא הנמיכה את קולה ללחישה, "אגב, שמעת על הבלגן?"

    "העוצר?"

    "אה־הה".

    לבו האיץ. "מה אומרים?"

    "זה טירוף. מידרו את כל אגף המחסנים, יש שם איזה מיליון שומרים. אומרים שאחד הח"כים הערבים נתפס עם פצצה. טוענים שהוא תכנן פיגוע במליאה".

    "איזה שטויות!" הכתף חזרה למקומה, "מאיפה הקרצת את זה?"

    "חברה שלי שמעה את זה במנכ"לייה. היא אמרה שהתפתח קרב והוא כנראה מת".

    "לצערי אנחנו צריכים לסיים", הסבירה ברקע מנהלת הוועדה לגרמנים. "בעוד כמה דקות מתחיל כאן דיון".

    "באיזה נושא?" שאל הבכיר מביניהם.

    "משהו מסובך".

    אמיר הבין את הרמז של המנהלת, קרב לגרמנים והחל ללוות אותם ליציאה. אבל הגרמני התעקש, "בנושאי בריאות, רווחה או עבודה?"

    המנהלת כחכחה בגרונה. "כן, תקנות לשינוי נוסחת הקפיטציה. זה בלגן פרוצדורל -"

    "הו, מימון קופות החולים. אני מעריץ את מערכת הבריאות שלכם", ענה הגרמני והחל לפרט את היתרונות שלה. אמיר לא התפלא, כמה מהאורחים התמצאו בעניינים פנימיים טוב יותר מחברי הכנסת.

    אבל המנהלת לכסנה לעבר אמיר מבט תקיף והוא קטע בנימוס את הגרמני, הודה לה והוליך אותם החוצה. דקלה נופפה להם לשלום וענתה לטלפון שבדיוק צלצל. "היי גבי. כן, הדיון מתחיל", שמע אותה מדברת לשפופרת, "ונראה לי שהם יצביעו היום".

     

    המסדרונות כבר המו מחברי כנסת, עוזרים פרלמנטריים ואורחים שאיתרע מזלם להיכנס למשכן טרם העוצר. רובם התקבצו במעגלים, מגבשים תאוריות לגבי ה"עברה" שקרתה בתחומי המשכן והותירה אותם כלואים בתוכו. אמיר שאל את השרים הגרמנים אם ברצונם לצפות בפעילות אחת הוועדות. הם השיבו בחיוב, והוא ניווט אותם לכיוון האולם של ועדת הכספים.

    "עד איזו שעה עובדים חברי הכנסת בישראל?" שאל אחד מהם. "באמצע השבוע הם מתרוצצים פה לפעמים עד עשר בלילה, ובראשון וחמישי זה תלוי בהם, הכנסת לא מתכנסת".

    "מעניין. כמה עוזרים יש לחבר כנסת?" המשיך הגרמני.

    "שניים".

    "זה כלום!" פלט אחר, ששמר על שתיקה עד לאותו רגע. "אצלנו מעסיקים שבעה-שמונה עוזרים לכל אחד. אתה יודע כמה פניות מקבל כל חבר בונדסטג?"

    אמיר הנהן בהיסח הדעת וניגש לקרוא את לוח הזמנים שהופיע על הצג הדיגיטלי מחוץ לאולם הוועדה. הדיונים הבוקר כללו הכנה לקריאה שנייה ושלישית של שתי הצעות חוק, תקנות מכס והעברות תקציביות בין משרדי הממשלה.

    "נוכל להעמיק בזה בסוף הסיור", הכריז אמיר, שהשתוקק להיכנס ולראות אם בוועדה כבר מדברים על הרצח. הם הנהנו בהכנעה.

     

    מעבר לדלת העץ הגדולה התגלה יקום סואן בפני עצמו. סביב לשולחן מהגוני סגלגל הצטופפו חברי כנסת, נציגי ממשלה, מנכ"לים, ראשי ארגוני עובדים ונציגי ציבור, וסביבם נדחקו עשרות אורחים שגחנו בין יושבי השולחן. "הוועדה דנה כעת בהצעת חוק לעידוד ייצור אנרגייה ירוקה", אמר בקול רם ובוטח לגרמנים, בניסיון להתגבר על הרעש. למזלו, התוודע לחוק כבר כשיצא עם מרינה. המעסיק שלה, חבר כנסת מהליכוד, יזם אותו. לפתע תפס שהיא עלולה להימצא בחדר ושהתקרית מהבוקר עלולה לחזור על עצמה, אבל האולם היה צפוף בצורה מעוררת תקווה.

    אדם שישב סמוך ליושב ראש הוועדה התעלם מהרעש ודקלם בנחת את נתוני העלויות והסבסוד של מתקנים סולריים. "ככל הנראה נציג של משרד האוצר", הסביר אמיר, "המיקום בראש השולחן נקבע לפי החשיבות היחסית של הדובר".

    אמיר סימן להם לעקוב אחריו ופילס להם דרך לעבר הפינה המרוחקת של האולם. למרבה המזל הבחין בשלושה כיסאות ריקים והוביל אותם אליהם. זווית הראייה היתה גרועה, אבל כך ייאלצו להתרכז בנעשה ולא יוכלו לדבר יותר מדי.

    בעודם מתמקמים התעוררו ויכוחים קולניים בכמה מוקדים באולם. יושב ראש הוועדה, חבר כנסת נעים הליכות ממוצא דרוזי ששמו איימן מרעי, אפשר את ההמולה והתלחש עם אחד מיועציו.

    "אברר עם דובר הוועדה מה קורה עכשיו, ואעדכן אתכם", אמר אמיר ונטש אותם. כשהסתובב התנגש בחבורת אנשים מעונבים והם הגיבו בלחשושים כעוסים. הוא המשיך להתקדם תוך כדי פיזור התנצלויות.

    לפתע הבחין בליהי, ישובה במרחק כמה כיסאות מיושב ראש הוועדה. חברת הכנסת בדיוק הרימה את ראשה, חייכה לעברו חיוך ממס, ואז שבה והרכינה אותו לעבר המחשב הנייד שלה. ללא ספק ענתה על מיילים. חלוקת הקשב שלה, ידע, מצוינת. אף שתמיד היתה עסוקה במיליון דברים באותו זמן, בדרך כלל הפציעה בדיונים בתזמון מושלם. חברת הכנסת ליהי בר־אל, שהכירה אותו במזנון חודש קודם לכן ועשתה אותו למאהב שלה, נהגה לשלח בנואמים חצים שנונים ולחשוף אותם במערומיהם.

    הוא חלף על פניה ונעמד מעל דובר הוועדה, צעיר שמנמן שגהר על צג מחשב מאחורי שולחן פינתי, והיה ממונה על שליחת הודעות לעיתונות בתום הדיונים.

    אמיר כחכח בגרונו.

    "אוה, אמיר", הדובר תחב את ידו לתוך ערמת הניירות הפזורים על שולחנו ושלף חוברת דקה בצבע תכלת. "אנחנו מכניסים כמה תיקונים קוסמטיים ב'חוק כחול־לבן' לפני שיאושר במליאה הערב".

    "זה החוק של יונתן גנון שעוסק באנרגייה סולרית, נכון?"

    "כן, שיממון. רוצים לתת תמריצים לגופים ציבוריים שיקנו מתקנים סולריים מתוצרת הארץ במקום מתקנים מיובאים, גם אם הם יותר יקרים. החוק כבר אושר בוועדה, עכשיו רק שלב ההסתייגויות. שמעת מה קרה הבוקר?"

    "בערך. מה אומרים?"

    הדובר שרק בשקט, "אתה חייב לראות". הוא סובב לעברו את מסך המחשב. הכותרת הראשית ב־Ynetזעקה רצח בכנסת? ולצדה הופיעה תמונה קלאסית של המשכן. אמיר נדרך.

    קומת הממשלה נחסמה בשל חקירה בעקבות פשע חמור שבוצע הבוקר בכנסת. ככל הנראה נמצאה במקום גופה, נכתב בכותרת המשנה. עדיין לא הובררה זהותה. קצינת הכנסת הכריזה על עוצר יציאות מהמשכן.

    כתפו של אמיר קפצה ממקומה.

    "לא ייאמן", מלמל הדובר.

    "כן", השיב אמיר ובלע את רוקו. הוא הודה לו והחל לפלס את דרכו חזרה, ובידו חוברת החוק.

    בינתיים סיים נציג האוצר את דבריו, ובאולם פרצה מהומה. אמיר מצא את הגרמנים בדיוק ברגע שבו קולה הרם של ליהי בר־אל כבש את האולם. "החוק הזה פסול, אדוני היושב ראש!" היא קראה בלהט והעבירה את ידה בשערה בתנועה שהכיר היטב מנסיבות אחרות לחלוטין. "המדינה מעניקה פרסים לחברת פנורמה, חברה שהתחרותיות היא ממנה והלאה -"

    אחד מחברי הכנסת קרא לעברה בתגובה, "את כולך רוח וצלצולים, קומוניסטית שמעוניינת להרעיל את האוויר שאנחנו נושמים!" אמיר שם לב שהגרמנים מרותקים למחזה, שנדמה היה כי הוא עומד לגלוש לאלימות פיזית. קולו בקע מבעד לרעש, והם הקשיבו לו בשקיקה. "הם דנים בחוק שמבקש לסייע לתעשייה הישראלית", הסביר להם. "הוא יחייב גופים ציבוריים להעדיף תוצרת הארץ בכל מקום שיתקינו בו פאנלים סולריים להפקת אנרגייה מקרני השמש". הוא ציטט מהדף, "במקרה שיש פער של עד שלושים אחוזים בין ההצעות, ואחת מהן היא של עסק מקומי, תיבחר ההצעה הישראלית".

    הוויכוחים מסביבם שככו. "עכשיו", המשיך אמיר, "חברי הכנסת מתארגנים לקראת ההצבעה. דנו בחוק הזה כבר כמה חודשים טובים, נותר רק לאשר אותו במליאה אחרי הצהריים".

    הם ביקשו שיתרגם בעבורם את ההתרחשויות. "כעת מדבר חבר הכנסת שיזם את החוק, יונתן גנון", המשיך, "הוא מתנגד להסתייגויות שהעלו חברי הוועדה, ומבטיח שהחוק יסייע לתעשייה בישראל".

    ליהי בר־אל העלתה הסתייגות אחרונה בניסיון לשנות את החוק. שוב היתה במיעוט, והיושב ראש העלה את החוק להצבעה. החוק שכונה "חוק כחול־לבן" אושר ברוב גדול, אבל הסערה סירבה לשכוך. "אתם תהרגו אותנו", זעק אדם בגיל העמידה שעמד קרוב אליהם. "החוק יקפיא את הפעילות של יבואנים קטנים. הרחקתם לכת!"

    יושב ראש הוועדה איימן מרעי הכה בפטיש העץ שלו בחוזקה על השולחן. "שקט!" קרא, "החוק אושר. אנחנו באיחור של רבע שעה בדיון הבא".

    אנשים רטנו והחלו לצאת, ואחרים תפסו את מקומם.

    "משהו קרה לנטלי גבאי". המשפט שבקע לפתע מהרמקולים הדהד ברחבי האולם והיסה את הקהל באחת. היתה זאת לחישה של היועץ המשפטי שנועדה לאוזניו של יושב ראש הוועדה בלבד, אך נקלטה בטעות במיקרופון. היועץ שם לב לשקט הפתאומי, נסוג לאחור והמשיך להתלחש.

    ההמולה באולם התחדשה. הכול קרה במהירות. כמה אנשים קמו ממקומותיהם, ליהי בר־אל ניסתה להרגיע בחורה צעירה שעמדה מאחוריה, ואילו הגרמנים ביקשו ממנו לפרש את המתרחש. הכתף שלו שוב פרכסה והוא ניסה להציץ בין ראשי העומדים, אך פתאום השתתק ההמון, וקולו הרם של יושב ראש הוועדה נישא באוויר. "אברש, היועץ המשפטי, העביר לי הרגע מידע קשה. לצערי שמעתם את מה שנאמר", איימן מרעי החליף מבט עם האיש שישב לצדו, "ואני נחרד לבשר לכם שהבוקר נפטרה נטלי גבאי, היועצת המשפטית של ועדת הכספים. הבנתי שמשפחתה כבר קיבלה הודעה. כולנו משתתפים בצערה". היושב ראש עצר לרגע, ואז המשיך. "זאת אכן בשורה קשה ביותר. אבדה גדולה. לנוכח הנסיבות הישיבה מפוזרת".

    כמה מהנוכחים נותרו באולם בתקווה לשמוע פרטים נוספים על האירוע, וכשהבינו שלא ישמעו דבר פנו לענייניהם.

    לעזאזל, הבין אמיר, זה רשמי, הכנסת תיכנס לטירוף מערכות. הוא נזכר בתקדימים ששינן בקורס המדריכים - מחבלים התנקשו בשר רחבעם זאבי, חבר הכנסת חמאד אבו־רביעה נורה על ידי שלושה אחים מחמולה מתחרה כי לא פינה את מקומו בכנסת לאביהם כפי שהבטיח. אבל זאבי נרצח במלון הייאט, ואבו־רביעה בשכונת הולילנד, הוא מעולם לא שמע על רצח בכנסת.

    אמיר תרגם לגרמנים כמעט בצעקות את שארית הדברים, ואז יושב ראש ועדת הכספים, שלשמחתו היה מוקף אנשים שתבעו את תשומת לבו, הכה שוב בפטישו על השולחן. באי האולם השתתקו והמתינו למוצא פיו, צמאים למידע נוסף.

    "זה נכון שנטלי נפטרה בכנסת", הכריז מרעי בקול נסער. "פרטים אחרים עדיין אינם ידועים לי. הישיבה נעולה". הוא קם והתקדם לדלת היציאה האחורית.

    אמיר סימן לגרמנים ללכת בעקבותיו החוצה עם ההמון, אך לפתע בחור גבוה ובהיר שֵׂער חצץ בינו לבינם. הוא זיהה אותו. לוביסט מאחד המשרדים הגדולים, ששרץ בקביעות בוועדה. קראו לו שמש.

    "זה נכון, אמיר?" שאל שמש.

    "מה נכון?"

    "נו, באמת! שאתה מצאת את הגופה".

    העווית בכתף החריפה, ואמיר כשל כשניסה לסמן לו בידו לסור מן הדרך. אחד הגרמנים שאל אותו מדוע עונד שמש סרט כתום.

    "לא יודע", ענה אמיר בקושי, ואז שם לב שהשיב בטעות לאדם אחר. הוא נפנה בפנים סמוקות לגרמנים ואמר להם, "בואו נצא מפה".

    בשנים האחרונות נמנע אמיר ממעורבות רבה מדי במציאות שסבבה אותו וניהל עמה קשר סטרילי, כמו מבעד מסך. כעת הרגיש שהעולם מתעקש לבקע את הקליפות שעטפו אותו. מבטו התזזיתי הבחין בליהי בר־אל בתוך המסה האנושית שנפלטה מהחדר, נושאת בזרועותיה מחשב נייד. היא זיכתה אותו במבט חפוז ונסחפה עם נחשול האדם אל מחוץ לאולם. הוא עמד לקרוא לה, אבל קול רעם באוזניו באנגלית. הוא בהה בשר הגרמני שניצב מולו, והוא נראה לו לפתע, בגווניו הבהירים ובהופעתו המוקפדת, כחייזר. "מה?" שאל אמיר במאמץ.

    "הטלפון שלך מצלצל".

    הגרמני צדק. קול הצלצול של הטלפון הנייד שלו הלך וגבר, ועכשיו אמיר לא היה יכול לשמוע דבר למעט הנעימה שבקעה ממנו. כשתחב את היד לכיסו הרגיש לפתע את הדיסק־און־קי שמצא סמוך לגופה, ולבו עצר. הוא התנער במאמץ ושלף את הנייד שנח מתחתיו.

    מספר חסוי, נכתב על הצג.

    "הלו", צרח, "הלו?" כמה שניות נקפו בטרם פיענח את המילים.

    "אמיר, זה איתמר כנעני, הסגן של סינתיה, ממלאת מקום קצין הכנסת. תחזור מיד ללשכה שלנו. אנחנו מוכרחים לדבר אתך שוב".

    "מה קרה?"

    "עדיף שנדבר פנים אל פנים".

    • תומר אביטל
    • תומר אביטל

      תומר אביטל, (30), שימש במשך 4 שנים ככתב הכנסת של העיתון "כלכליסט". במסגרת עבודתו זו, סיקר תומר באינטנסיביות את תופעת ודרכי עבודתם של השתדלנות והשתדלנים הרבים שהשתלטו לאחרונה על מסדרונות הכנסת וכן חשף מהלכים שתורגמו לבזבוז כספי-ציבור ושחיתות שלטונית. כמה מתחקיריו הביאו לסתימת פרצות פרלמנטאריות, כמו למשל: קידום חקירה לחשיפת תיקי המניות של חברי ועדות הכספים והכלכלה, נחסמו הצעות בעלות אינטרסים פרטיים או מסחריים, כגון הסרת החובה לפרסום מחירים על המוצרים במרכולים, עוזרים פרלמנטריים חוייבו שלא לכהן במקביל לעבודתם כלוביסטים, וחל איסור על חברי הכנסת להעסיק שלושה עוזרים בחלקי משרה. תומר אביטל הגיע ל"כלכליסט" אחרי שהיה תחקירן במבט, בערוץ 1 והגיש תוכנית רדיו ברדיו 106 של האוניברסיטה העברית. היום הוא עובד כעיתונאי ותחקירן בתוכנית "עובדה". "המשכן" הוא ספרו הראשון.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות