המועמדת

אמא היתה נרגשת עד עומק נשמתה מהמכתב שקיבלנו. היא כבר החליטה שכל הבעיות שלנו נפתרו. המכשול העיקרי בדרך למימוש התוכנית הגאונית שלה היה אני. לא החשבתי את עצמי לבת מרדנית במיוחד, אבל לכל דבר יש גבול. לא רציתי להיות בת אצולה. ולא רציתי להיות אחת. לא רציתי אפילו לנסות. התחבאתי בחדרי, המקום היחיד שבו לא אהיה נושא שיחתם של כל בני הבית, וניסיתי למצוא נימוק משכנע שיצליח להשפיע עליה. עד כה היה לי רק אוסף רציני של דעות מוצקות… והיה ברור לי שאין ביניהן אפילו אחת שהיא תהיה מוכנה לקבל. בסוף לא יכולתי להמשיך להתחמק ממנה. שעת ארוחת הערב התקרבה, ובתור הבוגרת מבין כל הילדים שנשארו בבית, חובת הבישול היתה מוטלת עלי. הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה ולהיכנס למאורת הנחשים. אמא החמיצה פנים אך לא אמרה דבר. לא החלפנו בינינו מילה והשתדלנו לא להיתקל זו בזו בזמן הכנת הארוחה, שכללה עוף, פסטה ותפוחי עץ אפויים, ועריכת השולחן לחמישה סועדים. בכל פעם שהרמתי את עיני, אמא נעצה בי מבט מאשים, כמבקשת לגרום לי נקיפות מצפון ובכך לאלץ אותי לרצות את מה שרצתה היא. אמא ניסתה עלי את השיטה הזאת לעתים קרובות. למשל, כשלא רציתי לקבל עבודה מסוימת כי ידעתי שהמשפחה המארחת מתנהגת בגסות רוח ללא כל הצדקה. או כשהיא רצתה שאעשה ניקיון יסודי בבית כי לא יכולנו להרשות לעצמנו להעסיק עוזרת ממעמד שש. לפעמים זה הצליח לה. לפעמים לא. וזה היה אחד התחומים שבהם לא הייתי מוכנה להתפשר. היא לא יכלה לסבול את זה שעמדתי על שלי. אבל את התכונה הזאת ירשתי ממנה, כך שעקשנותי לא היתה צריכה להפתיע אותה. אבל היא לא היתה נרגזת רק בגללי. אמא היתה לחוצה מאוד בזמן האחרון. הקיץ התקרב לסופו, והחורף עמד להביא איתו את הקור. ואת הדאגות. אמא העמידה את קנקן התה במרכז השולחן בטפיחה נרגזת. פי התמלא רוק רק מהמחשבה על כוס תה עם לימון. אבל אני אצטרך לחכות; זה יהיה סתם בזבוז לשתות את כוס התה שלי עכשיו ובזמן הארוחה להסתפק בשתיית מים. "את תמותי מזה שתמלאי את הטופס?" אמרה אמא. היא לא הצליחה להבליג יותר. "הבחירה יכולה להיות הזדמנות מצוינת בשבילך, בשביל כולנו." נאנחתי בקול ובלבי חשבתי שמילוי הטופס דווקא כן עלול לקרב את מותי. זה לא היה סוד שהתקפותיהם של המורדים — הקבוצות המחתרתיות ששנאו את אִילֵיאָה, מדינתנו הצעירה והגדולה יחסית — נעשו אלימות ותכופות יותר ויותר. בעבר ראינו אותם בפעולה בקרוליינה. ביתו של אחד מהשופטים נשרף עד היסוד ומכוניותיהם של כמה אנשים ממעמד שתיים חובלו. היתה גם פריצה מרשימה לבית הסוהר, אבל בהתחשב בעובדה שהפורצים שיחררו רק תלמידת תיכון שהצליחה להיכנס להיריון ושבע אחד, אב לתשעה, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהפעם הם דווקא עשו משהו טוב. אבל מעבר לסיכון האפשרי, הרגשתי שעצם הרעיון להגיש את מועמדותי לַבחירה גורם לי כאב בטן. בניגוד לרצוני, המחשבה על כל הסיבות שבגללן אני רוצה להישאר בדיוק היכן שאני נמצאת העלתה חיוך על שפתי. "לאבא שלך היה קשה מאוד בשנים האחרונות," התיזה אמא. "אם יש בך טיפת התחשבות, אולי כדאי שתנסי לעזור לו." אבא. כן. לאבא באמת רציתי לעזור. ולמאי ולגֶ'ראד. ואני מניחה שגם לאמא. וכשהיא הציגה את זה ככה, כבר לא יכולתי לחייך. המצב בבית היה מתוח יותר מדי זמן. תהיתי אם גם אבא יראה את ההשתתפות שלי בבחירה כדרך לשוב לחיים תקינים; אם יש בכוחו של סכום כסף, גדול ככל שיהיה, לחולל את השינוי המיוחל.