הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הבגידה
  • הבגידה
    הלן דאנמור | תרגום: ניצה פלד
    ידיעות ספרים, פן | 2011 | פרוזה תרגום | 395 עמ' מודפסים

    השנה היא 1952. לנינגרד מתאוששת ממלחמת העולם השנייה. אנדריי הוא רופא צעיר העובד בבית החולים, ואשתו היהודייה אנה היא גננת - בני הזוג מנסים לעצב להם חיים חדשים תחת המשטר הסטליניסטי. הם עושים את כל המאמצים לחמוק מעיניהם של השלטונות, אולם אושרם הפרטי לעולם אינו מובטח. הוראות חדשות זורמות כל העת מהמשרד לביטחון פנים בראשות סטלין. כשאנדריי נאלץ לטפל בילדו החולה מאוד של וולקוב, קצין בכיר במשטרה החשאית, הוא ומשפחתו נקלעים למשחק בלתי–אפשרי של חיים ומוות.

    הרומן הבגידה משרטט דיוקן מרתק וסוחף של חיים ברוסיה הסובייטית בימים שלאחר המלחמה, בעידן שפחד וטרור שולטים בכיפה. על רקע משפטי הרופאים היהודים שהתרחשו בסוף ימיו של סטלין, שלא היו שונים מכל עלילת דם אחרת, נפרש סיפור מאבקם האפי של האנשים הפשוטים לשרוד בתקופה קשה מנשוא.

    אי–אפשר להניח את הספר הזה מהידיים."
     The Financial Times

    "שפתה של דנמור צלולה ואף מילה אינה מיותרת. וולקוב הדמות הוא יצירת פאר. הוא איננו מפלצת חד–ממדית, אלא גם אב בעל דחף מוכר להאשים את האחר על סבלבנו."
    The Evening Standard

    "רומן מרגש ונפלא על אודות אובדן, אהבה ויושר, הנפרש מבעד למערכת השקרים המטורפת שסחררה את רוסיה בסוף ימיו של סטלין. לא יכולתי להניח את הספר מידי."
     -
    אנתוני ביבר, מחבר רבי–המכר סטלינגרד, ברלין ואחרים.

    "דרוש כישרון ספרותי בולט כדי להפוך לאמיתי את הבלתי–ניתן לתיאור. דנמור היא סופרת כזאת בדיוק: אמיצה, רכה ובעלת כישרון מיוחד הסוחף את הקורא בטעם, בריח ובפחד של העלילה."
    Independent on Sunday

    "מלאכת מחשבת! הספר מרתק, מרגש ומאיר עיניים."
    Time Out

    הלן דנמור היא סופרת ומשוררת בריטית מוערכת ועטורת פרסים. ב– 1993 זכתה בפרס מקיטריק מטעם אגודת הסופרים על הרומןZennor in Darkness ,  המספר סיפור דמיוני על חייהם של ד"ה לורנס ואשתו פרידה בקורנוול במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב– 1995 זכתה בפרס אורנג' הראשון לפרוזה על ספרהA Spell of Winter    על אודות אח ואחות שגדלים אצל סבם בביתו המתפורר שבכפר.
    היא זכתה בפרס הבינלאומי לשירה של רדקליף, היתה מועמדת לפרס ט"ס אליוט, וספריה מופיעים ברשימת המומלצים של האגודה לספרי שירה. ב– 2010 זכה השיר"The Malarkey" במקום הראשון בתחרות הארצית לשירה אנגלית. דנמור פרסמה עד היום שבעה רומנים, סיפורים קצרים, ספרי שירה וספרי ילדים.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בוקר רענן של יוני, ללא שמץ לחות באוויר, אבל רוּסוֹב מזיע. אור שמש מחלון גבוה במסדרון בית החולים בוהק על מצחו. תשומת לבו של אנדרֵיי נדרכת. האיש גם חיוור ועיניו משוקעות בעיגולים שחורים.
    זה יכול להיות הֶנגאוֹבֶר, אבל רוסוב רק לעתים נדירות שותה יותר מכוס בירה אחת. הוא לא סובל מעודף משקל. אולי איזו שפעת, אפילו שעכשיו יוני? או שהוא צריך בדיקות כלליות. בן ארבעים ומשהו - גיל מוּעד להתקפי לב.
    רוסוב מתקרב, נעמד קרוב מדי. נשימתו על פניו של אנדריי, ופתאום אנדריי חדֵל לאבחן, חדל לשמור מרחק נוח של רופא מן הסימפטומים של עמיתו. עורו מצטמרר. גופו יודע יותר ממוחו. ריח של פחד נודף מרוסוב, וחיוכו המרַצה אינו מסוגל להסתיר זאת. הוא רוצה משהו אבל פוחד.
    "אנדריי מיכאילוביץ'..."
    "מה קרה?"
    "אה לא, שום דבר חשוב. רק אם יש לך דקה בשבילי..."
    כל פניו מבריקות כעת. אגלי זיעה מתחילים להיקוות עליהן.
    רוסוב שולף פתאום ממחטה ומנגב את מצחו כמי שממרק רהיט.
    "סליחה, החום הזה... אני לא יודע מתי הם מתכוונים לכבות את הרדיאטורים האלה. אפשר לחשוב שכל המטופלים שלנו זקוקים לאמבטיות אדים."
    הרדיאטורים של בית החולים לא עובדים.
    "רציתי לשאול בעצתך, אם יש לך דקה בשבילי. אני מכבד מאוד את דעתך בתור מאבחן."
    למה הוא אומר את זה? רק לפני שבוע היתה ביניהם "מחלוקת מקצועית", קטנונית ואידיוטית להחריד, בקשר לילדה קטנה עם טחול מוגדל בעקבות נפילה חמורה. רוסוב לא הפסיק לדבר על "אחריות מדעית" ותוך כך הקיש בשולחן בבוז עם עטו. הוא לא נראה אז כמי שמתרשם במיוחד מכישורי האבחון של אנדריי. אנדריי תמיד מקדיש יותר מדי זמן למטופלים שלו. פה מדובר במקרה ברור לגמרי של טראומה טחולית כתוצאה מפגיעה בִּטנית. השאלה היחידה היתה אם אפשר לטפל בזה ללא ניתוח או שמא רצוי ניתוח מידי.
    כאשר התברר שהטחול הנפוח של הילדה לא היה קשור כלל לתאונה אלא היה תוצאה של סרטן הדם שלא אובחן, רטן רוסוב משהו על "מקריות" ועל "כל עבודת האלילים הזאת".
    עם זאת רוסוב הוא רופא טוב ומניח את הדעת. חרוץ, אחראי ולהוט מאוד לסקר בכתב מקרים רבים ככל האפשר, בתקווה להעלות את הפרופיל המחקרי שלו. והוא אכן זוכה לתשומת לב. אין ספק כי יום אחד עוד ינפיק את המאמר המחקרי השלם שיפתח לפניו את הדלת לגן עדן של ועידות ושל ההבטחה הנכספת לנסיעה לחו"ל. כישרון האבחון של אנדריי דווקא מטריד אותו: הוא לא ניתן לסיווג וגם לא הושג בדרך הסלולה של לימוד ובחינה. רוסוב ואנדריי מעולם לא היו חברים.
    "אז מה הבעיה, בוריס איוונוביץ'?" שואל אנדריי.
    רוסוב מעיף מבט אל המסדרון. טכנאי רנטגן דוחף לעברם עגלה מלאה צילומים.
    "בוא נצא לשאוף קצת אוויר."

    * * *

    החצר גדולה דיה להכיל נטיעות של עצי תרזה ושיחי ורדים. זה טוב למטופלים, להשקיף החוצה ולראות משהו חי. אנדריי זוכר את התקופה שגידלו כאן ירקות: בצל, גזר וכרוב בשוּרות-שורות צפופות. כל פינה ירוקה בלנינגרד הפכה אז לחלקת ירקות, בקיץ ההוא של ראשית המצור. מוזר כמה קרוב הוא עדיין מרגיש את זה, כאילו יש לזמנים ההם עוצמה כזו שהם עדיין קיימים, אם גם מחוץ לטווח הראייה.
    עצי התרזה צעירים, בני פחות מעשר שנים. העצים הקודמים נכרתו כולם לטובת תנורי בית החולים בחורף של 41'-42'. אבל כמה שלא אגרו, בסוף נגמר להם העץ. אצבעותיו של אנדריי עדיין זוכרות את מגעם הקפוא והעקר של תנורים כבויים.
    שני שבילים מצטלבים חוצים את החצר. במרכזה מעגל אבני חצץ וספסל. רוסוב נשאר עומד. כפות רגליו בתזוזה, גורסות את החצץ כשהוא מוציא חפיסת סיגריות "פּרימה" ומושיט לאנדריי.
    "תודה."
    ההתעסקות בהדלקת הסיגריות יוצרת ביניהם קרבה. רוסוב נראה עכשיו רגוע יותר. אמנם אצבעותיו ממששות את ראש המצית, אבל אינן רועדות.
    "נעים לשאוף קצת אוויר צח."
    "כן," מסכים אנדריי, "אבל תצטרך לסלוח לי אם אפרוש בעוד רגע. יש לי מטופלת שנכנסת לצילום רנטגן בשתיים ואני חייב להחליף לפני זה כמה מילים עם הטכנאית -"
    "ברור. זה לא ייקח יותר מרגע."
    אבל הוא בכל זאת ממאן להגיע לעצם העניין. רק שואף מהסיגריה שלו ונושף עשן מקוטע כמו נער המעשן בפעם הראשונה. כמו קוֹליָה.
    "מדובר במטופל חדש. מקרה מורכב."
    אנדריי מהנהן בראשו. "אתה רוצה שאעיף מבט?"
    פניו של רוסוב מתפתלות בחיוך. "זאת לא בדיוק בעיה של אבחנה," הוא אומר, ולרגע חוזר לסגנון המתנשא הרגיל שלו, "אלא של הגדרת הבדיקות שיש לבצע בשלב הנוכחי."
    "אז מה הסימפטומים?"
    "במקרה כזה... טוב, במקרה כזה חייבים להיות בטוחים במאה אחוזים לפני שנוקטים עוד צעד."
    "אני לא בטוח שאני מבין אותך. מהם הממצאים הראשוניים שלך?"
    רוסוב פולט פתאום צחוק נבחני קשה המשנה לחלוטין את פניו. הוא נראה כמעט פראי. שערו הקצר כמו סומר על ראשו.
    "ה'ממצאים הראשוניים' שלי הם שהמטופל הזה הוא בנו של - של אישיות רבת השפעה ביותר."
    "אה. ובן כמה הילד?"
    "בן עשר."
    "אז מדובר בבעיית פרקים? בגלל זה באת אלי?" למה רוסוב לא מגיע כבר לעצם העניין?
    "זה הבן של ווֹלקוֹב," רוסוב פולט פתאום.
    "של וולקוב?" אלוהים אדירים. זה שֵם שאין צורך לומר יותר מפעם אחת. כמו יֶז'וֹב או בֶּריה.* לבו של אנדריי הולם בכוח והוא נאלץ לכחכח בגרונו לפני שהוא מדבר. "ה-וולקוב, אתה מתכוון?"
    [* ניקולאי יז'וב ולַברֶנטי בריה, ראשי המשטרה החשאית הסובייטית בתקופת הטיהורים הגדולים של סטלין בשנות השלושים של המאה העשרים.]
    רוסוב רק מהנהן ואז ממהר להמשיך. "בעיית פרקים, כן, אני די בטוח שבזה מדובר. יש נפיחות ואודם וכן הלאה, כאב במפרק החם למגע. בגלל זה פניתי אליך. כל הסימפטומים מצביעים על דלקת מפרקים של גיל הילדוּת ואתה האיש המתאים לזה. עוד לא שלחתי אותו לבדיקות, זו רק השערה בינתיים," הוא נחפז להוסיף.
    "אז אתה רוצה שאעיף מבט."

    "אם אתה מוכן. אם תסכים, יקירי, תאמין לי, אהיה אסיר תודה לנצח."
    יקירי? אסיר תודה לנצח? זיעה עדיין נוטפת מנקבוביות עורו של רוסוב, האיש היובשני והמוכשר הזה. הוא אף פעם לא מדבר ככה. מה לעזאזל קורה פה?
    הרוח נושבת חמימה ומתוקה, אבל אנדריי קופא. יש כאן הרבה יותר ממה שמספרים לו. רוסוב פוחד שהילד הזה חולה אנוש. הוא רוצה שאנדריי יראה את הילד, ייקח על עצמו את הטיפול בו, ישלח אותו לבדיקות ואז ימסור למשפחה את גזר הדין. רוסוב יעשה הכול ובלבד שלא לבשר לוולקוב את הבשורה הרעה. לא את פניו של רוסוב יזכור וולקוב בזעם הקר והנורא שיתקוף איש כמותו לנוכח מה שאיננו בשליטתו.
    רוסוב שומט מידו את בדל הסיגריה שלו, רומס אותו על השביל ואז מכסה בעזרת חצץ נקי שהוא גורר בעקב נעלו. אנדריי שותק. הוא מוצא את עצמו מתבונן בעלי התרזה כאילו מעולם לא ראה אותם. כה רעננים וחסונים. מדהים איך עצים נראים תמיד כאילו היו שם מאז ומעולם, גם אם אתה זוכר את האישה שהידקה את העפר על שורשיהם החשופים.
    רוסוב מכחכח בגרונו. "פשוט עלה בדעתי שאולי משהו חמק מעיני. תמיד ישנה הסכנה לפנות לכיוון הלא נכון - לשלוח לבדיקות הלא נכונות, למשל. ובמקרה בעל חשיבות שכזאת מבחינת... מבחינת בית החולים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום טווח טעויות." ויש לו אפילו חוצפה לתת באנדריי מבט מתחסד כאילו אנדריי הוא שכשל ולא חשב על טובת הכלל של קהיליית בית החולים. אנדריי משיב לו במבט בוהה. רוסוב משפיל את עיניו. "קח לדוגמה..." הוא ממלמל. "אתה בטח זוכר, לדוגמה, את הילדה הקטנה עם הטחול."
    איך שהאיש הזה משפיל את עצמו. אחר כך, כשהכול ייגמר, הוא הרי ישנא בגלל זה את אנדריי. אין לך אויב גרוע יותר ממי שנאלץ להתחנן לעזרתך.
    אבל אולי רוסוב באמת פספס משהו. הוא יסודי, אבל עובד לפי הספר. סביר להניח שהוא מודע לזה - שהוא לא זחוח כל כך כפי שהוא נראה תמיד... במקרה כזה נדמה שהוא עושה בדיוק את הדבר הנחוץ במקרים כאלה: מחפש חוות דעת נוספת.
    "עדיין לא סיפרת לי כלום על הילד הזה," אומר אנדריי.
    עוד כחכוח בגרון. ידו של רוסוב נשלחת אל כיס הז'קט שלו, שם מונחות הסיגריות שלו, ואז נשמטת הצדה. עיניו נעוצות בעיני אנדריי אבל נותרות עמומות.
    "חשבתי שהכי טוב יהיה שתגיע למטופל הזה בלי שום דיעה מוקדמת."
    משב רוח עולה ומרטיט את עלי התרזה. עצור, אנדריי חושב. אל תתחייב. לא ככה, לא באופן מידי. הוא כבר מכיר בעובדה שמדובר ברגע מהסוג שבכוחו לשנות הכול. ייתכן שלא יוכל לחמוק מזה. אם מניחים בצד את כל השאר, נותר כאן ילד חולה שזקוק לטיפול הטוב ביותר האפשרי. ומה אם רוסוב שוב טועה באבחון שלו?
    אבל אנדריי חייב לחשוב על אנה. ועל קוליה.
    פניהם צצות במוחו בלי דעת. על מצחה של אנה סבך קמטים דקים, אבל כשהיא תרים את עיניה ותראה אותו יוּתר הסבך. והנה קוליה, גבוה ורזה, כתפיו צרות כי טרם הגיע למלוא גובהו. קוליה מכרכם את פניו מול שיעורי הבית שלו, ופתאום מזנק על רגליו לעברו השני של חדר המגורים כי גילה עכבר מתחת לשולחן. כך לפחות הוא טוען - קוליה רוצה חתול ואנה לא שָׂשָׂה להיענות לו.
    קוליה, שמתקדם בתנועה תזזיתית בין ילד לגבר, לא כאן ולא שם.
    לבו של אנדריי הולם בכוח. מה שלא יהיה, בשני אלה אסור לפגוע.
    אבל גם רוסוב הרי לא רצה בזה. הוא סתם איש פשוט במלכודת. מיומן למדי, מצפוני למדי. וכעת גם מבוהל למדי.
    "אז תבדוק את הילד?" שואל רוסוב.
    "הגיליון שלו אצלך?"
    עמיתו מהסס.
    "רק בדיקה ראשונית, תבין. עוד לא עשיתי מעבר לזה. לא התאפשר לי להגיע לאבחנה כלשהי. הילד הובא אתמול בלילה עם סימפטומים מסוימים, זה הכול. באמבולנס פרטי," הוא מוסיף כאילו הפרט הלא רלוונטי להחריד הזה עשוי לפצות על כל החסר.
    לפתע אנדריי מבין. רק פרטים מינימליים נרשמו בכתב.
    "אבל הלוא רשמת לו בדיקות, ודאי חשבת על מה שיידרש."
    "אני לא רוצה להטות את הבדיקה שלך לשום כיוון."
    אנדריי נרתע. אפילו כאן, בחצר, היכן שאיש ללא ספק אינו יכול להאזין לו, האיש הקרוי עמיתו ממאן לדבֵּר. הוא היטיב כנראה ללמוד את השיעור הלא כתוב הנלווה לכל מקצוע נלמד באשר הוא. אל תזיז יד או לשון אלא אם אתה משוכנע לגמרי שאפשר לעשות זאת בביטחון. אל תיקח סיכונים. אל תתבלט. היֵה אנונימי וממוצע. השתלב.
    "מובן שד"ר ב"א רוסוב הוא שערך את הבדיקה הראשונית והציע ראשון את האבחנה שאושרה בהמשך..." - הכול הוא יעשה כדי להימנע מכך. רוסוב הלוא מעדיף לומר: "ביקשתי מעמיתי - רופא ילדים מן המעלה הראשונה ואחד המאבחנים הטובים ביותר שלנו - כי יואיל לבדוק את המטופל. לד"ר אלֶכּסייב עניין מיוחד בדלקת המפרקים של גיל הילדוּת, ובהתחשב בכך שעומס המקרים שבטיפולי אינו מתיר לי להקדיש למקרה הזה את העניין המיוחד הנדרש לו, היה נראה כי הצעד הנכון ביותר הוא להעביר לידיו את הטיפול בהקדם האפשרי. לרציפות הטיפול, תבינו, חשיבות עליונה."
    אז זה מה שיקרה.
    מה רוסוב חושב שאני? הוא באמת חושב שאני אידיוט גמור?
    רוסוב משפיל את עיניו אל החצץ. כתפיו שמוטות. הוא חושב שהוא אבוד, אנדריי חושב. הוא חושב שאני מתכוון לשלוח אותו לכל הרוחות. וזה מה שאני באמת צריך לעשות. שרוסוב עצמו יישא באחריות. תמיד הוא מנסה להבליט את עצמו, אז הנה הוא עלה בגורל. עם וולקוב הוא בהחלט "יעלה את הפרופיל" שלו...
    רוסוב הוא שקיבל את החולה הזה. זה כל ההבדל בינינו.
    הוא יכול לומר כן. זה מה שהוא תמיד עושה. אנדריי מעולם לא היה מסוג הרופאים ששומרים את מומחיותם למטופלים שלהם בלבד. הוא גם לא חס על מרצו. עתים נדמה כי ככל שהוא משקיע אנרגיה רבה יותר כך מתרבים משאביו, כאילו עומד לרשותו איזה חוק תאוצה סודי המבטל את כללי התשישות הרגילים. כולם יודעים שעל אנדריי אפשר לסמוך. על זה בונה גם רוסוב.
    "אז אתה רוצה שאקח עלי את הטיפול," אומר אנדריי.
    "זה לא מה שאמרתי."
    "שמע, בוריס איוונוביץ' -"
    "אני בסך הכול מבקש ממך להסתכל על הילד."
    "לא היום. זה בלתי אפשרי. אני מקבל חולים בשתי משמרות ואז יש לי ישיבה עד תשע."
    "אבל אתה מסכים?"
    "אני לא מבטיח. אני חייב ללכת, המטופלת שלי מחכה, וטכנאית הרנטגן. אני אדבר איתך מחר."
    רוסוב מניח את ידו על שרוולו של אנדריי. צללים מהבהבים על הבד שצבעו חום-אפרפר כאבק. "אני מעריך את שיתוף הפעולה שלך," הוא אומר. הוא רוצה להישמע כמו לאחר דיון מקצועי רגיל עם עמית, אבל קולו מפציר בעל כורחו.
    "צמחו יפה, העצים האלה," אומר אנדריי.
    רוסוב נושא מבט חסר סבלנות. עצים! למען השם, אין נושאים חשובים יותר לשיחה? אחיזתו מתהדקת על זרועו של אנדריי, ואז הוא מתעשת ואומר בנימוס מאולץ, "נהדרים, העצים."
    באוקטובר של השנה שבה נגמרה המלחמה, אנדריי נזכר, עבדה אנה מזריחה ועד חשכה ביום הגדול של נטיעת העצים. הוא לא השתתף כי היה בתורנות כל היום. היא חזרה הביתה מותשת - ללא ספק "מילאה את מכסת עבודת החינם שלה". הוא כעס עליה שהתאמצה כל כך - לעבוד כך בפרך אחרי שבוע עבודה מלא. הן יכולה היתה לחזור מוקדם יותר הביתה, ואיך שהיא נראית, עוד תהיה חולה בגלל זה. אבל אנה אמרה, "אלה עצים, אנדריוּשה. משהו בשביל הילדים. תחשוב רק שיום אחד יוכל קוליה לקחת את הילדים שלו לפארקים החדשים ולטייל בצל העצים ששתלנו היום."

    אנדריי פוסע לאורך המסדרון לעבר מחלקת הרנטגן. הוא מרגיש את המתח בעורפו. הוא עוצר לרגע, מרפה את כתפיו, מסובב אותן, מניח להן לשקוע. ילדים חולים קולטים במהירות אותות חרדה אצל מבוגרים.
    "שלום, טָניצ'קה, איך אמא מתנהגת היום?"
    טניה ואמא שלה צוחקות שתיהן. זאת בדיחה פרטית ישנה. אמהּ של טניה נהגה לרוץ לבית החולים וממנו בראש מורכן, מלאת פחד שתעבור על חוקים דמיוניים, פחד שמא תאחר. פעם אחת התממשו כל פחדיה כשטניה לא הספיקה להגיע בזמן לשירותים ועשתה שם במכנסיים ועל הרצפה. אבל עכשיו הם כולם כבר מכירים זה את זה. וטוב שכך, כי טניה נזקקה פעמים אחדות לאשפוז עם התקפים חריפים. ישנו טיפול חדש המבוסס על מיצוי מבלוטת יותרת הכליה של בעלי חיים, אבל הוא סבור שעדיין יש בכך סכנה גדולה מדי בשביל טניה בהתחשב במשקלה ובמצבה הכללי הירוד.
    "זוכרת שאמרתי לך, טניה, שכושר תנועת המפרקים שלך תלויה עכשיו גם בך ולא רק ברופאים ובאחיות? איך הולך לך עם התרגילים?"
    אנדריי רשם לטניה סדרה של תרגילים איזומטריים ואיזוטוניים וכן עיסויים.
    "טוב מאוד, דוקטור. היא מתרגלת כל בוקר וכל ערב, בדיוק כמו שאמרת," משיבה אמהּ של טניה.
    "אפילו כשזה כואב לי אני מתרגלת," אומרת טניה בגאווה.
    "נכון. תזכרי מה שאמרתי לך. זה עלול לכאוב אבל לא להזיק לך. את לא מכבידה על הברכיים שלך, הבנת? את רק עוזרת להן ללמוד שוב להתנועע. ומה בקשר לשֶמן כבד הדגים?"
    "היא לוקחת כל יום. ילדה טובה, נכון, טניה?"
    האמת היא שהיה רוצה לשלוח את טניה לבית הבראה המתמחה בדלקת פרקים. אבא אין לה: הוא מת במלחמה כמו רבים כל כך מאבות הילדים שלו. קרוב לוודאי שכלל לא זכה לראות את בתו. האֵם במקור מקינגיסֶפּ, אבל ברחה עם כל משפחתה מזרחה מפני התקדמות הגרמנים ונשלחה להרי אוּרָל. טניה ואמהּ חזרו כנראה כחלק מהנהירה ללנינגרד אחרי המלחמה. ועכשיו טניה בת שבע ואמהּ עובדת במתפרה. הסיכוי שלהם לקבל מקום בבית הבראה לילדים נראה קלוש, אך בכל זאת יש טעם לנסות.
    "והקפדת ללכת לפיזיותרפיה?"
    אמהּ של טניה מצליחה להסתדר עם הביקורים בבית החולים, אבל כל תור לפיזיותרפיה מאלץ את אמא שלה, שחזרה לקינגיספ, לנסוע ללנינגרד, ללון אצלן ולקחת את טניה למרפאה. "היא היתה יכולה לגור אצלי אילו היה בכך כדי לעזור, אבל זה לא ממש אפשרי בדירה קומונלית כמו שלנו. החדר שלנו קטן מאוד. וחוץ מזה היא מגדלת ירקות וככה אני מקבלת תוספת של ביצים וחלב בשביל טניה."
    "כן, טניה מגיעה לשם בדייקנות של שעון," אומרת אמהּ בגאווה. "אפילו תור אחד לא החמיצה."
    "זה מצוין," אומר אנדריי בחום. "עכשיו חכו בבקשה רק רגע בזמן שאני מחליף כמה מילים עם טכנאית הרנטגן. טניה, אני מתכוון לבקש מסופיה וָסיליֶיבנה להסתכל בקפדנות יתרה היום."
    הוא מבלה יותר מדי זמן עם מטופלים. מדבר איתם יותר מדי. כבר מתחו עליו ביקורת בעניין הזה, אבל הוא מציין להגנתו שהגישה שלו יעילה בטווח הרחוק. היא מאפשרת לו לאתר בעיות בזמן התהוותן או אפילו קודם לכן. הוא משיג "רמה גבוהה במיוחד של היענות לטיפול" המקדמת ללא ספק את המטרה - לא רק "כן דוקטור לא דוקטור" ואז ללכת הביתה ולבלוע איזו תמצית צמחים שהסבתות מאמינות בה ולא לטרוח לתרגל כי המסכנה הקטנה חולה הרי אז מה הטעם להתיש אותה?
    חוץ מזה אנדריי מאמין שילדים רוצים לדעת הרבה יותר ממה שנדמה לנו. זה פחות מפחיד אותם ככה. הוא הכיר ילדים על ערש דווי שהבינו זאת באורח מעשי ומוזר כלשהו אבל סבלו מפני שהוריהם מוכי היגון והאימה סירבו להכיר במתרחש.

    הוא בדרכו למעלה, למחלקה, כשקוראים מאחוריו בשמו. הוא מסתובב. "לֶנה! מצטער, אני נורא ממהר -"
    היא מתנשפת ופניה סמוקות. נראה שרצה אחריו. "ראיתי אותך יוצא מהרנטגן."
    "הכול בסדר?"
    "אני חייבת לדבר איתך. זה חשוב. זה ייקח רק דקה."
    "מה קרה?"
    היא מעיפה מבטים לשני עברי המסדרון, מניחה את ידה על זרועו ומרחיקה אותו כמה מטרים מהדלת הפתוחה למחצה שלשמאלם.
    "היית בחצר עם רוסוב?"
    "כן?"
    "זה בקשר לילד שהגיע אתמול בלילה, נכון? הוא בחדר פרטי, אבל ליוּבָּה ראתה את שמו. מה קורה? בשם אלוהים, אל תיתן לרוסוב לגרור אותך לעניין הזה."
    "לנה, זה נכון שהוא הבן של וולקוב?"
    שוב מבטים מהירים לשני עברי המסדרון. "כן. אומרים שהוא בן יחיד."
    אנדריי מרגיש שבטנו צונחת כאילו עמד על צוק והביט פתאום למטה.
    "הוא ניסה, נכון?" שואלת לנה.
    "מה?"
    "רוסוב. ניסה להפיל עליך את התיק הזה. כל כך אופייני לו -"
    "אי-אפשר להאשים אותו, לנה. גם אנחנו במקומו -"
    "בקרוב תהיה במקומו, אם זה תלוי בו. והוא יֵצא מזה." העיניים הירוקות, המלוכסנות והחכמות של לנה סורקות בחרדה את פניו. "לא הסכמת אני מקווה?"
    "אמרתי שאדבר איתו מחר."
    "תקשיב לי. אני מבינה בדברים האלה. מחר תודיע שאתה חולה ולא מגיע. תבטיח לי."
    "אני לא יכול."
    "אתה חושב שרוסוב היה עושה בשבילך משהו אילו היית במצבו?"
    "לא. קרוב לוודאי שלא."
    "נו, הִנֵה."
    "אבל אנחנו רופאים, לנה, אנחנו חייבים לשתף פעולה. זה לגמרי לגיטימי שרוסוב יבקש חוות דעת שנייה."
    "ככה הוא קורא לזה? והוא ייתן חוות דעת ראשונה?"
    "טוב -"
    "כמו שחשבתי. אתה תעמוד לבדך בקו האש." היא מנמיכה שוב את קולה. "אסור לך להיכנס לזה. זכור את 'משפט הכבוד'."
    הוא כמובן ראה את הסרט הזה. הוא ואנה צפו בו בשתיקה ויצאו מבית הקולנוע בלי להגיב. היא אחזה בזרועו בכוח בדרך הביתה. הסרט היה בדיוני, אולם המטרות שלו היו אמיתיות.
    קליֶיבה, רוֹסקין ווָסילי פּארין. מדענים מבריקים פורצי דרך. קלייבה ורוסקין פיתחו טיפול תרופתי חדשני לכיווץ גידולים ממאירים. הם נראו בלתי פגיעים. המדינה הזרימה מימון למכון המחקר שלהם. קלייבה זכה בפרס סטלין.
    בהאשמות שהועלו נגדם נטען כי הסגירו סודות מחקר מדעי סובייטי השייך למדינה. או שהאמריקנים הוציאו מהם את הסודות בתחבולה, או שיש לכך הסבר זדוני יותר. אבל כולם ידעו שלא ייתכן כי הם יצרו מגע עם האמריקנים ללא רשות. שום מדען לא נסע לארצות הברית ללא צרור הוראות מקיפות וברורות היטב. הלחישות אמרו שהכול נעשה בפקודה מפורשת מטעם המדינה. אלא שהמדיניות השתנתה בן לילה, כפי שקרה לעתים קרובות, והמדענים שילמו את המחיר. פארין, מי שמסר במו ידיו את חומרי המחקר, נידון לעשרים וחמש שנים באשמת ריגול לטובת אמריקה. רוסקין וקלייבה ניצלו איכשהו בעור שיניהם מ"משפט הכבוד" שלהם, מהנזיפה החמורה וממטח הטענות נגדם כאילו גם הם היו מרגלים שהאמריקנים הונו.
    המזל שיחק להם באורח פלא, לא לפארין. האזהרה היתה ברורה. בכיר ועטור פרסים ככל שתהיה, אל תעלה בדעתך שאי-אפשר להרוס אותך. אל תעלה בדעתך שהקהילה המדעית או הקהילה הרפואית יכולות לצַפות לחסדים מיוחדים בזכות המומחיות המסוימת שלהן. אותם תקנים מחמירים מוחָלים על כולם. מדענים עלולים להיות מרגלים; רופאים עלולים להיות מחבלים אנטי-פטריוטים. אין מי שלא עלול לאבד כהרף עין את חִנוֹ. המדינה הנה בלתי נלאית בהפעלת ערנות מרבית כלפי מדענים ורופאים המציגים את עצמם כ"שוחרי טוב" וחושבים רק על צורכי האנושות ועל המטופלים שלהם.
    לנה מתבוננת בו. היא ודאי יודעת בדיוק מה הוא חושב. כולם ראו את "משפט הכבוד". היא מעיפה שוב מבט מסביב ואומרת בקול שקט מאוד, "אני יודעת שזה לא ממש אותו הדבר, אבל זה עוד יהיה, תאמין לי. הם האמינו שהם פועלים מתוך כוונה טובה ולכן לא יאונה להם רע. הרי חשבו רק איך לרפא. זאת היתה הטעות שלהם."
    הוא מהנהן. אין זו הפעם הראשונה שהאמון שלנה נותנת בו מדהים אותו. "אני מבין מה את אומרת, לנה," הוא משיב.
    "מבין? אני מקווה שאתה מבין. אתה יותר מדי מאמין לאנשים, אבל זה לא מריח לי טוב. הוא אמר לך מה יש לילד?"
    "עדיין לא. מה ידוע לך, לנה?"
    "לא הרבה. לא מרשים לאף אחד חוץ מרוסוב להתקרב אליו. כבר עשו לו צילום רנטגן. את זה הוא סיפר לך?"
    פרץ של זעם מציף את אנדריי. איך זה ייתכן? לעשות צילום רנטגן ולא לספר לו! האם אנדריי אמור לשלוח אותו לצילום נוסף ולחשוף כך את המטופל לכמות כפולה של קרינה?
    "רֶטינסקָיה עשתה את הצילום אחרי שעות העבודה," אומרת לנה. היא נוקבת בשמה של טכנאית רנטגן חדשה במחלקה, שאנדריי בקושי מכיר. "היא ורוסוב קרובים ככה."
    "איך את יודעת את כל הדברים האלה, לנה?"
    "כי יש לי ילדים. אין אף אחד חוץ ממני שמטפל בהם אז אני חייבת לדעת דברים. שמע, אנחנו מדברים כבר יותר מדי זמן. תבטיח לי שלא תיכנס לזה מתוך שום הרואיקה. אחד כמו וולקוב, אתה לא רוצה שידע אפילו את השם שלך. ואתה צריך בסך הכול להיעדר, זה כל מה שצריך. תודיע מחר שאתה חולה."

    הילדים. כן, ללנה יש שני ילדים. וכמו רבות אחרות אין לה בעל. אנדריי מעולם לא הכיר אותו, כי לנה לא מלנינגרד במקור. היא מוסקבאית שעברה הנה אחרי המלחמה. בעלה נשבה במלחמה ומת במחנה גרמני. הותיר בת שהיום ודאי בת ארבע-עשרה, גבוהה עם צמות ארוכות, ובן צעיר ממנה בכשנה. שניהם בהירים בהרבה מלנה, והבת דקת גו כמו ערבה, שונה מאוד מאמהּ הכהה והמוצקה. האיש המת נע בתוכם כמו צל רפאים, בהינד ראש או במחוות יד.
    אנה תמיד חיבבה את לנה. וגם קוליה מחבב את הילדה: וָאוָוה.
    להודיע שהוא חולה! אילו רק יכול. גם אנה יכולה להודיע שהיא חולה - מין נס כפול - והם ייקחו את האופניים שלהם ולחם ונקניק וירכבו אל הדאצ'ה לכל היום. קוליה יהיה בבית הספר - זאת תהיה חופשה אמיתית, רק שניהם. הוא יתקן את התריסים, ואנה תעדור בגינת הירק ואחר כך תכין תה.
    אבל רוסוב צריך להיות מטורף - לקחת סיכון כזה עם הרנטגן. אין להעלות על הדעת שהוא השמיד את הצילומים. חייב להיות רישום.
    מטורף, או מאוד-מאוד מפוחד. מה כבר התגלה בצילומים האלה?
    אם מדובר באיזושהי דלקת מפרקים של גיל הילדות, אז זה מוצדק - או לפחות מוצדק למחצה - להעביר את הטיפול אל אנדריי. כולם בבית החולים יודעים שפעמיים בשבוע הוא מטפל במחלה הזאת. אבל צילום רנטגן יכול לגלות הרבה דברים.
    הוא כובש את הדחף למצוא את רוסוב ולנער אותו עד שיפלוט את כל המידע שיש לו. נראה אם יעז לשקר בקשר לרנטגן כשהידיים של אנדריי סביב צווארו!
    אבל רוסוב ודאי ישקר. מה יש לו להפסיד? וטכנאית הרנטגן, מה שמה, גם היא תשקר. בטח עשו חשבון שבמקרה הכי גרוע הילד יזכור שעשו לו צילום רנטגן; אבל אף אחד לא ממש שם לב למה שילדים אומרים.
    הוא שוב מוצף, אך הפעם במיאוס במקום בזעם. בתוך כל זה הילד, שאינו חושד במאומה. אמרו לו בשביל מה יש רופאים: הרופאים כאן כדי לרפא אותך. לאן הגענו, אנדריי חושב, אם המטופלים שלנו יכולים לגרום לנו להתבייש בעצמנו.
    להודיע שהוא חולה... התקף שפעת, אפילו שעכשיו אמצע הקיץ. הוא כבר מסוגל להריח את האדמה כשאנה מנכשת עשבים בין ערוגות הגזר שלה. הקרקע תהיה לחה אחרי כל הגשם הזה. העשבים ייעקרו בקלות, ואנה תשליך אותם לנבול ולגווע בערֵמה.
    הוא ממצמץ. כתם שמש מרצד על קיר המסדרון. היום מאיר לעיניו, רגיל ויפה ובלתי אפשרי. כך ודאי חושבים המתים על החיים. על כל הדברים שקיבלו כמובנים מאליהם ולעולם לא יהיו שלהם עוד.
    הוא לא כמו רוסוב המבריק. לו לעולם לא יציעו טיולים לאמריקה או הזדמנות ליפול בפח המרגלים האמריקנים המתחזים לעמיתי מחקר נטולי אינטרס שרק טובת האנושות לנגד עיניהם. הוא סתם רופא רגיל. רופא טוב - תהיה זו הצטנעות מזויפת לא להכיר בכך, ובכל זאת - סתם רופא.
    זה כל מה שהוא רוצה, לא יותר אך גם לא פחות. הוא רוצה חיים רגילים ובעלי ערך. הוא רוצה את אנה ואת החיים שלהם יחד, וגם את קוליה שמרתיח אותו לעתים תכופות כל כך. הוא רוצה להגיע לעבודה מוקדם ולחייך אל קולגה העובר לידו במסדרון וידיו מלאות תיקי מסמכים.
    "יום עמוס?"
    "כן, כמו תמיד, לא?"
    הוא רוצה לשבת באפודה שלו ליד חלון פתוח לרווחה ביום החמים הראשון של האביב, לשתות בירה כשאנה היכן שהוא בחדר מאחוריו, ממיינת מעטפות קטנות וחומות של זרעים ששמרה מהקיץ שעבר. כל מעטפה נושאת רישום באותיות המלוכסנות של כתב ידה היפה. תמיד חשב שיש לה "יד אמנותית". כתב היד שלו לעומת זאת צפוף וקשה לקריאה. אבל הם מעולם לא שלחו זה לזה מכתבים כי הלוא תמיד היו יחד.
    הילד שם בחדר הפרטי שלו אינו יודע ואינו שולט בזה, אבל הוא נושא מחלה ההורסת את החיים הרגילים במהירות שבה מגפה משמידה גוף חי. אביו יושב גבוה במשרד לביטחון פנים, ושמו נמנה עם אלה שנהגים רק בלחישה: וולקוב.

    • הלן דאנמור
    • הלן דאנמור

      הלן דנמור היא סופרת ומשוררת בריטית מוערכת ועטורת פרסים. ב– 1993 זכתה בפרס מקיטריק מטעם אגודת הסופרים על הרומן Zennor in Darkness , המספר סיפור דמיוני על חייהם של ד"ה לורנס ואשתו פרידה בקורנוול במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב– 1995 זכתה בפרס אורנג' הראשון לפרוזה על ספרה A Spell of Winter על אודות אח ואחות שגדלים אצל סבם בביתו המתפורר שבכפר. היא זכתה בפרס הבינלאומי לשירה של רדקליף, היתה מועמדת לפרס ט"ס אליוט, וספריה מופיעים ברשימת המומלצים של האגודה לספרי שירה. ב– 2010 זכה השיר "The Malarkey" במקום הראשון בתחרות הארצית לשירה אנגלית. דנמור פרסמה עד היום שבעה רומנים, סיפורים קצרים, ספרי שירה וספרי ילדים.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • גאווה ודעה קדומה
    • האי של סופייה
    • הריקוד של סוניה
    • געגוע אליך
    • ספינת הכלות
    • חיים ועוד חיים
    • בלגרביה
    • מנספילד פארק
    • הנערה שהשארת מאחור
    • אביב באיליריה
    • כלבים שחורים
    • אנשים נורמלים