הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האי
  • האי
    ג'אני סטופריץ' | תרגום: שירלי פינצי-לב
    תשע נשמות | מרץ 2019 | פרוזה תרגום | 104 עמ' מודפסים
    אב מבקש מבנו לרדת מההרים שאליהם עקר לפני שנים, ולבלות עמו את הקיץ, אולי בפעם האחרונה, באי האדריאטי הקטן שנולד בו. מהמפגש העדין בין המבוגר לצעיר משתקף בזעיר אנפין גלגל החיים כולו, במעין בליל של נוסטלגיה, עתיד והווה, הכחשה, קבלה, השלמה וכאב. בעיקר אהבה.
    לפנינו סיפור על אנשים, ששזור בו סיפורו של נוף. האי ממשיך לבהוק בשמש בלתי מתפשרת ובטורקיז עז, נצחי. ומן העבר האחר, עינב אחד זעיר נתקע בוושט, אינו עולה ואינו יורד, מבשר על הסופיות. בנקודת המפגש הזו, הגדול ביותר והקטן ביותר מקטינים את האדם עד למקומו הארעי במכונה העצומה והאינסופית של היקום. בספר הזה כל רגע הוא עצום וכל משפט הוא קטן אך בלתי נשכח. 
    האי האדריאטי של ג׳אני סטופריץ׳ הוא מטאפורה משולשת: שיבת האדם לשורשיו הפראיים, שיבתו אל האדמה שממנה הגיח, והיותם של בני האנוש, בסופו של דבר, איים. תחת שמש גדולה, באי שכולו חיים ואור, ובעדינות אין קץ, הסופר האיטלקי מלמד אותנו עד מה חמקמקים ויקרים הם הרגעים הנדירים שבהם שתי נפשות חופפות זו לזו, כמו שני צללים, ואי נושק לאי. נדירים, אך אפשריים. לפניכם ספר מלא אור ואוויר, שופע חיים ושמש.
  • ספר דיגיטלי
     
    29 26
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • סירת המנוע הלבנה והקטנה יצאה מהנמל. קרני השמש הראשונות צבעו בגוון ורוד קסום את האמפיתיאטרון של העיר, החרב והמתפורר. האוויר כבר רטט מהחום. מחוץ לנמל היתה הנשימה קלה יותר. תכול הים הפתוח, שהאור המוזהב ריצד עליו, קידם בשמחה את פני החרטום הנועז בתמימותו. כל הנוסעים עמדו על הסיפון כדי ליהנות מהמחזה.
    הנאת השיט הקדמונית קמה לתחייה בנפשו של הבן. הוא עזב את ההרים שלו למגינת לבו. אבל האב כתב לו וביקש ממנו להקריב מעט למענו, ייתכן שתהיה זו הפעם האחרונה. נימת המכתב החריגה, המילים החמורות והכאובות, הפתיעו אותו והסעירו את רוחו.
    באותו יום חזר מעט מאוחר, בשולחנות האחרים כבר אכלו, מבעד לריבועי הזכוכית של החלונות התנשא הקרוֹדָה רוֹסָה באוויר הצלול, המלצרית רעננה את הפרחים על שולחנו: זר גדול של פרחי ארניקה צהובים. גופו עדיין להט מהירידה, חזהו התרונן, בעיניו היו נופי הרכסים הסלעיים והקרחונים, ובידו פרחי אֵדֶלוַוייס לבנים, מועטים אך מרהיבים.
    בין דברי הדואר על השולחן ראה את המכתב מאביו וקרא אותו מיד, בעמידה. אביו כתב לו בעדינות: הוא רוצה לראות שוב את אי מולדתו, לבלות כמה ימים בשלווה, ימיו האחרונים אולי, הוא יכיר לו תודה אם יצטרף אליו...
    אצבעותיו רעדו כאשר הניח את המכתב והכניס את פרחי האדלווייס לאגרטל, סביב פרחי הארניקה הצהובים. שני צעירים וינאים מהשולחן הסמוך שאלו בהתפעלות היכן קטף אותם, אבל נפשו כבר היתה במקום אחר.
    הוא ידע שאין תקווה לאביו. אבל האם אלה באמת ימיו האחרונים? "זה יכול להימשך עוד כמה שנים, אין לדעת..." הוא דחה שוב ושוב את המחשבה על המוות הקרוב כל כך. אבל כעת הטיל המכתב צל קר על נשמתו. שמש נפלאה זהרה בחוץ על כרי הדשא, על המדרונות החשופים, על שדות השלג.
    הוא פעל מיד ובנחישות. ארז בחופזה את המזוודות. ירד בשביל התלול וחצה את יער האשוחים בני מאות השנים כשהשמש עדיין במרומי הרקיע, תפס בדיוק בזמן את האוטובוס, אחר כך עלה מיד לרכבת בתחנה האלפינית הנטושה, והגיע לעיר בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת.
    כעת שוטט על סיפון הספינה. הדם, שהיה רגיל לאוויר ההרים, הכביד מעט במפרקים ובראש, אבל הוא כבר הסתגל לים. גם העיניים כבר סבלו פחות מהאור העז, מהנצנוץ הכחול העיקש. זה היה הים שלו: הממלכה ללא גבולות של שנות ההתבגרות שלו, מפלטו, ידיד נעוריו. די היה בריח כדי שיחוש שוב במגע הגופני כמעט עם גוף המים העצום שנשא אותו, חבט בו, ואסף אותו לחיקו אינספור פעמים. הרוח המתמדת שנשבה בהפלגה והטעם המלוח שיכרו אותו קלות, כמו שאיפה של נשימה עמוקה ומרגשת ביותר.
    בעת שפסע הלוך ושוב, היה אביו שם, יושב על כיסא מתקפל, גבו שעון על קירות האולם בסיפון הקטן. כשראה אותו מתקרב חייך אליו. אבל על פניו כבר היה טבוע חותם העצב הבלתי נמחה. הכתפיים כבר נראו חלשות מכדי לתמוך בגוף, שאילולי הרצון הנוקשה שעדיין שלט בו, היה קורס.
    האם היה זה אותו אדם שלפני עשרים שנה לקח אותו בספינת קיטור אחרת כדי להראות לו את דלמטיה?
    תמיד כשנזכר בנסיעה לדלמטיה הרגיש כמו אז, תחושה מעורפלת, גופנית: דומה אולי לזו שחש פרפר הבוקע מהגולם.
    הוא יצא לדרך, כתפיו הצנומות דחוקות בתוך מעיל דק אפור, פניו חבויים תחת מצחיית הכובע הקטן, שאפשרה לו להסתיר את הביישנות החולנית של הנער בן העשר שהיה: כחוש, חיוור כמו גבעול שצמח בצֵל תמידי, עם עיניים חיישניות ושופעות סקרנות המתביישת בעצמה. כעבור חודש חזר אדם אחר: חזה מחושל, ראש נועז, נינוח ובטוח בחושיו. העולם כבר לא היה רק הבית העלוב, מבנה בית הספר היסודי, הגינה הציבורית וכמה רחובות סמוכים; היו בעולם ערים וכפרים, קטרים גדולים ומסעות. הוא חש בדם חדש ורענן הפועם בעורקיו, מבט משוחרר בעיניו. הוא הכיר את הים, למד לתת בו אמון. הוא בא במגע עם אנשים שהעריכו אותו למרות גילו. הוא הביט בעיני הנשים בעדינות וללא פחד: נשים יפות, מהודרות, שהשיבו לברכתו או קירבו זרועות מבושמות אל פניו: "לָקוּ נאו —לילה טוב".
    ואת כל זה היה חייב לאביו. באותם ימים הוא נראה לו כמו אֵל, רב עוצמה, פניו קורנים, קולו מתנגן, דרכיו כובשות: ישר, פשוט ושמח. בחסותו הוא למד להתנועע, ושם, במקום שבעבר דמיין רק תהומות לא ידועות ומטילות אימה, הוא גילה קרקע מוצקה ואת שמחת ההליכה הנינוחה. "אני הולך לעניינַי, אתה תסתכל, תסתובב, תחיה, ואנחנו ניפגש מתישהו..."
    וכעת השעין האל הזה את גבו ואת עורפו על קיר עץ, כדי שתנועת הספינה השלווה תערסל אותו בעייפותו.
    עיניו עקבו בעצב אחר קו החוף המתרחק, המרוכך באורות כחולים ואדומים, עם צבירי בקתות פזורים פה ושם, כמו עדרים, סביב מגדלי פעמונים, משתקפים במראת המפרצים. כעת לא היה אלא גבר עייף, קמטים עמוקים חרוצים בפניו, פיו מר ופעור למחצה, כאילו הנשימה מייסרת אותו.
     
     
    האב ראה את הבן פוסע לעברו מהסיפון: הוא נעצר לדבר עמו, הראה לו כפר זה או אחר מהכפרים הקטנים על החוף, ויחד העלו זיכרונות נעימים. אחר כך הביט בו מתרחק לעבר החרטום: דמותו הצנומה, הבנויה לתלפיות, בלטה על רקע הים והשמים: הוא היה במיטב שנותיו. האב חשש שישתעמם, אולי בין ההרים, שמהם ירד אליו, הרגיש בנו טוב יותר משהרגיש בים. האב לא הבין את ההעדפה הזו: עצבות אחזה בו תמיד בהרים. אבל בנו היה שונה; והוא מוכרח להתחשב בכך. נגע ללבו שבנו הסכים מיד להצעה לבלות ימים אחדים בים, לבלות בחברתו.
    זה זמן־מה הרגיש שאינו כתמול שלשום. משהו בתוכו נכנע. האם התקרב לאותו סוף שנרתע מהמחשבה עליו? גם עתה נראה לו שאין טעם לחשוב עליו, אבל עובדה שהוא חושב עליו, ומחשבותיו מתרכזות בו יותר ויותר, בכאב רב.
    דיכוי נשימה, קור בעורקים, מעולם לפני כן לא חש בהם. אבל כעת, על ספינת הקיטור, הרגיש מצוין. כשעצם את עיניו חש רק בתנועת האוויר ובחום השמש. אט־אט נטש אותו כל חום אחר בחיים, נותרו לו השמש שזהרה בימים נטולי עננים בשמים בוהקים מהשחר ועד שעות הערביים, וחיבת בנו.
    הוא הרגיש קשור לבן הזה, שאותו גילה במקרה, כאילו גילה בו עצמו משהו שלא הכיר.
    שנים רבות חלפו מאז: בנו היה ילד כאשר באחת מאותן חזרות חטופות שלו לחיק המשפחה מצא את עצמו לבד בחברתו. במטבח הגדול, תחת מנורת נפט מפויחת, הילד ההוא, שעיניו מפוחדות ומפצירות, הפתיע אותו.
    עד אותו רגע האמין שאינו קשור לאף אחד. יחסיו עם בני המשפחה התנהלו באדישות הדדית. כנהוג, בהיותו ימאי, חזר הביתה מדי פעם בפעם לאחר מסעות ארוכים, אל מקום שבו נדמה לו שהשאיר כמה חפצים אישיים, זיכרונות, אבל שום דבר חי שאינו יכול להיפרד ממנו. באותו יום הבחין שבין העיניים המפוחדות והמפצירות של הילדון לבין נשמתו שלו זורם משהו שכבר לא היה יכול להתעלם ממנו עוד, ויותר מכך, לא יכול לגדוע אותו בלי לפגוע בעצם מהותו. זו היתה הפעם הראשונה שבה אסף לחיקו את הבן, שבידו אחז אחר כך ולימד אותו לצעוד בשבילי החיים.
    כן, כעת ראה אותו מתקדם בבטחה בדרכו, והיה גאה בכך. הוא היה מרוצה, אף שהיה שונה, והדרך שצעד בה היתה ישרה ונעלה יותר מהדרך שבה הוא הלך. ההשוואה לא המעיטה בערכו. הוא לא התחרט על חייו. כשהביט לאחור, אפשר היה לדמות את חייו להפלגה נמרצת, והאדמות שבהן עגן היו פוריות, כרמים עמוסי אשכולות, שבצר אותם תמיד ברגע הנכון, לא בוסריים ולא רקובים. הוא נהנה. כעת היה הכרם ערום, עלים עקשנים עדיין נאחזו בענפים, אבל כבר הרגישו את המשבים הראשונים של רוחות החורף...
    "אתה רעב?" שאל את הבן כשהתקרב אליו.
    "במידה. אבל... אוכלים באונייה?"
    "בטח. המלצר הראשי מכיר אותי וכבר יודע אילו מאכלים מתאימים לי. הדייסה הרגילה."
    • ג'אני סטופריץ'
    • ג'אני סטופריץ'
      ג'אני סטופריץ נולד בטריאסטה בשנת 1891 ומת בשנת 1961 ברומא. בנם של האם היהודייה הטריאסטינית והאב האיסטריאני גדל בעיר-נמל שהיתה בזמנה החשובה והתוססת באימפריה האוסטרו-הונגרית ומהחשובות באירופה. בתקופה זו נהפכה טריאסטה גם לציר בין תרבויות ולמרכז ספרותי, ובו היה סטופריץ אחד מארבעת הגאונים הספרותיים, עם סיפיו סלאטפר, אומברטו סאבה ואיטלו סבבו.
       
      ג'אני סטופריץ למד ספרות תחילה בפראג – שם התיידד עם הנשיא העתידי מסריק, ועם קפקא, חברו לשולחן ולשיחות בקפה "אירופה". לאחר מכן עבר לפירנצה, והשלים שם תזה על מקיאוולי. במלחמת העולם ההראשונה התנדב לצבא האיטלקי עם אחיו קארלו שמת בחזית, ונפצע פעמיים. בין 1921 ל-1941 עבד כמורה. בסוף מלחמת העולם השנייה הואשם בהשתייכות למחתרת וב-1945 נשלח עם אמו וזוגתו למחנה הריכוז סן-סאבה. עם תום המלחמה המשיך בעיסוקיו העיתונאיים והספרותיים ושיתף פעולה עם כתבי עת כגון "לה סטמפה" ו"איל טמפו" ובמקביל המשיך לפרסם ספרים. בין יצירותיו הרבות, וכיום נשכחות למחצה, בולטות "המלחמה של שנת 15" (1931), "שנה בבית הספר בטריאסטה", ו"האי" (1942), יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות